הכתובת הייתה על השיר (ג): חבצלת ואגס

הרשימות הקודמות בסדרה

א. מרפסת ודלתיים

ב. חתיכה וחתולים

ה. רחוב העוגן 6

ב-1967 יצאה שלישיית הגשש החיוור בתוכניתה השלישית 'סינימה גשש', שאותה ביים נסים אלוני. אחד השירים שהיו בלב התכנית, 'כולם חכמים כולם', נכתב בידי ירון לונדון והולחן בידי יאיר רוזנבלום.

הנה המילים המצחיקות והמחוכמות של השיר, שבמובנים רבים ביססו את מה שמכונה עד היום 'עברית גששית':

   

כולם חכמים כולם,

כולם מטפסים בסולם 

עושים כסף כולם, 

קונים דירות, נוסעים לחו"ל – רואים עולם 

כולם חכמים כולם. 

 

בבית הספר מלמדים אותנו שלא לסמוך על המזל  

ובזיעת אפך תאכל לחם.  

דברי חכמה דברים נבונים, אלא מה?  

תלמידים הרבה יש ברוך השם  

בתי ספר הרבה –  אין.  

למה? – אין תקציב  

מה עושים? – מפעל הפיס  

בשביל מה?  

בשביל לבנות הרבה בתי ספר מה שאין.  

בשביל מה לבְנות?  

בשביל ללמוד וללמד 

מה ללמד? – ללמד שלא תסמוך על המזל,  

ובזיעת אפך תאכל לחם. 

 

כולם חכמים כולם 

כולם מחכים לניסים  

בפיס כוחם מנסים  

בא יום שישי – הלב נשבר לרסיסים  

והם עוד ועוד מנסים. 

 

תשמעו טוב חכמים בני חכמים:  

מעשה במר רובינשטיין – שהיה אוכל כמו שור  

ולא משאיר אף פירור  

אמר לו הרופא: (תשמעו! תשמעו!)  

'תאכל הרבה תמות!' (תשמעו! תשמעו!)  

הפסיק לאכול התחיל לעשן, אלא מה?  

נהיה האצבע צהוב והבפנים שחור,  

שלל צבעים טכניקולור  

אמר לו הרופא: (תשמעו! תשמעו!)  

'אם תעשן תמות' (תשמעו! תשמעו!)  

מה עשה מר רובינשטין הנ"ל?

ישב בקליניקה, עישן סיגריות, ואכל את הרופא.  

ומה יש לו עכשיו?  

הכרס קצת גדול, בפנים רופא צמוד והרבה, הרבה חכמה. 

 

כולם חכמים כולם.  

אומרים שלא טוב לאכול,  

כולם פוחדים כביכול,  

אבל אחד את השני בעוונם – יאכלו הם לתיאבונם. 

 

מעשה בחבצלת סרנגה מרחוב העוגן שש,  

שהיה לה גם יופי גם חן, גם שלושה מגרשים  

בית ארבע קומות, עם חנויות ופסג'  

בא יוסף מצליח לקח לה את הלב,  

באה שושנה קפלנוביץ' עשתה סינוורים ליוסף הנ"ל  

בא עוזי כפיר מבית השיטה ושיטה בשושנה הזאת.  

באה אינגריד מנורווגיה – נירבגה את עוזי כפיר,  

בא זכי אמזלג, מיזלג את אינגריד.  

באה חבצלת מרחוב העוגן שש – ושמה עוגן על זכי אמזלג,  

בא יוסף מצליח כשמו כן לא הוא –  

וקטף את החבצלת סרנגה 

אלא מה?  

לא נשאר יופי! לא נשאר חן! אין מגרשים  

אין בית ארבע קומות! עם חנויות ופסג' 

 

כולם חכמים כולם, 

כולם אוהבים את אישתם 

אבל בבית השכן – העשב הוא ירוק יותר מבביתם.  

וככה זה עד יום מותם.  

 

כולם חכמים כולם,  

כולם מטפסים בסולם...

היכן מקומו של רחוב העוגן ובאיזו עיר (יש רחובות בשם כזה בערי חוף רבות בארץ), והאם יש משהו מיוחד בו ובמספר 6? 

פניתי לירון לונדון שכתב את המילים ושאלתיו. וזו תשובתו:

את השורה הזאת כתב נסים אלוני שביים את 'הגשש החיוור' ושילבה בפזמון שכתבתי אני. בהכירי ובהכירך את נסים ואת קורות חייו, מותר לנו להניח שחבצלת סרנגה גרה בדרום תל אביב, סמוך לשוק לוינסקי, ואולי אף בכיוון נמל יפו. השם 'חבצלת' הוא אשכנזי מובהק, אבל 'סרנגה' או 'סרנגר' הוא ספרדי (טורקי או בולגרי-יווני). הבה נעז ונקבע שחבצלת דנן היא בתם של ליאון סרנגה, סוחר בדים סטמבולי, שעלה ארצה בסביבות 1930 ואסתר ז'וכוביצקי, שעלתה מפולין כילדה ב-1933 בערך. אגב, את הנעימה הביא גברי בנאי מבית הכנסת שלו בירושלים. יתכן שגברי יוכל לדייק.

דירת נעוריו של נסים אלוני ברחוב וולפסון 9 בתל אביב, סמוך לשוק לוינסקי (צילום: איתמר וכסלר)

זו קודם כל ידיעה מפתיעה, על מעורבותו של נסים אלוני בשיר, וכמו כן היא מחזקת את ההשערה שמדובר ברחוב העוגן אשר ביפו. שאלתי את ירון האם יוכל לדייק יותר ולזכור מה בשיר היה שלו ומה של אלוני. הוא ענה לי כך:

נכון. כך היה גם ב'שיר הטלפון' שכתבתי לגששים באותה תקופה. קשה להיזכר מה היה חלקו המדויק של כל אחד מאיתנו, נסים ואני, ומה הוסיפו שלושת הגששים. במקרה של 'כולם חכמים', אני הייתי בעל הרעיון, השורות המחורזות והפזמון החוזר. האחרים הוסיפו את החלקים המדוברים ואני ערכתי אותם. ב'שיר הטלפון' קיבלתי את הלחן מידי פשנל, אבל הרעיון להפוך את הזמר האיטלקי-אמריקאי למרוקאי-ישראלי, שמטלפן לחברתו החופפת במספרה, היה שלי. גם שם, השורות החרוזות והפזמון החוזר הם שלי והשאר פיתוח משותף. נדמה לי שבמקרה של 'שיר הטלפון' חלקו של נסים אלוני היה רב יותר. על דעתו של איש לא עלה אז להקצות חלק מן האשראי לנסים ולשלישיה. איני יודע מדוע. אני לא ביקשתי כך, והם לא ביקשו אחרת. 

כרגיל, איתמר לויתן הוזעק למקום כדי לצלם את מה שנותר אחרי 55 שנים מרחוב העוגן בכלל וממספר 6 בפרט.

ובכן, לא הרבה.

רחוב העוגן נבנה ברובו מחדש, בפנפון האדריכלי המאפיין את יפו החדשה.

בין מספר 4 למספר 8 יש מגרש חניה. 

אולי החורבה הזו, על יד מגרש החנייה, שצמודה למס' 4 ומצולמת מאחור, הייתה פעם העוגן 6 – אחוזתה של חבצלת סרנגה האגדית...

צילומים: איתמר לויתן

ו. רחוב האגס 1 

כתובת ידועה יש בירושלים, רחוב האגס 1, ועליה כתב, הלחין ושורר אהוד בנאי בשנת 1989. 

רחוב האגס אחד  

מעל לחנות הירקות,  

הבית ריק עכשיו  

וחשופים הם הקירות,  

אבל ספוגים הם  

זכרונות של חג,  

ריחות של יסמין  

וניגון ישן שלסעודה מזמין.  

 

רחוב האגס אחד  

ליד מורטות העופות,  

ספרי קודש ישנים  

מצהיבים בארונות,  

ואין עצה ואין תבונה  

כנגד הזמן,  

הולך לו הגדול  

מגיע הקטן. [...]

מורטות העופות כבר הלכו לעולמן, וריחות היסמין גם הן פינו את מקומם לריחות אחרים. רחוב האגס, בלב שוק מחנה יהודה, שינה את שמו והיום הוא נקרא רחוב אליהו יעקב בנאי, לזכר סב המשפחה, אביו של מאיר אליהו, שבראשית שנות העשרים של המאה הקודמת (תרפ"ג / 1923, ליתר דיוק) בנה כאן את ביתו וחנותו (אילן היוחסין של המשפחה נמצא כאן).

מילות השיר של אהוד בנאי, שעד לפני כמה שנים נחקקו בשלט מתכת שהשתלשל מן הגג, גם הן נעלמו ואינן. הגג של הרחוב שופץ, ובמקום לחדש את השלט ששיני הזמן כבר שחקו אותו, החליטו להעיף אותו. חבל.

רק מדריכי הטיולים יודעים להצביע על הכניסה לבית, שנבנה בשנת תרפ"ג על ידי אבי המשפחה מאיר אליהו בנא (בנאי), ולספר על השיר היפה משנת 1989. הזיכרון היחיד שנותר הוא אבן הראשה, שמתחבאת בין הסורגים, ושֵׁם החומוסייה 'האגס 1'.

צילומים: דוד אסף

הנה השיר בפי כותבו ומלחינו. שבת שלום!

פה ושם בארץ ישראל: אבטחה, נסים אלוני, רובין הוד, דוקטור דוליטל

א. הצומת הכי מאובטח בישראל

נכון שמדובר בחלק המערבי של ירושלים (שכונת קטמון ח-ט), ובכל זאת, בימים טרופים אלה, כשכל הארץ חזית, גם זה עשוי להקנות תחושת ביטחון. רק תחושה.

צילום: עידו וינטר

ב. נסים ונפלאות

ברחוב וולפסון 9 בדרום תל אביב, בית ילדותו של המחזאי נסים אלוני (1998-1926), צילם איתמר וכסלר את החנויות הללו.

'אביזרי שיער לדתיות', 'קשתות של אלה רומית'...

נסים אלוני כבר היה עושה מזה סיפור טוב.

עבודה זרה?

ג. שואה שלנו

ברחוב חומה ומגדל בתל אביב צילמתי מודעה מוזרה, ובה תערובת ישראלית הזויה משהו: בס"ד, בנק דיסקונט, גנבים, שואה, ספרדים ושמירת מצוות.

על החתום: רובין הוד.

ד. דוקטור דוליטל גר בירושלים

חיות מחמד, שימו לב לשעות קבלת הקהל!

שעה וחצי בלבד, ורק בימי רביעי.

רחוב משה וָלַאך (פינת רחוב יפו), ירושלים (צילום: יהושע לביא)

על דעת המקום: מחברת הסיפורים של נסים אלוני

במלאת 65 שנה לקרב על לטרון,
בליל 30-29 במאי 1948

מאת יהודה זיו

לגיליון יום העצמאות תשס"ב של 'ידיעות אחרונות' צורף בשעתו גם 'מגזין עצמאות' ובו כתבה שכותרתה הייתה 'היום בו ראיתי את המוות מול העיניים'. זה היה ריאיון עם הסופר רם אורן, שבאותה עת ראה אור ספרו 'לטרון' (קשת, 2002). כמו כל ספריו של אורן גם ספר זה נמכר היטב וזכה בביקורות נלהבות. באותה שנה אף הוענק למחברו 'ציון מיוחד' על ידי ועדת השופטים של הפרס לספרות צבאית על שם יצחק שדה. כיוון שבמלחמת העצמאות נטלתי חלק, בשלהי מאי 1948, במערכת לטרון ואף חוויתי שם חוויה דומה לכותרתה הצעקנית של אותה כתבה, קראתי בה בעניין רב; ובעקבות התמיהות שעוררה בי מיהרתי גם לרכוש את הספר עצמו. או אז החריפה תמיהה זו פי כמה... 

גולת הכותרת של אותה כתבה היה מעשה אודות מי שיוכר לימים כמחזאי המבריק נסים אלוני (1998-1926), ואילו באותם ימים עדיין נקרא נסים לוי, שהיה סמל מחלקה בגדוד 52 של גבעתי. המעשה הובא בכתבה כלשונו מתוך הספר החדש והפך לשיחה בפי כל: 


רם אורן, לטרון, עמ' 157

בהמשך סיפר אורן על נועם לַאוּנֶר, מפקד פלוגה בגדוד 52, שארגן את אנשיו בעמדות הגנה בראש 'רכס התותחים' שמעל הכפרים יָאלוּ ובֵּית-נוּבָּא. באותה שעה נפתחה לעבר הפלוגה שלו במפתיע אש רובים ומקלעים, ולפנות בוקר קיבל לאונר את פקודת הנסיגה:

רם אורן, לטרון, עמ' 293-292

אכן, סיפור מתח מעשה מחשבת!

נסים אלוני (מקור: לע"מ)

כאיש ה'רֶזֶרְבָה' (כינוי מחתרת ליחידת המילואים) הירושלמית של הפלמ"ח, נמניתי באותה עת עם פלוגת ה'פוּרְמָנִים' – 'שם הקוד' של מלווי השיירות מן הגדוד השישי של חטיבת פלמ"ח-'הראל' (חטיבה 10). עם הקמת 'החטיבה החדשה' (כינויה הראשון של חטיבה 7), שנועדה לפרוץ את הדרך לעבר ירושלים, צורפנו אל גדוד חֶמֶ"ש [חיל משורינים] א' – הגדוד המשוריין הראשון של צה"ל, שנשא לימים את המספר 'גדוד 73'. דוד בן-גוריון החליט אז למנוע את הפיקוד על גדוד זה ממפקד הגדוד השישי עצמו, הפלמ"ח'ניק צביקה זמיר, והעדיף עליו את חיים לסקוב, אך בראש פלוגת ה'פורמאנים' הוסיף לעמוד מפקדה לשעבר, יַקִי (יעקב) וֶג, ואילו אני נמניתי עם יחידת הסיור החטיבתית, בפיקודו של דוד בן-חוּר (לימים ממקימיה של סיירת 'שקד').

לא קל היה לפלמ"ח'ניקים שכמותנו לתת את צווארינו בעולו של 'פיקוד בריטי'. סגל המפקדים בחטיבה 'שבע' (כך כתבו אז את שמה, וכינויה היה 'החטיבה החדשה'), ובראשם המח"ט שלמה רבינוביץ – שבהוראת בן-גוריון עִבְרֵת את שם משפחתו ובחר בשם שמיר (ראשי תיבות שמותיהם של בני המשפחה: שלמה, מינה ויעל רבינוביץ), אך הכל המשיכו לכנותו 'הפיסטוק' – היו כולם משוחררי צבא בריטניה. לאחר ההתקפה הכושלת על משטרת לטרון (בליל 30-29 במאי 1948), בימי 'ההפוגה הראשונה', ישב גדוד חמ"ש א' במחנה עין שמר, ואנו ניצלנו את ההזדמנות וערקנו אל מחנה 80 הסמוך, שם הקים צביקה זמיר מחדש את 'כור מחצבתנו', הגדוד השישי של הפלמ"ח.

על המשמר, 1 ביוני 1948

כתום התארגנות הגדוד חזרנו ללחום בהרי ירושלים, כשאנו חונים ב'משאבות העליונות' – תחנת הדחיסה השלישית במעלה צינור המים מימי המנדט הבריטי, שהוליך מראש העין לעבר ירושלים – ליד הכפר סָארִיס לשעבר. תחנה זו חידשה אז את פעילותה, משהושלם 'קו השילוח' – צינור המים, שהונח בחשאי בצד 'דרך בורמה' והושיע את ירושלים כבימי חזקיהו – ומכאן כינויו ואף שמו של מושב שׁוֹאֵבָה, שקם לימים בצד המשאבות העליונות (על 'קו השילוח' ועל 'דרך בורמה' כתבתי ברשימה הראשונה פרי עטי שהתפרסמה במדור 'על דעת המקום').

בליל 16 ביולי 1948 תקפו לוחמי הגדוד השישי של חטיבת פלמ"ח-'הראל' את מוצבי הלגיון הערבי על 'רכס התותחים'. בשובם הביאו עמם תרמיל צד שמצאו בשטח, ובו מחברת עבה, כתובה בצפיפות, הכוללת יומן אישי וסיפורי בוסר. היום כבר אינני זוכר בדיוק, על מה ולמה הופקד תרמיל זה דווקא בידי, אולי מפני שבהיותי 'בן המנהל' של בית הספר ברעננה נחשבתי בעיני חברי 'טֶלֶגְנָאט' (נוסח הפלמ"ח ל'אינטליגנט') האמור להבין גם בענייני סִפְרוּת; ואולי, פשוט, מפני שבאותה עת הייתי סַמָּל רכב, ו'משרד התחבורה' של הגדוד, ששכן בצד הכביש הראשי, שימש מקום מפגש לכל היוצאים לקרב ולשבים ממנו. אם כך ואם כך, משנמסר לי התרמיל ראיתי לעצמי חובה לשמור על המחברת ולאתר את בעליה.

כדי לברר את זהותו של בעל המחברת נאלצתי תחילה, באין בְּרֵרָה, לעבור על 'חרם דרבנו גרשום'. דפדפתי במחברת ומתוכן היומן אשר בה למדתי כי הכותב הוא איש גדוד 52 בשם ניסים לוי. מטעמי צנעת הפרט לא סיפרתי אז לאיש את אשר קראתי ביומן: על עוגמת הנפש, שגרם לו צירוף 'מזרחי' כפול ומכופל זה שבשמו – גם 'נסים' וגם 'לוי'; על המרירות, בה ציין ביומנו כי 'השם הפרענקי [הספרדי] שלו' הוא אשר גרם לכך שנערת חלומותיו ניערה את חוצנה ממנו... גם משנסתבר לי, כי בעל המחברת נמנה עם לוחמי גבעתי, שנטלו חלק בניסיון קודם לכבוש את 'רכס התותחים', עדיין לא יכולתי לדעת אם נפל בקרב או נותר בחיים ורק איבד שם את תרמילו. בעבור ימים אחדים נמצאה הדרך להעביר את התרמיל, על כל אשר בו, אל יחידתו של 'נסים לוי', באמצעות משרד השלישות הגדודי שלנו. כך שָׁבה מחברת הסיפורים לידי בעליה עוד בשלהי אותו חודש (יולי 1948).

אגב: באותם ימים ממש נתגלגלה לידי מחברת נוספת של יצירות בוסר: מיד עם שובנו אל 'המשאבות העליונות' בסאריס – מקומו הנוכחי של מושב שואבה – מיהרתי אל קיבוץ קריית ענבים, ששימש לנו עד אז בסיס האימונים והמגורים. ביקשתי לבדוק מה עלה בגורלה של חבילת הכביסה שלי, שהותרתי מאחרי, וכמובן שלא הופתעתי לגלות כי חברינו, שנשארו שם בתקופת העדרותנו, השתמשו גם בבגדינו. בין הבגדים הפזורים התגלגלה גם מחברת ובה יצירות הבוסר הראשונות של אוריאל פּוֹפיק (לימים סופר הילדים והחוקר אוריאל אופק), שהיה אף הוא איש הגדוד השישי, ממחלקת הפלמ"ח הסדירה בקריית ענבים, שנשבה בגוש עציון. בהיותי מאנשי 'הרזרבה' הוותיקים, לא שמעתי מעודי את שמו, אך לכשהצצתי באותה מחברת וראיתי מה היא מכילה, שמרתי גם אותה אצלי עד שובו של אורי ממחנה השבויים מַפְרַק שבעבר הירדן, ואז הבאתי לו אותה במפתיע. אורי, שאחזה בו התרגשות גדולה, סיפר לי כי בימי השבי לא האמין שעוד ישוב לראות את מחברתו... 

אוריאל אופק (1987-1926). בשנים 1976-1951 היה אופק מעורכי 'דבר לילדים' (מקור: חנות הספרים של איתמר)

נחזור למחברת של נסים אלוני ונשאל: מניין צץ אותו צִ'יזְבָּאט רומנטי ומרתק על חייל הלגיון, ששמר במשך שנים על סיפוריו הראשונים של נסים לוי-אלוני, עד אשר נמצאו בביתו בכפר קַטַנֶה (זה שמו – בהטעמת ההברה הראשונה! – ולא 'קַטָאנֶה', ככתוב בספרו של אורן), שנכבש במלחמת ששת הימים? ובעיקר, באיזו דרך נתגלגל סיפור דמיוני זה אל הספר 'לטרון'?

על תמיהתי זו השיב לי רם אורן: 'בכתיבת סְפָרַי אני נוהג להסתייע בתחקירנים, וזה מה שהביאה לי אחת מהם!' לטענתו, בשנות השמונים רשם האלוף (מיל') שלמה שמיר את הסיפור, מפי נסים אלוני עצמו, שעה שערך תחקיר כהכנה לכתיבת ספרו שלו על קרבות לטרון, '... בכל מחיר – לירושלים: המערכה בלטרון – הכרעה בדרך 7' (מערכות, 1994). ואכן, באותה עת טרח שמיר ובא גם אל ביתי, כדי לתחקר אף אותי באשר לדרך בה התייחסו בשעתם אנשי הפלמ"ח לכך שהפיקוד בחטיבה 7 נמסר ליוצאי הצבא הבריטי. 

אלוף שלמה שמיר (2009-1915) (מקור: יד לשריון)

ומניין שאב שלמה שמיר את הסיפור הדמיוני על המחברת? הרי לא ייתכן שאלוני לא יָדָע את האמת. לא הייתי צריך להרחיק לכת כדי לבדוק את העניין, ועל נקלה מצאתי בספרו של שמיר (בעמ' 372) את שני הסיפורים האישיים הבאים: 

מוטקה להב [מ"מ בפלוגה ב' של גדוד 52]: התברר שחסר מישהו. התחלתי לברר מי חסר, והתברר שנסים אלוני חסר ... ולבסוף מצאנו אותו הולך לבד. הסמלים, כמו אלוני, היו אז די חדשים בפלוגה, שאלתי אותו: 'נסים, מה קרה?' אז הוא אומר: 'לא מצאתי  את התרמיל  שלי, חיפשתי אותו'. 'מה  היה  בתרמיל, שאתה כל כך חיפשת?'. הוא אמר: 'מחברת הסיפורים'. כמובן, שבלילה אתה לא מתחיל לברר מה היה כתוב בהם. אחר כך שאלתי אותו: 'מה, אתה לא יכול לכתוב את הסיפורים האלה מהתחלה?'. 'לא. מה שכתוב, זהו זה!' אחר כך, עד כמה שידוע לי, אחרי ששת הימים, מצאו את המחברת המפורסמת. זה היה באחד הכפרים, בקַטַנֶה.

ומוסיף נסים אלוני:  ... אני זוכר יפה מאוד את הפקודות לסגת, מפני שצעקו; מישהו צעק. הייתי נבוך מאוד מפני שחשבתי על היומן שלי, ולא ידעתי מה אני עושה.

את מוטקה להב (באותה עת: לנדסמן), לשעבר מפקד מחלקתו של נסים אלוני, איתרתי בביתו ברחובות. לדבריו, הוא אכן זה שמסר לשלמה שמיר את הסיפור בדבר מציאת היומן בקטנה. אך הוא עצמו הודה בספק הגדול, המלווה את הסיפור אשר היה בפיו: אומנם פגש את נסים פעמים אחדות לאחר מלחמת העצמאות, אך לא מפיו שמע את המעשה! וכיון שעניין זה הוסיף להטרידו גם לאחר הריאיון עם שלמה שמיר, ביקש בשעתו מבנו של חבר – המתגורר היום ביישוב הקהילתי נָטָף, שם העסיקו פועלים רבים בני הכפר הסמוך, קַטַנֶה – לבדוק ולחקור בעניין זה את פועליו; אך לא נמצא בהם איש אשר יוכל לאשר את המעשה, שככל שהוא מרתק ומוסיף נופך של מתח לספרו של אורן יש לו חסרון 'קטן' אחד – לא היה ולא נברא!

לבד מצ'יזבאת זה מכיל ספרו של רם אורן עוד חטאים לאמת בתיאורי אותה התקפה כושלת ורבת חללים על משטרת לטרון (מבצע בן-נון א' ו-ב'), ואולי עוד אמצא הזדמנות לעסוק בהם. 

מבט ממשלט 26 אל עבר לטרון, 1948 (מקור: ארכיון הפלמ"ח)

און ושלטון (ד): וילך שמשון עזתה

שמשון סוחב על גבו את שערי עזה 
William Anderson Scott, The Giant Judge: Or The Story of Samson, 1858

רשימות קודמות על שמשון
און ושלטון (א): חברים מספרים על שמשון
און ושלטון (ב): שועליו של שמשון

און ושלטון (ג): שמשון בין כרמי תמנתה

שמשון קשור כמובן לעזה, ולשערי העיר שאותם סחב על כתפיו הרחבות, ומיתוס עתיק זה חלחל גם למלחמות ישראל ולזמר העברי. אמנם מבצע קדש הסתיים ועזה הוחזרה לידי המצרים, ל-11 השנים הבאות, אך מלחמת ששת הימים החזירה אותנו שוב למקום המקולל. אז עוד חשבנו – הו, תמימות קדושה – שנצליח 'לביית' אותם...

הנה שלושה שירי שמשון שנכתבו במשך שלוש שנים עוקבות (1970-1968), אחד בכל שנה ושנה.

א. שמשון, קים שוין...

בשנת 1968 כתב יוסי גמזו את 'לֵךְ לעזה' עבור להקת פיקוד דרום, שחידשה אז את הופעותיה בתכנית 'בזמר לדרום' (ובגרסה מאוחרת יותר: 'זמר בדרום'). הלחן הוא של יוסי ואלד והסולן הוא גדי אורון.

לך לעזה, לך לעזה
מה זה לך, אני כבר כאן!
כי אצלנו, אין זו פראזה,
זהו עסק מסוכן.

מספרים כי עוד בזמן עתיק-יומין,
המצרים שלחו מעזה פַדַאִין.
ואפילו לשמשון עצמו, ימים רבים,
הם עלו, חביבי, על העצבים.

בתחילה כשהם המשיכו להציק,
הוא ביקש: תפסיקו עם הפוילע-שטיק!
אך כשהם צחקו לו: לך לעזה! הוא הלך,
כי היה לו חוש הומור מוזר כל כך...

לך לעזה...

כשראה שמשון שהמצב חמור
הוא הזהיר אותם שיערוך ביקור,
הם אמרו לו: 'שמשון, קים שוין' וחיכו לנאום,
אבל הוא לא רץ להתלונן באו"ם.

הוא פשוט את שערי העיר דיגדג
ועקר אותם בלי פלייר ומברג.
ומאז, יא שייך, זכרו בעזה את שמשון
עד ימי נבוכדנאצר הראשון...

לך לעזה...

אך כיום שמשון אחר, מן השריון,
בא לעזה עם פטון וסנטוריון.
את דלילה הוא לא מצא כאן, אך אומרים בסוד,
שההתנגדות היתה דלילה מאוד.

הוא ניכנס ושח: מה יש להתרגש,
כבר ביקרתי כאן, בחמישים ושש.
לא שזה נעים לי, אך אם דווקא הם רוצים,
נישאר כאן עד שיתפסו את הפרינציפ.

לך לעזה...

פירושונים:

* 'פדאין' – הכוונה לחוליות מסתננים ערביים שבשנות החמישים פלשו ליישובים ישראליים בעיקר בנגב (אך גם בשרון ובשפלה), גנבו תוצרת חקלאית ולא פעם גם רצחו. 'פעולות התגמול' כוונו בעיקר נגדם ונגד משלחיהם.

* 'שמשון קים שוין' מתייחס לבדיחה יהודית עתיקה עם גרסאות רבות, שאחת מהן הולכת כך: מחלקת חיילי מארינס, שלפני כיממה נחתו בקוריאה, מסתובבת בג'ונגל. פתאום, גשם זלעפות. כל המחלקה נכנסת לאחת המערות. הקצין היהודי אומר לאחד החיילים, יהודי גם הוא, שישמור ליד פתח המערה ויודיע לו מתי הגשם ייפסק. כעבור כשעה ומחצה קורא החייל למפקדו: 'שמשון, קום שוין, די זון שיינט שוין!' (שמשון, בוא כבר, השמש כבר זורחת). אחד החיילים האמריקנים אומר לחברו: 'היהודים האלה משגעים אותי. יום אחד בקוריאה וכבר הם מדברים קוריאנית'...

* פטון וסנטוריון – שמות הטנקים שהיו בשימוש בצה"ל במלחמת ששת הימים.

ב. איזה גבר... 

נסים אלוני (1998-1926)

את השיר 'בלדה בשחור לשמשון הגיבור' חיבר נסים אלוני, האחד, היחיד והמיוחד, עבור שלישיית הגשש החיוור, ועיבד יאיר רוזנבלום על פי לחן גיאורגי עממי. השיר נכלל בתכנית 'קנטטה לשווארמה' משנת 1969. לצערי, בשל מגבלות זכויות יוצרים, אין אפשרות להעלות את שירי 'הגששים' ליוטיוב ולאינטרנט. נצטרך להסתפק במילים הנפלאות והמופרכות 'על הגבר רב המכר', על 'הפלישתית ששמה קיקי' ו'אל תגישו בג"ץ':

הו אחים שמעו נא זמר
תן קולך בזמר, נער!
שזימרו באשקלון
הבה, הבה!
על הגבר רב המכר
איזה גבר, אח יא באבא!...
שקראו אותו שמשון
אל תגידו בגת
דונט טוק שטויות אין ניו-יורק
את המוות נשים עשו לו
מוות ששמור לגיבורים, הו,
מוות ששמור לגיבורים.

כן הוא היה כבר נזיר בתוך נער
איש לא מצא בו אף גרם של חולשה
ורק כדי ללמוד ת'אויב שבשער
הוא נקט בשיטה של חפש ת'אישה
שה, שה, לא לסלסל
לא ישדרו זאת בקול ישראל
את המוות נשים עשו לו
מוות ששמור לגיבורים, הו,
מוות ששמור לגיבורים.

אז הוא בשביל הפלישתית ששמה קיקי
הוא קרע אריה כמו דג
רק שהקיקי ת'דבש היא ליקקה
עם דוד שקנה לה דירה על הגג
אל תגידו בלוד!
אריה זה אריה אך דירה זה לחוד
את המוות נשים עשו לו
מוות ששמור לגיבורים, הו,
מוות ששמור לגיבורים.

וילך שמשון עזתה
לבקר איזה פזיזה
היא לא פתחה לו בכלל את הדלת
אז הוא הרים שם את כל המזוזה
זה, זה עזה, אחי
הזדעזע גם שער ה-ל"י
את המוות נשים עשו לו
מוות ששמור לגיבורים, הו,
מוות ששמור לגיבורים.

הו, אחים, בלב פצוע
הוא הלך לבית תפילה
ואת מי הוא גילה ביציע?
הו בראדרס - מאדאם דלילה!
לה לה לה לה, שרו בגת.
שה, שטיל בבית המשפט
את המוות נשים עשו לו
מוות ששמור לגיבורים, הו,
מוות ששמור לגיבורים.

זאתי לקחה לו את מה שנשאר לו
כמה דולרים, שעון, מטרייה...
אך כשהתחילה באוזן ללחוש לו
נשרה מראשו גם פאה נכרייה!
אל תגידו בצפת
הייתה לו קרחת בת עשר קראט
את המוות נשים עשו לו
מוות ששמור לגיבורים, הו,
מוות ששמור לגיבורים.

מר ומוזר הוא חזר למולדת
הוא מנגן בקפה שממול
אך עד היום מספר הוא ברטט
על הפלאות שקרו לו בחו"ל

מה יש לספר, שעוד לא סופר ואני לא סיפרתי?...
ספר על השועלים.
בעניין הלחיים של החמורים, שמשון!
שוד החליפות, שמשון!
החידות, החידות, עם העגלה, שמשון!
טוב, מה אני אגיד לכם... ויהי –
אחרי הצהריים!...
ארבע וחצי, רבע לחמש, חמש -
האולם היה –
מלא, מפה לפה!...
כל הכרטיסים אזלו!
יעני 'פול האוס'.
שמתי את היד הזאת –
על העמוד בפרונט –
ואת היד ההיא –
על העמוד ההוא
נשענתי קלות
איי!
וצעקתי כבדות
'תמות נפשו עם הפלישתות!'
אה, בערך...
ו...?
לא מתו הפלישתות.
חיות וקיימות לנצח נצחות!
רק אני, שמה הייתה קבורתי.
אין דבר יא באבא, העיקר שאתה בריא.
אל תגידו בגת
אל תגישו בג"צ
את המוות נשים עשו לו
את המוות נשים עשו לו
את המוות נשים עשו לו
מוות ששמור לגיבורים, הו!

ג. תספורת לא עשיתי...

בשנת 1970 חיבר יורם טהרלב את השיר 'פלישתים עליך שמשון' עבור להקת פיקוד מרכז, לתכניתה 'ליד הירדן'. הלחן הוא של יאיר רוזנבלום, ואת הקליפ צילמו בחוף קיסריה, עם תפאורה תנ"כית דה-לה שמאטע...

אבי היה מנוח,
תמיד חיפש מה נוח,
עשה רק מה שנוח, ולא ניסה להתאמץ.
אמי הטובה,
לא קיבלה אהבה,
ושנים נשארה עקרה כמו בול עץ.

עד שפעם באמצע החודש,
ביקר אצלה רוח הקודש,
ואת רוחה השיב הוא לתחייה.
ורק אמר לה ליידי,
יותר אל תפחדי,
כעת חיה תלדי, והיא ילדה חיה.

פלישתים עליך שמשון,
פלישיתים עליך שמשון שמשון,
פלישתים עליך שמשון.

יין לא שתיתי,
תספורת לא עשיתי,
בנות כלל לא ראיתי
עם כך נגזר עלי לחיות.

מחוסר עיסוק,
ומחוסר סיפוק,
מצאתי תחביב,
להרוג אריות

עד שפעם באמצע הלילה,
פגשתי אותה דליילה,
אמרה לי מתלטפת כמו טלה!
תפסיק להיות בסדר,
תגמור כבר עם הנדר,
תבוא אלי לחדר,
ושם תהיה אריה.

פלישתים עליך שמשון,
פלישתים עליך שמשון שמשון,
פלישתים עליך שמשון.

יין שם לגמתי,
בחורה טעמתי,
אולם עוד לא הסכמתי,
את התספורת לקצץ.

כי מי בי אני?
כל כוחי ואוני,
טמון בשיער הקשה כמו בול עץ.
ומאז כמו אבי המנוח,
עושה לי אני מה שנוח,
כי העולם הוא רע ומלוכלך

יושב לי עם גיטרה,
אוכל צנונית ובררה,
אם בת זוגי קצת הרה,
זה בטח ממלאך.

פלישתים עליך שמשון,
פלישיתים עליך שמשון שמשון,
פלישתים עליך שמשון.

________________________________
תודה לדן אלמגור, רפי בינדר ונחומי הרציון