גורל יהודי: ההגדה לבית זוקין

מאת אבישי ליוביץ'

בית  מרקחת 'כגן' בקישינב. ראשית המאה העשרים (גלוית דואר)

א. הסיפור מאחורי הסיפור

בנובמבר 2015, בעקבות פנייה של ענבל זוסמן באחת הרשתות החברתיות, קיבלתי על עצמי לתרגם עבורה כתבה שהתפרסמה ב-25 ביוני 1939 בעיתון יידיש שנדפס בבואנוס איירס. הכתבה המקורית והתרגום לעברית מובאים בנספח. 

הנה תמצית הסיפור המרגש: בראשית המאה העשרים חיה בעיר קישינב, אז בירת פלך בסרביה שבאימפריה הרוסית (בין שתי המלחמות העולם ברומניה, והיום בירת מולדובה), משפחה יהודית ובה שישה ילדים קטנים: חמישה בנים ובת. קישינב דאז הייתה עיר ואם בישראל; בשנת 1910 חיו בה כ-52,000 יהודים. 

בשנת 1918 מתו שני ההורים ביום אחד, כתוצאה ממחלת השפעת 'הספרדית', וילדיהם עמדו לגורלם: אחד אומץ על ידי זוג עשיר חשוך ילדים, אחר, שהיה בן שבועיים, גודל במשך כמה שנים על ידי אומנת או קרובת משפחה, עד שלא יכלה יותר ומסרה אותו לבית יתומים בקישינב. שלושה אחים ואחות התגלגלו לבואנוס איירס ועבדו בתעשיית הפרוות. הילדים בארגנטינה ניסו ליצור קשר עם האח המאומץ, אך ההורים המאמצים לא העבירו אליו את המכתבים. שמואל, התינוק שנקלט בבית יתומים, הגיע לבסוף לארץ ישראל, שם סיפר את סיפורו לידידו דוד ויצמן. הלה כתב לאביו, אהרן ויצמן, מורה, סופר ועיתונאי שגר בבואנוס איירס. הלה ניסה לאתר את בני המשפחה אך העלה חרס בידו. 

כאמור, הסיפור פורסם ביוני 1939 בעיתון די אידישע צײַטונג (העיתון היהודי), העיתון היהודי הראשון בארגנטינה שנוסד ב-1914, במדור בעל השם הנפלא 'ענטפֿערס פֿאר די וועלכע קענען זיך אַלײַן קײַן עצה נישט געבען' (תשובות לאלה שאינם יכולים לתת עצות לעצמם). תוך זמן קצר הגיעו בני המשפחה הארגנטינאים למערכת העיתון וכך נוצר קשר בין כל האחים שלא התראו כמעט כל חייהם. הכתבה מציינת כקוריוז, שהאחים גרים מרחק רחוב אחד בלבד מביתו של אהרן ויצמן.

כמובן שענבל התרגשה מאוד. אין להתפלא – שמואל זוקין, הילד שנמסר לבית יתומים, הוא סבא שלה... 

התמונות המשפחתיות שלהלן ותמצית הסיפור נמסרו לי על ידי ענבל זוסמן ואני מודה לה על כך.

בואנוס איירס, 1918 (גלוית דואר)

ב. שמואל זוקין ובני משפחתו

שמואל זוקין, שהתיתם משני הוריו כשהיה בסך הכול בן שבועיים, גודל על ידי אשה, שלה קרא 'באָבע' (סבתא). הוא זכר אותה באהבה כל חייו. כשבאָבע לא יכלה עוד לגדלו נשלח שמואל לבית יתומים.

הילד שמואל עם באָבע, 1924

מעט ידוע על ילדותו ונעוריו של שמואל. הוא היה ספורטאי ולימים התקבל כחבר בקבוצת הכדורגל ובנבחרת ההתעמלות של 'מכבי קישינב'.

נבחרת ההתעמלות מכבי קישינב. שמואל הפוך על המקבילים, מצד ימין

שמואל עלה לארץ ישראל במרץ 1938 כחבר בתנועת הנוער הציונית 'גורדוניה'. הוא התחיל את חייו בארץ בקיבוץ מסדה, ואחר כך עבד כפועל ברחובות. במאי 1941 התגייס לצבא הבריטי ושוחרר באוגוסט 1943 בשל מחלה.

שמואל זוקין במדי הצבא הבריטי

בשירות הצבאי; שמואל יושב מצד ימין

אחרי המלחמה הקים עם כמה חברים מהצבא הבריטי מפעל קטן ליצור צעצועים בירושלים, אך הוא נסגר לאחר זמן קצר. בימי מלחמת השחרור התנדב והיה נוטר.

שמואל זוקין (מצד שמאל)  במדי צבא

בשנת 1949 נשא לאשה את רחל לבית אצלאן. בני הזוג גרו בירושלים ובה נולדו שתי בנותיהם: אילנה (היום בריל) וחגית (היום זוסמן). שמואל עבד, בין היתר, כנהג במשרד מבקר המדינה. הוא נפטר מהתקף לב במארס 1974.

ומה באשר לשאר בני זוקין שלא הגיעו ארצה? אֶחיו של שמואל (שמאי, שבתאי-שאול ויצחק) ואחותו (זלאָטע) חיו כולם בבואנוס איירס. דודם, פרידל זוקין, אימצם כשהגיעו לשם כילדים קטנים. הם נסעו לבואנוס איירס בסמוך לאחר פטירת הוריהם (ולא ב-1931 כפי שמשתמע מן הכתבה בעיתון). להוציא את יצחק, כולם הקימו משפחות וזכו לילדים ולנכדים. כולם נפטרו מהתקפי לב בהיותם בני חמישים עד שישים (למעט האחות שהאריכה ימים). שמואל לא פגש פנים אל פנים אף לא אחד מהם, אבל החליף עמם מכתבים ותמונות. 

שמאי זוקין ובני משפחתו

בעלה של זלאטע ובנותיה

יצחק ושבתאי זוקין

האח שאומץ בקישינב ונשאר שם נקרא צבי (הירש) גלפרין. הוא נשא לאשה את פולינה דבורקיס, אחייניתו של אביו המאמץ, ונולדו להם שני ילדים. בימי מלחמת העולם השנייה נשלחה המשפחה למחנה ריכוז באוקראינה והירש מת שם ממחלת הטיפוס.

בנותיו של שמואל, שהיה אדם סגור, הכירו את סיפור חייו בקווים כללים בלבד. לפני שלוש שנים אחת מהן מצאה מעטפה בת ארבעים שנה ובה הכתובת של בת-דודה מבואנוס איירס וכך נוצר עמה קשר שאִפשר להשלים מידע. או אז נודע לבני הדור השני והשלישי גם על הענף שהגיע לקישינב.

נספח: הכתבה המקורית ותרגומה לעברית

הודות לעיתון 'די אידישע צײַטונג', בחור בארץ ישראל 
מוצא את שלושת אחיו ואחותו, שמעולם לא הכיר, בבואנוס איירס

באמצעות 'תשובות לאלה שאינם יכולים לתת עצות לעצמם'

משפחה יהודית גדולה זכתה באושר לא רגיל הודות לדי אידישע צײַטונג. הודות לסיפור הראוי לציון שנדפס ב'תשובות לאלה שאינם יכולים לתת עצות לעצמם', מצאו אחים, שלא ראו איש את אחיו כל החיים, זה את זה. מכאן ואילך הם יוכלו לחגוג יחד אושר משפחתי.

מדובר במשפחת זוקין. הפרשה התגלגלה לדי אידישע צײַטונג דרך מכתב ששלח דוד ויצמן מארץ ישראל, לאביו אהרן ויצמן מבואנוס איירס.

אהרן ויצמן מוכר בבואנוס איירס כסופר ומורה. בדי אידישע צײַטונג נדפסו סיפורים הומוריסטיים פרי עטו. בנו של אותו אהרן ויצמן, בחור צעיר בשם דוד ויצמן, שהיה מנהיג נוער ב'גורדוניה' בבואנוס איירס, חי לאחרונה בארץ ישראל, שם הוא עובד בקבוצה ומשם נשלח קודם לכן כמדריך לליטא.

בקבוצה בה עובד דוד ויצמן נמצא גם בחור בשם שמואל זוקין. שמואל זוקין הוא מקישינב.

דוד ויצמן סיפר במכתב לאביו אודות שמואל זוקין: במקרה הוא סיפר לי מקצת מקורות חייו. כשהיה בן כמה חודשים, ב-1918, שני הוריו נפטרו ביום אחד מן ה'הישפּאַנקע' [מגפת השפעת 'הספרדית']. היו לו כמה אחים ואחות. האחים והאחות היגרו לארגנטינה (אינו יודע אם באמצעות יק"א, אינו בטוח). אח גדול שלו אומץ בידי משפחה עשירה חשוכת ילדים בקישינב. הוא [שמואל] נשאר אצל קרובים. כפי הנראה הם היו עניים ומסרוהו לבית יתומים. הוא גדל בלי לדעת דבר על משפחתו, אפילו לא ידע שאחיו גדל במשפחה באותה עיר (המשפחה שאימצה את האח ביקשה שייגדל כבנם, והוא לא ידע דבר על משפחתו הקודמת).

כשגדל, החליט בית היתומים לערוך מסע הופעות בבתי המדרש. כדי לעשות רושם כתבו העסקנים את הביוגרפיה של שמואל כדי שיספרה בפני הציבור בבתי המדרש. הבחור עשה כך וסיפר על עצמו כאילו מדובר באחר, ובסוף שאל: 'התדעו מי הנער? זה אני'. ולכן 'עזרו לבית היתומים', וכך הלאה. הוא עצמו לא הבין בדיוק מה הוא סיפר, אבל נערים שהיו בבית המדרש שמעו שאחיו אומץ בידי משפחה זאת וזאת. במקרה הם למדו אתו יחד בגימנסיה. למחרת הם גילו את הסוד שהוא לגמרי ממשפחה אחרת ושאחיו נמצא בבית יתומים. הבחור מיד הלך לבית היתומים והתוודע לאחיו. תארו לעצמכם את המחזה! האח הגדול סיפר להורים המאמצים שהוא יודע את הסוד. הוא הציע להם שיחסיהם לא ישתנו, אבל עליהם לאפשר לו להביא מזמן לזמן את האח מבית היתומים. הוא קיבל את רשותם. בפגישותיהם החלו שני האחים לחפש את תמונות הוריהם, אבל עד היום לא מצאו. עם זאת, הם מצאו כתובת ישנה של אחיהם בארגנטינה. הם שלחו מכתב לכתובת זו, אבל לא קיבלו כל תשובה. היום הצעיר (זה מבית היתומים) הגיע ארצה ונמצא אצלי בקבוצה. הוא היה מאושר לו יכול היה לבקר את קרוביו בארגנטינה: שלושה אחים, אחות וגם דוֹד (אחי אביו). האחים היגרו כבר לפני שלוש-עשרה שנה. האח אינו זקוק לעזרתם (לפעמים היזקקות כזו עלולה להפחיד ולהוות מחסום בפני התגלותם). שמות האחים הם : 1. שבתאי; 2. שמאי; 3. יצחק – שם המשפחה זוקין. שם האחות זלאטה (אחרי החתונה מן הסתם שם משפחתה אחר). הדוד היה זאגאטאוושטשיק במקצועו [ברוסית заготовщик הוא תַּפָּר] בבואנוס איירס, ואולי עוסק בזה גם היום. שמו פרידל זוקין.

זה הסיפור שדי אידישע צײַטונג עיבד מהמכתב ופרסם עם מבוא והערות, ועם סיום שבו קריאה לכל מי שיש לו ידיעות בעניין.

פרסום הסיפור קלע מיד למטרה. קוראי העיתון הגיבו במהירות העולה על מה שניתן לצפות וחיפשו את האחים שלא ידעו איש על רעהו כל חייהם.

כולם, האחים והאחות, נמצאים דווקא בבואנוס איירס.

הם עצמם קראו את הידיעה ו... מצאו עצמם משתקפים בה.

– 'הלוא אלה הם אחינו', הם קראו ורצו אל די אידישע צײַטונג.

שמעו מעשה!

'שנים', כך סיפרו לנו האחים זוקין המתגוררים בבואנוס איירס, 'כתבנו לאחֵינו בקישינב, אך לא קיבלנו כל תשובה מהם. איפה הם נמצאים? מדוע איש אינו עונה לנו? כתבנו, תשאלנו אנשים שהגיעו מקישינב, אך לא יכולנו להיוודע דבר. שמענו ממישהו שהאח הגדול יותר, שאומץ בידי משפחה עשירה, חי, בריא וטוב לו, אך המשפחה אינה מעבירה אליו כל מכתב, כי אינם רוצים שייתכתב עם קרוביו... הם חוששים שיעזוב אותם... הם גידלו אותו... אין להם ילדים משלהם... האח הוא 'ילדם' היחיד... הם שומרים עליו כעל בבת עינם... הוא התחתן ולא חסר לו דבר... יש לו 'עסק'. כך סיפרו לאחים מבואנוס איירס, והם לא הצליחו למצוא דרך לתקשר אתו.

מה היה על האחים לעשות?

הם ניצלו את כל האמצעים האפשריים למצוא את שני אחיהם, אבל כל המאמצים היו לשווא. שלושת האחים והאחות – שבתאי, שמאי, יצחק וזלאטע זוקין – גרים בבואנוס איירס. הם שמונה שנים בארץ. הם נסעו והשאירו שם את אחיהם הקטנים, אשר נעלמו מהם. גם הם, ארבעת האחים, היו קטנים. עכשיו הם נשואים, יש להם ילדים, והם הסתגלו לרעיון שאינם יודעים לאן נעלמו שני האחים... האחות, זלאטה, אינה נקראת כיום זוקין, כי אם קוזלובסקי, כשם בעלה. עבורם מציאת האחים האובדים היא נס משמיים.

– מי יכול היה לצפות זאת?

אחד האחים מבואנוס איירס סיפר לנו: אבא ואמא נפטרו באותו יום. כן, ביום אחד נפטרו, ואנו נשארנו חמישה זאטוטים יתומים... אחינו הצעיר, שמואל, היה אותו זמן בקושי בן שבועיים. לקחה אותו אליה אומנת. היא לא יכלה להחזיקו זמן ממושך מחמת עוניה, וההמשך מסופר בסיפורו של אחינו.

מה יכולנו לדעת? מה יכולנו לעשות? אותנו, שלושה אחים ואחות, העבירו לבואנוס איירס ופה אנו מנהלים חיים שקטים כעובדים בתעשית הפרוות.

מוסיף אח אחר: איננו מאלה שעליהם אומר האח שמואל שאינו צריך מהם דבר... איננו נבהלים... אנו אכן פועלים פשוטים אבל לא היינו נבהלים לו אחינו היה באמת זקוק לעזרתנו... איננו מאותם אחים.

מובן שאי אפשר לתאר את השמחה שחשים האחים באמרם מילים אלה. שמחה זו תבוא יותר לידי ביטוי כאשר יתקשרו אלה עם אלה באופן הדוק יותר. תחילה יתקשרו עם האח הצעיר ביותר, שנמצא כעת בארץ ישראל, ודרכו עם המבוגר יותר הנמצא בקישינב.

מעניין לציין בהקשר זה משהו: כאשר קיבל אהרן ויצמן את המכתב מבנו, על המקרה המוזר עם האחים זוקין האבודים, עשה תחילה מאמצים למצוא את המשפחה בכוחות עצמו. הוא תחקר אנשים, פנה לבני עיר, ובפרט למי שבאו מקישינב. יהודים בקישינב הכירו אלה את אלה יותר מן המקובל בערים גדולות. אבל כל מאמציו לא הניבו פרי. איש לא יכול היה לספק לו מידע אודות האנשים האלה בבואנוס איירס. וכאן המעניין ביותר – שדי אידישע צײַטונג פרסם את מכתבו של הבחור מארץ ישראל והאחים מיד נזעקו. הסתבר שהאחים גרים מרחק בלוק אחד מאהרן ויצמן...

מיד התקיים מה שכתבנו ב'תשובות לאלה שאינם יכולים לתת עצות לעצמם', שכאשר המילים שנדפסו בדי אידישע צײַטונג תגענה ישירות לקרובים, אזי הגיוני ביותר שיישמחו בהן כמו בזכייה גדולה.

הכתבה המקורית שנדפסה ב-25 ביוני 1939

____________________

אבישי ליוביץ' גר בתל אביב. הוא גימלאי ומתנדב בעמותות שונות, תלמיד נצחי וחובב תולדות עמנו.