עונ"ש בדרכים: פראג, טורונטו, פריז, קיוטו, אתונה

א. הגולם בפראג

צילום: ברוך גיאן

מאפייה ברובע היהודי בפראג. 'האם בארץ היו מצליחים למכור עוגיות בשם גולם?', שאל אותי הצלם ברוך גיאן.

נדמה לי שכן...

ב. חדר טאראנטא

בטורונטו שבקנדה כמובן...

צילום: מאיר רוטנברג

ג. יונה ומלך

פסלו של מלך צרפת אנרי הרביעי (1610-1553), רוכב בגאווה על סוסו, נמצא בצפון הגשר העתיק של פריז (פון נף), על האי איל דה-לה-סיטה. סביב הפסל מתגודדים תיירים רבים, אך על ראשו של המלך יושבת בנחת יונה ומחרבנת, בלי שום כבוד להיסטוריה. Sic transit gloria mundi (כך חולפת תהילת עולם)...

צילומים: גיא מירון

ד. קץ הסכסוך (וסוף לכל שאר הבעיות)

סוף סוף נמצאה הדרך להעלים את כל הצרות, הפרטיות והכלליות, מבית ומחוץ. החסרון היחיד (ואולי היתרון הנוסף) הוא שלשם כך צריך להגיע לקיוטו שביפן.

אלון ריבק היה שם וצילם את הפינה הקסומה הזו.




















על פי הוראות השימוש באנגלית, כל מה שעליך לעשות הוא לכתוב על פתק את צרותיך, להכניס את הפתק לתוך גיגית המים, וכאשר הכתב יישטף, גם הצרות תיעלמנה כלא היו.

צילומים: אלון ריבק

נדמה לי שזה לא פחות גרוע, או לא הרבה יותר טוב, מהמצאות שאנחנו מכירים מהבית: ברכות מקובלים, 'קוויטלך' שמוסרים לצדיקים חיים או מניחים על קבריהם של מתים, וכמובן פתקים שטומנים בכותל. 'גם אם לא יועיל', אומרים כולם, 'לבטח לא יזיק'...

ה. יש אנשים עם לב של קרח

גדעון נח צילם את השלט הזה במסבאת בירה באתונה.

והתרגום: 'יש לנו בירה קרה כמו הלב של חברתך לשעבר'...

צילום: גדעון נח

שלטים מקומיים: בין פראג ליפו

כתב וצילם איתמר וכסלר 


שירותים עם מוזיאון. פראג, אוגוסט 2012

פראג כדרכן של ערים יפות רבות, היא עיר עתיקה מאוד. כמו בערים עתיקות אחרות, גם כאן קשה למצוא שירותים ציבוריים. בבית המלון אמרו לי שמישהו כבר עשה סטטיסטיקה שמראה את היחס המצער בין מספר התיירים לבין מספר בתי השימוש העומדים לרשותם. למרות הנתונים האלה, בפועל לא עושים פרנסי אותן ערים מאומה כדי להקל על מצוקת התיירים וזאת למרות שהקשר בין אסתטיקה ונוחיות הוא בל ינתק.

היה לי פעם מרצה לאסתטיקה שלימד אותנו כלל חשוב מאוד: כדי ליהנות מיצירת אמנות עליך להיות במצב אופטימלי: לא עייף, לא צמא, לא רעב, ורצוי מאוד גם אחרי ביקור בשירותים. לדבריו, החוויה האסתטית היא דבר יחסי וכדי למצות אותה יש לשמור בקפדנות על כלל זה. הדברים נכונים בין אם מדובר במוזיאון או בכנסייה ובין אם מדובר, כמו במקרה שלנו, בעיר שלמה.

אין ויכוח על כך שפראג, כמכלול, היא יצירת אמנות בפני עצמה. מה אם כך יעשו תיירים שוחרי תרבות, שנתקעים באמצע הרחוב וצריכים ללכת בדחיפות לשירותים שאינם? כאן בדיוק נחלץ לעזרתנו יזם מקומי - שלא אופתע כלל אם יתברר לי שגם הוא נמנה על תלמידיו של אותו מרצה - והציע לנו עסקה של 'הכל כלול': שירותים (!!!), קפה (!!), מוזיאון (לא חשוב מה מציגים אצלנו – חוויה אסתטית מובטחת לכם, באחריות!).

אכן, פראג באמת יפה מאוד, וכמו כל הישראלים התאהבנו בה גם אנו, אם כי לרגע לא שכחנו שגם לנו יש ערים יפות וציוריות, ושתיירים, אם הם כבר מגיעים לכאן, אוהבים להסתובב בין סמטאותיהן. וגם אצלנו, כמו בפראג, קיימת בדיוק אותה בעיה של שירותים ציבוריים. אז מה בכל זאת ההבדל? ההבדל הוא, כמובן, בגישה.

לא מזמן אירחתי זוג קרובים רחוקים מלוס אנג'לס, עיר שאחד מידידי כינה פעם 'עיר שהיא אלף עפולות' (ובמילים אחרות, ההפך המוחלט מעיר שבה אפשר להגיע ברגל ממקום למקום). הם שמחו מאוד להסתובב בסמטאות ערינו, ובין המקומות שבהם השתוקקו לסייר היה גם שוק הפשפשים של יפו. ביום קיץ חם אספתי אותם מבית המלון ושמנו לשם את פעמינו. כאן יש לציין שבכל הנוגע להזדקקות לשירותים, רוב הנשים שפגשתי ניחנו בשליטה עצמית גבוהה, הרבה יותר מאשר הגברים שעמם. ככל שמדובר בנבירה בחנויות בגדים או נעלים הן אינן מאפשרות לשום דבר לקלקל להן את חווית הקנייה. בשונה מהן, התברר שקרובתי, שמחמת החום שתתה הרבה מים, לא עמדה בפרץ והיינו מוכרחים למצוא עבורה שירותים תיכף ומיד.

בעיה? לתיירים – כן. למי שמכירים, כמוני, את רזי השוק, לא! אחת המסעדות, שיש לה תואר דוקטור במדעי השקשוקה, פיזרה את שולחנותיה וכסאותיה על פני מעבר מפולש בין שני רחובות מקבילים. מצדו האחד של המעבר נמצאים המטבח והמסעדה, ומצדו השני – השירותים, שאפשר להגיע אליהם, בלי טובות של אף אחד, ישר מן הרחוב (בתנאי שמנצלים את הרגע שבו בדיוק נכנס המלצר למטבח). 

לדלת השירותים הצמידו שלט שעליו כתבו 'כאן לא שרותים ציבוריים', ולתועלת מי שלא מבין עברית, או משים את עצמו כאילו אינו מבין, הוסיפו גם תמרורון 'אין כניסה'. כל זאת במטרה למנוע ניצול לרעה של השירותים, כך שלא כל ארחי-פרחי יחשוב שהוא יכול לטנף את האסלה על חשבונו של בעל הבית. אלא שאליה וקוץ בה: הרי בדרך כלל אף אחד אינו מצהיר בפנינו מה הוא לא (גם אם לא תמיד יאמר את כל האמת בנוגע למה שהוא כן). העובר ושב התמים, המבקש להגיע מרחוב אחד למשנהו ורואה שלט שכזה, לא באמת מבין מה רוצים מחייו. מה אם כך – הוא שואל את עצמו – כן נמצא מאחורי הדלת הציורית הזאת, ואלו דברים נוספים אין שם, באין כניסה הזאת?

שירותים עם מסעדה. יפו, 2012

אני מקווה שהשלט הזה לא יהפוך מודל לחיקוי. חשבו רק כמה יכול להיות כאן עוד הרבה יותר גרוע, אם נהיה מוקפים בהודעות מסוג של 'כאן לא חנות בגדים' או 'כאן לא חנות נעליים'. נדמה לי שהשלט הלגיטימי היחיד שבו אנחנו מסכימים איכשהו לסבול דרך ניסוח כזו הוא 'כאן לא מודיעין', הודעה שמשמעותה היא 'אל תחשוב אפילו להתקרב אלי'. לעומת זאת, השלט של המסעדנים הוא הוכחה שנסיונות ליישם את הפורמט הזה בתחום המסעדנות (כמו גם בתחומים אחרים) עשויים להשפיע על חיינו כאן באופן בלתי נסבל. ועדיין, כל זה טוב ויפה בעבורנו, שזו היא לנו דרך חיים, אבל ברור שלא ככה מסבירים פניך לתייר שבסך הכל מחפש בית שימוש נקי. 

בעוד אני שקוע בהרהורים נוגים וקרובתי עומדת להתפוצץ, זיהה המלצר הזדמנות עסקית. הוא חסם באלגנטיות את הדלת, תוך שהוא מפנה אותנו בידו האחת לשולחן שבפינה ובידו השנייה מושיט את התפריט. רק אחרי שווידא שאכן התיישבנו במקומותינו הוא פינה את הדרך וקרובתי נורתה מכיסאה במהירות שיא אל הדלת עם השלט 'כאן לא', שהזכות לפתוח אותה נרכשה זה עתה כדת וכדין. בזמן שהייתה שם, הזמנתי את האוכל, שילמתי מראש ואמרתי למלצר שנחזור יותר מאוחר. כעבור שעתיים שוב התיישבנו שם עמוסי חבילות וחוויות. השקשוקה, דרך אגב, הייתה מצוינת. לא דוקטור, פרופסור!

שלטים מקומיים / בין פראג ליריחו

כתב וצילם איתמר וכסלר

שיר שחלמתי על פר-אג. אוגוסט 2012

לפני כמה שבועות ביקרנו בפראג. לא אלאה את הקוראים בחוויותי, כי התברר לי שאנחנו, ככל הנראה, הישראלים היחידים שעדיין לא היו שם, למעט תינוקות שנולדו זה עתה. ובכל זאת וידוי מתבקש: למרות שבחו"ל אני מתנהג כמו כל תייר ומתרשם מיפי הנוף, מפסגות ההרים ומאיתני הטבע, הרגישות הפרטית שלי לשילוט אינה נוטשת אותי גם בניכר. משום כך, בנוסף על המראות המלבבים של העיר צילמתי גם כמה שלטים שנראו מתאימים לאוסף שלי.

יחד עם כל התיירים האחרים הלכנו גם אנו לראות את הטירה המפורסמת של פראג. לאחר שיטוט של כמה שעות יצאנו משם סוף סוף. התעכבנו קצת ביציאה, כי אשתי, שאיננה מגלה שמץ של חמלה כלפי זקיפי טירות וארמונות ומצטלמת אתם בכל העולם, החליטה שהיא חייבת להצטלם גם עם הזקיף הצ'כי. בעוד היא מתארגנת לצילום, צדה עיני שלט של מסעדה סמוכה, שבעליה, ברגע של השראה, פירק את המילה 'מסעדה' להברותיה. וכך, במקום עוד איזו מסעדה עם שם סתמי, הנך מוזמן להיכנס למסעדה ששמה, גם באנגלית וגם בצ'כית, הוא 'מס-ע-דה'.

הברקה? כן, אבל לא כזאת שמפילה אותך מן הכסא. איכשהו כל העסק לא נראה מאוד מושך. אולי זה התפריט? אולי זו הצבעוניות? גם גישה חופשית לאינטרנט כבר לא עושה רושם על אף אחד, ובירה צ'כית ממילא אפשר להשיג בכל מקום. בקיצור, כל תייר עם ראש על הכתפיים יודע לזהות מלכודת תיירים כשהוא עומד מולה, והוא יילכד בה רק אם באמת כלו כל הקצין. כיוון שבאותו רגע לא היינו רעבים או צמאים, וגם לא נאלצנו להיכנס בדחיפות לשירותים, פסחנו על המס-ע-דה.

ובכל זאת, השלט הזה הזכיר לי שלט של מסעדה אחרת, ממקום אחר ומזמן אחר.

רסט-ורנט ביריחו. אפריל 2000

לפני שנים צילמתי ביריחו קיר שמאחוריו הייתה מסעדה, שבעליה הגיע לפתרון דומה אם כי בנסיבות אחרות. כשאני מביט בשתי התמונות זו לצד זו, קשה לי לומר מה בהן יותר בולט, הדומה או השונה. עם זאת, דומני שהן מתמצתות היטב את ההבדלים בין אירופה לבין המזרח התיכון.

אמנם, המסעדן מיריחו, המזמין פנימה את התיירים שאינם, שולט בעיצוב בערך כפי שהוא שולט בשפות זרות, אך שילוב הצבעים שיצר הוא נועז ושובה עין (ולכל המצקצקים בלשונם, כי אלה הצבעים שהוא הצליח למצוא, ייאמר: הלא הוא היה יכול לצבוע גם את התריס בצהוב, או להפך – את הקיר בכחול). הוא טעה כמובן טעות מרה בכך שהניח, כי אוטובוסים מלאי תיירים ייעצרו בפתח המסעדה אך ורק על סמך ההצהרה הלא לגמרי משכנעת שאכן יש כאן מסעדה. באין רמז לתפריט כלשהו, שניתן לעיין בו עוד לפני שנכנסים פנימה, קשה להאמין שאורחים מבחוץ ייקחו את הסיכון.

על סמך הממצאים המועטים האלה אפשר להניח שהמסעדן מיריחו הפיק את המקסימום מכשרונו, מיכולותיו ומן המשאבים הדלים שעמדו לרשותו. על כישוריו הקולינריים אינני יודע דבר. כשהגענו לשם המסעדה הייתה סגורה ולכן אינני יכול לדווח אם התפריט – שלוּ היה כתוב באנגלית, מן הסתם היה עשוי להיות גם כן משעשע למדי – עמד ביחס ישר או הפוך לחזות החיצונית של המקום.

כיוון שגם במסעדה הצ'כית לא אכלתי, נראה לי ששמורה לי הזכות להשוות בין שתי המסעדות. נכון שעצם ההשוואה היא מופרכת, כי ברור שאין מקום להשוואה בין שתי הערים, וכנראה שגם לא יהיה. ובכל זאת, העובדה שמסעדה בפראג ומסעדה ביריחו, שפונות בדיוק לאותו קהל מטרה מדומיין, משתמשות, כל אחת מסיבותיה היא, באותו רעיון עיצובי, מלמדת שאולי יש כאן איזה מכנה משותף חוצה תרבויות. אולי זהו הבסיס שעליו נוצרת הידברות ושפה משותפת בין עמים? נכון שכאן מדובר על צ'כים ופלסטינאים, אבל אם מחליפים את הצ'כים בישראלים, רואים מיד שהמכנה המשותף הוא הרבה יותר גדול. 

אני מניח שביום שבו אשתי תוכל להצטלם עם זקיף פלסטיני בפתח המוקטעה, או אפילו עם זקיף ישראלי בפתח בית הנשיא, אפשר יהיה להתחיל לראות את העתיד באור אחר. בינתיים, בצילום המקומי הכי קרוב שיש לנו בנושא זה היא מחבקת את בננו החייל, השומר במחסום בדרך ליריחו.