גלגולו של ניגון: 'הָיֹה היו שני חברים'

כרזה לסרט הסובייטי' שני לוחמים' (1943)

____________________________________________________________________

גולשים יקרים,

אם הגעתם לכאן בוודאי תשמחו לדעת שפרק זה קיבל פנים חדשות בספרי שיר הוא לא רק מילים: פרקי מסע בזמר העברי (הוצאת עם עובד, תש"ף / 2019).

אתם מוזמנים לבקר בפרק השביעי של הבלוג 'שיר הוא לא רק מילים' ושם תמצאו מידע נוסף על הספר ועל השיר.

____________________________________________________________________

מאת דוד אסף וצבי (גרימי) גלעד

השיר 'שני חברים' – המוכר יותר בשורת הפתיחה שלו 'הָיֹה היו שני חברים' – מושר בקרבנו כבר עשרות שנים. זהו שיר פשוט ולא מתוחכם המספר על שני חברים שיוצאים לקרב ולפתע נופל אחד מהם. אולם החייל המת קם לתחייה כאשר ידידו מציע לו כוסית משקה.

מילות השיר יוחסו במקומות שונים (למשל, בזמרשת) לשחקן תאטרון 'הבימה' הנודע אהרן מסקין, אך כפי שנראה בהמשך לא הוא כתב את השיר אלא דווקא נתן אלתרמן. ובאשר למנגינה – מוסכם על הכל כי הלחן הוא 'עממי רוסי'.

השיר עצמו משתלשל בלי ספק ממוטיב אוניברסלי של שני חברים ותיקים, שמשרתים יחד בצבא ואחד מהם (או שניהם) נופל בקרב. שירים וסיפורים כאלה – רבים מהם מבוססים על מקרים שאכן היו – ניתן למצוא בתרבויות ובמרחבים שונים ורחוקים. גם אנו מכירים, לאסוננו, מקרים כאלה. 'אנחנו שנינו מאותו הכפר' של נעמי שמר, למשל, שנכתב על דמויות אמתיות של שני חברים בני נהלל, שאחד מהם נפל במלחמות ישראל.

א. זמר 'שיכורים': הגרסה העברית של 'שני חברים'

הפרסום הראשון של מילות השיר, תוויו, קישורו למסקין ותיאור נסיבות כתיבתו, היה ככל הנראה בעתון במחנה, ברשימה של הסופר בנימין גלאי שכותרתה הייתה 'זמר שיכורים' (גיליון 17, י"ג בטבת תשט"ז; 4 בינואר 1956). גלאי כתב כך:

מדברי גלאי עולה כי הזמר נכתב 'לפני כשבועיים' – כלומר בערך באמצע דצמבר 1955 – במפגש חברים בבית הקפה המפורסם 'כסית', שהיה ממוקם לא הרחק מתיאטרון 'הבימה' בו שיחק מסקין. למלאכת התרגום – כך גלאי – היו שותפים נתן אלתרמן, חיים גורי וחנה רובינא.

אורי יעקובוביץ', שהמציא לנו בטובו מידע זה, סיפר כי לפני כמה שנים התקשר לחיים גורי וביקש לאמת את המידע. גורי – שאינו יודע רוסית – הכחיש מכל וכל את מעורבותו בתרגום השיר. חנה רובינא כבר מזמן איננה ולא ניתן לברר זאת עמה, אך ספק אם ניתן לייחס לה תרומה לתרגום של שיר פשוט כל כך.

קפה 'כסית' ברחוב דיזנגוף 117 - כאן נכתב השיר

שנה לאחר מכן, חזרה 'מסורת' זו ונדפסה ב'מעריב לנוער', במדור הפופולרי מאוד בשעתו 'אולי תפסיק להמהם' (מעריב, 17 במאי 1957), שכתב דן אלמגור:

גם מדברי אלמגור (שהשמיט, כנראה בטעות, את הבית על היריקה בפנים) עולה כי השיר נכתב לפני מבצע קדש (1956). גם כאן חיבור השיר אינו מיוחס למסקין, אלא מוצג כעבודת צוות של המסובים לשולחן כטוב לבם ביין.

מי שפרסם במיוחד את השיר היו שלושת המיתרים (או 'טריו ערבה' כפי שכונו בחו"ל) – אריק לביא, שמעון ישראלי וצבי בורודו. ההקלטה היא משנת 1957:

עטיפת התקליט (1957)

ביצוע נחמד נוסף, כנראה גם כן מסוף שנות החמישים, הוא של יפה ירקוני והשלישייה 'ליביו, ציגלר וסביר':

שלא כמו 'שלושת המיתרים' על שלישייה זו אף פעם לא שמעתי. מי הם אפוא ליביו, ציגלר וסביר?

'סביר' הוא בלי ספק צדוק סביר, בוגר להקת פיקוד צפון שזכור היטב בזכות חיקוייו. דן אלמגור ניחש כי 'ליביו' היא דורותיאה ליביו, זמרת אופרטות ילידת רומניה, שעלתה ארצה בתחילת שנות החמישים ושרה בקברט 'דו-רה-מי'. היא אמו של המדען המפורסם מריו ליביו. אך מיהו 'ציגלר'? מישהו יודע? 

ולסיום פרק זה הנה ביצוע מודרני של 'שני חברים' בפי הזמרת ילנה גרישקוב:

ב. מסקין או אלתרמן? 


אהרן מסקין (1974-1898)

כפי  שנכתב לעיל, השיר לא נכתב על ידי אהרן מסקין אלא על ידי נתן אלתרמן. ומניין אנו יודעים זאת? לא רק בשל עדותו המודפסת בת-הזמן של בנימין גלאי, אלא משום שכך העיד בפנינו אמנון, בנו בכורו של מסקין, שגם הוא שחקן תאטרון ותיק ומוערך.

האחים אמנון (מימין) ויובל מסקין

בשיחת טלפון (27 בספטמבר 2012) ובמכתב ששלח לי אחר כך סיפר אמנון מסקין כי את השיר כתב אלתרמן לבדו, והוא – אמנון – אף היה נוכח בשעת מעשה. לדבריו, אהרן מסקין ואלתרמן היו חברים טובים והרבו לשבת יחד ב'כסית', ופעם, כטוב לבם ביין, שר אהרן (שהיה לו חינוך מוסיקלי עוד ברוסיה) את השיר ברוסית (לדברי אמנון, אביו אהב לשיר שיר זה מדי פעם). אלתרמן שרבט מיד את המילים על מפית נייר, לבדו וללא כל סיוע.

המפית הלכה לאיבוד, אבל לדברי אמנון הייחוס של השיר לאביו מוטעה לגמרי, וכל הקרדיט מגיע לאלתרמן. באשר לתאריך, אמנון לא היה בטוח ושיער שזה היה בראשית שנות החמישים, עוד קודם שהתגייס לצה"ל בשנת 1952. במחשבה נוספת, הוא הודה שייתכן וזה היה לאחר מכן.

לכאורה צריך להתייחס בחשדנות לעדות כזאת, שלפחות בנוגע לתאריך סותרת את דבריו של בנימין גלאי, אבל כאן המקרה שונה. בדרך כלל הנטייה של ילדים היא להאדיר את זכר אביהם ולייחס לו גם דברים שאינם שלו, ואילו כאן – ההפך. הבן קובע שאין לאביו שום קשר לשיר פרט להמהומו ברוסית.

ובכן, נפתרה חידת הייחוס, וניתן להוסיף לרפרטואר הענק של אלתרמן גם את שיר השיכורים – 'שני חברים'.

נתן אלתרמן ובתו תרצה אתר בבית קפה תל אביבי (ארכיון אלתרמן, מרכז קיפ, אוניברסיטת תל-אביב)

ג. הגרסה הרוסית: 'שני חברים שֵׁירתו'

היה היו שני חברים... הכרזה לסרט הרוסי 'שני חברים שירתוּ' (1968)

מפי וולודיה לייקין למדנו כי הגרסה הרוסית של השיר נקראת Служили два товарища (סלוז'ילי דווה טובארישצ'ה; שני חיילים שֵׁירְתוּ). השיר נשמע בסרט משנת 1968 שנושא אותו שם, אך לא במלואו ובמנגינה שונה לגמרי מהמנגינה המוכרת 'שלנו'. עלילת הסרט עוסקת במלחמות האזרחים בברית המועצות (באופן ספציפי, בחצי האי קרים) והיא מתארת שני חברים שלוחמים יחד בשורות הצבא האדום, וכצפוי הם שונים מאוד זה מזולתו.

הנה הסרט מ-1968 (עם כתוביות באנגלית). השיר מופיע בפתיחת הסרט (01:08) ובכמה מקומות נוספים בקיצור.

אורי יעקובוביץ' כתב לנו:

לשיר הרוסי על שני החברים יש כמה גרסאות, שאחת מהן מושמעת בסרט 'שני חברים ששירתו'.
גרסה אחרת התפרסמה  בשנת 2001 בקובץ שירים גדול בן שני כרכים, שמקצתם נאסרו להשמעה ולביצוע פומבי בזמן השלטון הסובייטי, ואחרים נחשבו סתם 'לא מכובדים', דהיינו כאלה שלא נהוג לשיר אותם בטקסים רשמיים מול קהל שהתאסף ב'היכלי תרבות'. והנה, טקסט זה חופף כמעט לגמרי לתרגומו של אלתרמן - הבחור המת שקם לתחייה שותה את כוסית היין... 

הנה הטקסט כפי שהתפרסם בכרך השני של השירון  (В нашу гавань заходили корабли -2. Сост. Э. Н. Успенский -  Э. Н. Филина. Москва, "РИПОЛ КЛАССИК", 2001. стр. 408):

וזהו תרגומו של אורי יעקובוביץ' (כל שורה חוזרת פעמיים):

שירתו שני חברים, אהא.

שירתו שני חברים באותה הפלוגה.

הנה כדור התעופף, ואהה.

הנה כדור התעופף, וחברי נפל.

הושטתי לו את היד, ואהא...

הושטתי לו את היד, והוא לא נותן לי.

מזגתי לו כוסית, ואהא...

מזגתי לו כוסית, ואת הכוסית הוא לא לקח.

ירקתי לו בפרצוף, ואהא...

ירקתי לו בפרצוף, והוא לא נתן לי מנה אחת אפיים.

אז רק הבנתי, שאהא...

אז רק הבנתי שחברי מת.

כריתי לו בור, ואהא...

כריתי לו בור, פתאום חברי קם.

הוא שתה את הכוסית שלו, ולפרצופי הוא ירק!

אז מיד הבנתי, שאהא...

אז מיד הבנתי, שחברי חי!

אפשר אפוא להניח, כמעט בוודאות, שזהו המקור לשיר שאהרן מסקין פיזם ב'כסית' ואלתרמן תרגם. אך אהא – המנגינה הרוסית המקורית עדיין איננה... 

ד. הגרסה הגרמנית: 'החבר הטוב'

אנדרטה בשפאייר (גרמניה) המצטטת את שירו של לודוויג אוּלַנד

מקור ההשראה של הטקסט הרוסי (לא הלחן) של 'שני חברים' הוא, ככל הנראה, פואמה גרמנית, שנכתבה בשנת 1809 על ידי לודוויג אוּלנד (Ludwig Uhland).

המנגינה לפואמה זו הולחנה בשנת 1825 בידי פרידריך זילכר (Friedrich Silcher) וזכתה לתפוצה רבה. היא הפכה למארש האבל הרשמי של צבא גרמניה, הצבא והכבאים של אוסטריה, ואפילו של צבא צ'ילה, בה יש כידוע השפעה גרמנית. שם השיר במקור הוא Der gute Kamerad (החבר הטוב), אבל הוא ידוע בשורת הפתיחה שלו Ich hatt' einen Kameraden (היה לי חבר).

הנה הטקסט הגרמני במקור ובתרגום לאנגלית:

השיר, שכאמור נכתב והולחן בראשית המאה ה-19, היה פופולרי גם בקרב הנאצים, ובמרשתת אפשר למצוא ביצועים מתקופה זו ואנו, כמובן, לא נעשה להם פרסום. הנה השיר בבצוע מעודכן יותר, כפי שהושמע בטקס אשכבה לחיילים גרמנים שנהרגו באפגניסטן:

השיר הגרמני אינו כולל הרבה יותר מאשר רעיון בסיסי: חייל אחד נופל וחברו אומר לו: 'לך לך, רעי, לחיי הנצח. איני יכול לעשות למענך יותר'. אפשר אפוא להניח שהשיר הרוסי, שבקבוק היי"ש והיריקה בפרצוף נזכרים בו, הוא שהיה המקור לטקסט העברי.

ה. 'מָשֶׁנְקָה-דָּשֶׁנְקָה': המנגינה הרוסית המקורית?

ראינו שהמנגינה הגרמנית שונה לחלוטין מזו הרוסית, וכמובן גם מן המנגינה הידועה לנו בגרסה העברית. אז מניין הגיעה המנגינה שהמהם מסקין בכסית? השורה התחתונה היא ששאלה זו עדיין לא נפתרה וטרם נמצא המקור הרוסי הישיר. בכל זאת, משהו כן יש בידינו.

מספר גרימי גלעד:

בשנים האחרונות, האזנתי לעשרות אלפי שירים רוסיים ולא מצאתי שום שיר רוסי במנגינת השיר העברי, עד ששמעתי שיר שאולי הייתה לו תרומה כלשהי בדרך ל'שני חברים'. זהו השיר Машенька-Дашенька (מָשֶׁנקָה-דָשֶׁנקָה), שנכתב בשנת 1940 ומבוסס על דמויות של שתי אחיות תאומות מאגדת ילדים סלבית מפורסמת על מכשפה זקנה ושמה בָּאבָּה יַאגָה. 

מחברי המלים היו ולאדימיר דיחוביצ'ני (В. Дыховичный ; 1963-1911), שהיה ממוצא יהודי, ומוריס סלובודסקוי (М. Слободской ;1991-1913). המנגינה היא של מטוויי בלאנטר (Matvey Blanter; Матвей Блантер), מלחין יהודי-סובייטי (שהיה גם סטליניסט מושבע ואנטי-ציוני), שהתפרסם בלחן של 'קטיושה' ועוד מאות שירים.

הנה הטנור ולדימיר נצא'ייב (1969-1908; Nechaev) שר עם מקהלה:

המבנה המוסיקלי של השירים זהה – כלומר, ניתן לשיר את 'שני חברים' במנגינה הרוסית כמו שהיא – אבל פרט לשורה אחת, שזהה בשני השירים עד התו הלפני אחרון, יש שוני בין המנגינות. רמז נוסף לקרבה בין שני השירים הוא המעבר לשירה אטית בקטע מסוים בבית האחרון. 

שאלנו לדעתם של כמה מומחים שעיסוקם במוסיקה, וכרגיל מקצתם שללו את הקרבה לחלוטין, ומקצתם – כמו המוסיקולוג פרופסור שי בורשטין – חייבוה. כתב שי:

אני מסכים אתך בעניין הקרבה הברורה בין השירים (אני מתייחס רק למוסיקה, לא לטקסטים). הקרבה אינה רק במקצב. הקרבה המלודית-הרמונית, אף מובהקת יותר. הקטע המוכר בעברית כפזמון ('הושטתי לו ידי, היד הוא לא לקח') מופיע בצורה כמעט זהה, אלא שאינו חוזר פעמים, כפי שאנו רגילים. אחריו יש בשיר הרוסי חלק נוסף, שכן חוזר פעמים, שאינו חלק מ'שני חברים'. ציינת זאת ואתה צודק. סימני קרבה אינדיקטיביים אחרים הם ההאטה לפני הפזמון ובנוסף גם ההתחלה, זו הפותחת במעין תרועה, וחוזרת פעמיים (שני הצלילים הפותחים את השיר): בשיר הרוסי הם רה ו-לה, ב 'שני חברים' היפוך של זה – לה רה. בשני המקרים זו קדמה ונחיתה על פעמה מודגשת.

השורה התחתונה: 

ברור שהשיר שהמהם מסקין ב'כסית' לא היה 'משנקה-דשנקה' אלא מנגינה רוסית אחרת, שעדיין לא אותרה. אפשר להניח שמנגינה זו הייתה מוכרת לא רק למסקין אלא גם למלחין מטוויי בלאנטר (כמו לרבים אחרים בני אותו הדור) והוא שיקע אותה בתוך 'משנקה-דשנקה' שלו.

ובמאמר מוסגר: משהו על מטוויי בלאנטר

כתב לי יגאל לוסין:

המלחין מטוויי איסקוביץ' בלאנטר הוא יליד פוצ'פ. והוא בנו של יצחק בלאנטר, אחיה של סבתי רוזה-שושנה, זאת אומרת בן-דוד של אמי. לסבא-רבא בלאנטר היו עשרה ילדים, חמש בנות וחמישה בנים. ליצחק היו שני בנים. מרדכי-מוטיה-מטוויי ויואל-ז'ניה. מוטיה הנער, שניגן בכל המסיבות המשפחתיות עלי כינורו (כך אמי ז"ל זכרה אותו), נמשך אל הבולשביקים, וז'ניה – אל הציונים. ז'ניה עלה בשנות העשרים לארץ ואותו היכרתי היטב. הוא היה ימני קיצוני. בארץ מתו עליו שני בנים והוא קבר אותם בתכריכים עשויים מן הדגל הכחול-לבן עם המגן דוד. ופעם, כשניגנו את התקווה ברדיו [!], הכריח את כולנו לקום ולעמוד דום. כשז'ניה החליט לעלות ארצה כתב לו מוטיה שלא יעז לכתוב לו, כי מבחינתו הוא 'מת'. במוסקבה עשה מטוויי קריירה גדולה וסבתא שלי, שהייתה קוראת באדיקות את 'אוגוניוק' (ה'פארי מאטש' הרוסי), הייתה מראה לי בגאווה את 'השיר על סטאלין', 'ואלס סטאלין', 'מרש סטאלין', וכיוצא באלה שחיבר אחיינה. ועוד: לפחות אחד מאחיה (אולי כולם) למד בישיבה של פוצ'פ, ופעם כשהבאתי מן הספריה את כתבי גנסין, היא קראה בהתרגשות: 'הנה אורי ניסן'. הבלאנטרים היו סוחרים אמידים ובחורי הישיבה הגנסינית – וברנר בהם – היו אוכלים אצלם 'ימים'. פעם שאלתי אותה מה היא זוכרת משני החברים, והיא אמרה: 'לברנר היו  גרבים מסריחות נורא'...

מטוויי בלאנטר (1990-1903)

ו. היה היו 'שני גְּרֵנָדִירִים' ו'שני חסידים'...

אחרי שקשרנו את הקשרים המוסיקליים ונחה דעתנו, נזכרתי בשיר הנעורים הידוע של היינריך היינה 'שני גרנדירים' (Die beiden Grenadiere).

זהו שיר פטריוטי לעילא ולעילא (שאף זכה ללחניהם של רוברט שומאן וריכארד ואגנר), שמתאר שני חיילים צרפתים מחיל הגרנדירים (אלה היו חיילים החמושים ברימונים; ולכן התרגום העברי הנכון של גרנדיר הוא רַמָּן), השבים מרוסיה, דרך גרמניה, לאחר תבוסתו המשפילה של צבא נפוליאון (1815). כאשר הם שומעים על מפלת ארצם ועל הקיסר שנלקח בשבי, הם ממררים בבכי. שני החברים שונים איש מרעהו – בעוד האחד דואג לאשתו ולילדיו, השני, שנפצע אנושות בקרב, חושב רק על הקיסר 'שלו'. הגרנדיר הפצוע מבקש מחברו הספקן כי יקבור אותו במדיו, עם רובהו וחרבו. הוא בטוח שכאשר הקיסר ישוב לארצו בן-חורין ויישמע רעם תותחיו, הוא יקיץ מקברו ויגן על הקיסר.

מה לי ולשירתו של היינה, שדרך אגב היום חוגגים מעריציו בכל העולם – כולל בישראל – את יום הולדתו (13 בדצמבר 1797)?

כמובן, הגלגול החסידי.

הנה קודם כל השיר בתרגומה לעברית של עדה ברודסקי (הליד הגרמני ממוצרט עד מאהלר, הקיבוץ המאוחד, 1989, עמ' 227-226):

שיר זה זכה לפופולריות עצומה, תורגם לשפות רבות וגם כמה פעמים לעברית. לצד התרגומים, הופיעו גם פרודיות שהלעיגו על הפטריוטיות המופרכת.

ענייננו הוא בפרודיה על שני חסידי רוז'ין שהולכים לחצר רבם ברוסיה כדי לחגוג במחיצתו את חג הסוכות. בדרכם הגיעה אליהם השמועה שהרבי ישראל (סרולצ'ה) נאסר (זה אכן קרה בשנת 1836, והרחבתי על כך בספרי דרך המלכות: רבי ישראל מרוז'ין ומקומו בתולדות החסידות). אחד החסידים מבקש מרעו, שיקבור אותו באדמה הקדושה של העיירה רוז'ין, עם שופר ובקבוק יי"ש, וכשישתחרר הרבי ממאסרו – יקום הוא מוכן ומזומן לשתות כוסית עם הרבי...

השיר 'צוויי חסידים' נדפס בספרו של יהודה ליב גורדון, שיחת חולין: לידער אין דער פאָלקס-שפּראַך (ורשה, תרמ"ו), אך ככל הנראה השיר אינו פרי עטו של יל"ג אלא מעשה ידיו של סופר יידיש אלמוני מאודסה ושמו נ' גולדנברג (רק מעט ידוע עליו, פרט לכינויו הספרותי 'באַראָן תּרנגול').

הנה השיר, כפי שנדפס במהדורת 'שיחת חולין', וילנה תר"ס, עמ' 74-72:

וזה התרגום המילולי:

שני חסידים הלכו ברגל / לסוכות, לרבי מרוז'ין.
הם רצו לשמוע את שיחת / הרבי עם האושפיזין.

בדרך שמעו /שאסון גדול קרה.
ר' שרול'צה, נעבעך, מונח כמו מת באדמה / [הוא] נלקח למבצר.

החסידים צרחו / תלשו את עורם
אוי ואבוי אחי, צעק אחד / מזה אראה את מותי.

האחר רוחש גם הוא כמו כלב / כן, לך קל יותר למות
לי יש אשה וילד / שיגוועו מרעב.

מה לי אשה, מה לי ילד / יש לנו משהו טוב יותר לבקש עליו
שיגוועו מרעב כמו כלבים / [הרי] הרבי, הרבי בכבלים!

בקשה אחת לי אליך / כשיגיעו רגעיי האחרונים
קברני באדמת רוז'ין / וכסה אותי ברגביה.

[עטפני ב]טלית השבת עם עטרת הכסף / בתפילין עם הרצועות הרחבות
ובקבוק יי"ש תן בידי / ושופר לתקיעות.

כך אשכב לי בנחת בקברי / את שנתי אף אחד לא יפריע
עד שאשמע את הניגון הקדוש / של זמירות הרבי.

הרבי ידרוך על העשב שיצמח על קברי / ומזה אתעורר ממילא -
אעמוד ואשתה כוס של יי"ש / ואתקע תקיעה גדולה.

האם יש קשר בין 'שני החסידים' לבין 'שני החברים' על כל גרסאותיהם?

אולי כן ואולי לא, ואולי גם שיר זה היה ברקע. אבל ברור שמוטיב שתיית היי"ש, שמעיר לתחייה את החייל המת, משותף הן לפרודיה ביידיש הן לשיר שחיבר נתן אלתרמן.