בשורת ספרים: ואולי נתראה עוד...

המחברים הנכבדים

בימים קשים ויגעים אלה מגיע לנו קורטוב של נחת.

בשמחה, בגאווה ואפילו בהתרגשות קיבלנו השבוע את פניו של הספר החדש, ואולי נתראה עוד: מכתבי תלמידים יהודים מפולין לארץ ישראל בין שתי מלחמות העולם, שראה אור בהוצאת מאגנס.

הספר הוא פרי עבודה משותפת של שנים ארוכות, של חברתי פרופ' יעל דר ושלי. על ערכו של הספר ועל טיבו אני מקווה שיכתבו אחרים, ובוודאי שלא הנחתום יעיד על עיסתו, אומר רק שמדובר באמת בספר מרגש ומיוחד במינו, שגם נדפס בצורה איכותית ומהודרת. תאווה לעיניים.

הספר לא עוסק בשואה, ואף שאין להימלט מצילה הארוך עלילתו מתרחשת כמה שנים קודם לכן. 

בשלהי שנת 1934 (תרצ"ד-תרצ"ה) החליט המורה הצעיר צבי פְּלֶסֶר, שעד אז ניהל את בית הספר 'תרבות' בעיירה נוֹבִי-דְּבוּר (Nowy Dwór Mazowiecki) שמצפון-מערב לוורשה, לעלות לארץ ישראל, מושא חלומותיהם של מורי רשת 'תרבות' וחניכיה. בנשף הפרידה שנערך לכבודו הגישו לו תלמידיו, תלמידי כיתה ה', שרובם היו אז בני עשר, מחברת מכתבים חגיגית שכתבו לכבודו. גם לאחר עלייתו ארצה המשיכו התלמידים לשלוח לו מכתבים ופלסר שמר אותם בביתו. מדובר בשמונים מכתבים שנשלחו משם לפה. ארז לב, שמצא את המכתבים בארגז קרטון בלוי ומאובק שבו שמר אביו מסמכים משפחתיים שונים, ושבמשך עשרות שנים לא נפתח, העביר לי את המכתבים בשנת 2015 וההרפתקאה המחקרית המרגשת הזו יצאה לדרך...

המורה צבי פלסר

מכתבים אלה הם אוצר יקר ומיוחד במינו, זאת משום שכמעט ואין ברשותנו תעודות שמתוכן נשמע קולם האותנטי של ילדים בגילאים כאלה. רוב הידע שיש לנו על חוויות הילדוּת מקורו בכותבים בוגרים יותר או בזיכרונות מאוחרים.

המכתבים הללו השתמרו במקרה והתגלו במקרה. רבים כמותם נידונו לאשפה ואבדו מן העולם. בזכות השתמרותם הצלחנו לחדור במשהו לעולמם הפרטי והכללי של תלמידי ותלמידות כיתה ה' בבית ספר אחד, בעיירה אחת בפולין, כמה שנים לפני שעולמם ייחרב. 

הילדים מספרים על עצמם, על משפחותיהם, על שאיפותיהם וחלומותיהם, על מתחים פנימיים, על חיי היום יום, על הווי הכיתה, על ימי שמחה ועצב.

תלמידי הכיתה (פלסר עומד מאחור, ראשון מצד ימין)

המכתבים מובאים בספר במלואם, מצולמים ומפוענחים, והוקדם להם מבוא מקיף. בין השאר מתוארת רשת החינוך המופלאה 'תרבות' (במלעיל!), שהלימודים בגנים, בבתי הספר ובגימנסיות שלה בפולין ובליטא ובארצות נוספות היו בעברית ורבבות תלמידיה התחנכו לקראת עלייה לארץ ישראל כדי לבנות ולהיבנות בה. 

סיכת בית ספר 'תרבות' (אוסף צביקה פלצ'ינסקי)

הנה דוגמה למכתב כזה:

בספר נחקרת ומתוארת גם ההתכתבות בין ילדים-חברים לעט בכלל, ובמיוחד התכתבויות בין בני נוער בפולין לחבריהם בארץ ישראל. התכתבויות כאלה מילאו תפקיד חשוב בתוכנית הלימודים של רשת תרבות, והמורים עודדו את תלמידיהם לעסוק בכך.

וזה תוכן העניינים המפורט:

פרטים נוספים על הספר ועמודים לדוגמה אפשר למצוא בדף הספר בהוצאת מאגנס, ושם גם אפשר להזמין אותו במחיר השקה מיוחד של 90 ש"ח.

חושבים על מתנה מקורית לפסח? הספר הזה יתאים בול.

מִשוּט בארץ: חברים כותבים, בית בעזה, פריפריה, מחסן, רכושנות

א. חברים כותבים לרגב

במקום הכי רחוק ונידח שאפשר לחשוב עליו, בפסגת הר ישי הצופה על קיבוץ עין גדי ועל ים המלח, הניח מאן דהוא קופסת פח קטנה של תחמושת נק"ל. הקופסה מוקדשת לזיכרו של הצנחן סמל רגב אמר ז"ל מקיבוץ שדה נחמיה, שנפל על משמרתו ב-7 באוקטובר (לאחר מותו הועלה בדרגה). רגב עלה עם משפחתו מארה"ב לישראל בשנת 2003 והיה אז בן פחות משנה.

עוברי הדרכים מתבקשים לכתוב דברים לזכרו.

רגב, כשמו כן היה; היה לו חיבור מיוחד לאדמה ולמדינה – כך סיפרה גילנית, אימו השכולה. הוא עשה שנת שירות בבית ספר שדה בעין גדי והדריך טיולים במדבר יהודה ובהר הנגב, ומכאן כנראה זיקתו לפסגת הר ישי.

יהי זכרו ברוך עם שאר הנופלים על הגנת המולדת.

צילומים: יוחנן פלוטקין

ב. עזה זה בית 

משרד העלייה והקליטה פונה מדי פעם לישראלים הגרים בחו"ל, שומר איתם על קשר ומציע להם הצעות שונות. 

על רקע המלחמה בעזה הגביר המשרד את פעילותו. מישקה לוין, ישראלי שגר בפריז, שמח לגלות כי במפת ארץ ישראל האהובה רצועת עזה כבר סופחה למדינת ישראל. אין גדר, אין גבול בינלאומי – רק תבואו ותתיישבו כאן. 

הבית הישראלי...

ג. פריפריה

ואגב משרדי ממשלה. בממשלת המחדל הנהדרת שלנו יש משרד ששמו 'פיתוח הפריפריה, הנגב והגליל' ויש לו מן הסתם תקציב גדול מאוד. שמו מעיד עליו כי נועד לחזק את היישובים באזורים הללו. 

כמה שמחנו לגלות שגם עיריית בני ברק מתוקצבת היטב על ידי המשרד הזה. 

בני ברק בלי ספק איננה חלק מהנגב או הגליל, ומכאן שהיא פריפריה. אכן עיר פריפריאלית לגמרי. נורא קשה להגיע ממנה למרכז הארץ...

איזו קומבינה דוחה.

עם המודעה עצמה (שלא קשורה למשרד הממשלתי) ועם בחירת 'המומחים באפייה' בממרחי השוקולד של 'השחר העולה', בטענה שמדובר ב'איכות אמיתית' (!), נצטרך להתמודד בהזדמנות אחרת.

ד. מחסני הספרייה

ועוד בענייני ממשל ומשילות, והפעם המשרד להגנת הסביבה.

בעפולה צולם שלט המכריז על מחסן שממנו יושאלו חינם כלי עבודה וגינון. הרעיון עצמו נפלא ומוצלח והלוואי בכל מקום במדינה, אבל מה הקשר לספרייה?

צילום: מיקי מלכה

ה. רכושנות פרטית בכפר נחום

בכניסה לכנסייה שבכפר נחום מקבל את הבאים השלט הזה עם שגיאות כתיב חינניות בעברית ובאנגלית.

צילום: טל סגל

ירח פיקח במדינת הגמדים: על אלה אמיתן-וילנסקי

אלה אמיתן-וילנסקי (ויקיפדיה)

מאת רמה זוטא

קרובת משפחה ידועה הייתה לי, אך כל ניסיונותיי להתחקות אחרי השורשים המדויקים של הקִרבה לא צלחו. כמשוער – וכנזכר בלקסיקונים ובאתרי אינטרנט שונים – נאמר כי הייתה 'דודנית' של אמי (סופרת הילדים ימימה אבידר-טשרנוביץ), ובלשון הימים ההם: 'קוזינה'. הייתה זו המשוררת אלה אמיתן-וילנסקי, שנפטרה לפני 28 שנה, ב-20 ביוני 1995, ונקברה בירושלים. בת כמה הייתה במותה, 95 או 102? שתי גרסאות בידינו!

כמה מיצירותיה הפכו נכסי צאן ברזל של ספרות הילדים הארץ-ישראלית משנות השלושים ואילך. נוסף על שירים רבים לילדים ולמבוגרים (המפורסם בהם הוא 'במדינת הגמדים' שעליו נתעכב בהמשך), הייתה אלה מתרגמת פורייה משלל שפות: יידיש, רוסית, אסטונית, גרמנית, צרפתית, אנגלית ועברית. היא נולדה, כנראה ב-1893 (ושמא ב-1900, כטענתה), בעיר טָרְטוּ (דוֹרְפָּט) שבאימפריה הרוסית (היום באסטוניה), וחונכה על ברכי התרבות הגרמנית. בבית הספר למדו ודיברו גרמנית וצרפתית, בבית רוסית ויידיש, ועברית – בתנועת הנוער הציונית. אחיה לייב עמד בראש תנועת 'החלוץ' בעיר, ויחד עם קבוצת חלוצים עלתה גם אלה ארצה בשנת 1925. קודם עלייתה סיימה את לימודיה בגימנסיה רוסית- גרמנית, למדה מדעי הרוח ורפואת שיניים ואף לימדה אנגלית בגימנסיה רוסית. הוריה, יוסף-מיכאל ורחל וילנסקי, נותרו בעיר ונספו בשואה בשנת 1941. 

במכתב ששלחה אלה בשנת 1959 לחוקר ספרות הילדים אוריאל אופק (המכתב שמור בארכיון גנזים), כתבה אלה כי נולדה בשנת 1900 וכך גם נחקק על מצבתה. 

מצבתה של אלה אמיתן-וילנסקי בהר המנוחות בירושלים (Gravez)

אולם באתר האמין והמפורט של המוזיאון היהודי בטאלין שבאסטוניה (EJA) נקבע תאריך לידתה ל-14 באפריל 1893. תאריך זה הגיוני יותר, שהרי היא סיימה את בית הספר לרפואת שיניים בשנת 1914! אפשר שהרצון (או הצורך) ל'הצעיר' את גילה האמיתי קשור בעלייתה ארצה עם צעירי 'החלוץ', ולימים בגיוסה לצבא הבריטי. 

בין כך ובין כך, ב-1925, עם בואה לירושלים, נרשמה אלה לאוניברסיטה העברית שהוקמה באותה שנה. את פרנסתה מצאה בלשכה המרכזית של קרן היסוד בירושלים ואת זמנה הפנוי הקדישה לכתיבת שירה ולתרגום.

שירה הראשון, 'הצי הלבן', התפרסם בכ"ד בשבט תרצ"ד (9 בפברואר 1934) ב'מוסף לילדים' (שנספח לעיתון דבר); היא חתמה עליו, כמו על שירים נוספים, בשמה הפרטי בלבד: אלה. 

דבר לילדים היה ביתם של יוצרים רבים: 'כולנו הצטופפנו מתחת למטריה של "דבר לילדים", שהיה לו עורך בחסד עליון ושמו [יצחק] יציב' – כך סיפרה לימים ימימה אבידר-טשרנוביץ באירוע לרגל חמישים שנה להופעת 'ירח פיקח' (פרפרזה לדבריו המפורסמים של דוסטויבסקי, כי כל הספרות הרוסית הסתופפה תחת 'האדרת' של גוגול). אלה וחברותיה לכתיבת שירי הילדים בשנות השלושים – אנדה פינקרפלד (עמיר), מרים ילן-שטקליס ולאה גולדברג – יצרו סוגה חדשה בספרות הילדים העברית. השירים שחיברו סיפרו על חייו היומיומיים של הילד, על פחדיו ומשחקיו, על חבריו ועל בדידותו, והכל בחרוזים פשוטים ומתנגנים ובעברית נטולת מליצות. 

אלה לא נישאה מעולם, וכמו מרים ילן-שטקליס ולאה גולדברג גם היא הייתה חשוכת ילדים. ועדיין היא הייתה מוקפת ילדים רבים – בני משפחתה וילדי סביבתה הקרובה – ומקצתם אף כיכבו בשיריה. רוב שיריה נדפסו תחילה בדבר לילדים ואחר כך כונסו ב-13 קבצים (בכללם כמה ספרי שירה למבוגרים). היא אף חיברה ספר עיון על יהודי אסטוניה. 

את ספרה הראשון, שיצא לאור בשנת 1938 (הוצאת דביר, איורים: גרטה וולף), היא הכתירה בשם ירח פיקח, וזאת בגלל פושקין... היא סיפרה לאתר האסטוני הנזכר כי אהבה את פושקין מאוד וידעה בעל-פה חלקים גדולים משירתו, ועם זאת לא הסכימה לכמה משורותיו המבריקות: 'איך הירח הטיפש בשמים המטופשים' – ולכן 'כתבתי באחד מחרוזיי על ילדה וירח פיקח' ('טס לו טס בשמים/ ירח פיקח').

זכיתי גם אני לשיר שאלה הקדישה לכבודי והוא נדפס בירח פיקח. כנראה הייתי נודניקית לא קטנה שלא הפסיקה לשאול. דליה הנזכרת בשיר היא בת-דודי האהובה, שלקתה אז במגפת השעלת...

ירח פקח, עמ' 6 

הילדה גילי, שנתנה את שמה לשיר אחר בקובץ ('בואי גילי / תעזרי לי / לסדר את הלבנים. / מפיות כאן, / ציפיות שם,/ ולחוד – הסדינים') גם היא מזוהה: היא הייתה אחייניתה של אלה, בת-אחותה יטי. לימים התברר שירשה מאלה את כישרונה הספרותי: בשנת 1966 זכתה גילי יעקובסון-סוקולובסקי, אז בת 34, בפרס 'דבר לילדים' על שם יצחק יציב, על סיפור הרפתקאות של ילדי שכונה בירושלים ('הילדים מרחוב אושה'). גילי, שנפטרה בראשית 1997, הייתה אחות במקצועה ופרסמה לעתים מפרי עטה בכתבי עת שונים.

גיבורי השיר 'ירח פיקח' מזוהים גם הם: התינוק בן השנתיים הוא חיים שרת (אז שרתוק), יליד 1933. אחותו יעל מדיני העידה כי אלה הייתה שכנה וידידה קרובה של משפחת שרתוק, שהתגוררה אז ברחוב אלפסי בירושלים, ונהגה להסב עמם לתה מנחה מדי שבת אחר הצהריים. 

וכך מספר השיר: 

ירח פקח, עמ' 8

הירח שימש לילדים עוגן בעת בדידות גם בשירי חברותיה של אלה. לאה גולדברג, כבר עם עלייתה ארצה (1935), כתבה מחזור שירים שלם על 'אצבעוני והירח' – זה היה חידוש לשוני של ביאליק (בצד 'קטינא') לדמות הזעירה שבאגדות העמים; ואת 'אצבעוני המפקד' נפגוש בהמשך בשירה של אלה 'במדינת הגמדים'). הירח, ומקביליו הלשוניים הסהר והלבנה, מככבים ברבים משירי הערש של התקופה, ובראשם כמובן השיר המוכר של לאה גולדברג 'פזמון ליקינתון' (פורסם לראשונה בדבר לילדים, פברואר 1940), שמתחיל במילים: 'לילה לילה מסתכלת הלבנה'. על בדידותו של הילד הפונה לירח במרום כתבה גם מרים ילן-שטקליס ב'מעשה בילדה בודדה' את השורות המרטיטות: 'ירח, ירח, / ספר לי סיפור שמח. / כי אמא איננה / ואבא הלך, / וריק הבית, ריק כל כך' (אצו רצו גמדים, 1946; שיר זה לא נכלל במהדורה הראשונה של הספר 1939). 

אלה הייתה מתרגמת מחוננת וראתה את ייעודה בהרקת יצירות ספרות מן העולם לעברית. תרגום ספרה הנודע של עדית המילטון (מיתולוגיה, מסדה 1957), זיכה אותה בפרס מיוחד של נשיא יוון והיא אף הוזמנה לבקרו ולהשתכן בארמונו. היא תרגמה ספרים מהקלסיקה העולמית, כמו הלקט שירים מגדות הסיינה: מבחר השירה הצרפתית (אל"ף, 1976), ספרי עיון של חוקרים כמו שרלוטה ביהלר (כדי שחייך יצליחו, אחיאסף, 1970) או אליס תורן (חייה של מדאם קיורי, יזרעאל, תשכ"ה), וכן מיצירות בלזק, ויקטור הוגו, היינה וגתה. וכל זאת לצד ספרים פופולריים דאז, כמו האיש הקטן והעלמה הקטנה של אריך קסטנר (אחיאסף, 1968) או לסי חוזרת הביתה של אריק נייט (אחיאסף, 1974). 

כבר בקובץ השירים הראשון שלה, ירח פקח, יצרה אלה את החלופה העברית למשחק-הספירה הפופולרי 'אן-דן-דינו'. זהו שיר-משחק ושמו 'משחק' ('תוּת שדה איננו תוּת / ודוִד איננו רוּת'). השיר הולחן ב-1946 בידי מרק לָבְרִי, שהלחין גם שיר ילדים נוסף שלה מ-1935, 'הבובה והבובונת'.   

ב-1 באוקטובר 1940 פרסמה אלה בשבועון דבר לילדים (כרך ט, חוברת 19), מעוטר באיורו של נחום גוטמן, את השיר המזוהה איתה יותר מכול, 'במדינת הגמדים'. ליד חתימתה ציינה אלה את תאריך ומקום חיבור השיר: 'ירושלים, ספטמבר 1940'. מאוחר יותר נדפס השיר בקובץ השני של שיריה, ינוקא (יבנה, 1942). 

על נסיבות כתיבת השיר סיפרה אלה ברשימתה 'כך נוסדה "מדינת הגמדים"', שנדפסה בעיתון מעריב, ב-2 באוגוסט 1979:

מקור זה ומידע נוסף הובאו ברשימה 'כך נוסדה מדינת הגמדים', הספרנים: בלוג הספריה הלאומית, 4 בנובמבר 2018

את רשימתה סיימה אלה בזיהויו של 'אצבעוני המפקד': 

ילד שמנמן זה, שצעד כמפקד, היום הוא מבוגר, כלכלן ידוע, ובתו רוני בת השבע יודעת שלאבא שלה חובר השיר 'במדינת הגמדים'.

אלה לא נקבה בשמו של 'המפקד', אך כפי שנחשף ברשימתו של נתי גבאי, בבלוג הספרנים של הספרייה הלאומית ('הכירו את אצבעוני – מפקד מדינת הגמדים', 16 בדצמבר 2018), מדובר בבן רבינוביץ (יליד 1939), שהיה בשעתו אחד ממנהלי המשק ההסתדרותי ומנכ"ל חברת העובדים.

בן רבינוביץ, הוא 'אצבעוני המפקד' (בלוג הספרנים)

השיר הולחן על ידי יצחק לוי (1977-1919) בהשפעת הרומנסות בלאדינו שאותן חקר וליקט, ובערך המצוין בוויקיפדיה על 'במדינת הגמדים' הובא תיאור תמציתי של גלגולי השיר והשפעתו על התרבות הישראלית. לאורך השנים שרו אותו זמרים וזמרות רבים, והנה הוא בשני ביצועים 'קלאסיים': שושנה דמארי ואחריה אריק איינשטיין:

ועדיין נותרה תמיהה הקשורה לנסיבות כתיבת השיר. כמצוטט למעלה, סיפרה אלה כי כתבה את השיר באחת מחופשותיה בעת שירותה באֵי-טי-אס (ATS), הלא הוא חיל העזר לנשים של הצבא הבריטי בימי מלחמת העולם השנייה. האומנם? 

כאמור, השיר נדפס לראשונה בדבר לילדים, ב-1 באוקטובר 1940, אבל המחזור הראשון של המתנדבות מארץ ישראל התגייס רק בינואר 1942! אפשר שבסיפורה לעיתון הסמיכה אלה שתי פרשיות שאינן מתחברות זו לזו ושמא זיכרונה כבר בגד בה מעט. נעיר כי כאשר התארגנו המתנדבות הארץ-ישראליות לאי-טי-אס הייתה אלה כבר קרובה לגיל חמישים! גיוסה בגיל כה מתקדם עורר בארץ הדים, וחברתה לאה גולדברג אף חיברה שיר לרגל המאורע. השיר 'דּוֹדָה אֶלָה, חַיָּלָה' נדפס לראשונה בדבר לילדים (ערב פסח תש"ב, 1 באפריל 1942) ולאחרונה כונס בספרו של גדעון טיקוצקי, לאה גולדברג, כל שירי הילדים, א, ספרית פועלים, תשפ"ג, עמ' 196. 

מוסדות היישוב העברי תמכו מאוד בהתנדבות לצבא הבריטי, של גברים ונשים כאחד. כשלושת אלפים ויותר נשים מארץ ישראל שירתו בהתנדבות בחילות בריטיים שונים בתפקידי נהגות, אחיות, חימוש, שוטרות, פקידות ועוד. עשרות מהן הגיעו לדרגות קצונה וניסיונן סייע לימים בהקמת הח"ן של צה"ל. גיל המתנדבות נקבע ל-17 עד 43 שנים, וכאן אולי טמון ה'תיקון' בשנותיה של אלה. היא עצמה שירתה במחנה מינה ('קונבוי [שיירה] מינה') שליד הפירמידות. במקום שררה רוח צוות ואחווה נשית, הווי מיוחד של קבוצה מלוכדת שמיזג צבאיות עם ארץ-ישראליות, מתן פקודות מעורבות באנגלית ובעברית, מאבק על הנפת הדגל הכחול-לבן, הדלקת נרות שבת ומסיבות שהושרו בהן שירים עבריים ושירים 'מעובדים' על פי הנוסח העברי.

השיר (בכתב ידה של אלה) שיובא כאן נמצא בתיקי העיתונאית והעורכת ברכה חבס השמורים בארכיון גנזים, והוא חובר לרגל יציאתה של שיירת המכוניות הצבאיות הראשונה שנסעה ממחנה מינה שבמצרים ועד לבנגאזי שבלוב. 'שיר השיירות' חובר על בסיס השיר המוכר והאהוב באותם ימים, 'זמר הפלוגות' של נתן אלתרמן ודניאל סמבורסקי (1938). אלה ציינה כי הוא הפך להמנון ה'קונבוי' וכי 'באמצע הקונבוי הוכרז על הפסקת המלחמה', דהיינו שנת 1945. 

שיר השיירות (ארכיון גנזים)

את שיר השיירות נשיר לך למזכרת

בהיר היה הבוקר, נהגות – הכֵן! 

יצאה פלוגת בנות לדרך לא-מוכרת, 

יצאה פלוגת בנות לשדות אל-עלמיין

חכי לנו פלוגה בצל הפירמידות 

דום עמוד, הספינכס, כי עוד נשוב הלום,

שנות עמל בעוז נשאו נהגותייך 

היום אנו לך מביאות את השלום! 

קונבוי, עלה עלה בהר,

קונבוי, שמור ימינה! 

במקום נהגת לא עברה, 

שם תעבור בת מינה! 

למען כבוד אשה ובת 

נהגת את עלי-נא! 

פלוגה – רק את, רק את, 

פלוגה תמיד קדימה!

לשוא, לשוא אמרו: דרכים סלולות הן לנו 

לשוא אמרו: בנגזי לנו רק חלום

– ההר והתהומות לשיירה ניתנו

לשם עם הקונבוי הובא גם השלום! 

קונבוי, עלה עלה...

הן לא נשוב ל'שוֹפְּס' כי דרך יש אחרת 

לא גבול לנו מדבר, לא גבול שדה ויער

עלתה עלתה פלוגה עם שחר בשרשרת 

פנייך, מולדת, עלי אתה בהר!

קונבוי, עלה עלה... 

חבס עסקה בשנות השישים בהכנת ספר על בנות האי-טי-אס (בנות חיל: ספר אֵי-טִי-אֶס, עם עובד, תשכ"ה), וזו הסיבה שהשיר התגלגל לארכיונה.

בתיקיה של אלה נמצא שיר נוסף פרי עטה שכותרתו 'לאחר שלוש שנים, 1945': 'עם ערב שחיקה. / שוב נפתח המחסן המיוזע / ותצעדנה בסך / עייפות מחמסין ... פרק שיר של יעל ודבורה'. על עמוד אחר ציינה  אלה: 'של אביבה דיין' – אזכור לאחותו של משה דיין, אחת מ-15 בנות נהלל שהתנדבו לאי-טי-אס ובלטו בהווי המחנה. אלה הייתה מעורבת מאוד בחיי התרבות של המחנה, ובין השאר כתבה מחזה על חייהן של המגויסות. מחזה זה זיכה אותה בפרס והושמע כתסכית ברדיו קול ירושלים.

כאמור, עד שנת 1954 עבדה אלה בלשכה הראשית של קרן היסוד. לאחר פרישתה המשיכה בעבודות התרגום והכתיבה, הרצתה על ספרות ילדים בפני גננות וליוותה משלחות ואישים שהגיעו מאירופה: בקלילות הייתה עוברת מפינית לאסטונית וממנה לגרמנית ולצרפתית. 

זמן קצר לפני יום הולדתה המאה, באפריל 1993, ניסיתי לעניין את אהד זמורה, אז המו"ל-השותף והעורך הראשי הנפלא של הוצאת דביר (שבה ראו אור שלושה מספריה של אלה), בהדפסה חוזרת של ירח פקח. כמו"ל חכם סבר אהד שהנכס הבולט בשיריה הוא 'במדינת הגמדים', אולם שיר זה ראה אור, כאמור, בקובץ ינוקא בהוצאת 'יבנה' ולא בהוצאתו. בהתכתבות בינינו הוא העלה כמה רעיונות להתחדשות, כמו איסוף שיריה הטובים ביותר של אלה מכל קובצי שיריה לילדים. כך המשכנו לתכנן אולם הדבר לא יצא לפועל. שבעת ימים הלכה אלה אמיתן-וילנסקי לעולמה ביוני 1995. 

__________________________________________

רמה זוטא היא עורכת ותיקה של חומר ספרותי והיסטורי dzuta@netvision.net.il

תודה לעובדי ארכיון גנזים ולד"ר חזי עמיאור מן הספרייה הלאומית 

בעלי התוספות

דוד שי שלח לי את שני השירים הבאים שכתבה אלה אמיתן בשנת תש"ד (1944) לילדה אילנה בקשט בת השמונה. שיר נוסף, שכתבה בשנת 1956, עם נפילתו של סגן גבריאל בקשט (אחיה של אילנה), נמצא בוויקיפדיה בערך על אלה אמיתן. את שלושת השירים קיבל שי לפני תשע שנים מאילנה בקשט (כיום אילנה בן-אברהם). 

בורא מיני מזונות: תיקון עולם, קווקר פח, חומוס, אספרגוס, טוסט ילדים

א. מה נאה סל זה

מה נאה לשבח סל זה של חברה בשם 'חקלייתא: חקלאות ישראלית מיטיבה'. 

ברוח ההטפה לקיימוּת ולתיקון עולם הדפיסו אנשי החברה על הסל ציטוט רלוונטי מן המקורות: 'תן דעתך שלא תקלקל ותחריב את עולמי'. 

עם טיפה מאמץ היו יכולים להגיה כהלכה את הניקוד: תֵּן דעתך (ולא תַן). 

צילום: אבישי ליוביץ'

ב. קווקר פח

צילום: נעמה שמואלי

במרכול 'זול בשכונה' אפשר למצוא מציאות. זה אולי זול, אבל גם קצת שכונה... 

ועל כל פנים, חוסר מוּדעות קיצוני למשמעות המילה 'פח' בלשון הדיבור היומיומית.

ג. חומוס לחומוס יביע אומר

מה יש להגיד על הפיוטיות של חברת 'סנפרוסט'?

צילום: טובה הרצל

ד. אספרגוס מנוקד

צילום: טובה הרצל

אז איך אתם קוראים לאספרגוס שלכם – אספרגוּס או אספרגוֹס?

מחקר קצר גילה לי ש-Asparagus זה בלטינית (ובאנגלית), ואילו Asparagos זה ביוונית ואצל יוכי.

בעברית כנראה צריך לומר אַסְפָּרָג.

ה. טוסט ילדים ופסטה ילדים

התפריט של בית הקפה 'ארקפה' בשדרות ממילא בירושלים הוא חלבי, אבל רגע – טוסט ילדים זה לא בשרי?

צילום: טובה הרצל

ועוד באותו עניין, מתברר שילדים זה בכלל להיט קולינרי ומצרך מבוקש.

הנה למשל פסטה ילדים:

מעניין שחוץ מן המילה 'ילדים' (בסדר, גם 'תה נענע'), לכל המנות שהוזמנו יש שמות לועזיים מפוארים ומסולסלים.

קינדער וועלט: במה משחקים ילדים חרדים?

זה לא מכבר הקדשנו רשימה מיוחדת ל'ארון המשחקים היהודי' וסקרנו בה את הצעצועים של חברת 'שפּילמנס', שנועדו לילדים חרדים. 

פיני גורליק, איש חב"ד, שב לא מכבר מנדודיו בברוקלין ובווילאמסבורג, ותיעד עבורנו שורה של משחקי קופסה כשרים מבית היוצר של חברת 'קינדער וועלט' (עולם הילדים) – עולם קרוב ורחוק כאחד.

לחיצה על האיורים תגדיל אותם ותאפשר עיון נוח.

הנה למשל המשחק 'מנין סעט', שמיועד לילדים בני שלוש ומעלה וכולו מתרחש בחלל בית הכנסת הגדוש במניין יהודים כשרים.

המשחק הוא רב-לאומי (עוצב בארה"ב, מיוצר בסין ומיובא מערד שבישראל) וכולל: עשרה מענטשעלעך (אנשים), חמישה שטענדערס (דוכני תפילה), חמישה היטען (כובעים), חמש טליתים (טליתות), טיש אחד (שולחן), עשרה סידורים וחמישה חומשים (טוב, כאן זה ממש מתחייב).

וזהו המשחק 'היט געשעפֿט' (חנות כובעים). 'איזה כיף להחליף כובעים' כתוב באנגלית. לרשות המשחק עומדות חמש בובות, שעל ראשיהן ניתן לחבוש שבעה סוגי כובעים חרדיים, משטריימל וספּודיק ועד כובע 'ירושלמי'. הערכה כוללת גם קופסאות מיוחדות לאחסון הכובע ואפילו ארון כובעים, מברשת ומראה. בובות 'ברבי' חרדיות...

יש גם משחקי בובות של דמויות מופת: רבי (חסידי), ראש ישיבה (ליטאי) מחזיק בידו כרך מהתלמוד הבבלי, ושתי 'רעבעצין', כלומר נשות רב, האחת אוחזת בסידור ורעותה עטופה בסינר (בכל זאת מישהי צריכה לבשל).

וכאן משפחה חסידית כשרה: אבא ואמא, בן (מחזיק ספר תורה) ובת (מחזיקה בובה).

וכאן הלהיט הגדול לקראת פסח: ארבעה בנים שכנגדם דיברה תורה.

האהוב עליי ביותר הוא כמובן זה 'שאינו יודע לשעול'...

במשחק 'ווער איז עס?' (מי זה?) תוכלו להפוך כל קלסתר סתמי לדיוקן יהודי – הוסיפו לו זקן או לה כובע, והרי לכם אַ כּשר ייִד. איזה כיף לשחק במשחק 'פֿול מיט אידיש חן' (מלא בחן יהודי).

באגף משחקי הרצפה תמצאו פאזל ענק (מאה חתיכות) של 'ערב שבת'. 

כיכר השוק היא כמובן של עיירה מזרח אירופית טיפוסית, שבה לא רק הכל הרמוני, נקי ומסודר, אלא בעיקר אין אף אישה או גוי...

אפשר כמובן לקנות מודלים מוקטנים של האמבולנסים שמפעילים מתנדבי 'הצלה' (Hatzolah), כולל אורות שנדלקים וכבים וצלילי סירנה.

והנה 'מצוה צעטל', כלומר פנקס רשימות (חמישים דפים!), שבו ידווחו ההורים למלמד בחדר על המצוות והמעשים הטובים שעשה הילד, ו'מצוה פּען' (עט מצווה).

ולסיום, משחק הטריוויה 'אויבער חכם' (אמרו: חוּכֶם), בשלל נושאים שמציתים את הדמיון: היסטוריה יהודית, אניות מעניינות, בית המקדש, עיירות יהודיות מן העבר, בתי מדרש חסידיים, חיות כשרות, ומה לא...

בעלי התוספות

פרופ' אביעד הכהן הפנה את תשומת לבי לארון משחקים יהודי נוסף, תוצרת חברת Mitzvah Kinder. הנה מבחר משעשע, ובראשו הסט 'מזל טוב', שמיוצר בשני סוגים: לליטאים (Litvish) ולחסידים (Chasiddish).

הסט כולל חוץ מחתן וכלה גם תינוק ותינוקת. 

ואנחנו חשבנו שרק אצל הריקים והפוחזים הכלה בהריון כבר בחתונה (מה שמכונה בפי העם 'זיבעלע').

יש גם סט הדלקת נרות (Hadlukas Neros) עם הרבה אקססוריס:

וכאן הפאזל של בית הכנסת (Shul):

וכאן, חדר (Cheder) קטן צר וחמים...

ולסיום, העסקה הכי שווה: הדלי הגדול, שכולל 60 נשים ואנשים קטנים, מכל המינים ומכל הצבעים... בקופסה כולם מעורבבים יחד ללא הפרדה מגדרית.