גם היא במחוּזרוֹת: שירי אהבה וחיזור שכתב צבי קְרוֹל לשמחה לוי

שמחה לוי בנשף פורים, ירושלים 1926

חשיפה מתגלגלת

אמר העורך: לפני כמה חודשים פרסמתי בבלוג עונג שבת את רשימתו של אלי סַ"ט על שירי אהבה שכתב המשורר אברהם חלפי לאמו: 'בְּסַעֲרִי': שירי אהבה וייאוש שכתב אברהם חלפי לשרה פוקסמן (19 בינואר 2018). חיטוט נוסף של אלי בעיזבונה של אמו הוליד מציאה נוספת, שפורסמה כאן תחת הכותרת 'גם הוא במחזרים: שני שירים שכתב צבי קְרוֹל לשרה פוקסמן' (9 בפברואר 2018). לא יצאה שעה קלה ופרופסור עודד מיוחס, קורא ותיק של הבלוג שעוסק בימים אלה בכתיבת תולדות משפחתו, כתב לי על אמו-שלו, שאף היא הייתה יעד לחיזוריו הנכזבים של צבי קרול.

חשיפת השירים שכתב קרול, המחזר הסדרתי, לשמחה לוי, אמו של עודד, מראה גם על דמיון מפליא לשירי האהבה שכתב לשרה פוקסמן. אותו שיר בדיוק, רק שם הנערה התחלף...

הנה לפנינו 'חשיפה מתגלגלת' במיטבה. האם נאמרה המילה האחרונה? 

*

מאת עודד מיוחס 

א. פרקי ילדוּת 

אמי, שמחה מיוחס לבית לוי, היא בִּתָּם של יוסף לוי, שעלה ארצה בשנות השבעים של המאה ה-19 מסרייבו (בוסניה) עם אביו יעקב, ושל רבקה לבית נבון – שניהם ממשפחות ספרדיות. משפחת לוי התגוררה ברובע היהודי בעיר העתיקה של ירושלים, ושם המשיך הסבא במסורת אביו והתפרנס ממלאכתו כגלב ומקיז דם לצרכים טיפוליים, באמצעות עלוקות שהחזיק בצנצנת במספרה.

בני משפחת לוי, פורים 1914 (מימין לשמאל: יעקב, בכור, נסים, יוסף, מורנו, שמחה ורבקה)

בשנת 1910, עברה המשפחה לשכונת ימין משה, ושם למדה שמחה בגן ילדים עברי שנוסד ארבע שנים קודם לכן בתמיכתה של 'חברת עזרה' הגרמנית. גן זה, שאליו שלחו 'הספרדים' בהמוניהם את ילדיהם, נתקל בהתנגדותם של החרדים הקנאים, שהחרימו אותו:

השקפה, 6 בנובמבר 1906

שמחה לוי בגן העברי של שכונת ימין משה, 1910

כבר בילדותה המוקדמת פגשה אמי את אבי, שלמה מיוחס (נולד ב-12 בינואר 1905), בן למשפחה ספרדית הנטועה מאות שנים בירושלים, שהתגורר אף הוא בימין משה עם משפחתו. בהגיעם לגיל בית הספר התיכון, ולמרות שהוריהם היו שומרי מצוות, נרשמו השניים ל'גימנסיה העברית בירושלים', שנוסדה כבר בשנת 1909 ונחשבה למוסד חילוני. 

ב-1921, כשהייתה אמי בת שש-עשרה וחצי, קיבלה – כנהוג באותם ימים – 'ספר זיכרונות' בכריכת עור מחברתה בגימנסיה, פועה בן-טובים (1991-1903), לימים מֶנצֶ'ל, שהייתה מורתו לעברית של פרנץ קפקא, מייסדת החינוך התיכוני המקיף בישראל, ואמו של הארכאולוג המנוח אהוד נצר. פועה מילאה בהגיגיה כמה דפים בספר, הוסיפה ציטוטים פרי עטם של משוררים נודעים כמו ח"נ ביאליק, שאול טשרניחובסקי ויהודה קרני, והותירה דפים רבים למילוי על ידי חברות וחברים אחרים של בעלת הספר.

דפים מספר הזיכרונות בכתב ידה של פועה בן-טובים

אחד הדפים הריקים נוצל על ידי אבי – אז חברה של אמא לספסל הלימודים – שגם הוא כתב לה 'זיכרון'. הוא הסתפק בהעתקת שני בתים מהשיר 'אני מאמין' ('שחקי, שחקי') של טשרניחובסקי ולא הסגיר מאומה מרחשי לבו. כמה חודשים לאחר מכן, בט"ו בשבט תרפ"ב (13 בפברואר 1922), רשמה אמי על גבה של אחת התמונות שנשמרו באלבום המשפחתי: 'לשלמה! מזכרת מהמצֻלמה! בזוכרך הבט, ובהביטך זכור!'. שניהם היו אז בני שבע-עשרה... 

ב. באוניברסיטה העברית בירושלים 

בסוף שנת 1924, לאחר סיום לימודיהם בגימנסיה, נרשמו הוריי כתלמידים מחוץ למניין באוניברסיטה העברית. אמי למדה בחוג לתולדות הספרות העברית, שבראשו עמד אז פרופ' יוסף קלוזנר, ואילו אבי למד במכון לכימיה, בראשותו של פרופ' אנדור פודור. הימים היו ימי ההכנות הקדחתניות לקראת טקס חנוכת האוניברסיטה העברית, שהתקיים ב-1 באפריל 1925 במעמד ראשי היישוב ונציגים של יהדות העולם. נוכחותם של צוותי צילום, שנאספו להנצחת האירוע ההיסטורי, נוצלה לתצלומי סטילס וראינוע של מוריה ותלמידיה של האוניברסיטה העברית, וביניהם אמי ואבי.

מורים ותלמידים בטקס חנוכתה של האוניברסיטה העברית (1 באפריל 1925). שמחה לוי ושלמה מיוחס מוקפים בעיגול הלבן

הקשר של אבי עם האוניברסיטה לא האריך ימים. בתום חצי שנת לימודים נסע לאיטליה, הודות לתעריף נסיעה מוזל שהציעה הממשלה האיטלקית לסטודנטים זרים. שנתיים למד פיזיקה ומתימטיקה בפיזה, ולקראת שנת הלימודים 1928 עבר לבְּרְנוֹ שבצ'כוסלובקיה, שם למד הנדסת חשמל. במהלך תקופה זו הבשילה מערכת היחסים שבין אמי לאבי לכדי הצהרת כוונות על חתונה, ומבעוד מועד הוכנו כבר המצעים לזוג, שנשמרו בארגז בחדרה של אמי עד שנת 1930, השנה בה נכנסו השניים בברית הנישואים. 

אמי התמידה בלימודיה באוניברסיטה העברית, ובהנחייתו של יוסף קלוזנר אף כתבה עבודה סמינריונית על רחל מוֹרפּוּרגוֹ (1871-1790) המשוררת העבריה הראשונה בעת החדשה. את מסקנות עבודתה הציגה בפני בני כיתתה בהרצאות שנשאה בתחילת חודש מרס 1927.

אחד מחבריה לספסל הלימודים, מרדכי איש שלום (1991-1901), לימים ראש עיריית ירושלים, שנהנה מהרצאותיה העניק לה את הספר עוגב רחל, אוסף מכתביה ושיריה של מורפורגו (קרקוב 1890), עם הקדשה אישית. הוא לא הסתפק במחווה זו, וב'ספר הזיכרונות', שהוזכר לעיל, כתב לה:

מרדכי איש שלום לשמחה לוי (ספר הזיכרונות, ב' באדר תרפ"ח)

אמרתי: 
ארשום לך 'יחידה השמש במרום ואת השנייה  בתבל' – תהא זאת רק מליצה.

אמרתי:
ארשום לך 'רבות עלמות ראיתי, אחת כמותך לא מצאתי' – כאין וכאפס יהא זה.

והריני אומר – ולדעתי די לך בזה: 
'את, שִׂמחה, את!'

בידידות, מ[רדכי] איש שלום 

מתברר שגם המורה, פרופסור קלוזנר, הלך שבי אחריה והעניק לה חוברת פרי עטו עם הקדשה אישית:

להתלמידה הוָתיקה גברת שמחה לוי, / למזכרת תמיד מאת המחבר

אמי שהייתה מחויבת בנאמנות לאבי שמעבר לים, הייתה בחורה מצודדת עין וקשה היה להישאר שווה נפש אל מול יופיה. אל נתפלא אפוא שבמהלך שנות לימודיה באוניברסיטה, בשנים 1928-1927, הייתה נתונה למתקפת שירים ומכתבי אהבה על ידי חבר נוסף לספסל הלימודים – צבי קְרוֹל.

שמחה לוי, ינואר 1928

שמחה לוי לבושה כבדואית, ירושלים 1925

ג. צבי קרול: רומנטיקן סדרתי 

לאחרונה סיפר כאן אלי ס"ט על אהבתו הנכזבת של צבי קרול לאמו, שרה פוקסמן. להט האהבה של צבי לשרה השתקף בשני שירים שכתב לה, ככל הנראה אחרי עלייתו ארצה. יתרה מכך, ברשימה צוין כי 'בשנת 1927 למדו שרה וצבי באוניברסיטה העברית בירושלים, ואולי אז הנצה האהבה'. 

אם שיריו של קרול לשרה אכן נכתבו בתקופת לימודיהם באוניברסיטה העברית, הרי ייסורי אהבתו הנכזבת היו כפולים ומכופלים. בספר הזיכרונות של אמי רשם צבי קרול שני שירים פרי עטו: האחד, שנכתב בתרפ"ז (1927), זהה כמעט לחלוטין לזה שהקדיש לשרה פוקסמן. הנה השוו:

צבי קרול לשרה פוקסמן, 1927?

צבי קרול לשמחה לוי, 1927

האם מיחזר צבי קרול שיר שאותו הקדיש תחילה לשרה, ושמא היה זה ההפך?

השיר השני, שכותרתו היא 'אגרת החלומות', הוקדש ל'שמחה, בת המזרח' והוא עוקב אחר הראשון. אפשר להניח שגם שיר זה נכתב ב-1927. בצד הימני של מִפְתַח המחברת רשם קרול בלטינית ...!cupidus amori dei, כלומר משתוקק לאהבת האל...

צבי לא הסתפק בשני שירים אלה. בעיזבונה של אמי נשמרו עשרה שירים נוספים, וכן פתקאות ומכתבים לוהטים שנכתבו על ידו בשנים 1928-1927. בחלק מיצירותיו נתן ביטוי לערגתו ולנשמתו היוצאת אליה. הנה למשל השיר 'בנות ירושלים', שנכתב במרחשון תרפ"ח (1927) ונלוותה לו ההקדשה הבאה:

לשמחה לוי – עדינת הנפש והרוח, באהבה רבה, צבי קרול

בְּנוֹת יְרוּשָׁלַיִם

כִּכְִבָשֹוֹת בָּעֵדֶר, אַחַת בְּצֵל הַשְנִיָה,

רוֹבְצוֹת אֶל הַמַעֲיָן בְּכִיסוּפֵי-חֲרָדָה,

מִתְחַמְמוֹת וְנָמוֹת לְקוֹל שִירַת הֶחָלִיל,

וּמְצַפּוֹת לָרוׂעֶה כִּי יְגוֹלֵל אֶת הָאֶבֶן

מֵעַל פִּי הַבְּאֵר..ּ.

בִּגְּלִימוֹת צִבְעוֹנִין, אָדֹם, וָרֹד וְתָכוֹל,

כְּזֵר פִּרְחֵי-שׁוֹשַׁנִים טְבוּלֵי-טַל אַהֲבָה,

עַל מִפְתָּן אָהֳלֵיהֶן רְפוּדֵי-מַחֲצָלוֹת

בְּנוֹת יְרוּשָׁלַיִם מְצַפּוֹת לְדוֹדָן...

פְּנֵיהֶן – דְּמֻיּוֹת מִכִּסֵּא כְּבוֹד הַשְּׁכִינָה

עֵינֵיהֶן – זֹהַר בְּנוֹת מְלָכִים בְּאַגָּדוֹת קְדוּמִים

וּבִלְבָבָן נֶאֱרָג, נִרְקַם חֲזוֹן הָאַהֲבָה

בִּקְדֻשַּׁת שָׂרָה, רִבְקָה, רָחֵל וְלֵאָה,

בְּגַעְגּוּעֵי הָרַעְיָה בְּשִׁיר הַשִּׁירִים

וּבְתֹם וְטָהֳרַת רוּת הַמוֹאֲבִיָה...

וְהַיָּפָה בִּבְנוֹת יְרוּשָׁלַיִם, צְבִיַת חֵן מִצֶּאֱצָאֵי-סְפָרַד,

עֹפְרָה וְיַעֲלַת הָאֲהָבִים בְּשִׁירֵי-הַלֵּוִי

עוֹטְרָה הוֹד וְהָדָר לְרֹאשׁ כָּל תּוֹעֶה נִדַּח

הַמְּבָרֵךְ בִּדְחִילוּ בִּבְדִידוּת עוֹלָמוֹ

אֶת יְדֵי הַיּוֹצֵר...

וּבַחוּרֵי יִשְׂרָאֵל, אמִיצִים וּבָרֵי-לֵבַב

בְּנֵי הָרֵי-הַגָּלִיל, שְׂדוֹת יִזְרְעֶאל וִיהוּדָה

יוֹצְקִים כֶּתֶר מַלְכוּת מִזְּהָב-נִשְׁמָתָם

לַיָּפָה בִּבְנוֹת יְרוּשָׁלַיִם...

וזו לשון המכתב:

שמחה'לה!...  

אותה הקדושה ואותו הרטט הטמיר אשר יקדו בהווייתי בשעת יצירה – ינוחו עלייך בחסד ותזכרי את הילד הגדול הבוכה בגעגועיו העזים, ושר ומתחנן בתפילה אילמת!...  

נדבי מעט אהבה להשיב נפש עמלה!...  

ובטובך הרב אצלת עלי הוד נשמה יפה, ואני נשבע בכל מאדי, בעיני הנשאות לתכלת!...  

 – יקרת לי מאד בת-ירושלים!...  

ומה אשם אנוכי אם לבי הומה אלייך, אם חלומותיי על ערשי בלילות נארגים בחוטי-זהב נשמתך.  

ומה אשם אנוכי? ... שְׂפָתִי העברית שפת נשיקות ושיר היא, וכך אני מדבר אלייך... 

הקשיבי!...  

ואנא, חביבה, דעי-נא לשמור על אוצר הנשמה הגנוז אצלך משלי לעולמים...

ייסורי נפשו של צבי בשל אהבתו הנכזבת באים לידי ביטוי באחדים משיריו. כך למשל השיר 'מִפִּנְקָסִי', שהוקדש 'לשמחה':

לְחַדְרִי מַפְתֵּחַ בַּרְזֶל

וְלִלְבָבִי מַפְתֵּחַ זָהָב

וּבִשְׁנֵיהֶם לֹא נָגְעוּ עוֹד

יָדַיִם טוֹבוֹת שֶׁל פּוֹתֵחַ...

וָאֶהִי בְּחַדְרִי כִּבְבֵית כֶּלֶא

אָסִיר מְעֻנֶה, עֶבֶד שָׁבוּי,

מִשְׁתַּעֲשֵׁעַ בְּמַפְתְּחוֹת

כְּיֶלֶד פּוֹתֶה בְּשַׁעֲשוּעָיו...

וּבִלְבָבִי – תְּנוּבַת אַהֲבָה

גָּדְלָה צָמְחָה לְתִפְאָרָה

וְלֹא יָדְעָה זֹאת הַנַּעֲרָה

הַיוֹשְׁבָה נוּגָה בְּאָהֳלָה...

לְחַדְרִי מַפְתֵּחַ בַּרְזֶל

וְלִלְבָבִי מַפְתֵּחַ זָהָב

וּבִשְׁנֵיהֶם לֹא נָגְעוּ עוֹד

יָדַיִם טוֹבוֹת שֶׁל פּוֹתֵחַ...

בשיר אחר, 'בַּמְּצוּקָה', נתן קרול ביטוי לתסכולו על שאינו בן-הארץ (כמו אבי), או בנאי וחוצב סלעים במסגרת גדוד העבודה (כמו מרדכי איש-שלום): 

א.

וְצַר לִי כִּי לֹא רָוָה דָּמִי שֶׁמֶשׁ יוֹקְדָה בַּמּוֹלֶדֶת

וְלֹא רֻקַם מְאוֹר עֵינַי – תְּכֵלֶת יַרְדֵּן וְכִנֶּרֶת

וְקוֹמָתִי לֹא הִזְדַּקְּפָה בְּגֵאוּת כַּרְמֶל וְתָבוֹר...

וְצַר לִי כִּי לֹא אוּכַל תְּעוֹת בַּמִּדְבָּר וּבַשְּׁמָמָה

אָכוּל צִמְּאוֹן הַמּוּעָקָה לִכְרֹעַ בֶּרֶךְ כְּגָמָל

וּבִקְְדֻשָּׁה וְהַכְנָעָה לִפְשֹׁט צַוָּאר לֶאֱלֹהִים...

וְצַר לִי כִּי לֹא גָּדַלְתִּי סֶלַע פֶּרֶא בַּמּוֹלֶדֶת

וְאֱלֵי לִבִּי אֵינוֹ חוֹתֵר חוֹצֵב אַמִיץ בְּמַקֶבֶת

לְפוֹצְצֵנִי בַּדִּינָמִיט...

תּוֹלַעַת אַדְמַת נֵכָר כִּרְסְמָה אֶת נַפְשִׁי

וּכְחוֹטֵא נִמְשַׁכְתִּי לִמְזוֹנוֹת תַּאֲוָה עֲלוּבִים

שֶׁנָּפְלוּ מִשֻּׁלְחָן אֲחֵרִים...

ב.

וְטוֹב לִי בְּעָנְיִי בְּחוּצוֹת יְרוּשָׁלַיִם

הִתְהַלֵּךְ דָוֶה, צָמֵא, רָעֵב וְיָגֵעַ

לִרְקֹם בְּדִמְעַת הַלֵיל, חֲלוֹם חַיַּי.

וּבְשֶׁפַע יְגוֹן הֶחָלִיל, לָעֲרָבִי הַסוּמָא

לְרַגְלָיו חֲבוּקִים, אֲנִי וְיַלְדּוֹ הָאֻמְלָל

חוֹסִים בְּצֵל הַזַּיִת, בְּנִים וְלֹא נִים

בִּצְרֹר מִשְּׁאַלוֹתַי עוֹד אַחַת אֶצְרֹר!

– הָה, מִי יִתֵּן וְיֵאָסְפוּ תַּחְתַּי כָּל סְלָעַיִךְ יְרוּשָׁלַיִם

כְּהִקָבְצָם פַּעַם לַהֵלֶךְ בְּבֵית אֵל.

וָאִשָׁבַע לִשְׁכֹּן בְּקִרְבֵּךְ עַד אַחֲרוֹן יָמַי.

וְאִם אֶגְוַע מִצִּמָּאוֹן כְּנָחָשׁ בִּנְקִיקֵי-סְלָעַיִךְ,

וְאִם אֶשָּׂרֵף כְּגִבְעוֹלֵי-שְׁדוֹתַיִךְ בִּשְׁרַב קַיִץ,

וְאִם תִּדָקֶר חֶרֶב בְּלִבִּי כְּהִדָקְרָה בְּלֵב הַלֵּוִי

לֹא אֶעֱזְבֵךְ, וְלֹא אֶסְלַח לְעוֹזְבַיִךְ, יְרוּשָׁלַיִם!

צבי היה מודע לנאמנותה של שמחה לאבי שמעבר לים, והתייחס לכך במרומז באחת מפתקאות האהבה ששלח לה:

נְשִׁיקָה קוֹפֵאת, נִגְלֶדֶת,

הַיָּד עוֹצֶרֶת לְטִיפוֹת-הַמֶּשִׁי,

דּוֹדִי, דּוֹדִי! מַעֲיָנִי נוֹבֵעַ

וְלָמָּה לֹא תִּכְרַע צָמֵא

וְתִשְׁתַּכֵּר!... 

עַתָּה שׁוֹמֵם הַקֵּן,
הַנֶּשֶׁר דָּאָה לְמֶרְחַקִּים,
עַתָּה הַלֵּב מִתְגַּעְגֵּעַ וְרוֹטֵט,
הַיְשּׁוּמָר לְבָבִי בֵּין כְּנָפָיו...

שמחה! – את בטח  חושבת עכשיו כך... האם לא כן?...

ושמחה הוסיפה מילה אחת בכתב ידה: 'בהחלט'...

ולבסוף, בין השירים ששלח צבי לאמי בשנת תרפ"ז היו שני פרקים מפואמה 'בְּאוֹר הַסְנֶה', שכותרותיהם: 'במעלה היגון' ו'אהבה'. נראה כי פתיחת הפרק 'אהבה' היא גרסה מאוחרת ומורחבת מאוד של השיר השני שכתב קרול לשרה פוקסמן:

אַרְמוֹן סְתָרִים לִי. אַרְבַּע עַל אַרְבַּע.

בּוֹ הִנְנִי הָאָדוֹן וְהָעֶבֶד.

חֲלוֹמוֹת חַיַּי נֶאֱרָגִים בִּזְהַב הַדְּמָמָה

בְּמַמְלֶכֶת הַיְגוֹנוֹת...

אַחַת עָמְדָה עַל הַסַּף – מַלְכָּה.

נָשְׁקָה מְזוּזוֹת נַפְשִׁי. נָדְבָה בַּת-צְחוֹק – יָצְאָה.

וָאִלָוֶה פַּעַם בְּלֵיל-עֲרָפֶל אַחֲרֵי דְּמוּת יְקָרָה

וְנֶאֱבְדָה...

שְׂטָנִים לָעֲגוּ לִי, פָּעֲרוּ פֶּה נִתְעָב:

– הָה, מֶלֶךְ-יָתוֹם, עֶבֶד – תִּינוֹק עָזוּב.

'קוּם הַדֶּלֶק אֵשׁ בְּאַרְמוֹן יְגוֹנְךָ

וּבְרַח לְךָ!...'

וָאָבִין:

נִטְרָף הָעוֹלָם. שָׂבַע מַחֲשַׁכִּים וְשִׁגָּעוֹן

וַאֲנִי הָאֶחָד, הָה הָאֶחָד,

מִי יְבַטְאֵנִי בְּרֶטֶט סַבָּא בִּתְפִלַּת שְׁמַע,

אֶ - חָ - ד - - -

המורשת הרומנטית של צבי קרול משנותיו הראשונות בארץ ישראל, כפי שבאה לידי ביטוי בשירים שהקדיש לשרה פוקסמן ולשמחה לוי, מצביעה על בדידותו של עולה חדש, שנפשו יוצאת לקשר נפשי עמוק עם בת זוג. לא ברור אם חיזוריו העיקשים אחרי אמי החלו רק אחרי שנכזב מתגובתה של שרה פוקסמן, או אולי ניסה את כוחו אצל השתיים בעת ובעונה אחת. מכל מקום, במכתבו המתוארך האחרון לאמי (ינואר 1928) כבר הכיר קרול בכישלון מאמציו:

שמחה'לה חביבה!  

אם לא זכיתי בעיניך בעד כל העושר הנפשי שלי שהקדשתי לך, ובעד כל ההערצה הקדושה שבי אלייך בכל העדנים, למזכרת נאה זו, לדמות דיוקנך. 

צר לי מאד, מאד... 

והנני עושה את רצונך זה באהבה כשם שהייתי עושה רצון אחר שלך... 

וכאן לוטה חזרה תמונתך, אולם מה שחקקתי על לבי משלך, לא יוחזר לך לעד.  

מעריצך ומכבדך מאד 

 צבי קרול, ירושלים 

בצד הימני של דף זה כתבה אמי שמחה (לא ברור מה קדם למה ואם זו תגובה למכתבו של צבי שבצד השמאלי):

מי שמפקפק בנאמנות דברי – מה אוכל לעשות לו. 

– אולם לך הייתי רוצה להוכיח את נאמנותי – במה?...  

וביחס אליך הכול נרקם אצלי בצנעה ובחשאי, נולד בלי מזל... –  

ומה אוכל לעשות, הנני רוצה לענות, נכון, נכון, נכון!...

זמן לא רב אחר כך נרקם קשר חדש בחייו של קרול, עם מנוחה לבית הלפרין, וקשר זה הבשיל לנישואיהם באותה שנה.

נספח: פתקאות חיזור ואהבה

בעיזבונה של אמי נמצאות פתקאות נוספות ששלח לה צבי קרול. הן אינן מתוארכות אבל ברור שנכתבו באותו פרק זמן קצר של חיזור, בשנת הלימודים המשותפים בירושלים, 1928-1927. מפתקאות אלה משתקף לא רק עולמו הרומנטי של צעיר חולמני בירושלים של פעם, לפני תשעים שנה, אלא גם עברית יפהפייה ועולם דימויים עשיר.  

א. שמי ארץ ישראל משתקפים בעינייך

את נפלאה ברגע זה,  

שמי ארץ ישראל משתקפים בעיניך החולמות.

ב. שחורת העינים וצחורת הנשמה

חביבה, שחורת העינים וצחורת הנשמה!...  

יש דבר מה משלך יסודי החי ופועם בלבבי,  

וכל עוד אחיה בתפוצות מרחקים, יחיה זהר זה שלך בלבבי ויעורר בי תמיד כבוד והערצה בדממה, בלבי השותק...

ג. הלב – כלוב אהבה

שַׂלְּמָה – שׁוֹשַׁנַּת-גַּנִּים,  

שׁוּלַיִם – כְּכַנְפֵי-מַלְאָךְ 

הַלֵּב – כְּלוּב אָהֲבָה  

הָעֵינַיִם – יוֹנִים מִתְנַשְּׁקוֹת, 

הַנְּשָׁמָה – מִגְדַּל צוֹפִים,  

הַיָבֹא הַדּוֹד נִשָּׂא עַל כְּנָפַיִם, 

יִקְטֹף הַשּׁוֹשַׁנָּה,  

וְיִפְתַּח הַכְּלוּב?...

ד. נחמדת מירושלים


שמחה לוי 
שמֵך מצלצל כמוסיקה רוטטת, –
נחמדת מירושלים, 
לו ידעת?

ה. וּבְנַפְשִׁי – יָתוֹם גָּדוֹל הִנְנִי

חֲבִיבָה כְּמוּסִיקָה נִפְלָאָה!...

וְכָךְ, מִסְתַּכֶּלֶת אַתְּ בִּי, 
תּוֹעוֹת עֵינַי – הַסּוֹד שֶׁלָּךְ בִּתְהוֹמוֹת לְבָבִי...

אוּלָם, אָנֹכִי רָגִיל וּמָצוּי כְּלַפֵּי-חוּץ,

וּבְנַפְשִׁי – יָתוֹם גָּדוֹל הִנְנִי

לְלֹא לְטִיפָה וְרַחֲמִים...

וְכַמָּה אֲסִיר תּוֹדָה הִנְנִי לָךְ עַל מְעַט הַקֹּדֶשׁ אֲשֶׁר בְּלִבֵּךְ הַיָּפֶה אֵלַי.

לָעַד, לֹא אֶשְׁכַּח דָּבָר זֶה!

צַר לִי כִּי לֹא אוּכַל לְבַטֵּא לָךְ רִגְשׁוֹתַי בְּעֵדוּת מֻרְגֶּשֶׁת וּמְאוּמֶתֶת,

אוּלָם הָבִינִי-נָא, כִּי בְּלִבִּי יֵשׁ אֱמֶת כָּזוֹ,
יֵשׁ!
חֵי אֱלֹהֵי הָאַהֲבָה!...
צבי

וְעַתָּה, בְּשָׁעָה זוֹ בּוֹכִים גַּעְגּוּעַי בִּתְפִלָּה זַכָּה, נוּגָה...

________________________________________

פרופסור (אמריטוס) עודד מיוחס היה חוקר ומורה במחלקה לביוכימיה וביולוגיה מולקולרית, בית הספר לרפואה, האוניברסיטה העברית בירושלים.