מאת ירון לונדון לפני
חצי-מאה חייתי בפריס ותכופות שוטטתי לאורך הרציף על גדתו השמאלית של הסן, שם ממוקמים עשרות דוכנים של ספרים משומשים. נהגתי לפשפש בתיבות הספרים ופעם מצאתי כרך מרופט של
קריקטורות אנטישמיות. כיוון שיש לי
עין טובה לאיור, כי בנעוריי התאמנתי למקצוע זה ורק במקרה מצאתי את פרנסתי בתחום אחר,
הבחנתי מיד שאת הקריקטורות הללו צייר נבל מוכשר להפליא. קניתי את הספרון בפרוטות, והוא נדד עמי מדירה לדירה. השנים עשו את שלהן, הספר התבלה ודפיו התפרדו, ואלמלא נלחץ בין ספרים אחרים היו פורחות אותיותיו וציוריו אובדים.
מדי פעם עלעלתי בו והופתעתי מן הקריקטורות המאוסות, שכולן משועבדות לדמות סטריאוטיפית של יהודון עירוני:
בנקאי רודף בצע, סוחר מפוטם, רוכל פושט רגל, קבצן מכוער או אישה גסת הליכות המסתננת
לחברה הגבוהה ואינה מכירה את צפני ההתנהגות הנאותה. כל הדמויות צויידו כמובן באפים מעוקלים. למרות המיאוס, לא השלכתי
את הספרון מפני שהוא אחת המזכרות הבודדות ששמרתי משנות מגוריי בצרפת, אבל אודה וגם אבוש כי אף פעם לא עיינתי בהקדמה של הספר וגם לא שאלתי את עצמי לטיב הכותר Le Juif qui rit (היהודי הצוחק), שאינו הולם ספר אשר תכליתו היא הכפשתם של היהודים.
משום מה אף לא שאלתי את עצמי מיהו בכלל הצייר האנטישמי הזה Arthur Szyk.
התשובות נמצאו לי באיחור של כמה עשרות שנים. במוסף לתרבות וספרות של עיתון הארץ קראתי מאמר למדני על ההגדה של פסח, שלווה באיור מתוך ההגדה המפורסמת שצייר ארתור שיק בסוף שנות השלושים. ההגדה ויוצרה היו מפורסמים, אך לא עבורי - אני לא ידעתי עליהם עד אז כלום. חשתי כמו הגוי שהיכה יהודי בתואנה שהיהודים צלבו את ישו. לשאלה מדוע הוא נזכר עכשיו להכות אותו, ענה הגוי: רק הרגע שמעתי על כך...
אף פעם לא מאוחר ללמוד. ארתור שיק (1951-1894), האמן הדגול והמאייר המהולל יליד לודז' שבפולין, שלימים קבע את מקומו בארה"ב, סינן לסיפור העתיק של יציאת מצרים מוטיבים אנטי-נאציים, כגון צלב קרס על סרט הזרוע של הנוגשים המצרים המענים את בני ישראל או שפמפם היטלרי לפרעה.
מהדורתה הראשונה של הגדת שיק נדפסה בלונדון בשנת 1940 ועותק אחד מבין 250 העותקים החתומים בידי האמן הוקדש למלך בריטניה ג'ורג' השישי. בטיימס הלונדוני נכתב כי זה אחד הספרים היפים ביותר שהופיעו אי פעם. ואכן, 'הגדת שיק' היא שכיית חמדה שנמכרת עד היום במיליוני עותקים. מהדורה עברית מיוחדת נדפסה לראשונה ב-1956 בהוצאת 'מסדה' והיא נמצאת בבתים רבים בישראל. שיק, התברר לי, גם היה פטריוט ציוני, קרוב לחוגים הרוויזיוניסטים, וציורים רבים שלו מביעים הזדהות עם מדינת ישראל והציונות. רשימה יפה על איוריו כתב דני קרמן באוגוסט 2018 ופרסמה בבלוג שלו, 'ארתור שיק: מריאליזם לתקומה'.
 |
| ארתור שיק, מגיני תל חי (1936) |
ובכן, ראיתי את האיור במוסף החג ואופס! ניתז זיק והתניע את
הזיכרון. מיהרתי לקלף את עטיפת הניילון שבאמצעותה הגנתי על הספרון האנטישמי, והתברר
לי שאכן אותה יד עיצבה את הדמויות המצוירות בצבעים מסמאים בהגדת שיק ואת
הדמויות הנלעגות שעיצב Szyk בקו
שחור. לוּ ידעתי שהפולנים הוגים SZ בערך כפי שדוברי העברית הוגים את האות ש',
הייתי חוסך מעצמי את המבוכה, אלא שבמקום החידה הפרטית שנפתרה הופיעה עתה תעלומה חדשה, מציקה עוד יותר: איך
ייתכן ששיק, הצייר היהודי הציוני, אשר רבים מאיוריו מוקדשים לסיפורי התורה ולמגילת אסתר, שצייר קריקטורות וכרזות המלגלגות על גרמניה הנאצית, בעלות בריתה ומנהיגיהן, שבארה"ב התחבר לחבורת פעילי אצ"ל בראשותם של הלל קוק ובן הכט, ועם קום
המדינה אייר את מגילת העצמאות בסגנונו עתיר הצבעים, איך ייתכן שאיש דגול זה צייר עשרות קריקטורות נתעבות שכאלה? האם השכיר את נפשו לשטן לתקופה קצובה
ואחר כך יצא לחופשי?
הספרון, כך
מלמדים עמודי הפתיחה, הודפס בחודש מאי 1926, ולצד המהדורה המודפסת הוצאו לאור גם חמישים עותקים ממוספרים בחתימת האמן. מתחת לשם
הצייר ולכותר נדפס (בצרפתית כמובן):
אגדות עתיקות וחדשות ערוכות בידי קורנונסקי
ובינסטוק. הקדמה מאת מר אנטול דה-מונזי, השר לעבודות ציבוריות. הוצאת אלבן
מישל, פריז.
מי הם שני העורכים, ששמותיהם אינם מצלצלים כשמות צרפתיים, ולמה השר
לענייני עבודות ציבוריות הטריח את עצמו לכתוב הקדמה לספר שכזה?
בדקתי בוויקיפדיה
הצרפתית ומצאתי כי Jean Wladimir Bienstock אינו אלא ולדימיר לובוביץ'
ביינשטוק (1933-1868), יהודי יליד ז'יטומיר שברוסיה (היום באוקראינה), שהיגר לצרפת, התנצר ב-1896, דופלם במשפטים, נשא אישה גויה, הצטיין כמתרגמם לצרפתית
של גדולי הסופרים הרוסים וגם כתב ביוגרפיות ומחקרים על אודות סופרים אחדים.
 |
| ולדימיר ביינשטוק |
קורות חייו של שותפו, שהתגדר בשם העט Curnonsky, מעניינות אף יותר. שמו האמיתי היה מוריס אדמונד סייאן (Sailland), ושנות חייו ומותו היו 1956-1872. הוא היה גרגרן, בעל חך
מעודן, שכונה 'נסיך הגסטרונומיה', ונחשב לדמות המשפיעה ביותר על
המטבח הצרפתי במחצית הראשונה של המאה הקודמת. רשמי מסעותיו
הגסטרונומיים ברחבי צרפת התפרסמו בכתב העת של חברת הצמיגים 'מישלן',
המו"לית של מדריך המסעדות הנודע, והוא עצמו נמנה עם מייסדי מסדר אבירי הגריל ועם מקימי
האקדמיה להומור. הוא כתב אלפי מאמרים בנושאים קולינריים ועוד עשרות ספרים, רובם כסופר צללים. את יום הולדתו השמונים ציינו בעליהן של שמונים מסעדות בכל
רחבי צרפת בהקדשת שולחן אחד לכבודו. על שמונים השולחנות הונח שלט אחיד ובו נכתב 'זה
מושבו של מוריס אדמונד סייאן-קורנונסקי / הנסיך הנבחר של הגסטרונומיה / מגינו ומפארו
של המטבח הצרפתי / אורח כבוד של הבית הזה'. הוא מת בגיל 83 בנפילה מחלון
ביתו, והתאונה המצערת הוסברה בכך שהגסטרונום המהולל גזר על עצמו דיאטה לראשונה בחייו. ראשו
הסתחרר והוא מעד ומת. אני רואה בכך לקח: אל לו לאדם לפעול שלא על פי טבעו. את הלקח הזה
אני מיישם באדיקות ולכן מעולם לא צמצמתי את ארוחותיי, למרות שרופאיי ממליצים על
כך. ימים יגידו מי צדק.
 |
| 'כאן גר נסיך הגסטרונומיה'. שלט בפתח ביתו של קורנונסקי בפריז (ויקיפדיה) |
גילוי זהותם של מלקטי ההלצות לא סייע לי בהבנת מניעיהם, ההפך הוא הנכון. שהרי הראשון היה יהודי מומר שאמנם התאזרח בצרפת, אבל התמיד
להחזיק בשם משפחתו הרומז על מוצאו (השם הגרמני 'בינשטוק', שפירושו כוורת
דבורים, רווח מאד בקרב יהודים). ואילו עמיתו הכריז במפגיע, באמצעות שם העט שבחר
לעצמו, כי מוצאו הלאומי של אדם אינו חשוב בעיניו כלל. הנה ההסבר: 'קורנונסקי' הוא הֶלְחֵם של שתי מילים לטיניות שפירושן 'אז מה', בתוספת הסיומת הסלאווית 'סקי'. כשנשאל, השיב בערך כך: אני לא שווייצרי ולא אוקראיני ולא
פולני ולא יהודי, אלא צרפתי פשוט האוהב יין, אז למי אכפת מהו שמי?
עוד פליאה היא ההקדמה מאת השר אנטול דה-מונזי (Monzie; 1947-1876), שאינה אלא חיבור מסולסל, ידעני, מרופד
בציטוטים באיטלקית מתוך התופת של דאנטה אליגיירי. מי האיש?
בין שתי
המלחמות היה פוליטיקאי נכבד מן האגף המרכזי והצטיין ברוחב השכלתו. 18 פעמים כיהן
כשר בממשלותיה הרעועות של הרפובליקה השלישית, ובין שאר המשרות שמילא היו שר משפטים,
שר אוצר ושר החינוך והאמנות. זוקפים לזכותו את יוזמת הוצאתה לאור של האנציקלופדיה
הצרפתית הגדולה, חיבור מהפכני אשר ערכיו אינם מסודרים לפי סדר אותיות האלף-בית, אלא
לפי כמה עשרות נושאים נבחרים. דה-מונזי צלע על ירכו מחמת תאונה בילדותו, אבל קסם
לנשים לא מעטות. איש נעים הליכות היה ואהוד מאד במעוזו הפוליטי שהוא העיירה קאוּר, בירת חבל לוט
שבדרום מערבה של צרפת. לא אסתכן אם אהמר על כך שצמד המשכילים האנינים, דה-מונזי וזה המתקרא
קורנונסקי, רוקנו יחדיו לא מעט בקבוקים של יין העשוי מעסיסם של ענבי מלבק, זן ענבים אשר כורמי
האזור משתבחים בו זה מאות שנים. היין הזה מכונה 'שחור', אם כי צבעו סגול
עמוק.
האם היה דה-מונזי אנטישמי? אפילו עיניו הבוחנות
והרגישות של פרשן יהודי רדוף חרדות לא יגלו שמץ של אנטישמיות בהקדמתו. על מוצאו של
ארתור שיק ממשפחה יהודית של יצרני טקסטיל בלודז' הוא כתב, כפי שיכתוב כל ביוגרף
המבקש למצוא ביצירותיו של גיבורו את השפעותיה של סביבת ילדותו. הנה משפט לדוגמה בתרגומי:
יהודי
הוא במוצאו וביצירותיו, כל-כולו יהודי. יהודי בשלמות, ללא העמדת פנים, ללא
התרברבות, אבל בחור כהלכה, אוהב חיים, בעל חוש הומור – תכונה
נדירה בקרב בני הגזע העצוב הזה – ולכן
מצא בין ספרי הקודש מקום פנוי לאמנות יהודית המושפעת, ללא ספק, מהמסורת הביזנטית,
אבל חופשית וזוהרת לאורו של דמיון שופע.
ההשפעה הביזנטית, שעליה הצביע דה-מונזי, נבעה
מחוויותיו של ארתור שיק בתקופת המלחמה העולמית (לימים הראשונה), שאז, כחייל בצבא
הצאר, נקלע לטורקיה ולמרכז אסיה. גם בירושלים שהה חודשים אחדים בתום המלחמה.
והנה
עוד הפתעה: מצאתי כי דה-מונזי נמנה עם ידידיה המוצהרים של התנועה הציונית
והשתדל למענה. הוא קבע כי אין להאשים בנאמנות כפולה את היהודים אזרחי ארצו התומכים
בציונות, וכי חיזוק הקשר הרגשי של אזרחי צרפת היהודים עם ארץ אבותיהם יאפשר להם
להיות צרפתים טובים יותר.
הוא סייע לחיים וייצמן להיפגש עם ראשי המדינה וקשר קשרי
ידידות עם זאב-ולדימיר ז'בוטינסקי. ב-18 באפריל 1925, בהיותו שר החינוך, קיבל מכתב
מז'בוטינסקי, שגר בפריז מזה שנתיים, וגם הפך אותה לביתו במשך השנים הרבות שיבואו. וכך כתב ז'בוטינסקי (בצרפתית כמובן):
ועידת הייסוד של המפלגה הציונית
הרוויזיוניסטית תתקיים כאן, בפריז, מ-26 ועד 30 בחודש זה. המפלגה עדיין קטנה מאד, אך לא אטעה כלל אם אתנבא שהיא תגדל במהרה בממדים גדולים למדי. לאחר הוועידה אפתח בפעילות
פוליטית רבת היקף, שתכליתה לגרום לשינויים יסודיים בממשל האנגלי בארץ ישראל,
שינויים שיאפשרו לארגן מחדש את הציונות. מרכז הפעילות הזאת יהיה בפריז. אחת
מדרישותינו היא לחדש את לימודי החובה של השפה הצרפתית בבתי הספר העבריים של
ארץ ישראל. כמו כן, אני מתכונן להוציא לאור בירושלים כתב עת בשפה הצרפתית. כל
זה עשוי לעניין אותך ישירות בתוקף תפקידך כשר החינוך. עם זאת, כחבר ממשלה, ודאי
תבין עד כמה חשוב לעורר את דעת הקהל ולעודד פעילות ציונית, שתקרין מפריז אל כל
פינות התפוצה היהודית. אתה הרי מכיר אותי, על כן למותר להוסיף שאין בכוונתי
לרקום מזימה נגד האנגלים. אנו נהיה נאמנים למעצמה המנדטורית כל עוד היא תהיה נאמנה
לציונות. אבל אין אנו מעוניינים ביחסים חד-כיווניים, אנו מבקשים ליצור איזון.
לצורך פעילות זו, זקוקים אנו לקשרים עם גורמים בעלי השפעה בצרפת ולתמיכתם
המוסרית (ארכיון מכון ז'בוטינסקי, איגרת 4734; התרגום הוא של אנשי הארכיון).
 |
ועידת היסוד של הצה"ר [הציונים הרוויזיוניסטים], פריז 1925. ז'בוטינסקי עומד בשורה הראשונה שישי מימין
(הכנסת)
|
דה-מונזי הביע את מורת רוחו מאיומיו המרומזים של ז'בוטינסקי על בריטניה, וזה מיהר
להרגיעו והבטיחו נאמנה כי אין בכוונתו להתנפל על המעצמה הגדולה. החשש המוזר מפני
חבורה קטנה של יהודים, הקוראת תיגר על בריטניה, קשור לחרדתו המתמדת של דה-מונזי
מפני עוד מלחמה באירופה. חרדתו גאתה עם עלייתו של היטלר לשלטון, וכמו פוליטיקאים
צרפתים רבים נפתה גם הוא להאמין שאפשר לפייסו. ב-1940, אחרי הפלישה הגרמנית לצרפת, הוא הצביע בעד בחירתו
להנהגה של המרשל התבוסתן אנרי פיליפ פטן, ואת הצבעתו נימק במימרה של
טאליראן: 'יש להציל את כל מה שאפשר להציל'. יעבור זמן עד שדה-מונזי יהפוך בעצמו למשתף פעולה מהוסס עם משתפי הפעולה ההחלטיים, אבל באותה
תקופה, חודשים אחדים לפני המלחמה, הוא נפגש עם ז'בוטינסקי שהיה אחוז חרדה מפני
המרד הערבי ('המאורעות' בלשונה של ההיסטוריוגרפיה הציונית) בארץ ישראל. הנה
נוסח המכתב שכתב זאב ולדימיר לידידו אנטול ב-18 באפריל 1939:
מצורף
בזה סיכום הנקודות שהעליתי בסקירתי במהלך הריאיון שהואלת בטובך להעניק לי ואשר
עליו אני שב ומודה לך. בינתיים קיבלתי
ידיעות מחרידות ביותר: אין שום ספק שבעלי השפעה זרים פועלים במהירות רבה בהכנת
התפרצות בממדי ענק נגד היהודים בארץ ישראל. נכון שאחד משני מנהיגי הכנופיות
הערביות נהרג והשני הסגיר את עצמו, אולם הדבר לא שיתק את פעולת הכנופיות – הן
ממשיכות להרוג. הדבר אינו מפתיע מכיוון שהמנהיגים האמתיים נמצאים ברומא ובברלין
ומשם גם מגיע הכסף. ידידיי עומדים על
כך שיש צורך להסב את תשומת לבן של הרשויות באנגליה וגם בצרפת, כי מהומות בקנה מידה
ענקי לא תישארנה בהכרח רק בגבולות ארץ ישראל, אלא תגלושנה גם לארצות השכנות. האם
תוכל, אדוני השר, ליצור קשר בדחיפות עם עמיתך שר המושבות? הייתי פונה אליו בבקשה
לפגישה, אלמלא החשש שהוא אינו מכיר אותי (ארכיון מכון ז'בוטינסקי, איגרת 3976; התרגום הוא של אנשי הארכיון).
אגב, שר
המושבות הצרפתי, שעמו ביקש ז'בוטינסקי להיפגש, היה היהודי ז'ורז' מַנְדֶל (1944-1885), שהתריע מפני הסכנה הנאצית ואחרי הפלישה היה בין הקוראים בעוז להמשך המלחמה בגרמנים. הוא סירב להימלט ללונדון
במטוס שחילץ את הגנרל דה-גול, נאסר על ידי הגרמנים ואחר כך הוסגר לידי 'המיליציה הצרפתית' ונרצח על ידם ביער פונטנבלו.
 |
| ז'ורז' מנדל (ויקיפדיה) |
תמיכתו של דה-מונזי בתנועה הציונית זכורה לטוב, ותמיכתו במשטר משתפי הפעולה ניתנת להבנה, שהרי לפחות מחציתה של צרפת נעתרה באותם ימים למרשל
הזקן ונפתתה לרעיונות שייצג. ההיבט הדוחה בביוגרפיה של איש רוח זה הוא קשרי
הידידות שרקם עם כמה אישים הנושאים באחריות לרדיפתם של יהודי צרפת.
אחד
מידידיו היה ד"ר אוטו אַבֶּץ (Abetz), אשר
ב-1940 התמנה לכהונת שגריר גרמניה הנאצית בצרפת של ווישי ובתוך כך עוטר בדרגת קצין בכיר
בגסטפו. עוד נבל בחבורה היה המרקיז פרנאן דה ברינון (Fernand de Brinon), מן האידיאולוגים הבולטים של שיתוף הפעולה
עם הכובש הגרמני, ולהלכה שגריר משטר וישי בפריז. הוא היה אחד המעטים מבין ראשי משטר וישי שהוצאו להורג בידי הצרפתים לאחר המלחמה. הידיד השלישי היה לואי דָרְקיֶיה דה פֶּלֶפּוּאָה (Louis Darquier de Pellepoix), בריון בור ויהיר אשר שימש ראש הנציבות לענייני יהודים ושיגר אלפי יהודים למותם. אביו היה אישיות פוליטית נכבדה בקאוּר וידיד נפש של דה-מונזי. כאשר התמוטט
משטר וישי סייע דה-מונזי לדרקייה להימלט לספרד של פרנקו, שם חי בשלווה פושע זה, שגם היה מכחיש שואה, עד מותו ב-1980. דה-מונזי, כאישים פוליטיים רבים אחרים שמעשיהם היו חמורים
ממעשיו, לא נענש, ורק סולק מכמה משרות כבוד שבהן החזיק. הוא מת ב-1947, שנתיים לאחר תום
המלחמה.
הגיע הזמן לשוב לחידה שהעמדנו בראש הרשימה:
מדוע צייר הפטריוט היהודי ארתור שיק קריקטורות אנטישמיות?
השאלה תחריף אם נזכור כי בין שתי
מלחמות העולם שוסעה צרפת לשני מחנות יריבים שאחד מהם – המחנה הקתולי, השמרני, הלאומני, הגזעני, האנטישמי, הפשיסטי – השתמש בקריקטורות מן הסוג שפרח בימי פרשת
דרייפוס ולא דעך. קריקטורות הן אמצעי תעמולה מובחר, מפני שהן נושאות מסר חד-משמעי,
מסר שאינו טעון בדיקה. כשבקריקטורה נזכרים צירופים כמו 'ראש נחש' או 'משתלט על העולם' אלה אינן מטפורות. גם נבערים גמורים יבינו היטב מה פירושן.
 |
| הבוגד. אלפרד דרייפוס מוצג כהידרה, החיה המיתולוגית בעלת ראשי נחש, 1899 (ויקיפדיה) |
 |
| העולם נשלט בידי יהודים: עמוד השער של כתב העת האנטישמי 'הדיבור החופשי', 1893 (ויקימדיה) |
היהודים בקריקטורות של שיק מכוערים מאד. קלסתריהם
כמו נוצקו בכמה דפוסים בודדים וחוטמם – בדפוס אחד בלבד. התנהגותם הדוחה מאשרת את
דימּוּיָם הנפוץ בקרב אנטישמים, אבל בניגוד לאגדות האנטישמיות, המאשימות את היהודים
במזימות להרע לגויים ולהשתלט על העולם, אין דמויותיו של שיק חורגות ממעגלם היהודי.
הן מתאכזרות זו לזו, עושקות זו את זו, מתפארות זו בפני זו בעושרן, אבל אינן
מרעילות בארות, רוצחות ילדים נוצרים כדי להשתמש בדמם לאֲפִיַּת מצות, אינן אונסות בתולות נוצריות ואינן מחרחרות מלחמה.
האם שיק שנא יהודים וציוריו מבטאים השקפה אוטו-אנטישמית? לו
היו ציוריו אלה מתפרסמים בימינו, אין לי ספק שרבים היו משיבים בחיוב. אבל אם כך,
גם מנדלי מוכר ספרים (שלום יעקב אברמוביץ) היה אנטישמי, ואולי גם ברנר.
מה חשב על כך
הצייר עצמו? ממש לפני שסיימתי את כתיבתה של רשימה זו הבחנתי בהקדשה לספר שחמקה מעיניי קודם לכן
ובה מסתתרת התשובה. הספר הוקדש לאדם ששמו פייר דקור, כנראה מנהלה של 'גלריה אוגוסט דקור' (Galeries Auguste Decour), שהייתה הראשונה שהציגה את עבודותיו של שיק כבר ב-1922:
מזכרת לערבים ליד האח, אות לידידות כנה ובת קיימא ... ה'קומפרצ'יקוס' של היהדות ימצאו את עצמם בדפי הספר הזה, אשר שמו, 'האדם הצוחק', לא במקרה
נבחר. מדובר בתגובה למבקרינו, ובה בשעה הרי זה אוסף
שבו ימצאו אנשינו את דיוקנם האמיתי.
המילה קומפרצ'יקוס (comprachicos) – שפירושה בספרדית קוני ילדים – מופיעה ברומן
המפורסם של ויקטור הוגו האדם הצוחק (L'Homme qui rit). עלילתו של רומן זה, שראה אור ב-1869, מתחוללת באנגליה של שלהי המאה ה-17. הקומפרצ'יקוס היו פושעים, שפגעו בפניהם של
ילדים ועיוותו את צורתם כדי שיעוררו לעג ורחמים ויתאימו לקיבוץ נדבות. פני גיבורו
של הספר עוותו באופן שיביעו תמיד צחוק. אם כך – מציע שיק באיוריו – היהודי לועג לעצמו מפני
שהפושעים עיוותו את צורתו והכריחוהו להעמיד פני צוחק...
 |
| הילד גווינפלין, גיבור הספר 'האדם המחייך', שפניו עוותו. איור משנת 1869 (ויקיפדיה) |
נספח: מבחר קריקטורות 'אנטישמיות' של ארתור שיק
הנה מבחר, די מייצג, של הקריקטורות שצייר שיק והדפיס בספרו, רובן ניתנות לקִטְלוּג תחת הכותרת 'יהודים וכסף', אבל יש גם 'יהודים ולכלוך', 'יהודים וצבא' ו'יהודים ומיניות' (התרגום הוא שלי).
– ובכן, ידידי היקר, שמא תוכל להלוות לי 5 לואי [מטבע]
– לצערי, אין עליי כסף.
– ואצלך?
– אצלי כולם בסדר גמור, תודה.
 |
| עמ' 13 |
– מה בעניין אלף פרנק, תוכל להלוות לי?
– מיד בשובי ממסעי.
– ומתי אתה נוסע?
– אין לי שום מושג.
 |
| עמ' 19 |
– אני לא יכול לתבוע לדין את כהן הנבל... הלוויתי לו 1,000 פרנק, אבל אין לי הוכחה בכתב.
– אם כך, כתוב לו מכתב התראה ודרוש 1,500 פרנק.
– אבל הרי הוא חב לי רק אלף.
– בדיוק כך. הוא יענה כי חובו הוא רק אלף, והרי לך ההוכחה בכתב שלה אתה זקוק.
 |
| עמ' 25 |
– נכה לי את השטר הזה של רוטשילד.
– מוסכם, אבל איפה החתימה?
– לא די לך בכך שהוא רוטשילד... גם חתימה אתה צריך?
– לאמיתו של דבר, האם לא טעה משה שהוציא אותנו ממצרים... כאשר זה שער החליפין!
 |
| עמ' 35 |
– בחורף אני גובה אחוז לשבוע ובקיץ שני אחוז.
– מה הסיבה להבדל?
– זה מפני שבקיץ הימים ארוכים יותר.
 |
| עמ' 45 |
– התלמיד לוי, אני לווה מאביך אלף פרנק בריבית של 10% בשנה. מה יהיה עלי לשלם לו בתום השנה?
– אלפיים פרנק, אדוני.
– מפגר קטן, חשבון אינך יודע!
– במחילה מכבודך, אדוני המורה, זה מפני שאתה לא מכיר את אבא שלי.
 |
| עמ' 71 |
– כמה עולה כרטיס לרחצה?
– פרנק אחד. אבל אם תיקח תריסר, ייצא לך רק 0.75 פרנק לכרטיס.
– אבל מאיפה אני יכול להיות בטוח שאחיה שתים-עשרה שנה...
 |
| עמ' 85 |
– הו, שאול, איזה רגליים מטונפות יש לך.
– בסדר, ומה עם שלך?
– אתה שוכח שאני מבוגר ממך בעשר שנים.
 |
| עמ' 87 |
באירוע צדקה.
– אבקש, גבירתי, כוסית שמפניה.
– הנה, אדוני. מאה פרנק.
– יקר! אבל כך או כך, אני מודה לך מאד רחל היפה.
– אתה טועה, אדוני, זו רבקה שהשקתה את הגמלים.
 |
| עמ' 131 |
בזמן חזרה בתיאטרון.
– 'סתלק, יהודון מלוכלך.
– השחקן משיב: הו, אדוני, מסתבר שאשתך מאד לא דיסקרטית.
 |
| עמ' 141 |
– הי, הפרש יצחק, אתה טועה בכיוון!
- לא! אבל... אולי ידוע לך לאיזה כוון אני רוצה לפנות?
 |
| עמ' 195 |
– איזק, אתה מעדיף אות הצטיינות או מאה רובל?
– אדוני הגנרל, מה השווי של אות הצטיינות?
– רובל אחד.
– אם כך, אדוני הגנרל, הענק לי את האות ועוד 99 רובל.
 |
| עמ' 197 |
– האם יש לך רישיון שהייה בעיר הבירה?
היהודי מציג רישיון נהיגה באופניים
– אבל הרי אתה שרוע במיטה?
– והרי אני מוכרח לנוח מידי פעם.
 |
| עמ' 199 |
____________________________________
ירון לונדון הוא פזמונאי, עיתונאי, איש תקשורת ועוד הרבה דברים
