'מרד הָאַקְדָּמוּת': סיפור לשבועות מאת אברהם רייזן

'אקדמות' במחזור וורמס, 1272 (ויקימדיה)

אמר העורך:

אברהם (אברוּם) רייזן (1953-1876), יליד העיירה קוּיְדָאנוּב שבפלך מינסק, היה מגדולי המשוררים ביידיש, ובנוסף מספר, סופר ילדים ומחזאי, עורך, עיתונאי ופעיל פוליטי, שהיקף יצירתו בכל התחומים היה אדיר. הוא היגר לניו יורק בשנת 1911 ומאז חי בה עד מותו. בבלוג עונג שבת כבר הבאנו בשעתו תרגומים לכמה מסיפוריו: 'דרמה על חמישה תפוחי אדמה' ו'שכר הסופרים הראשון שלי'. על השיר האהוב שחיבר, 'אין סוכּה' (בסוכה), ועל גלגוליו המרתקים פרסמתי בשעתו רשימה ארוכה בבלוג. 

הוא נולד בבית למדני-משכילי. אביו, קלמן רייזן (1921-1848), שמופיע בסיפור ללא אזכור שמו, היה סוחר תבואה ופשתן שחיבר להנאתו שירים בעברית וביידיש. הוא התפרסם בספר שיריו העבריים: יונה הומיה, ברדיצ'ב 1893, והוא גם שחיבר את המילים ל'אַ גוטע-וואָך' (שבוע טוב), השיר הנודע למוצאי שבת (המבדיל בין קודש לחול ... שבוע טוב, שבוע טוב), כפי שכבר הראיתי באריכות כאן. גם אחותו שרה ואחיו הצעיר זלמן היו אנשי רוח ויוצרים: שרה הייתה משוררת יידיש שהיגרה לאמריקה ב-1933, וזלמן היה בלשן, מתרגם ועורך נודע, שנמנה עם מייסדי מכון ייִוואָ בווילנה. הוא נרצח בווילנה ב-1939 בנסיבות עלומות, כנראה בידי הסובייטים. 

גלוית דואר עם דיוקנו של אברהם רייזן, הוצאת 'התחייה' סטניסלבוב, 1910 בערך

סיפור 'מרד הָאַקְדָּמוּת' מתרחש בעולמם של ילדי החדר בעיירה שבה נולד רייזן. המלמד – המכונה 'רבי' (אִמְרוּ: רֶבֶּה) – נחשב בעיני בני העיירה למדן גדול, אבל זו הייתה הצגה: הוא היה רחוק מלמדנות ובקיאותו בגמרא הייתה חיצונית בלבד. ידיעותיו בלשון הקודש (עברית וארמית) היו מועטות, וכשהפתיעו אותו הילדים בדרישה שילמד אותם 'אַקְדָמוּת מִלִּין', הפיוט העתיק (נכתב כנראה בוורמס שבגרמניה במאה ה-11), שאותו קוראים בשבועות בתחילת הקריאה בתורה – נהוג שהחזן והקהל קוראים את הפיוט לסירוגין בנעימה מיוחדת: שתי שורות קורא החזן והקהל עונה לו בשתי שורות נוספות – הוא איבד את עשתונותיו. 

התברר שאין למלמד מושג מה פשר המילים הארמיות. הוא נזקק למחזור 'עברי-טײַטש' – כזה שנדפסו בו ביאורי המילים ליידיש עתיקה – ובלי ספר עזר הוא פשוט הלך לאיבוד. התלמידים, שחשו בכך, התמלאו באומץ ולעגו לו. המלמד ההמום והפגוע עזב את החדר, פנה לכמה מן ההורים וסיפר להם כי תלמידיו הכו אותו, מה שכמובן היה שקר גמור: הנוהג שבעולם הרי הפוך – המלמד הוא שמכה את תלמידיו. ההורים הצדיקו את המלמד, והילדים הנזופים ספגו עונש של עשר מלקות.

הסיפור 'די מרידה בײַ אקדמות' פורסם בפעם הראשונה בעיתון דער פֿרײַנד, שראה אור בסנקט פטרבורג, ב-18 [31] במאי 1903. שנה אחר כך תרגם אותו רייזן בעצמו לעברית ותרגומו נדפס בספרו קבץ ספורים לבני הנעורים, ורשה: האור, תרס"ה (1904), עמ' 20-15. לימים כינס רייזן את הסיפור ביידיש לסדרת כל כתביו: אַלע ווערק פֿון אברהם רייזען, אַכטער באַנד: אָרימע געמיינדן, ניו יורק: אידיש, 1917, עמ' 78-72. 

תרגום מחודש מיידיש: אבישי ליוביץ'

עריכת התרגום, המבוא וההערות: דוד אסף

*

מרד האקדמות

היו אלה שלושת ימי ההגבלה ולבנו עלץ לקראת החופשה שלפתחנו. שלושה ימי לימודים רק עד הצהריים וחופש מלא בארבעת הימים שאחריהם: ערב החג, שני ימי שבועות, ואִסְרוּ חג.

אה, חופש, חופש! כך אני זועק עכשיו. ואז נעור בי לפתע זיכרון המרד, כשאנו, ילדי החדר, מרדנו ברבי שלנו, שעה שכבר הרחנו את החופש המתקרב. אני נזכר גם בדיכוי המרד, שהיה, כנהוג, במלקות.

המלמד שלנו, ר' משה חיים בנו של ברוך, היה גדול למדני העיירה ויהודים חשובים ועטורי זקן התיחסו אליו ביראת כבוד. הוא היה גם קפדן ורגזן ואנו, ילדי החדר, פחדנו ממנו. די היה שיצווה עלינו בקול שקט 'קחו את הגמרות', ולבותינו החלו לפרפר באימה.

אכן, למדן גדול היה. חשנו זאת כאשר למדנו אצלו מסכת בבא קמא, ובפרט את פרק 'מְרֻבָּה'. בפרק זה הוא הראה נפלאות. על אמירה אחת של ריש לקיש התעכב שעות ועל דברי הַתַּנָּאִים דרש כל חציו השני של היום. הוא יישב את מחלוקותיהם ותירץ את כל קושיותיהם. במקום שבו זה התבקש, הוא נעזר בתוספות, במהר"ם שיף, בפני יהושע[1], באר יצחק ועוד ועוד. עד שחש שצלחה דרכו, ובתחושת נצחון התרווח לרגע וליטף את קצות זקנו.

ואנו, ילדי החדר, חשבנו שאין בעולם כולו גדול מרבנו בלמדנות, והפחד שלנו ממנו גדל מיום ליום. אגב, את הפחד הזה הוא דאג לתחזק בעזרת מכה, הצלפה ושאר אמצעים של שליט.

מובן מאליו שהתקוממנו נגד המכות. איזו חוצפה יש לו להכות אותנו, ילדים שהם כבר בני שתים-עשרה או שלוש-עשרה?! אבל המחאה שלנו, למרבית הבושה, הייתה במסתרים. מול עיניו של המלמד לא העזנו לומר מילה והביתה שבנו בצלעות חבוטות ובלחיים סטורות. איך בכלל אפשר להתקומם מול למדן כמו ר' משה חיים! אין לזה צורה. כולם היו צוחקים עלינו.

אבל למזלנו הטוב או הרע, מעשה שהיה כך היה. אבי, ששילם עשרים רובל ל'זמן' [2] – ושילם היטב, כל חודש ארבעה רובל – חשקה נפשו כי בשלשת ימי ההגבלה הרבי ילמד אותנו את פיוטי האקדמות ואת מגילת רות.

בבואי בבוקר לחדר מסרתי למלמד את פקודתו של אבי: 'רבי, אבא ציווה שתלמד אותנו אקדמות ורות'.

'אקדמות...', העווה הרבי פניו. 'לשם מה נחוצות לכם אקדמות?'

'אבא דרש', עמדתי על שלי. ידעתי שהמלמד מחשיב מאוד את דעתו של אבי.

'נו מילא. אבא רוצה אקדמות, שיהיה אקדמות, למה לא?', אמר הרבי בחוסר רצון ושלח הביתה את התלמידים שגרו בקרבת מקום כדי שיביאו מחזורים לשבועות.

נהיה שמח. הילדים זינקו מהשולחן, יצאו  אל הרחוב ושם נשמע קולם הצוהל: 'אקדמות!'

'אקדמות', רטן הרבי, כאילו המילה עצמה גרמה לו לחוסר שקט.

חיש מהר חזרו ארבעה נערים עם המחזורים. המלמד בחן את המחזורים במבט עקום ובחר אחד לעצמו.

זה ארך כמה דקות. הוא חיפש משהו, אבל לא מצא את מבוקשו. מאוחר יותר התברר לנו כי הרבי הלמדן שלנו, נעבעך, חיפש מחזור עם 'עברי-טייטש'. 

בכעס נטל את המחזור שהביא יושקה בנו של חייקל עם פירושי 'מטה לוי', 'בית לוי' ו'מעשה אורג' [3] – זה היה מספר מכובד של פירושים, אבל הרבי חיפש פירוש רביעי, פירוש שנועד לנשים – עוד קצת 'עברי טייטש'... זה היה מוסיף לו בריאות. ברור שרק יותר מאוחר הבנו זאת.

דף השער של מחזור לשבועות עם פירושי בית לוי, מטה לוי ומעשה ארג, ורשה תרל"ב

'נו, קחו את הספרים ומיצאו את האקדמות', ציווה הרבי ברוגז בלתי רגיל.

איני יודע אם היה זה בגלל שכבר חשנו חופש למחצה, או שהפחד של רבנו הלמדן מפני הפירוש המוזר ל'אקדמות' הוא שהאיץ בנו. בין כך או בין כך לא ידענו פחד והתחלנו לשיר:

אַקְדָּמוּת מִלִּין וְשָׁרָיוּת שׁוּתָא / אַוְלָא שָׁקִילְנָא הַרְמָן וּרְשׁוּתָא [ראשית מילים ומִפתח שיח, תחילה אקח הסכמה ורשות]

 

אקדמות מילין עם פירושי בית לוי ומטה לוי ובתרגום 'אשכנזי' ליידיש, וילנה תקפ"ה (חב"דפדיה)

כאן עצרנו וחיכינו שהמלמד יפרש לנו. אבל הוא היה שקוע, ראשו ורובו וזקנו, ב'מטה לוי', מחפש שם דבר מה במבט פראי ומפחיד.

'נו, רבי, מה הפירוש?', קראתי.

'קיראו, ילדים, המשיכו הלאה', אמר הרבי בנועם, תוך שהוא שקוע ב'מטה לוי'.

זו הייתה הפעם הראשונה בה שמענו מרבנו הרגזן את המילה 'קינדערלעך'. לראשונה נשמע קולו נעים ורך.

אבל, ללא הועיל. כולנו כאילו עשינו יד אחת, ולא זזנו ממקומנו עד אשר יבאר לנו כל מילה בנפרד.

'נו, רבי', אמר אחד התלמידים בעזות מצח. 'תסביר לנו!'.

הרבי הרים את עיניו ואת זקנו מ'מטה לוי' ובקושי מלמל: 'אקדמות – בטרם אתחיל; מלין – מילים; ושריות שותא... נו, קיראו הלאה, ילדים', התחנן הרבי ומחה זיעה ממצחו.

פרצנו בצחוק, שבזמנים אחרים היינו חוטפים בגללו מכות הגונות, והמשכנו לשיר:

גְּוִיל אִלּוּ רְקִיעֵי קְנֵי כָּל חֻרְשָׁתָא [אילו היו השמים גוויל וכל היערות קולמוסים]

'רקיעי – אלה השמים', תירגם לנו הרבי והמשיך לדרבן אותנו: 'קיראו, ילדים, קיראו. הזמן אינו עומד מלכת.  אנחנו עוד צריכים ללמוד גם את מגילת רות, והיום לומדים רק חצי יום... אחר הצהריים יש לכם חופש'.

הרבי ביטא את המילה "חופש" כאילו רצה לקנות אותנו באמצעותה, כדי שלא נדרוש ממנו תרגומים נוספים. מצד אחד זה הצליח לו, אך מצד שני זה רק החמיר את מצבו. ככל שהתענגנו על ה'חופש' הקרוב כך התחשק לנו גם לעשות צחוק מהרבי  העצבני שלנו. כל תלמיד שאל אפוא שאלה על מילה אחרת:

– מה פירוש 'כְּלוּל גַּפֵּי' [כלולים בשש כנפיים]?

– מה פירוש 'בְּאַדִּשְׁתָּא' [בדממה]?

– מה פירוש 'טְרָשׁוּתָא' [אמונה]?

ולאחר כל שאלה נשמע צחוק רם מכל פה.

הרבי הכעסן מחה בחוסר אונים את הזיעה הקרה ממצחו. הוא תירגם שתי מילים, דילג על עשר, והפציר בנו: 'קיראו, קינדערלעך, קיראו! עוד מעט אתם יוצאים לחופש, ולא למדתם כלום ממגילת רות'.

ואנו ממשיכים לקרוא ונעצרים על כל מילה קשה, מכריחים את הרבי להוציא את פרצופו מ'מטה לוי', והוא מחפש ישועה ואינו מוצא.

לבסוף, כשהגענו לאמצע 'אקדמות', צץ רעיון במוחו של המלמד (טיפש הוא לא היה), והוא הודיע בקולו הקשוח הרגיל: 'נו, מספיק! נגמור את זה מחר. כעת הביאו את מגילת רות'.

חשתי מעין גזירה משמיים. מה זאת אומרת, מה פתאום שנסיים עכשיו משחק כל כך שמח? דרכתי על כף רגלו של חברי והסתתי אותו:  'צריך לסיים את האקדמות!'

החבר שלי גם הוא לא  טפש, והוא מצדו המריד את שכנו, והשני את השלישי, וכך הלאה עד שכל תלמידי החדר צעקו בקול אחד: 'לסיים אקדמות! לסיים אקדמות! לסיים אקדמות!'

הרבי הזועם, שראה את ההתנהגות החצופה של תלמידיו, שעד כה היו שקטים וממושמעים, איבד את זה לגמרי. עיניו האדימו, פניו נפלו, והוא רעד כולו מחוסר אונים. כיצד להרגיע את המרד? הוא בקושי נשם.

– 'רות, אני אומר לכם. רות!'

– 'אקדמות, אקדמות!', התעקשנו.

*

סוף המעשה היה רע ומר.

הרבי עזב את החדר כתרנגול כעוס וחזר אחרי חצי שעה מלווה בשלושה אבות מהורי התלמידים.

'פעם ראשונה קורה דבר כזה. פעם ראשונה!' – אמר.

– 'אז מה, ילדים, אתם מרביצים לרבי?', אמר לנו אחד ההורים בנועם. 'יפה, יפה, יפה! אין מה להגיד'.

היה ברור שהרבי שיקר להם, וכדי להגדיל את חטאנו העליל עלינו כי הרבצנו לו.

– 'נו, מה תגידו', שאל הרבי את ההורים. 'תעזרו לי?'

'איזו שאלה!', הם ענו פה אחד. 'יש להלקותם עד זוב דם'.

דמנו לא זב, הם ריחמו עלינו וקיבלנו עשר מלקות בלבד. אבל ההשפלה הכאיבה לנו הרבה יותר. שני ימי החופש של החג כאילו נעלמו ואנו החלטנו שבפעם הבאה נעשה את המרד עם קצת יותר שכל.

 

הערות

1. במקור 'נחל יהושע', אך אין ספר כזה.

2. 'זמן' הוא הסמסטר, פרק זמן של כמה חודשים שבו לומדים בחדרים או בישיבות, ובסיומו אפשר לסיים או להחליף מקום.

3. פירושים אלה, שנכתבו בידי ר' אהרן בן יחיאל מיכל הלוי, נדפסו לראשונה במחזור קרבן אהרן, סלוויטה תקפ"ג (1823), ומשם הועתקו במחזורים רבים. 

__________________________________________

העמוד הראשון של הסיפור בתרגום לעברית של אברהם רייזין

מתוק מדבש: אריאל הולך לחדר

כתב וצילם דנצ'וּ ארנון

אריאל ילד חמוד ונבון, בן שלוש, גר בכפר חב"ד. בל"ג בעומר ערכו לו 'חָלַקה' במירון, והיום, ט"ו בכסלו (28 בנובמבר 2023), הוא הולך בפעם הראשונה ל'חדר' (אמרו: חֵיידֵר). בכפר חב"ד משלבים מסורת עם קידמה. פעם היה הילד מתחיל את לימודיו בחדר ממש בגיל שלוש ואז גם עבר את טקס הקבלה. בכפר חב"ד החליטו שכל הילדים בני אותה קבוצת גיל יתחילו את לימודיהם יחד, וטקס הכניסה הפרטי נערך לכל ילד בנפרד במהלך שנת הלימודים. נכחתי בטקס ואני מודה לבני משפחתו של אריאל על ההזדמנות שניתנה לי לתעדוֹ.

למרות השם הדומה, החדר בכפר חב"ד אינו דומה כלל לחדר שתיאר ביאליק ב'ספיח'. חדרים מסוג זה, שהיו מנת חלקם של כל ילדי ישראל באירופה במשך מאות שנים, כבר אינם קיימים עוד. ומי שיירצה להבין איך נראו החדרים של פעם יוכל לעשות זאת באמצעות הספר המקיף החדר: מחקרים, תעודות, פרקי ספרות וזיכרונות, שערכו עמנואל אטקס ודוד אסף, שראה אור באוניברסיטת תל אביב בשנת 2010.

החדר של כפר חב"ד דומה יותר לגן ילדים ביישוב מדרגה סוציו-אקונומית גבוהה. הילדים כולם בני קבוצת גיל אחת, משלבים לימוד א"ב עם משחקי גן ילדים, וכך עד גיל שש. מנדי המלמד (במלעיל) הוא תימני חייכן. 'איך מגיע תימני לחב"ד?' אני שואל, והתשובה: 'תתפלא, בחב"ד יש גם כמה אשכנזים'... 

ניכר בו, במנדי (מנדי הוא כמובן שם חיבה למנדל, מן השמות הנפוצים ביותר בחסידות חב"ד), שהוא אוהב את הילדים והם אותו. הם מכנים אותו 'מוירה מנדי'. מערכות החינוך, והגנים בתוכה, הן נפרדות. בנות הכפר לומדות בגן רגיל שמפוקח על ידי מערכת החינוך הממלכתית-דתית.

עתה מתחיל הטקס הפרטי של הבאת אריאל לחדר.  עורך הבלוג המליץ לי (ולקוראים) לעיין בספרו של ההיסטוריון אַיְבֶן (ישראל) מרקוס, טקסי ילדות: חניכה ולימוד בחברה היהודית בימי הביניים, שראה אור בעברית בשנת 1998, ובו התחקה המחבר אחר שורשיהם הקדומים וגלגוליהם המרתקים של השלבים השונים של הטקס, שרבים מהם השתמרו עד היום (למנויי 'כותר', הספר נמצא כאן).

ביציאה מהבית עוטף נחום, אביו של אריאל, את הילד בטלית, כדי להגן עליו. להגן מפני מה? יש לכך שתי סיבות עיקריות: האחת, מפני עין רעה; השנייה, כדי שהילד התמים לא יראה בדרכו חיות טמאות וכך יגיע אל לימוד התורה והא"ב הקדוש כשהוא טהור.

נחום מגיע לחדר ומוסר את 'הצרור' למנדי שמצדו שואל את הילדים: 'מי בטלית?'

'מי בטלית?' 

הפתעה, הפתעה! 'הופה, אריאל בטלית'...

המוירה מנדי, האבא נחום והילד הקטן אריאל מתיישבים ליד השולחן וסביבם חבריו לכיתה של אריאל הצופים בטקס בעיניים סקרניות.

על השולחן ניצב דגם של בית שנבנה בכפר כתעתיק מדויק של בית המדרש של הרבי מליובאוויץ' ('770') בשכונת קראון הייטס בניו-יורק, תמונת הרבי האחרון (ומעליו על הקיר תמונותיהם של אדמו"רי חב"ד נוספים), צנצנת דבש ועוגה מיוחדת שהכינה אמו של אריאל.

הטקס התחיל בקריאת האותיות הראשונות מתוך ספר לקוטי אמרים (התניא), כמנהג חב"ד.

אחרי כן, המלמד קרא את אותיות הא"ב, על ניקודיהן השונים, ואריאל שנה וחזר אחריו.

עתה מרח המלמד דבש על האותיות ואריאל ליקק אותן. זאת כדי לקבע בראשו את המתיקות שבקריאה בכלל ובלימוד התורה בפרט.

אימו של אריאל, שצפתה גם היא בטקס, הכינה את העוגה המסורתית ועליה הפסוק 'אֲדֹנָי יְהֹוִה נָתַן לִי לְשׁוֹן לִמּוּדִים לָדַעַת לָעוּת אֶת יָעֵף דָּבָר, יָעִיר בַּבֹּקֶר בַּבֹּקֶר יָעִיר לִי אֹזֶן לִשְׁמֹעַ כַּלִּמּוּדִים. אֲדֹנָי יְהוִה פָּתַח לִי אֹזֶן וְאָנֹכִי לֹא מָרִיתִי אָחוֹר לֹא נְסוּגֹתִי' (ישעיהו, נ 5-4). 

אריאל חזר על הכתוב בעוגה, טעם ראשון ממנה ואחריו התכבדו כל הילדים.

אחרי העוגה הגיע תור הביצה הקשה, שעליה נכתב הפסוק 'וַיֹּאמֶר אֵלַי בֶּן אָדָם בִּטְנְךָ תַאֲכֵל וּמֵעֶיךָ תְמַלֵּא אֵת הַמְּגִלָּה הַזֹּאת אֲשֶׁר אֲנִי נֹתֵן אֵלֶיךָ וָאֹכְלָה וַתְּהִי בְּפִי כִּדְבַשׁ לְמָתוֹק' (יחזקאל, ג 3). האבא קרא בקול מכתב של הרבי מליובאוויץ' לרגל הכניסה לחדר.

וכמובן, כמו כל אירוע חסידי, גם טקס זה הסתיים בריקוד סוחף, כאשר האב נחום והבן אריאל רוקדים במרכז.

לשם השוואה, כך נראה חדר בחסידות קרלין בבני-ברק (צילמתי בשנות השמונים):

וכך נראה חדר בחסידות תולדות אהרון במאה שערים בירושלים (צילמתי בשנת 2015):

מכנסי ג'ינס, נעלי ספורט וטי-שירטס – החדר בכפר חב"ד נראה שונה לגמרי...

___________________________________________

דנצ'וּ ארנון הוא צלם אתנוגרפי roshyarok@barak.net.il

עונ"ש בדרכים: פראג, טורונטו, פריז, קיוטו, אתונה

א. הגולם בפראג

צילום: ברוך גיאן

מאפייה ברובע היהודי בפראג. 'האם בארץ היו מצליחים למכור עוגיות בשם גולם?', שאל אותי הצלם ברוך גיאן.

נדמה לי שכן...

ב. חדר טאראנטא

בטורונטו שבקנדה כמובן...

צילום: מאיר רוטנברג

ג. יונה ומלך

פסלו של מלך צרפת אנרי הרביעי (1610-1553), רוכב בגאווה על סוסו, נמצא בצפון הגשר העתיק של פריז (פון נף), על האי איל דה-לה-סיטה. סביב הפסל מתגודדים תיירים רבים, אך על ראשו של המלך יושבת בנחת יונה ומחרבנת, בלי שום כבוד להיסטוריה. Sic transit gloria mundi (כך חולפת תהילת עולם)...

צילומים: גיא מירון

ד. קץ הסכסוך (וסוף לכל שאר הבעיות)

סוף סוף נמצאה הדרך להעלים את כל הצרות, הפרטיות והכלליות, מבית ומחוץ. החסרון היחיד (ואולי היתרון הנוסף) הוא שלשם כך צריך להגיע לקיוטו שביפן.

אלון ריבק היה שם וצילם את הפינה הקסומה הזו.




















על פי הוראות השימוש באנגלית, כל מה שעליך לעשות הוא לכתוב על פתק את צרותיך, להכניס את הפתק לתוך גיגית המים, וכאשר הכתב יישטף, גם הצרות תיעלמנה כלא היו.

צילומים: אלון ריבק

נדמה לי שזה לא פחות גרוע, או לא הרבה יותר טוב, מהמצאות שאנחנו מכירים מהבית: ברכות מקובלים, 'קוויטלך' שמוסרים לצדיקים חיים או מניחים על קבריהם של מתים, וכמובן פתקים שטומנים בכותל. 'גם אם לא יועיל', אומרים כולם, 'לבטח לא יזיק'...

ה. יש אנשים עם לב של קרח

גדעון נח צילם את השלט הזה במסבאת בירה באתונה.

והתרגום: 'יש לנו בירה קרה כמו הלב של חברתך לשעבר'...

צילום: גדעון נח

'גן עדנים' ו'נטעי נעמנים': עיתוני ילדים כתוּבי-יד משנת 1900

בול 'מאה שנה לעיתונות ילדים עברית', 1993

מאת אליהו הכהן

גילויו של עיתון ילדים עברי לא ידוע, שיצא לאור בשנת 1900, כלומר לפני 116 שנים, הוא חדשה מרנינה לכל שוחרי קורות עיתונות הילדים העברית בראשית צעדיה. היה זה אך שמונה שנים לאחר הופעתו הראשונה של עוֹלָם קָטֹן, חלוץ עיתוני הילדים העבריים, שראה אור בירושלים בשנת 1892.

במלאת מאה שנה להופעת 'עולם קטון' פרסמתי רשימה קצרה ובה ניסיתי לסכם את ראשיתה של עיתונות הילדים העברית. רשימה זו נדפסה בדפדפת שהוציא השירות הבולאי בדצמבר 1993, יחד עם הבול 'מאה שנה לעיתונות ילדים עברית', והנה היא כלשונה (בתיקונים קלים).

א. עיתונות הילדים העברית: צעדים ראשונים

את ראשיתה של העיתונות העברית הארץ-ישראלית נוהגים למנות משנת 1863, השנה שבה החלו להופיע בירושלים העיתונים 'הלבנון' ו'החבצלת', ביטאוני היישוב הישן. רק בחלוף שלושים שנה, בחודש טבת תרנ"ג (דצמבר 1892), ימי העלייה הראשונה, ראתה אור בירושלים החוברת הראשונה של עולם קטֹן, חלוץ עיתוני הילדים העבריים, לא רק בארץ אלא בעולם כולו. בשער החוברת ורודת העטיפה, שנחשבה מהודרת לפי אמות המידה של אותם ימים, הבהירו העורכים אליעזר בן יהודה, יהודה גרזובסקי ודוד יודלוביץ את מגמתם: 'עיתון לילדים, יכיל סיפורים, שירים, משלים וחידות, ידיעות הטבע ודברי הימים, כתובים לפי רוח הילדים והשגתם'. הם קיוו כי בעיתון יתפתח נוסח עברי חדש של כתיבה המכוונת לילדים, והפצתו ביישוב תקדם את השלטתה של השפה העברית, בעיקר בין תלמידי המושבות הראשונות. על כן גדושים היו דפי העיתון בחידושי מילים וביאורם. בארץ לא היו אז יותר מעשרים משפחות שבביתן שלט הדיבור העברי. 

בעיתון השתתפו מיטב מורי העלייה הראשונה: יצחק אפשטיין, אליהו ספיר, מרדכי לובמן, אריה ליב גורדון, ובעיקר שלושת העורכים, בצד דמויות ציבוריות מפורסמות כפטרון הביל"ויים יחיאל מיכל פינס, מאיר דיזנגוף, ואיש ביל"ו משה מאירוביץ. בולטת במיוחד הייתה תרומתן של נשים מבנות היישוב: הסופרת נחמה פוחצ'בסקי מראשון לציון, רחל ניימן מעקרון ואחרות. 'עולם קטון' יצא בהפסקות במשך עשרה חודשים, ובסך הכל ראו אור שבעה גיליונות שהם כיום נדירים מאוד (כל הגיליונות נסרקו וזמינים לעיון באתר 'עיתונות ילדים של פעם' של הספרייה הלאומית). 

לקראת סוף המאה שעברה ערך איתמר בן אב"י, בנו של אליעזר בן יהודה, ניסיון נוסף של הוצאת עיתון לילדים בשם שפת עבר, שנדפס בהקטוגרף וכל משתתפיו היו בני נוער. הגיליון הראשון והיחיד שלו יצא בירושלים בשנת תרנ"ח (1897). כעבור עשר שנים, בשנת תרס"ח (1907), הוציאו חמדה ואליעזר בן יהודה עיתון ילדים בשם העברי הקטן, כנספח לעיתון 'השקפה'. גם ניסיון זה לא האריך ימים, ונפסק לאחר שלושה גיליונות. לעומת זאת האירה ההצלחה פנים לעיתונות הילדים העברית במזרח אירופה, ששמרה על רציפות הופעתה מאז צעדיה הראשונים.  

בשנת 1899 הופיע בליק שבפרוסיה (העיר בה נדפס גם עיתון 'המגיד') השבועון העברי הראשון לילדים ששמו היה גן שעשועים. בכותרת המשנה כתב העורך, המחנך אברהם מרדכי פיורקו (שגר בעיירה גראייבו שבפולין): 'מכתב עתי לחינוך לספרות ולמדעים שונים, יוצא לאור אחת בשבוע, לתועלת נערי בני ישראל, לעונג ולשעשועים'. על פי סגנונו של העיתון ותכניו הוא נועד לבני נוער מתבגר יותר מאשר לילדים. שמונים וחמישה גיליונות של עיתון זה ראו אור במשך כשנתיים. בכך הסתכם יבולה של עיתונות הילדים העברית במאה ה-19. 

שער הגיליון הראשון של 'גן שעשועים', שבט תרנ"ט (כל הגיליונות נסרקו באתר 'עיתונות ילדים של פעם', הספרייה הלאומית)

חודשים אחדים לאחר מכן, בשנת 1901, החל להופיע בוורשה השבועון עולם קָטָן, בעריכת הסופרים ש"ל גורדון וא"ל בן אביגדור. בעיתון מהודר ורב-תפוצה זה, שהתמיד במשך ארבע שנים, פרסמו את ביכורי יצירותיהם לילדים חשובי הסופרים העבריים באותה עת, כמו שאול טשרניחובסקי, יעקב שטיינברג, יהודה שטיינברג, זלמן שניאור, יעקב פיכמן, יעקב כהן ויצחק קצנלסון. 'עולם קטן', שהיה חלוץ עיתוני הילדים  העבריים המצויירים, עוצב בעושר גרפי והתברך בשפע ספרותי ובסגנון שמשך את ליבם של ילדים בכל רחבי העולם היהודי. ארבעת כרכיו (1905-1901) מהווים נכס יסוד של ספרות הילדים העברית. שערו המצויר של 'עולם קָטָן' מתנוסס על הבול שהוקדש לעיתוני הילדים, ומתחתיו בשובל, מופיע שערו של 'עולם קָטֹן' הארץ-ישראלי (ראו למעלה, באיור הפותח של הרשימה). 

את 'עולם קטן' ירש העיתון המצויר החיים והטבע, שיצא בליטא בשנים 1906-1905. עורכו, ישראל בנימין לבנר, המשיך והוציא כעבור שנתיים את שבועון הילדים הנפוץ הפרחים, שהופיע ברציפות במשך כשבע שנים (1914-1907).

שערי 'החיים והטבע', וילנה תרס"ה (אוסף אליהו הכהן) 

תופעה ייחודית בתחום עיתונות הילדים העברית והעולמית הייתה הוצאתו של עיתון הילדים החבר, בווילנה בשנת 1908, בעריכתו של ישראל חיים טביוב. במשך כחמישה חודשים הופיע העיתון מדי יום, בניקוד מלא ובפורמט פוליו, ולאחר 106 גיליונות הפך לשבועון שראה אור בריגה. 

שער החוברת הראשונה של היומון 'החבר'. וילנה, י"א בשבט תרס"ח (אוסף אליהו הכהן)

שער השבועון 'החבר'. ריגה, כ"ח בתשרי תר"ע (אוסף אליהו הכהן)

אלה הם ציוני דרך אחדים לראשיתה של עיתונות הילדים העברית. במרוצת מאה השנים האחרונות ראו אור בארץ ובפזורה למעלה ממאה עיתוני ילדים עבריים. אחדים לא הוציאו את שנתם, אחרים האריכו ימים. המתמיד שביניהם, השבועון דבר לילדים, יצא במשך 54 שנים (1985-1931) עד שהתאחד עם משמר לילדים והארץ שלנו לעיתון הנקרא כולנו, שהופיע עד שנת 2000 ואז נסגר. 

ב. על סף המאה ה-20: 'גן עדנים' ו'נטעי נעמנים'

דלה הייתה אפוא תנובת עיתונות הילדים בעברית עד מפנה המאה ה-19. והנה מתברר, שבשנת 1900, בין הופעותיהם של 'גן שעשועים' (1899) ו'עולם קָטָן' (1901), יצאו לאור בעיר בּוֹבְּרוּיְסְק שבפלך מינסק (בלארוס של היום) לפחות ארבע חוברות של עיתוני ילדים שלא תועדו עד כה: 'גן עדנים' ו'נטעי נעמנים'. עיתונים אלה מעולם לא נדפסו אלא נכתבו בכתב ידם של העושים במלאכה (העיתונים שבידי נכתבו בעט, בכתב ידו של ישראל כצנלסון שבו נעסוק בהמשך). לא ברור בכמה עותקים הופצו העיתונים, והאם הועבר העותק המקורי והיחיד מיד ליד, או שאולי העיתון שוכפל בהקטוגרף, ששימש באותה עת חלופה זולה לדפוס.

דגל שמחת תורה שנדפס בבוברויסק ב-1902 עם מילות 'התקווה' (מקור: ווינרס מכירות פומביות)

שלוש חוברות נושאות את השם 'גן עדנים'. שם זה, כמו גם כותרת המשנה 'לעונג ולשעשועים לילדי ישורון', נבחרו, כנראה, בהשפעת כותרתו של העיתון 'גן שעשועים' הנזכר לעיל. מחירה של כל חוברת היה 10 קופיקות (ברובל היו מאה קופיקות). 

חוברת נוספת הופיעה תחת השם 'נטעי נעמנים', ולה כותרת משנה דומה, בכתב רש"י: 'מכ"ע [מכתב עתי] לתועלת נערי בני ישראל לענג ולשעשועים'. גם כאן משקפת הכותרת אפיגוניות מסוימת, שכן עשר שנים קודם לכן הוציא המחנך והעורך א"מ פיורקו, עורך 'גן שעשועים' שנזכר לעיל, קובץ סיפורים, שירים ומכתמים בשם זהה (ורשה 1890). בראש החוברת הראשונה (וכנראה גם האחרונה) של 'נטעי נעמנים' נרשם התאריך 'שנת 1900 – "עת קץ" (גימטריה של שנת 1900, היא שנת תר"ס). מחירה היה זול להפליא – שלוש קופיקות בסך הכול.

שער הגיליון הראשון של 'נטעי נעמנים', בוברויסק 1900 (אוסף אליהו הכהן)

בשנת 2013 נפלה בחלקי זכות גדולה לגלות חוברות נדירות אלה שהיו ברשותה של דיתה (יהודית) ורד-כצנלסון, בתו של ישראל כצנלסון (1966-1888). ישראל היה אחיו של ברל כצנלסון, ובעצמו איש העלייה השנייה. הוא היגר מבוברויסק לאמריקה, ובשנת 1912 נענה לקריאת אחיו ועלה גם הוא לארץ ישראל. דיתה שמרה בביתה מסמכים מתוך עיזבונו של אביה, שהיה בנעוריו מזכיר המערכת של העיתון, ותוך כדי שיחתנו נחשפו ארבעה גיליונות בכתב יד של עיתונים אלה. האם היו גיליונות נוספים שלא השתמרו? הדעת נותנת ששאיפתם של העורכים, שהיו בעצמם ילדים, להוציא לאור עיתון בכל שבוע, הייתה יומרנית, וספק אם הצליחו להוציא חוברות רבות נוספות (בחוברת השלישית של 'עדן שעשועים' מבטיחים העורכים לאחד הקוראים כי סיפורו יראה אור בחוברת הרביעית או החמישית). בין כך ובין כך, זהו המעט שנותר.  

בבוברויסק חיו במפנה המאה ה-19 כעשרים אלף יהודים (כשישים אחוז מכלל תושבי העיר), וחלק ניכר מהם היו כמובן אלפי ילדים וילדות בכל הגילים. סביר מאוד להניח שבין קוראי עיתונים אלה היו רבים מצעירי העיר, בהם אלה שעלו לימים ארצה והתפרסמו ביישוב. בשנת 1900 היו ברל כצנלסון ויצחק טבנקין בני ארבע-עשרה ודוד שמעונוביץ (לימים המשורר דוד שמעוני) היה בן תשע – האם גם הם קראו עיתונים אלה? דרך הרוח מי ידע... אך מי שידפדף בשני הכרכים הגדולים של 'ספר בוברויסק', שערך ההיסטוריון יהודה סלוצקי (באָברויסק: ספר זכרון לקהילת בוברויסק ובנותיה, תל אביב, תשכ"ז), לא יוכל שלא להתפעם מן העוצמה, השפע והגיוון של החיים היהודיים שתססו בעיר זו ובוודאי הקרינו גם על הילדים ובני הנוער.

לא הרבה ידוע על המעורבים בהוצאת העיתונים. שני המו"לים של 'גן עדנים' היו שלום גוֹרֶלִיק, בן למשפחה נודעת בקהילה, ולייב גוּרֶביץ (הורביץ), ואפשר לנחש שעיקר פעילותם כמו"לים היה העתקת החומר בכתב יד נקי, שכפולו והפצתו בין ילדי העיר שידעו לקרוא בעברית. העורך היה אליקום גצל פריד, שכינה עצמו 'בן רשף', והעוזר היה, כאמור, ישראל כצנלסון, אז נער בן שתים-עשרה. המו"ל והעורך של 'נטעי נעמנים' היה א' קאס, ו'העוזרים' היו נח מרגולין וד' סלאווין. בין הכותבים שהזדהו בשמם היו י' שיק, זלמן לוין וגרשון טֶמצין. מעניין שאיש מהם לא נרשם במפתח השמות רב-העמודים של 'ספר בוברויסק'. 

שער הגיליון הראשון של 'גן עדנים', בוברויסק 1900 (אוסף אליהו הכהן)

ממרחק הזמן נראית פנייתו של עורך 'נטעי נעמנים' אל הקוראים אנכרוניסטית. בפתח העיתון, תחת הכותרת 'דבר אל הקוראים', נכתבה בלשון נמלצת ובנימה דידקטית מעין הצהרת כוונות על מטרות העיתון: 

רחש לבנו דבר טוב, להוציא למען בני הנעורים מכ"ע (מכתב עתי) אשר בו יבואו מאמרים טובים ומועילים, ספורים יפים ונעימים, מחיי בני הנעורים, חידות מחדדות שכל ילדים, הוללות ושכלות נותני מעדנים וענג לנפש הקוראים הצעירים. ונקב שמו 'נטעי נעמנים' יען כי מגמתנו לטעת בלבות בני הנוער נטעי נעמנים, מידות טובות וישרות, דרך ארץ ומוסר, חכמה ומדע, דעת ותבונה, לפקוח עיניהם לדעת מה הזמן שואל מאתם, לחבב עליהם שפת קדשנו, אשר רבים מבני הנעורים נתנו לה כתף סוררת ובילדי נכרים ישפיקו.

לכן אליכם רעינו וחברינו, חובבי השפה העבריה, היחידה השרידה מכל מחמדינו בימי קדם – אליכם בני הנעורים הננו מתכבדים לפנות בבקשתנו לקחת חלק בעמלנו, להיות לנו לעזר, אלה בפרי עטם ואלה בכספם, בחתמם את ידיהם על מכ"ע אשר מחירו זול מאד לעומת תועלתו היוצא ממנו. גם להנערים אשר ידיהם רב להם בשפת עבר יועיל מכ"ע, כמאמר המלך החכם: 'ישמע חכם ויוסף לקח ונבון תחבולות יקנה' [משלי, א 5].

ועתה קוראינו הצעירים, קראו את מכתב עתנו בשום לבב, ומצאתם מעדנים לנפשכם, כי רב טוב צפון בו, ועליתם מעלה מעלה על שלבי סולם הספרות – ואל תשימו אשם נפשנו, אם תמצאו שגיאות אחדות, כי 'שגיאות מי יבין'.

כל חוברת של שני עיתוני ילדים אלה כללה שנים-עשר עמודים, ובהם שירים, סיפורים, מכתמים, משלים וחידות. לא תמיד צוינו שמות המחברים, ונראה כי חלק מהחומרים לוקטו מספרים ומקראות. באחת החוברות הובא תרגום של העורך לשני שירים של היינה, שככל שידוע לי לא הופיעו עד אז בדפוס. 

שער הגיליון השני של 'גן עדנים' (אוסף אליהו הכהן)

בכל חוברת התפרסם מדור 'שערי תשובה', שבו השיב העורך למכתבי קוראים. מדורים כאלה, שבהם השיבו עורכי עיתונים בקיצור נמרץ ובקורטוב של הומור ולעג לקוראיהם, ובמיוחד לטרחנים שבהם, שהשתוקקו לראות את 'יצירותיהם' בדפוס, היו בכל העיתונים העבריים הגדולים ('המליץ', 'הצפירה' ו'המגיד'). ברור שהעורכים הצעירים מבוברויסק קראו אותם והפנימו את 'השיטה'. הנה דוגמאות אחדות: לחיים מגילאוויטש, ששלח למערכת סיפור 'ותרנות' כפרי עטו, השיב העורך: 'דבריך לקוחים מספר "עדן הילדים" [מקראה נודעת של י"ח טביוב שראתה אור ב-1896]'; לישראל קיאס, השיב: 'סיפור "מטמון כסף" לא מצאתי בו כל חדש'; לד"ג השיב בעוקצנות: 'צא ולמד ואז תחכם'...

ישראל כצנלסון היה לא רק עוזר לעורך אלא גם 'כתב שטח', ומפעם לפעם הביא 'חדשות' מן הנעשה בבוברויסק. כך למשל בחוברת השנייה של 'גן עדנים' הוא דיווח על דרשה ציונית שהשמיע בן העיר בוברויסק הרב יצחק ניסנבוים (1943-1868):

ביום ה' בערב נשא מדברותיו החובב הציוני הידוע הרב ר' יצחק ניסנבוים בבית המדרש דאשכנזים, ויפק רצון מאת העם. והכסף אשר נדבו כל האנשים נחשב לטובת הפועלים שבארצנו.

הרב יצחק ניסנבוים (1943-1868)

בחוברת השלישית דיווח כצנלסון בלשון נמלצת, תחת הכותרת 'חדשה', על סכנת נפשות המאיימת על העיר ויושביה:

בעיר באברויסק יש כלב שוטה, אשר רבים חללים הפיל, ובין רפאים נחשב חלקם. יש אומרים, כי שתי נשים הכה עד מות, וששה עשר אנשים נסעו עירה וארשא להרפא מנשיכת הכלב. והכלב השוטה הזה נשך עוד כלבים אחדים וישתגעו גם המה. לשוא חפצו להמיתם, כי עמל האנשים עלה בתוהו ויאבד, ועוד בחיים חי[ו]תם...

'העוזר' ישראל כצנלסון, 1966-1888 (מקור: My Heritage)

החוברת הראשונה של 'גן עדנים' זימנה לי גילוי מיוחד. הופיע בה שיר בשם 'המורה ותלמידיו', שאינו אלא תרגום שירו של מרק ורשבסקי שיר ה'אלף-בית', שמוכר יותר במילות הפתיחה שלו 'אויפֿן פּריפּעטשיק'. זהו כנראה התרגום הראשון לעברית של אחד השירים האהובים ביותר בעולם היהודי, שזכה במרוצת השנים ללא פחות מעשרה תרגומים לעברית. הידוע בהם הוא 'האלף-בית' של פסח קפלן מביאליסטוק, שמתחיל בשורה 'חדר קטן, צר וחמים' (1903). שמותיהם של המחבר המקורי (ורשבסקי) ושל המתרגם לעברית לא צויינו בחוברת. 

השיר המקורי, 'דער אלף-בית', נדפס לראשונה באסופת שיריו של ורשבסקי 'ייִדישע פֿאָלקסלידער', שראתה אור בוורשה בשלהי שנת 1900 (בעמוד השער של הספר נדפס 1901, אך ככל הנראה הספר הודפס כבר בדצמבר 1900). מפתיע אפוא שהתרגום שלפנינו התפרסם עוד לפני שהופיעו מילות השיר בדפוס או בסמוך מאד לכך.

שער ספרו של ורשבסקי שבו נדפס לראשונה שיר 'האלף-בית' (קייב 1900)

התרגום לא הותאם ללחן השיר וברור שלא נועד כדי שיזמרוהו, אך מפאת ראשוניותו אביאו כאן במלואו (הניקוד והפיסוק שלי): 

המורה ותלמידיו (שיר)
הַתַּנוּר יָפִיץ חֻמוֹ, 
הַחֹם יִגְבַּר בַּחֶדֶר, 
וְהַמוֹרֶה עִם תַּלְמִידָיו 
יִקְרָא הַאַלְפָה-בֵּית כְּסֵדֶר.

לִמְדוּ בָּנַי, לִמְדוּ אָהוּבַי, 
לִקְחֵיכֶם שְׁנוּ נָא, 
זִכְרוּ, זִכְרוּ, אַל תִּשְׁכָּחוּ, 
קָמָץ אָלֶף – אָ.

שִׁמְעוּ בָּנַי, שִׁמְעוּ אָהוּבַי,  
דְּבָרִים טוֹבִים לָכֶם אֲדָבֵּרָה. 
כִּי מִי יִצְטַַיֵן בְּלִִמוּדָיו, 
דֶּגֶל יָפֶה יְקַבֵּל בִּמְהֵרָה.

אַל תִּרָאוּ וְאַל תֵּחַתוּ, 
כָּל הַהַתְחָלוֹת קָשׁוֹת מְאֹד. 
אַשְׁרֵי אָדָם יוֹדֵעַ תּוֹרָה, 
וּמַה לִיְהוּדִי עוֹד?

הַתַּנוּר יָפִיץ חֻמוֹ, 
הַחֹם יִגְבַּר בַּחֶדֶר. 
כָּכָה ילְמְדוּ עִם נְעָרִים 
הַאַלְפָה-בֵּית כְּסֶדֶר.

בהקשר זה של לימוד האלף-בית, ראוי להביא קטע מן 'המאמר הראשי', שפתח את חוברת 'נטעי נעמנים' וכותרתו 'השפה העבריה'. העורכים הפצירו בקוראיהם לאמץ ולטפח את השפה העברית, שמן הסתם לא הייתה שלטת באותה עת בשיחתם היומיומית של צעירי בוברויסק. 

שמעונו נערים, ילדי ישורון, הקשיבו דברינו המעטים. מי בכם קוראים צעירים, אשר איננו יודע את יקרת שפת קדשנו 'שפת עבר' ואת תפארתה  וגודלה, בה דיבר אלינו ה' בהר סיני, בה הודיע לנו את תורתו, שימו נא אל לבכם וראו: לכל עם ועם, לכל מדינה ומדינה, יש שפה ולשון. ומה נופלים אנחנו מהם? גם לנו יהודים היתה שפה בימים קדמונים. על כן נתאמצה ונתחזקה בעד עמנו ובעד שפתנו, להגות בה תמיד, ולשקוד על דלתותיה, כי עיקר הלימוד רק בימי הנוער, בשנות חופש הנער, אשר אז אין עוד עול ריחיים על צווארו, לחמו ניתן, מימיו נאמנים. לכן שקדו על דלתותיה ועשו חיל בה, כי אם לא עכשיו אימתי?

לסיכום, שנים ספורות בלבד לאחר הופעתו בירושלים של 'עולם קטון' ראו אור בעיר בוברויסק שני עיתוני ילדים שלא היו מוכרים עד עתה. הגם שיצאו בכתב יד ובתפוצה מקומית, דומני כי מעתה ואילך ראויים 'גן עדנים' ו'נטעי נעמנים' להצטרף אל רשימת עיתוני הילדים העבריים הראשונים.

שער הגיליון השלישי של 'גן עדנים' (אוסף אליהו הכהן)

ובשולי הדברים אעיר, כי ניסיון נוסף להוציא עיתון בכתב יד נעשה רק כעבור שמונה שנים, בשנת 1908, על ידי לוין קיפניס, מי שהיה סופר הילדים העברי הידוע ביותר במאה ה-20. קיפניס הצעיר (יליד 1890 או 1894) הוציא לאור בעיירתו אושומיר עיתון ילדים בשם פִּרְחֵי לֵוִי ('פרחי' – בהשפעת השבועון 'הפרחים' שערך י"ב לבנר ונזכר לעיל; 'לוי' – רמז לשמו הפרטי), שלא רק שחובר כולו ונערך על ידו, אלא גם נכתב בכתב ידו הנאה. שלוש חוברות בלבד הוציא קיפניס מעיתונו זה. 

שער משוחזר של 'פרחי לוי' שהכין לוין קיפניס בשנת 1987