למה צחק היהודי? בעקבות הקריקטורות 'האנטישמיות' של ארתור שיק

מאת ירון לונדון 

לפני חצי-מאה חייתי בפריס ותכופות שוטטתי לאורך הרציף על גדתו השמאלית של הסן, שם ממוקמים עשרות דוכנים של ספרים משומשים. נהגתי לפשפש בתיבות הספרים ופעם מצאתי כרך מרופט של קריקטורות אנטישמיות. כיוון שיש לי עין טובה לאיור, כי בנעוריי התאמנתי למקצוע זה ורק במקרה מצאתי את פרנסתי בתחום אחר, הבחנתי מיד שאת הקריקטורות הללו צייר נבל מוכשר להפליא. קניתי את הספרון בפרוטות, והוא נדד עמי מדירה לדירה. השנים עשו את שלהן, הספר התבלה ודפיו התפרדו, ואלמלא נלחץ בין ספרים אחרים היו פורחות אותיותיו וציוריו אובדים. 

מדי פעם עלעלתי בו והופתעתי מן הקריקטורות המאוסות, שכולן משועבדות לדמות סטריאוטיפית של יהודון עירוני: בנקאי רודף בצע, סוחר מפוטם, רוכל פושט רגל, קבצן מכוער או אישה גסת הליכות המסתננת לחברה הגבוהה ואינה מכירה את צפני ההתנהגות הנאותה. כל הדמויות צויידו כמובן באפים מעוקלים. למרות המיאוס, לא השלכתי את הספרון מפני שהוא אחת המזכרות הבודדות ששמרתי משנות מגוריי בצרפת, אבל אודה וגם אבוש כי אף פעם לא עיינתי בהקדמה של הספר וגם לא שאלתי את עצמי לטיב הכותר Le Juif qui rit (היהודי הצוחק), שאינו הולם ספר אשר תכליתו היא הכפשתם של היהודים. משום מה אף לא שאלתי את עצמי מיהו בכלל הצייר האנטישמי הזה Arthur Szyk. 

התשובות נמצאו לי באיחור של כמה עשרות שנים. במוסף לתרבות וספרות של עיתון הארץ קראתי מאמר למדני על ההגדה של פסח, שלווה באיור מתוך ההגדה המפורסמת שצייר ארתור שיק בסוף שנות השלושים. ההגדה ויוצרה היו מפורסמים, אך לא עבורי - אני לא ידעתי עליהם עד אז כלום. חשתי כמו הגוי שהיכה יהודי בתואנה שהיהודים צלבו את ישו. לשאלה מדוע הוא נזכר עכשיו להכות אותו, ענה הגוי: רק הרגע שמעתי על כך...

ארתור שיק, 1945 (ויקיפדיה)

אף פעם לא מאוחר ללמוד. ארתור שיק (1951-1894), האמן הדגול והמאייר המהולל יליד לודז' שבפולין, שלימים קבע את מקומו בארה"ב, סינן לסיפור העתיק של יציאת מצרים מוטיבים אנטי-נאציים, כגון צלב קרס על סרט הזרוע של הנוגשים המצרים המענים את בני ישראל או שפמפם היטלרי לפרעה.

מהדורתה הראשונה של הגדת שיק נדפסה בלונדון בשנת 1940 ועותק אחד מבין 250 העותקים החתומים בידי האמן הוקדש למלך בריטניה ג'ורג' השישי. בטיימס הלונדוני נכתב כי זה אחד הספרים היפים ביותר שהופיעו אי פעם. ואכן, 'הגדת שיק' היא שכיית חמדה שנמכרת עד היום במיליוני עותקים. מהדורה עברית מיוחדת נדפסה לראשונה ב-1956 בהוצאת 'מסדה' והיא נמצאת בבתים רבים בישראל. שיק, התברר לי, גם היה פטריוט ציוני, קרוב לחוגים הרוויזיוניסטים, וציורים רבים שלו מביעים הזדהות עם מדינת ישראל והציונות. רשימה יפה על איוריו כתב דני קרמן באוגוסט 2018 ופרסמה בבלוג שלו, 'ארתור שיק: מריאליזם לתקומה'.

ארתור שיק, מגיני תל חי (1936)

ובכן, ראיתי את האיור במוסף החג ואופס! ניתז זיק והתניע את הזיכרון. מיהרתי לקלף את עטיפת הניילון שבאמצעותה הגנתי על הספרון האנטישמי, והתברר לי שאכן אותה יד עיצבה את הדמויות המצוירות בצבעים מסמאים בהגדת שיק ואת הדמויות הנלעגות שעיצב  Szyk בקו שחור. לוּ ידעתי שהפולנים הוגים SZ בערך כפי שדוברי העברית הוגים את האות ש', הייתי חוסך מעצמי את המבוכה, אלא שבמקום החידה הפרטית שנפתרה הופיעה עתה תעלומה חדשה, מציקה עוד יותר: איך ייתכן ששיק, הצייר היהודי הציוני, אשר רבים מאיוריו מוקדשים לסיפורי התורה ולמגילת אסתר, שצייר קריקטורות וכרזות המלגלגות על גרמניה הנאצית, בעלות בריתה ומנהיגיהן, שבארה"ב התחבר לחבורת פעילי אצ"ל בראשותם של הלל קוק ובן הכט, ועם קום המדינה אייר את מגילת העצמאות בסגנונו עתיר הצבעים, איך ייתכן שאיש דגול זה צייר עשרות קריקטורות נתעבות שכאלה? האם השכיר את נפשו לשטן לתקופה קצובה ואחר כך יצא לחופשי?

הספרון, כך מלמדים עמודי הפתיחה, הודפס בחודש מאי 1926, ולצד המהדורה המודפסת הוצאו לאור גם חמישים עותקים ממוספרים בחתימת האמן. מתחת לשם הצייר ולכותר נדפס (בצרפתית כמובן):

אגדות עתיקות וחדשות ערוכות בידי קורנונסקי ובינסטוק. הקדמה מאת מר אנטול דה-מונזי, השר לעבודות ציבוריות. הוצאת אלבן מישל, פריז. 

מי הם שני העורכים, ששמותיהם אינם מצלצלים כשמות צרפתיים, ולמה השר לענייני עבודות ציבוריות הטריח את עצמו לכתוב הקדמה לספר שכזה? 

בדקתי בוויקיפדיה הצרפתית ומצאתי כי Jean Wladimir Bienstock אינו אלא ולדימיר לובוביץ' ביינשטוק (1933-1868), יהודי יליד ז'יטומיר שברוסיה (היום באוקראינה), שהיגר לצרפת, התנצר ב-1896, דופלם במשפטים, נשא אישה גויה, הצטיין כמתרגמם לצרפתית של גדולי הסופרים הרוסים וגם כתב ביוגרפיות ומחקרים על אודות סופרים אחדים. 

ולדימיר ביינשטוק

קורות חייו של שותפו, שהתגדר בשם העט Curnonsky, מעניינות אף יותר. שמו האמיתי היה מוריס אדמונד סייאן (Sailland), ושנות חייו ומותו היו 1956-1872. הוא היה גרגרן, בעל חך מעודן, שכונה 'נסיך הגסטרונומיה', ונחשב לדמות המשפיעה ביותר על המטבח הצרפתי במחצית הראשונה של המאה הקודמת. רשמי מסעותיו הגסטרונומיים ברחבי צרפת התפרסמו בכתב העת של חברת הצמיגים 'מישלן', המו"לית של מדריך המסעדות הנודע, והוא עצמו נמנה עם מייסדי מסדר אבירי הגריל ועם מקימי האקדמיה להומור. הוא כתב אלפי מאמרים בנושאים קולינריים ועוד עשרות ספרים, רובם כסופר צללים. את יום הולדתו השמונים ציינו בעליהן של שמונים מסעדות בכל רחבי צרפת בהקדשת שולחן אחד לכבודו. על שמונים השולחנות הונח שלט אחיד ובו נכתב 'זה מושבו של מוריס אדמונד סייאן-קורנונסקי / הנסיך הנבחר של הגסטרונומיה / מגינו ומפארו של המטבח הצרפתי / אורח כבוד של הבית הזה'. הוא מת בגיל 83 בנפילה מחלון ביתו, והתאונה המצערת הוסברה בכך שהגסטרונום המהולל גזר על עצמו דיאטה לראשונה בחייו. ראשו הסתחרר והוא מעד ומת. אני רואה בכך לקח: אל לו לאדם לפעול שלא על פי טבעו. את הלקח הזה אני מיישם באדיקות ולכן מעולם לא צמצמתי את ארוחותיי, למרות שרופאיי ממליצים על כך. ימים יגידו מי צדק.

פורטרט של קורנונסקי, 1932 (retronews)

'כאן גר נסיך הגסטרונומיה'. שלט בפתח ביתו של קורנונסקי בפריז (ויקיפדיה)

גילוי זהותם של מלקטי ההלצות לא סייע לי בהבנת מניעיהם, ההפך הוא הנכון. שהרי הראשון היה יהודי מומר שאמנם התאזרח בצרפת, אבל התמיד להחזיק בשם משפחתו הרומז על מוצאו (השם הגרמני 'בינשטוק', שפירושו כוורת דבורים, רווח מאד בקרב יהודים). ואילו עמיתו הכריז במפגיע, באמצעות שם העט שבחר לעצמו, כי מוצאו הלאומי של אדם אינו חשוב בעיניו כלל. הנה ההסבר: 'קורנונסקי' הוא הֶלְחֵם של שתי מילים לטיניות שפירושן 'אז מה', בתוספת הסיומת הסלאווית 'סקי'. כשנשאל, השיב בערך כך: אני לא שווייצרי ולא אוקראיני ולא פולני ולא יהודי, אלא צרפתי פשוט האוהב יין, אז למי אכפת מהו שמי?  

עוד פליאה היא ההקדמה מאת השר אנטול דה-מונזי (Monzie; 1947-1876), שאינה אלא חיבור מסולסל, ידעני, מרופד בציטוטים באיטלקית מתוך התופת של דאנטה אליגיירי. מי האיש? 

בין שתי המלחמות היה פוליטיקאי נכבד מן האגף המרכזי והצטיין ברוחב השכלתו. 18 פעמים כיהן כשר בממשלותיה הרעועות של הרפובליקה השלישית, ובין שאר המשרות שמילא היו שר משפטים, שר אוצר ושר החינוך והאמנות. זוקפים לזכותו את יוזמת הוצאתה לאור של האנציקלופדיה הצרפתית הגדולה, חיבור מהפכני אשר ערכיו אינם מסודרים לפי סדר אותיות האלף-בית, אלא לפי כמה עשרות נושאים נבחרים. דה-מונזי צלע על ירכו מחמת תאונה בילדותו, אבל קסם לנשים לא מעטות. איש נעים הליכות היה ואהוד מאד במעוזו הפוליטי שהוא העיירה קאוּר, בירת חבל לוט שבדרום מערבה של צרפת. לא אסתכן אם אהמר על כך שצמד המשכילים האנינים, דה-מונזי וזה המתקרא קורנונסקי, רוקנו יחדיו לא מעט בקבוקים של יין העשוי מעסיסם של ענבי מלבק, זן ענבים אשר כורמי האזור משתבחים בו זה מאות שנים. היין הזה מכונה 'שחור', אם כי צבעו סגול עמוק.   

אנטול דה-מונזי (ויקיפדיה)

האם היה דה-מונזי אנטישמי? אפילו עיניו הבוחנות והרגישות של פרשן יהודי רדוף חרדות לא יגלו שמץ של אנטישמיות בהקדמתו. על מוצאו של ארתור שיק ממשפחה יהודית של יצרני טקסטיל בלודז' הוא כתב, כפי שיכתוב כל ביוגרף המבקש למצוא ביצירותיו של גיבורו את השפעותיה של סביבת ילדותו. הנה משפט לדוגמה בתרגומי: 

יהודי הוא במוצאו וביצירותיו, כל-כולו יהודי. יהודי בשלמות, ללא העמדת פנים, ללא התרברבות, אבל בחור כהלכה, אוהב חיים, בעל חוש הומור – תכונה נדירה בקרב בני הגזע העצוב הזה – ולכן מצא בין ספרי הקודש מקום פנוי לאמנות יהודית המושפעת, ללא ספק, מהמסורת הביזנטית, אבל חופשית וזוהרת לאורו של דמיון שופע. 

ההשפעה הביזנטית, שעליה הצביע דה-מונזי, נבעה מחוויותיו של ארתור שיק בתקופת המלחמה העולמית (לימים הראשונה), שאז, כחייל בצבא הצאר, נקלע לטורקיה ולמרכז אסיה. גם בירושלים שהה חודשים אחדים בתום המלחמה.

והנה עוד הפתעה: מצאתי כי דה-מונזי נמנה עם ידידיה המוצהרים של התנועה הציונית והשתדל למענה. הוא קבע כי אין להאשים בנאמנות כפולה את היהודים אזרחי ארצו התומכים בציונות, וכי חיזוק הקשר הרגשי של אזרחי צרפת היהודים עם ארץ אבותיהם יאפשר להם להיות צרפתים טובים יותר.

הוא סייע לחיים וייצמן להיפגש עם ראשי המדינה וקשר קשרי ידידות עם זאב-ולדימיר ז'בוטינסקי. ב-18 באפריל 1925, בהיותו שר החינוך, קיבל מכתב מז'בוטינסקי, שגר בפריז מזה שנתיים, וגם הפך אותה לביתו במשך השנים הרבות שיבואו. וכך כתב ז'בוטינסקי (בצרפתית כמובן): 

ועידת הייסוד של המפלגה הציונית הרוויזיוניסטית תתקיים כאן, בפריז, מ-26 ועד 30 בחודש זה. המפלגה עדיין קטנה מאד, אך לא אטעה כלל אם אתנבא שהיא תגדל במהרה בממדים גדולים למדי. לאחר הוועידה אפתח בפעילות פוליטית רבת היקף, שתכליתה לגרום לשינויים יסודיים בממשל האנגלי בארץ ישראל, שינויים שיאפשרו לארגן מחדש את הציונות. מרכז הפעילות הזאת יהיה בפריז. אחת מדרישותינו היא לחדש את לימודי החובה של השפה הצרפתית בבתי הספר העבריים של ארץ ישראל. כמו כן, אני מתכונן להוציא לאור בירושלים כתב עת בשפה הצרפתית. כל זה עשוי לעניין אותך ישירות בתוקף תפקידך כשר החינוך. עם זאת, כחבר ממשלה, ודאי תבין עד כמה חשוב לעורר את דעת הקהל ולעודד פעילות ציונית, שתקרין מפריז אל כל פינות התפוצה היהודית. אתה הרי מכיר אותי, על כן למותר להוסיף שאין בכוונתי לרקום מזימה נגד האנגלים. אנו נהיה נאמנים למעצמה המנדטורית כל עוד היא תהיה נאמנה לציונות. אבל אין אנו מעוניינים ביחסים חד-כיווניים, אנו מבקשים ליצור איזון. לצורך פעילות זו, זקוקים אנו לקשרים עם גורמים בעלי השפעה בצרפת ולתמיכתם המוסרית (ארכיון מכון ז'בוטינסקי, איגרת 4734; התרגום הוא של אנשי הארכיון). 

ועידת היסוד של הצה"ר [הציונים הרוויזיוניסטים], פריז 1925. ז'בוטינסקי עומד בשורה הראשונה שישי מימין
(הכנסת)

דה-מונזי הביע את מורת רוחו מאיומיו המרומזים של ז'בוטינסקי על בריטניה, וזה מיהר להרגיעו והבטיחו נאמנה כי אין בכוונתו להתנפל על המעצמה הגדולה. החשש המוזר מפני חבורה קטנה של יהודים, הקוראת תיגר על בריטניה, קשור לחרדתו המתמדת של דה-מונזי מפני עוד מלחמה באירופה. חרדתו גאתה עם עלייתו של היטלר לשלטון, וכמו פוליטיקאים צרפתים רבים נפתה גם הוא להאמין שאפשר לפייסו. ב-1940, אחרי הפלישה הגרמנית לצרפת, הוא הצביע בעד בחירתו להנהגה של המרשל התבוסתן אנרי פיליפ פטן, ואת הצבעתו נימק במימרה של טאליראן: 'יש להציל את כל מה שאפשר להציל'. יעבור זמן עד שדה-מונזי יהפוך בעצמו למשתף פעולה מהוסס עם משתפי הפעולה ההחלטיים, אבל באותה תקופה, חודשים אחדים לפני המלחמה, הוא נפגש עם ז'בוטינסקי שהיה אחוז חרדה מפני המרד הערבי ('המאורעות' בלשונה של ההיסטוריוגרפיה הציונית) בארץ ישראל. הנה נוסח המכתב שכתב זאב ולדימיר לידידו אנטול ב-18 באפריל 1939: 

מצורף בזה סיכום הנקודות שהעליתי בסקירתי במהלך הריאיון שהואלת בטובך להעניק לי ואשר עליו אני שב ומודה לך. בינתיים קיבלתי ידיעות מחרידות ביותר: אין שום ספק שבעלי השפעה זרים פועלים במהירות רבה בהכנת התפרצות בממדי ענק נגד היהודים בארץ ישראל. נכון שאחד משני מנהיגי הכנופיות הערביות נהרג והשני הסגיר את עצמו, אולם הדבר לא שיתק את פעולת הכנופיות – הן ממשיכות להרוג. הדבר אינו מפתיע מכיוון שהמנהיגים האמתיים נמצאים ברומא ובברלין ומשם גם מגיע הכסף. ידידיי עומדים על כך שיש צורך להסב את תשומת לבן של הרשויות באנגליה וגם בצרפת, כי מהומות בקנה מידה ענקי לא תישארנה בהכרח רק בגבולות ארץ ישראל, אלא תגלושנה גם לארצות השכנות. האם תוכל, אדוני השר, ליצור קשר בדחיפות עם עמיתך שר המושבות? הייתי פונה אליו בבקשה לפגישה, אלמלא החשש שהוא אינו מכיר אותי (ארכיון מכון ז'בוטינסקי, איגרת 3976; התרגום הוא של אנשי הארכיון).

אגב, שר המושבות הצרפתי, שעמו ביקש ז'בוטינסקי להיפגש, היה היהודי ז'ורז' מַנְדֶל (1944-1885), שהתריע מפני הסכנה הנאצית ואחרי הפלישה היה בין הקוראים בעוז להמשך המלחמה בגרמנים. הוא סירב להימלט ללונדון במטוס שחילץ את הגנרל דה-גול, נאסר על ידי הגרמנים ואחר כך הוסגר לידי 'המיליציה הצרפתית' ונרצח על ידם ביער פונטנבלו.

ז'ורז' מנדל (ויקיפדיה)

תמיכתו של דה-מונזי בתנועה הציונית זכורה לטוב, ותמיכתו במשטר משתפי הפעולה ניתנת להבנה, שהרי לפחות מחציתה של צרפת נעתרה באותם ימים למרשל הזקן ונפתתה לרעיונות שייצג. ההיבט הדוחה בביוגרפיה של איש רוח זה הוא קשרי הידידות שרקם עם כמה אישים הנושאים באחריות לרדיפתם של יהודי צרפת. 

אחד מידידיו היה ד"ר אוטו אַבֶּץ (Abetz), אשר ב-1940 התמנה לכהונת שגריר גרמניה הנאצית בצרפת של ווישי ובתוך כך עוטר בדרגת קצין בכיר בגסטפו. עוד נבל בחבורה היה המרקיז פרנאן דה ברינון (Fernand de Brinon), מן האידיאולוגים הבולטים של שיתוף הפעולה עם הכובש הגרמני, ולהלכה שגריר משטר וישי בפריז. הוא היה אחד המעטים מבין ראשי משטר וישי שהוצאו להורג בידי הצרפתים לאחר המלחמה. הידיד השלישי היה לואי דָרְקיֶיה דה פֶּלֶפּוּאָה (Louis Darquier de Pellepoix), בריון בור ויהיר אשר שימש ראש הנציבות לענייני יהודים ושיגר אלפי יהודים למותם. אביו היה אישיות פוליטית נכבדה בקאוּר וידיד נפש של דה-מונזי. כאשר התמוטט משטר וישי סייע דה-מונזי לדרקייה להימלט לספרד של פרנקו, שם חי בשלווה פושע זה, שגם היה מכחיש שואה, עד מותו ב-1980. דה-מונזי, כאישים פוליטיים רבים אחרים שמעשיהם היו חמורים ממעשיו, לא נענש, ורק סולק מכמה משרות כבוד שבהן החזיק. הוא מת ב-1947, שנתיים לאחר תום המלחמה. 

הגיע הזמן לשוב לחידה שהעמדנו בראש הרשימה: מדוע צייר הפטריוט היהודי ארתור שיק קריקטורות אנטישמיות?

השאלה תחריף אם נזכור כי בין שתי מלחמות העולם שוסעה צרפת לשני מחנות יריבים שאחד מהם – המחנה הקתולי, השמרני, הלאומני, הגזעני, האנטישמי, הפשיסטי – השתמש בקריקטורות מן הסוג שפרח בימי פרשת דרייפוס ולא דעך. קריקטורות הן אמצעי תעמולה מובחר, מפני שהן נושאות מסר חד-משמעי, מסר שאינו טעון בדיקה. כשבקריקטורה נזכרים צירופים כמו 'ראש נחש' או 'משתלט על העולם' אלה אינן מטפורות. גם נבערים גמורים יבינו היטב מה פירושן.     

הבוגד. אלפרד דרייפוס מוצג כהידרה, החיה המיתולוגית בעלת ראשי נחש, 1899 (ויקיפדיה)

העולם נשלט בידי יהודים: עמוד השער של כתב העת האנטישמי 'הדיבור החופשי', 1893 (ויקימדיה)

היהודים בקריקטורות של שיק מכוערים מאד. קלסתריהם כמו נוצקו בכמה דפוסים בודדים וחוטמם – בדפוס אחד בלבד. התנהגותם הדוחה מאשרת את דימּוּיָם הנפוץ בקרב אנטישמים, אבל בניגוד לאגדות האנטישמיות, המאשימות את היהודים במזימות להרע לגויים ולהשתלט על העולם, אין דמויותיו של שיק חורגות ממעגלם היהודי. הן מתאכזרות זו לזו, עושקות זו את זו, מתפארות זו בפני זו בעושרן, אבל אינן מרעילות בארות, רוצחות ילדים נוצרים כדי להשתמש בדמם לאֲפִיַּת מצות, אינן אונסות בתולות נוצריות ואינן מחרחרות מלחמה. 

האם שיק שנא יהודים וציוריו מבטאים השקפה אוטו-אנטישמית? לו היו ציוריו אלה מתפרסמים בימינו, אין לי ספק שרבים היו משיבים בחיוב. אבל אם כך, גם מנדלי מוכר ספרים (שלום יעקב אברמוביץ) היה אנטישמי, ואולי גם ברנר. 

מה חשב על כך הצייר עצמו? ממש לפני שסיימתי את כתיבתה של רשימה זו הבחנתי בהקדשה לספר שחמקה מעיניי קודם לכן ובה מסתתרת התשובה. הספר הוקדש לאדם ששמו פייר דקור, כנראה מנהלה של 'גלריה אוגוסט דקור' (Galeries Auguste Decour), שהייתה הראשונה שהציגה את עבודותיו של שיק כבר ב-1922:

מזכרת לערבים ליד האח, אות לידידות כנה ובת קיימא ... ה'קומפרצ'יקוס' של היהדות ימצאו את עצמם בדפי הספר הזה, אשר שמו, 'האדם הצוחק', לא במקרה נבחר. מדובר בתגובה למבקרינו, ובה בשעה הרי זה אוסף שבו ימצאו אנשינו את דיוקנם האמיתי.

המילה קומפרצ'יקוס (comprachicos) – שפירושה בספרדית קוני ילדים – מופיעה ברומן המפורסם של ויקטור  הוגו האדם הצוחק (L'Homme qui rit). עלילתו של רומן זה, שראה אור ב-1869, מתחוללת באנגליה של שלהי המאה ה-17. הקומפרצ'יקוס היו פושעים, שפגעו בפניהם של ילדים ועיוותו את צורתם כדי שיעוררו לעג ורחמים ויתאימו לקיבוץ נדבות. פני גיבורו של הספר עוותו באופן שיביעו תמיד צחוק. אם כך – מציע שיק באיוריו – היהודי לועג לעצמו מפני שהפושעים עיוותו את צורתו והכריחוהו להעמיד פני צוחק...

הילד גווינפלין, גיבור הספר 'האדם המחייך', שפניו עוותו. איור משנת 1869 (ויקיפדיה)

נספח: מבחר קריקטורות 'אנטישמיות' של ארתור שיק

הנה מבחר, די מייצג, של הקריקטורות שצייר שיק והדפיס בספרו, רובן ניתנות לקִטְלוּג תחת הכותרת 'יהודים וכסף', אבל יש גם 'יהודים ולכלוך', 'יהודים וצבא' ו'יהודים ומיניות' (התרגום הוא שלי).

– ובכן, ידידי היקר, שמא תוכל להלוות לי 5 לואי [מטבע] 

– לצערי, אין עליי כסף. 

– ואצלך?  

– אצלי כולם בסדר גמור, תודה. 

עמ' 13

– מה בעניין אלף פרנק, תוכל להלוות לי? 

– מיד בשובי ממסעי. 

– ומתי אתה נוסע? 

– אין לי שום מושג.

עמ' 19

– אני לא יכול לתבוע לדין את כהן הנבל... הלוויתי לו 1,000 פרנק, אבל אין לי הוכחה בכתב. 

– אם כך, כתוב לו מכתב התראה ודרוש 1,500 פרנק. 

– אבל הרי הוא חב לי רק אלף. 

– בדיוק כך. הוא יענה כי חובו הוא רק אלף, והרי לך ההוכחה בכתב שלה אתה זקוק. 

עמ' 25

–  נכה לי את השטר הזה של רוטשילד.

– מוסכם, אבל איפה החתימה? 

– לא די לך בכך שהוא רוטשילד... גם חתימה אתה צריך? 

– לאמיתו של דבר, האם לא טעה משה שהוציא אותנו ממצרים... כאשר זה שער החליפין! 

עמ' 35

– בחורף אני גובה אחוז לשבוע ובקיץ שני אחוז. 

– מה הסיבה להבדל? 

– זה מפני שבקיץ הימים ארוכים יותר. 

עמ' 45

– התלמיד לוי, אני לווה מאביך אלף פרנק בריבית של 10% בשנה. מה יהיה עלי לשלם לו בתום השנה? 

– אלפיים פרנק, אדוני. 

– מפגר קטן, חשבון אינך יודע!

– במחילה מכבודך, אדוני המורה, זה מפני שאתה לא מכיר את אבא שלי.  

עמ' 71

– כמה עולה כרטיס לרחצה? 

–  פרנק אחד. אבל אם תיקח תריסר, ייצא לך רק 0.75 פרנק לכרטיס. 

–  אבל מאיפה אני יכול להיות בטוח שאחיה שתים-עשרה שנה...

עמ' 85

– הו, שאול, איזה רגליים מטונפות יש לך. 

– בסדר, ומה עם שלך? 

– אתה שוכח שאני מבוגר ממך בעשר שנים. 

עמ' 87

באירוע צדקה. 

– אבקש, גבירתי, כוסית שמפניה.  

– הנה, אדוני. מאה פרנק. 

–  יקר! אבל כך או כך, אני מודה לך מאד רחל היפה. 

– אתה טועה, אדוני, זו רבקה שהשקתה את הגמלים. 

עמ' 131

בזמן חזרה בתיאטרון. 

– 'סתלק, יהודון מלוכלך. 

– השחקן משיב: הו, אדוני, מסתבר שאשתך מאד לא דיסקרטית. 

עמ' 141

 – הי, הפרש יצחק, אתה טועה בכיוון!

-   לא! אבל... אולי ידוע לך לאיזה כוון אני רוצה לפנות? 

עמ' 195

– איזק, אתה מעדיף אות הצטיינות או מאה רובל? 

–  אדוני הגנרל, מה השווי של אות הצטיינות? 

– רובל אחד. 

– אם כך, אדוני הגנרל, הענק לי את האות ועוד 99 רובל. 

עמ' 197

 – האם יש לך רישיון שהייה בעיר הבירה? 

היהודי מציג רישיון נהיגה באופניים 

– אבל הרי אתה שרוע במיטה? 

–  והרי אני מוכרח לנוח מידי פעם.

עמ' 199

____________________________________

ירון לונדון הוא פזמונאי, עיתונאי, איש תקשורת ועוד הרבה דברים

סוד כתר הזהב: אגדת ישראל רוּחוֹמוֹבסקי

פורטרט וחתימה של ישראל רוּחוֹמוֹבסקי (אוסף שבדרון; הספרייה הלאומית)

אני רושם זכרונות ל'אודסה שמתה', וזו היא ה'אגדה' של רוחומובסקי.

(שאול טשרניחובסקי, 'רוחומובסקי', ספורים, ז, תרצ"ב, עמ' רי)

מאת עודד מיוחס

א. ממוֹזיר לאודסה

אודסה שעל שפת הים השחור הייתה במאה ה-19 מרכז חשוב להתגבשותה של תנועת ההשכלה היהודית ולקראת סוף המאה הייתה למרכז ספרותי וציוני חשוב. זו הייתה עיר שמבחינת מספר היהודים שגרו בה הייתה השנייה בגודלה באימפריה הרוסית. היום אודסה היא עיר נמל חשובה באוקראינה ורחובותיה גדושים בשלטי זיכרון המכבדים מדענים, סופרים ויוצרים שחיו בה, ובהם גם יהודים רבים (ביאליק, טשרניחובסקי, ז'בוטינסקי, דובנוב, שלום עליכם ועוד רבים). כמה מפתיע הוא לגלות שלגלריה מכובדת זו של אנשי שם צוּרף באפריל 2014 גם צוֺרף יהודי, ששמו ופועלו כמעט ואינם מוכרים. 

על טבלת ההנצחה שנקבעה על קיר הבית ברחוב אוֹסִיפּוֹבה 6, לא הרחק מביתו של פרופסור יוסף קלוזנר שגר במספר 9, נרשם ברוסית:

בבית זה יצר בשנת 1896 הצורף ישראל רוחומובסקי (1934-1860) את כתר הזהב של המלך הסקיתי סאיטאפרנס, הידוע בכל העולם. 

לוח ההנצחה לכבוד רוחומובסקי ברחוב אוסיפובה 6 באודסה (Odessa1)

טקס הסרת הלוט מהשלט, בו נכחו ראש העיר וקהל קטן של מוזמנים, לא זכה לכיסוי בתקשורת בישראל. השורות הבאות נועדו לשפוך מעט אור על פרשת חייו המסעירה של רוּחוֹמוֹבסקי (Roukhomovsky; לעיתים גם רוחֹמובסקי), ששמו הוזכר בהערכה רבה על ידי אנשי רוח יהודים ומבקרי אמנות.

ישראל דב בער, בנם של יחזקאל ופרידה רוחומובסקי, נולד ב-1860 בעיירה מוֹזיר (אז באימפריה הרוסית והיום בבלרוס), שמרבית תושביה היו יהודים. כמו כל ילדי ישראל למד גם הוא בילדותו ב'חדר', וכבר אז הוקסם מציורי הקיר והתקרה בבית הכנסת שבעיירה. בספר זיכרונותיו כתב: 'ציורים אלה היו אולפן הציור הראשון שלי' (מײַן לעבן און מײַן אַרבייט [חיי ועבודתי], פריז 1928; התרגומים לעברית כאן ולהלן נעשו בידי נכדו, בנימין טלמון וראו אור בהדפסה פרטית, רחובות 1996). 

המרחק מהתבוננות להתנסות לא היה גדול, ועל צעדיו הראשונים ביצירה האמנותית סיפר:

אינני זוכר מה הייתי עושה בזמני הפנוי. לא היה אצלנו עט, דיו או אפילו עיפרון, [שנחשבו] דברים בטלים, כיוון שלא אבי ולא אמי ידעו לכתוב ... אני עוד זוכר שציירתי על קיר הבית דב גדול בעזרת חתיכת מתכת קשה ... דב זה נשאר על קיר ביתנו שנים רבות.

החומרים הראשונים שעמדו לרשותו ובאמצעותם התנסה בפיסול היו חלקים פנימיים של כיכר לחם ושעווה של נרות הבדלה שעמם כייר דמויות של אנשים וחיות. 'אמי עשתה עצמה כלא רואה', כתב. 'כנראה שנהנתה מיצירות בנה'.

כנער צעיר החליט, למורת רוחו של אביו, לוותר על לימודי הקודש לטובת פיתוח כישרונותיו האמנותיים: 

כשנפטרתי מהחדר והמלמדים ... למדתי בעצמי לחרוט חותמות. באבנים רכות חרטתי בחוד מחט אותיות קטנטנות וקישוטים. בני משפחות עשירות היו מזמינים אצלי חותמות כאלו עבור קופיקות אחדות, ובמהרה נחשבתי לאמן. אבל זה לא סיפק אותי, התאוויתי לדעת לחרוט בנחושת. 

ואכן, כבר בגיל 15 החל ישראל לחרוט בנחושת וכשחש שהוא שולט ברזי המקצוע, הזמין מוורשה כלים מתאימים והחל להתפרסם בסביבה כבעל מלאכה טוב.

רחוב במוזיר, 1908 (ויקיפדיה)

בשנת 1878, בהיותו בן 18, הוא נשא לאישה את מרים (מֶרֶה), ובאותה שנה נסע לוורשה כדי להתמחות בחריטה ובהטבעת אותיות במתכת אצל אמן מומחה. ב-1893, לאחר שריפה שכילתה את בית המשפחה, עזבו ישראל ובני ביתו את מוזיר ונדדו לאודסה שעל חוף הים השחור. הוא פתח סדנה לעבודות צורפות וליצירת חותמות, ושלל התמחויותיו אפשרו לו פרנסה בכבוד. שמו הלך לפניו והוא קיבל הזמנות מורכבות גם מבתי מסחר בערים מרוחקות, כמו קייב או חרקוב.

ביתו של רוחומובסקי במוזיר (מתוך ספרו מײַן לעבן און מײַן אַרבייט)

ב. הסקיתים ויצירת הכתר של סאיטאפרנס

באותו עשור גאתה ההתעניינות בממצאים סקיתיים שהתגלו לאורך חופי הים השחור, הן בחפירות ארכאולוגיות מסודרות הן באקראי על ידי תושבי האזור. לזימון מקרים זה הייתה, כפי שנראה, השפעה מכרעת על חייו של רוחומובסקי.

הסקיתים הם עם מסתורי שממלכתו התקיימה בין המאות השמינית עד הראשונה לפנה"ס. המידע עליהם מגיע בעיקר מממצאים ארכאולוגיים ומעדויות עקיפות, שכן הם עצמם לא השאירו אחריהם מורשת כתובה. ככל שידוע, הם היו שבטים של לוחמים נודדים והצטיינו כפרשים וקשתים. בשיאה השתרעה ממלכתם משטחי הערבה האוקראינית, שעל שפת הים השחור, ועד לצפון-מערב סין. באותה עת החלו יורדי-ים יוונים להקים מושבות לאורך החופים הצפוניים של הים השחור וההתנגשות בין שתי הקבוצות הייתה בלתי נמנעת. כך למשל מעידה כרוניקה יוונית כי במאה השלישית לפני הספירה צר מלך הסקיתים סָאִיטָאפַרְנֶס (Saitapharnes) על מושבה יוונית ושמה אוֹלְבִּיָה (Olbia), וכדי למנוע ממנו את כיבושה וגירוש תושביה הם העלו לו מנחה יקרת ערך של חפצי כסף וזהב. 

התחומים המשוערים של הממלכה הסקיתית במאה הראשונה לפנה"ס (ויקיפדיה)

החפירות הארכאולוגיות באתרי התיישבות וקבורה סקיתיים העלו מטמונים של תכשיטים וכלי זהב מעובדים ברמה אמנותית גבוהה ובאיכות גימור משובחת. אין פלא אפוא שמוזיאונים ואספנים פרטיים במערב אירופה לטשו עיניים וניסו לרכוש חלק מאותם ממצאים. על רקע זה פעלו במרץ סוחרי עתיקות, וכמובן גם נוכלים וזייפנים. כאלה היו האחים הוכמן, צעירים יהודים מליטא שהיו בעליה של חנות עתיקות בעיירה אוצ'קיב (Оча́ков), צפונית-מערבית לאודסה. 

בסוף 1894 פגש רוחומובסקי לראשונה את שבס'ל (שבתי) הוכמן, אחד האחים. בזיכרונותיו הגדירו רוחומובסקי 'אָדם ישר, בקי בכתבי הקודש ומחונן בעסקים, בעיקר מסחר עתיקות'. ועם זאת, הוא גם היה מודע לנכלוליותו: 'הוא מזמין מבעלי מלאכה חפצים בסגנון עתיק, מעוות אותם, מלכלכם באדמה, שייראו עתיקים, וחובבי עתיקות קונים אותם ברצון...'. אף על פי כן, נקשרו בין השניים קשרי מסחר 'תיכף התחברנו, מצא מין את מינו. שנינו דוברי יידיש בניב ליטאי, הכרנו שנינו מהי עבודה טובה, ולשנינו היה צורך בכסף'.

הוכמן הזמין מרוחומובסקי עבודות שונות. אולם ב-1895 הגדיל לעשות ופנה בבקשה ליצירת כתר זהב (Tiara), עשיר בהתרחשויות ובעיטורים, הן בסגנון האמנות ההלניסטית הקלסית הן בסגנון הסקיתי. בזיכרונותיו סיפר רוחומובסקי כי הוכמן אמר לו שהיצירה הוזמנה כמתנה לארכאולוג חשוב. הוא גם סיפק לו ספרים רבים ברוסית ובגרמנית, עם העתקים מתבליטים שמוצגים במוזיאונים גדולים בעולם, כדי שיהיו מקור השראה לעבודתו. לרוחומובסקי נדרשה למעלה מחצי שנה כדי להשלים עבודה זו.

כתר הזהב שיצר רוחומובסקי, 1895 (המוזיאון הבריטי)

כתר סאיטאפרנס, דמוי אצבעון בגובה 17 ס"מ, כולל שלושה נושאים אמנותיים עיקריים: הרצועה הצרה סביב החלק המרכזי מייצגת את חומת העיר אולביה ובה ניצבים במרחקים שווים שמונה מגדלים. על החומה מתנוססת כתובת הקדשה באותיות יווניות עתיקות: 'הסנט ואזרחי אולביה מכבדים את המלך הגדול והבלתי מנוצח סאיטאפרנס'. ברצועה רחבה מעל לכתובת הובלטו תמונות ידועות מתוך סיפורי האיליאדה של הומרוס, וברצועה התחתונה, סמוך לשוליים, הוצגו מראות מהווי חיי הסקיתים. החלקים המרכזיים תוחמו ברצועות עיטוריות צרות.

עיטורי כריכות של האיליאדה מאת הומרוס

הוכמן שילם לרוחומובסקי בתמורה לכתר 1,800 רובל והחל במסע לאיתור 'קורבן' שייאות לרכוש אותו כממצא ארכאולוגי אותנטי מהמאה השלישית לפני הספירה. הוא נפגש עם רוברט פון שניידר, מנהל המוזיאון המלכותי לתולדות האמנות בווינה, שמינה שלושה מומחים על מנת שייבחנו את האותנטיות של הכתר. שלושתם אישרו זאת פה אחד, אולם המחיר הגבוה שנדרש עבורו, ובעיקר אמינותו המפוקפקת של הסוחר, הרתיעו את אנשי המוזיאון והעיסקה לא יצאה לפועל. ניסיון נוסף נעשה בהתכתבות עם הארכאולוג אלכסנדר סטיוארט מוריי (Murray), מנהל המחלקה הקלסית של המוזיאון הבריטי. הלה השיב להוכמן כי בהיותו מודע למעורבותו בייצור 'עתיקות' אין לו עניין בהצעה (The Burlington Gazette, 1 /1, 1903, pp. 1-5).

הוכמן הבין כי בשל השם הרע שיצא לו בחוגי המומחים והאספנים אין לו סיכוי למכור את היצירה החדשה, ולפיכך ייפה את כוחם של שני סוכנים תושבי וינה לייצגו ולמצוא לקוח תמים שיתפתה לרכוש את הכתר. הם נפגשו במוזיאון הלובר עם הארכאולוג הצרפתי אנטואן הרוֹן דה וילפוס (Antoine Héron de Villefosse), האוצֵר של המחלקה לאמנות יוונית ורומית, ועם מ"א קמפפן (Kämpfen), מנהל המוזיאון. שניהם נדהמו מאיכותו האמנותית של הכתר, אך ביקשו שהות להתייעצות. הסוכנים האיצו בהם וסיפרו להם כי מוסדות אחרים מתעניינים בכתר. דה וילפוס, שהיה להוט לרכוש את הכתר, התעלם מכל הסימנים המחשידים ואישר את העסקה בהליך מזורז.

מנהלי הלובר התקשו לגייס את סכום העתק שנדרש עבור הכתר (200,000 פרנק) ונזקקו להלוואת גישור מידידי המוזיאון. לבסוף נמסר הכסף לידי הסוכנים והם מיהרו לעזוב את העיר. ב-1 באפריל – התאריך האירוני מכולם – של שנת 1896 הודיעה הנהלת הלובר על הרכישה החדשה והעמידה את הכתר לתצוגה שזכתה מיד להתעניינות עצומה (Thomas Hoving, False Impressions: The Hunt for Big-Time Art Fakes, Touchstone, 1997).

כתר הזהב מוצג בלובר, 1903 (גלויה היתולית בת הזמן)

באותם ימים פעל באודסה מפעל צרפתי בשם ז'קו שהתמחה ביצירת גלופות לפרסומות ונעזר בכישרונותיו ובניסיונו של רוחומובסקי. היה זה ז'אן, מנהל המפעל, שגילה את אוזנו של האמן היהודי על רכישתו של הכתר על ידי מוזיאון הלובר: 

יום אחד אני מגיע לבית המלאכה 'ז'קו', והמנהל מקבל אותי בצחוק: 'אתה יודע איפה נמצאת הטיארה שלך, אני יכול להודיע לך!' הוא מראה לי עותק של ה'פיגרו' מפריז, ומקריא לי מאמר ארוך, לפיו בית הנכות הלובר רכש במזל עתיקה נדירה, טיארה של מלך הסקיתים סאיטאפרנס, שמצאו באדמת קרים, והיא בעלת יותר מאלפיים שנה. ליד המאמר צילום של הטיארה בגודל טבעי וגם תרגום לצרפתית של הכתוב עליה ביוונית עתיקה (שחרטתי מבלי לדעת מה מובנה) ... מצד אחד נהניתי מכך שעבודתי נמצאת במקום מכובד, הלובר בפריז, גדול המוזיאונים בעולם! מצד שני כאבה לי המחשבה שזרים התעשרו הודות לעבודתי ואותי פטרו בפרוטות. שמרתי על מאמר זה של ה'פיגרו', וחשבתי שהאמת תצא לאור ביום מן הימים, כמו שמן שעולה על פני המים, העולם יכיר באמת ואתפרסם.

מומחים מאודסה וממוזיאון הארמיטז' בסנקט פטרבורג באו לחקור את רוחומובסקי, אך הוא חזר וטען כי כל עוד לא ראה בעצמו את הכתר לא יוכל להגיב.

ג. המיניאטורות של השלד והסרקופג

בשנים שקדמו לפרשת הכתר (1896-1892) יצר רוחומובסקי שלד אדם זעיר מזהב שכל גובהו כתשעה ס"מ והוא מכיל 167 מפרקים נעים. הוא שבע נחת מיצירתו זו, אך חש ש'מגיע ל"נפטר" זה ארון מתים יפה'. בחמש השנים הראשונות שבהן זכה הכתר המזויף לתהילה עולמית (עד 1901) שקד רוחומובסקי על יצירת סרקופג מכסף באורך של כ-11 ס"מ. על הדפנות הופיעו תבליטים של תמונות ממחזור חיי האדם, מינקות ועד לערש דווי. על המכסה הוא יצר תבליט שכלל מגוון דמויות אנושיות במסען אל השאול.

שלד הזהב (1896) וסרקופג הכסף (1901) שיצר רוחומובסקי (Sotheby's)

שאול טשרניחובסקי, שראה את הסרקופג ואת השלד שבתוכו, סיפר על כך ברשימה שנקראת 'רוחומובסקי': 

הראה לי ארון של מת עשוי בכסף. ארכו לערך 8 סנטימטר. על כל צד וצד במעשה רְֶלְיֶף [תבליט] הרגעים היותר חשובים שבחיי אדם. ובתוך הארון שלד של אדם: עשוי בזהב. על הקנה הקטן [עצם הגומד באמת היד] יש לקרוא בעזרת זכוכית מגדלת: רוחומובסקי, אודיסה, רחוב פלוני אלמוני, החל ביום פלוני אלמוני,  גמר ביום... (סיפורים, ז, עמ' רח; פורסם לראשונה בעיתון הציוני העולם, 27 בספטמבר 1929).

שאול טשרניחובסקי, סִפּוּרִִים, ז, תל אביב תרצ"ב

ד. רוחומובסקי הציוני

ב-1899 הצטרף רוחומובסקי לאגודת 'בני ציון' באודסה, שבין חבריה היו גם שאול טשרניחובסקי, אלחנן לייב לוינסקי, נחום סלושץ, יוסף קלוזנר ומנחם שינקין. לימים סיפר טשרניחובסקי כי חברי האגודה התחבטו בשאלת המימון של פעילותם. רוחומובסקי – איש המעשה שנמנע בדרך כלל מלהשמיע את קולו – הציע לייצר בהתנדבות מדליוני זיכרון מזהב, כסף וארד, כשהוא מסתפק בכיסוי הוצאותיו על רכישת החומר. מדליונים אלה נועדו להימכר כדי שישמשו מקור הכנסה לאגודה.

טשרניחובסקי, ספורים, ז, עמ' רו

שני צידיו של מדליון כסף שעיצב רוחומובסקי עבור אגודת 'בני ציון' באודסה, 1899 (אוסף פרטי; צילום: יאיר מיוחס)

טשרניחובסקי עצמו היה בין חברי ה'ועד' שנבחר לממש את הצעתו של רוחומובסקי וכך ביקר לעתים תכופות בביתו ובסדנתו. 'נודע לי', כתב טשרניחובסקי, 'שהוא יליד עיירה קטנה, מורים לא היו לו – אוטודידקט הוא' (עמ' רז).

ה. האמת מתחילה לצוץ...

לא חלף זמן רב מרכישת הכתר על ידי מוזיאון הלובר וספקות לגבי האותנטיות שלו החלו להתפרסם. המערערים הבולטים היו ארנסט פון שטרן, היסטוריון ופילולוג גרמני-רוסי שניהל מוזיאון באודסה, ואלכסנדר וֶסֶלובסקי (Veselovsky), שהיה פרופסור לספרות משווה באוניברסיטת סנקט פטרבורג. ואולם מי שהגדיל לעשות מכולם היה אדולף פורטוונגלר Furtwängler)), ארכאולוג ממינכן, שהצליח לזהות בממצאים ארכאולוגיים קודמים את העיטורים והסצנות ששימשו מקור השראה לזייפן. הוא איתר גם את הכתובת המקורית שהועתקה לכתר.

בשורה העליונה: שלושת המערערים הבולטים על האותנטיות של הכתר
בשורה התחתונה: חברי הצוות הפריזאי שנתנו לכתר את 'תעודת הכשרות'

אל מול חזית המפקפקים ניצב הצוות המקצועי של הלובר, בראשו האוצֵר אנטואן הרוֹן דה וילֶפוֹס, מתוך רצון מובן להדוף את כל הטענות ולהגן על שיקול דעתו ועל שמו הטוב של המוזיאון. למטרה זו הם הסתייעו בארכאולוגים היהודים, האחים סלומון ותאודור ריינאך (Reinach), ובמנהל אגף העתיקות במוזיאון הארמיטאז', גנגולף פון קיזריצקי (Gangolf von Kieseritzky). טענתם העיקרית הייתה שבעת העתיקה שימשו דגמים דומים מודל לחיקוי ביצירות שונות, ולכן לא מפתיע למוצאם ביצירות אמנות שונות. 

הפרלמנט הצרפתי תמך בחוות דעתם של מומחי הלובר, סמך על מקצועיותם ואישר את הסכום. הכתר נותר בתצוגה. אולם ב-1903, שבע שנים לאחר רכישת הכתר, התפוצצה הפרשה בקול רעש גדול וחוללה סערה תקשורתית משני צידי האוקיינוס האטלנטי. ב-21 במרס התפרסמה ידיעה בעיתון הפריזאי Le Matin, שצייר צרפתי כושל ונוכל ששמו אלינו, טוען שהוא יוצרו של הכתר. בתגובה הודיע מנהל מפעל ז'קו מאודסה, שבאותה עת שהה בפריז, כי אלינו משקר והוא מכיר באופן אישי את האמן האמיתי שגר באודסה. ב-25 במרס הגיע לפריז מברק מתחקירן של אחד העיתונים ובו סיפר כי פגש את רוחומובסקי באודסה והוא-הוא האמן שיצר את הכתר. 

משרד התרבות הצרפתי, שמימן את רכישת הכתר ומוזיאון הלובר היה בפיקוחו, הורה על הקמת ועדת חקירה שבראשה עמד הארכאולוג הנודע שארל קלרמון-גנו. בעקבות פנייתו של הקונסול הצרפתי באודסה הסכים רוחומובסקי לנסוע לפריז, להתייצב בפני הוועדה ולהעיד בפניה. חשוב לציין כי רוחומובסקי לא ראה עצמו זייפן. מנקודת מבטו הוא היה צורף אמן ותו לא, שיצר את הכתר על פי הזמנה ומתוך הנחה שמדובר במתנה שתינתן לעמית כלשהו. כאשר הכין את הכתר כלל לא העלה על דעתו כי יום יבוא ויצירה זו תוצג כאותנטית, ועל כן זעם כאשר צורף אלמוני מפריז טען כי הוא זה שיצר את הכתר והסכים להעמיד את עצמו לרשות ועדת החקירה.

שארל קלרמון-גנו, ראש ועדת החקירה מטעם משרד התרבות הצרפתי (ויקיפדיה)

קלרמון-גנו, ששירת בעבר בקונסוליה הצרפתית בירושלים, התפרסם בעיקר הודות למעורבותו בהצלתה של מצבת מֵישַׁע מלך מואב ובפיענוחה (1868), כמו גם בזיהוי זיופיו של המומר וילהלם מוזס שפירא מירושלים (סיפורו של שפירא ומעורבותו של קלרמון-גנו תוארו בספר בת ירושלים הקטנה, שכתבה מרים הָרִי, בתו של הזייפן, וברומן ההיסטורי כחרס הנשבר, שכתבה שולמית לפיד).

ו. רוחומובסקי וקלרמון-גנו

ב-5 באפריל 1903 הגיע רוחומובסקי לפריז והתייצב בפני הוועדה. כך תיאר את מפגשו עם יושב הראש:

קלרמון-גנו היה כבן שישים, גבוה, בעל פנים יפות מעוטרות בזקן לבן וחבוש כיפת משי. הוא חייך בטוב לב, פניו קרנו מחוכמה, הוא דמה לרב יהודי והתרשמתי מאד לטובה. הוא לחץ את ידי והקביל את פניי בלשון קודש 'שלום עליכם'... בזה קנה אותי ותיכף סמכתי עליו.

ואכן בין השניים נוצרה בהמשך ידידות חמה ובזיכרונותיו הִרבה רוחומובסקי לשבח את הארכאולוג הצרפתי, שמצדו חש כי היהודי מאודסה אינו זייפן רגיל רודף בצע. 

רוחומובסקי הביא עימו לפריז את המתווים הראשוניים והציורים הסופיים שהכין לקראת ייצור הכתר, כשעליהם נרשמו שמות הספרים ומספרי העמודים ששימשוהו בהכנת הסצנות השונות. לתדהמתו, חברי ועדת החקירה לא הסתפקו בכך ודרשו ממנו להוכיח, הלכה למעשה, את יכולותיו ביצירת אחת הסצנות על גבי רדיד זהב שהועמד לרשותו. רוחומובסקי ביקש אפוא שכלי עבודתו יובאו אליו מאודסה באמצעות הקונסול הצרפתי.

עד בואם של כלי העבודה נחשף קלרמון-גנו לסרקופג ולשלד הזהב שאותם הביא רוחומובסקי מאודסה. הוא המליץ לו לנצל את פסק הזמן בחקירה ולהציג את יצירות המופת הללו בתערוכת ה'סלון' לאמנות דקורטיבית שנערך בפריז באותה שנה. רוחומובסקי קיבל את ההמלצה ואף זכה במדליית זהב.

מדליית הזהב בה זכה רוחומובסקי בתערוכת 1903; מלפנים, כלי העבודה שלו
(חיה בנז'מין, 'סודו של כתר הזהב', מכירה פומבית: הירחון הישראלי לאספנות ולאמנות, 3, 1997, עמ' 5)

כאשר סוף סוף הגיעו כלי העבודה הפשוטים שלו לפריז – כלים ששימשו אותו עוד בעיירת הולדתו מוזיר – הם עוררו לעג מתנשא. כך סיפר דב סדן ברשימתו 'אומן מופלא', שהוקדשה לרוחומובסקי:

כשבא לפאריס לעמוד בפני גדולי חוקרים, שיבחנו בו, אם יכול היה לעשות את הטיארה, כשעמד לפניהם תמים, פרובינציאלי, נתברר, שהאדם הפשוט הזה לא ידע שימושם, ושמא גם מציאותם של כלי עבודה מהוגנים, המכוונים יפה-יפה לתכלית ... רק כשהובאו לפניו ה'מסמרים' שלו, שעשאם עצמו, והם מעוררים לעג המומחים. רק אז יכול היה לישב ולעשות כנדרש (אַבְנֵי בֹּחַן, מחברות לספרות, תשי"א, עמ' 339-338; המאמר פורסם לראשונה ב-1936, לאחר מותו של רוחומובסקי).

ואכן, עם כלי עבודתו הפשוטים הצליח רוחומובסקי ליצור מחדש קטעים מהכתר, והפעם תחת עיניהם הבוחנות של חברי ועדת החקירה. תעיד על כך הקריקטורה שהתפרסמה בעיתון לה-פיגארו (15 במאי 1903):

הקריקטורה ב'לה-פיגארו'. רוחומובסקי מוכיח שהוא יוצר הכתר של סאיטאפרנס. 
צופים בו בחרדה (מלמעלה למטה): אנטואן הרון דה וילפוס, סלומון ריינאך, ומנהל הלובר קמפפן
(Chaya Benjamin, 'The Secret of the Tiara', The Israel Museum Journal, 15, 1997, pp. 95-113)

דב סדן, שהעלה על נס את כשרון המיניאטוריזציה של האמן, ראה בעבודתו המשכיות של אמנות יהודית מסורתית:

אולם ענין הטיארה [הכתר], שנעשה לו שיא פירסום, עשוי להטעות ולהאפיל על עיקרו. אפילו בטיארה העיקר אינו באימיטאַציה [בחיקוי] אלא בצד אחר: ביכולת של כינוס רוב דמויות ועניינים במיעוט-תחום. יכולת זו, שמצאה ביטויים בולטים ומפתיעים בחטיבות שונות ורבות היא לו מורשת-בית. עיירת ישראל ידעה מאז את הבחור המפליא לעשות, הכונס גודש של אותיות או מקראות בפיסת קלף מצערה, כשכל אות שלימה ובהירה וכאילו נתונה ברשותה בכל איבריה (עמ' 340).

ז. הלובר מודה בטעותו 

ימים ספורים לאחר שהחל רוחומובסקי בעבודה על רדיד הזהב שסופק לו השתכנע קלרמון-גנו שאכן זה האיש שיצר את הכתר. 'הסנסציה הארכאולוגית' הוסרה בבושת פנים מן התצוגה והורדה למחסני המוזיאון. 

חשיפת השערורייה גררה בעקבותיה מבול של קריקטורות, גלויות ומזכרות. כך, למשל, נכתב על גלויה היתולית שהופיעה באותה שנה: 'מתנות קטנות מטפחות את הידידות. הואל לקבל לאוסף המוזר שלך את הכתר הזה, שנרכש במיוחד עבורך. זהו זיוף מושלם כמו כל החפצים באוסף שלך, א"ג'. 

גלויה היתולית שנפוצה בצרפת לאחר חשיפת הזיוף

ב-12 ביוני 1903 פרסם נחום סוקולוב, עורך עיתון הצפירה, רשמים מביקורו באודסה ובקישינב (כחודשיים לאחר הפוגרום המפורסם). במדורו הקבוע 'משבת לשבת', שעליו חתם בפסבדונים 'אורח לשבת', הצליח סוקולוב לאפיין בצורה מצוינת את דמותו של רוחומובסקי, שעלילותיו בפריז נחשפו בעצם אותם הימים:

חבל שלא פגשתי את רוחומובסקי באודסה, ונפשי כה נכספה לראות אותו! כה הרביתי לקרוא על אודותיו, אך את העיקר לא קראתי, את העיקר הנפשי, שלא יבינהו איש זולתי האמן או הפסיכולוג. כבר כתבו על דבר מעשה התשבץ, על דבר הבקיאות – עורבא פרח! כל אלה הם דברים טפלים! 

העיקר הוא כי אמן עשה מפעל אמנ[ות]י כביר מאד, ויתן בו את נפשו, וישימהו חותם תכנית להרגשותיו, לגעגועי השלימות לשאיפת החן, לצמאון היופי שבקרבו, ויפתור בו, במפעל הזה, את אשר הציק לו, את אשר רתח בקרבו, וכל זה אנוס היה לעשות על פי הזמנה, כרצען שעושה זוג של נעליים ומוציאם מידו, ואיננו יודע, ואין איש יודע, כי הוא עשה אותם ... הגידו נא אם תוכלו לתאר רגשי האיש הזה בבקרו, לא עתה, כי אם לפני שנה, בהלובר, ובראותו קבוצות אנשים עומדים לפני הטיאַראַ, ו'מיססות' [גברות] אנגליות שורקות !splendid! wonderful, ופרופסורים של אסתתיק [אסתטיקה] אשכנזים [גרמנים] עומדים ומתפעלים ומתלהבים על האמנות העתיקה, ואומרים כי אין ערוך לה בימינו אלה, והיא ראויה למופת לדור אחרון – והיהודי הקטן הזה עומד ושומע את כל הקולות האלה ויודע כי הוא עשה את הטיאַראַ הזאת. 

והוא רוצה לקפוץ ולצעוק בקול גדול: גבירות ואדונים! אני, אני, היהודי הקטן, יצרתי את התפארת העתיקה הזאת, אשר אין ערוך לה בימינו אלה. הזמינו אצלי, ואני עשיתי אב מלאכה זה ... ולו יש אשה ובנים, והוא, פשוט, בעל מלאכה, ומפחד לקפח את אומנותו, פן לא יוסיפו להזמין אצלו. אך מצד אחר הוא אוהב את עבודתו זאת בכל תאוות נפשו; הוא אוהב אותה כל כך, עד שהוא מבליע את עצמו. הוא רואה בה את סמל טעמו והרגשתו, אבל הם רואים בה רק את הפנים העתיקים, ולא את אשר מבעד הפנים האלה ... 

כמה בוז אין גבול חש איש כזה לכל בקיאות האסתטים ולכל פתגמיהם ועיוניהם! כמה קטנים בעיניו בני האדם, אשר אם יעשה להם טיאַראַ, הוא, בשמו, יאמרו שאיננה שווה כלום, ואם יקרא עליה שם קדמון, יתפעלו!

מאז גילויו של הזיוף כיכב 'הכתר הסקיתי' בספרים ובמאמרים רבים שדנו בפרשיות הונאה בתולדות האמנות. הספר הראשון, Les fraudes en archéologie préhistorique (זיופים של אמנות פרה-היסטורית), ראה אור כבר ב-1932 ובמהדורת 1993 הופיע תצלום הכתר על שער הספר.

לימים השתרבבה פרשת הכתר לפרסום מדעי מודרני. בשנת 2009 פורסם מאמר המתאר שיטה כימית חדשה לגילוי התאריך בו הותך זהב ששימש לייצור חפץ כלשהו. במאמר פרשנות, שהתפרסם בעיתון מדעי מוביל בתחום, נכתב: 

ב-1896 הכריז מוזיאון הלובר על רכישתו של כתר יווני עתיק מזהב בסכום של 200,000 פרנק – ששווים היום כ-1.3 מיליון ליש"ט – אבל בשל עתיקותו של הכתר הדבר נחשב עסקה מוצלחת ... לולא היה זה מעבר ליכולותיו של המדע באותה עת, הרי הטכניקה החדשה לזיהוי זיופים של פריטים מזהב עתיק הייתה יכולה לחסוך ללובר מבוכה רבה (Philip Ball, Old gold, Nature Materials, 7, 2008, p. 694).

ח. רוחומובסקי עובר לגור בפריז

טרם שב לביתו באודסה, הוזמן רוחומובסקי, בהמלצתו של קלרמון-גנו, לביתם של הברון אדמונד דה-רוטשילד ורעייתו אדלייד (עדה). כך תיאר רוחומובסקי בזיכרונותיו את המפגש:

הברון הזקן בכבודו ובעצמו קבל את פניי בחמימות ... מאז המזל האיר לי פנים. 'מצא מין את מינו': מצאתי קונה רציני ורוטשילד מצא בעל מלאכה נאמן. לא ניסינו לרמות אחד את השני. הוא קיבל עבודה טובה ואני הרווחתי טוב. 

ואכן, 'הנדיב הידוע' ורעייתו הפקידו בידיו הזמנות לעבודות צורפות רבות עבור ביתם ועבור בני משפחה אחרים.

עם שובו לאודסה נרתם רוחומובסקי לביצוע ההזמנות של משפחת רוטשילד, ובנוסף יצר מדליוני מזכרת של הכתר מכסף ומזהב.

תכשיטים בסגנון הכתר בעיצובו של רוחומובסקי (אוסף פרטי; צילום: יאיר מיוחס)

בבית רוחומובסקי ניטש ויכוח האם לעזוב את אודסה ולעבור לפריז, כפי שעודד אותם קלרמון-גנו. ישראל התנגד, אך אשתו מֶרֶה לחצה לעבור: 'אני עם חששותיי ומֶרֶה עם תקוותיה'. לא באופן בלתי צפוי, הייתה ידה של מֶרֶה על העליונה ובני הזוג עם ששת ילדיהם עשו את דרכם ברכבת מאודסה לפריז. קהל רב בא להיפרד מהם:

הרציף שחור מאנשים ... בעיקר ציוני אודסה ... כשראיתי כבוד מפתיע זה, דמעות עלו לעיניי ... כשהרכבת זזה, כל הקהל צעק 'נסיעה טובה, לך לשלום, נתראה בארץ ישראל' ... היה זה מחזה מרגש. הטוב שבחיי. 

בשלושת העשורים שבהם חי בפריז הוא עיצב וייצר חפצי חן ותכשיטים עבור לקוחות רבים, ובהם בני משפחת רוטשילד, ושמו יצא לפניו כצורף אמן מעולה. לא מפתיעה אפוא העובדה שב-2002 פרסם אספן האמנות אלכסנדר איוונוב קטלוג דו-לשוני באנגלית וברוסית Gold and Silversmith in Russia, 1600-1926 (צורפי כסף וזהב ברוסיה), ובו כינה את רוחומובסקי: 'הצורף הגדול בכל הזמנים ובכל העמים'.

שני תליונים וטבעת בעיצובו של רוחומובסקי (אוספים פרטיים)

בעשור האחרון לחייו הקדיש רוחומובסקי את עיקר מרצו האמנותי ליצירת חפצי יודאיקה כמזכרות לילדיו, נכדיו ובני משפחה נוספים.

חפצי יודאיקה שעיצב רוחומובסקי: כוס יין להבדלה עם מכסה המשמש קופסת בשמים (כסף); סביבון יצוק כסף וזהב (אוסף פרטי)

ט. חיי ועבודתי

בשנת 1928 פרסם רוחומובסקי בפריז את ספרו האוטוביוגרפי, מײַן לעבן און מײַן אַרבייט (חיי ועבודתי), שלמרבית הצער טרם תורגם בצורה מוסמכת לעברית (בידי יש תרגום 'משפחתי' שהכין נכדו בנימין טלמון). בספר חוזר רוחומובסקי בגעגועים אל חייו בעיירת ילדותו, מוזיר, וכמובן מספר בפירוט על חייו כאמן באודסה ובפריז. הספר נחתם בצילומים של מבחר מעבודות הצורפות הבולטות שלו.

כריכת ספרו של רוחומובסקי (1928) ודברי הסבר בכתב ידו (אוסף מירי שלו, נינתו של רוחומובסקי)

טשרניחובסקי וביאליק קיבלו גם הם עותקים מהספר. טשרניחובסקי הזכירו בסוף רשימתו 'רוחומובסקי': 'לי שלח ר.[וחומובסקי] אחרי כן אכסמפלר [עותק] אחד, מן האחרונים שנשארו בידיו, מעין חתיכה קטנה מאותה אודיסה שמתה' (עמ' רי), ואילו ביאליק התייחס אליו באיגרת ביידיש ששלח מתל אביב למחבר (16 בינואר 1929): 

ספרך עורר בלבי זכרונות רבים על 'אודיסה' היפה שלנו, זו שלפנים. זכרתי את התוודעותנו הראשונה, בבקרי אותך בדירתך הקטנה, שבה יצרת את יצירותיך היפות ביותר. זכרתי את הרעש שעוררה בכל העולם ה'עטרה' שלך. זכרתי את ה'גלוסקמה' [סרקופג] שלך לכל תגיה ... שמח אני שמחה מיוחדה, שלקחת בידך גם את עט הסופרים. חייך הכשרים, חיים למופת, ראויים לכך, שיספרו עליהם באזני העולם כולו, ובייחוד באזניהם של בני ישראל (אגרות חיים נחמן ביאליק, ד, דביר, תרצ"ח, עמ' קצח-קצט; התרגום של העורך פ' לחובר).

לאחר מות אישתו בשנת 1929 הכין רוחומובסקי דגם של קבר משותף ועליו הכיתוב שביקש שייחקק על קברו:

איש מאושר הייתי בחיים.

בביתי היו תמיד 

שקט ושלוה, לחם ושמלה. 

אהבתי את מלאכתי,

את אשתי וביתי.

גם אחרי מותי רוחי חי 

במעשי ידי אשר השארתי אחרי.

רוחומובסקי מת חמש שנים אחר כך, ב-1934, ונקבר בפריז.

דגם הקבר והאפיטף שעיצב רוחומובסקי עבור אשתו ועבורו (אוסף פרטי; צילומים: יאיר מיוחס)

י. אחרי מות וסגירת מעגל משפחתי

רוחומובסקי היה ציוני מסור, אך כרבים אחרים לא מימש את אמונתו ולא עלה לארץ ישראל, אך נכדו בנימין, יליד 1913, עשה זאת בתחילת שנות השלושים, עוד בימי חייו של סבו. הוא התיישב ברחובות, התאהב ברחל לוי, בתו של בכור לוי, מנהל בית הספר היסודי על שם סמילנסקי במושבה, ועוד טרם באו בברית הנישואין (1941) שינה את שם משפחתו לטלמון. כמו סבו, גם הוא עסק באמנות ובצורפות. 

ב-1989, לאחר פתיחת השערים בפני יהודי ברית המועצות לשעבר, עלה לארץ מאודסה ישראל פיקמן, נכדה של בת-שבע, אחותו של ישראל רוחומובסקי. פיקמן זכר מהסיפורים המשפחתיים כי נכדו של רוחומבסקי עלה לארץ וניסה לאתרו, אך העלה חרס. במרשם התושבים של משרד הפנים לא נמצא ולו תושב אחד הנושא את השם רוחומובסקי. לימים ביקר פיקמן במוזיאון ישראל ובין חפצי היודאיקה זיהה בית מזוזה, דמוי ספר תורה זעיר, מעשה ידיו של רוחומובסקי. פיקמן זכר את החפץ מתצלום שהופיע בספר שקיבלה סבתו מאחיה. אכן, רוחומובסקי שלח עותק של ספר זיכרונותיו לאחותו בת-שבע שנשארה באודסה והספר עבר בירושה לצאצאיה. פיקמן בירר במוזיאון מהו מקור הפריט וכך הגיע לבנימין טלמון. נסללה הדרך למפגש המשפחתי, שישים שנה לאחר שנשלח הספר מפריז לאודסה.

מימין: בית מזוזה בצורת ספר תורה זעיר (זהב, פיליגראן ואמאייל, מוזיאון ישראל); משמאל: בית המזוזה בספרו של רוחומובסקי

בעידודו של טלמון הציג מוזיאון ישראל ב-1997 את התערוכה 'סוד כתר הזהב', מחווה לצורף היהודי המחונן. לקראת התצוגה נאספו מרחבי העולם שכיות חמדה רבות מעשה ידיו. לא רק כתר הזהב, שהושאל מהלובר, אלא גם שלד הזהב וסרקופג הכסף, שאותרו בפלורידה על ידי תחקירני המוזיאון, כתשעים שנים לאחר שאבדו עקבותיהם.

כרזה של מוזיאון ישראל לרגל פתיחת תערוכת המחווה, 1997

שנה לאחר שהוצגו השלד והסרקופג בתערוכה בירושלים, החליטו בעליהם להוציאם למכירה פומבית באמצעות בית המכירות ,Christie's והם נמכרו תמורת כ-312,000 דולר לזוג הנדבנים היהודים הנודע מייקל (מיכאל) וג'ודי סטיינהרדט. ב-2013 הוצאו פריטים אלה שוב למכירה, באמצעות בית המכירות Sotheby's, והפעם נמכרו ב-365,000 דולר.

דפים מקטלוגים של בתי המכירות כריסטי (1998) וסות'בי'ס (2013) בהם הוצגו השלד והסרקופג

________________________________

רשימה זו מוקדשת לזכרם של רחלה טלמון (לוי), בת-דודי, ולבעלה בנימין טלמון (רוחומובסקי), שהלכו לעולמם ברחובות ב-2013, בהפרש של 72 יום זו מזה, בהשלימם 72 שנות נישואים. בביתם התוודעתי לראשונה לסיפורו המופלא של הכתר.  

פרופסור (אמריטוס) עודד מיוחס היה חוקר ומורה במחלקה לביוכימיה וביולוגיה מולקולרית, בית הספר לרפואה, האוניברסיטה העברית בירושלים.