שירי הערש בימי העלייה הראשונה: שִׁיר הָעֶרֶשׂ עִבְרִיָּה שֹׁרָרֶת

המושבה רחובות. תחריט על פי תמונה משנת 1891 (לוח אחיאסף, א, תרנ"ג)

רשימות קודמות בסדרה 'שירי הערש בימי העלייה הראשונה'

א. התעורר, בן יקיר

ב. בכורי, ילדוני העברי

מאת אליהו הכהן

האם נותרו בזמרת הארץ שירים נידחים ונשכחים מימי ראשית היישוב שטרם נחשפו? 

נראה שכן. נוכחתי בכך כאשר פגשתי לפני כיובל שנים את אסתר דונדיקוב (1985-1886), שגדלה ברחובות בימי העלייה הראשונה. היא הייתה מעיין נובע של שירים שכוּחי-אל ומנגינות שלא זכו להתפשט ברחבי הארץ, ונצרה בזיכרונה אוצר בלום של שירי ילדים שהושרו בגנים אך נעלמו מזמן. 

האחיות אסתר (מימין) ונחמה דונדיקוב (יד יצחק בן צבי; ישראל נגלית לעין)

אברהם יהושע דונדיקוב (1892-1864), אביה של אסתר, שעלה ארצה מקייב בשנת 1887, היה מבוניה הראשונים של שכונת נווה צדק. ב-1890 עזב את יפו והיה בין מייסדיה של רחובות. שם, במושבה הצעירה, נודע כשוחר מוזיקה שבכל הזדמנות הנעים בכינורו צלילי שירים ומנגינות. על גבעת דוראן, במרכז המושבה (היום רחוב יעקב), הקים את ביתו הניצב עד היום. זה היה הבית השלישי שנבנה במושבה, סביבו חצר מוקפת חומה ובמרכזה התנשאו עצי אקליפטוס תמירים ורבי-שנים שנטע. הוא נקטף באִבּוֹ והוא בן 27 בלבד, שלוש שנים לאחר ייסוד המושבה. 

בית דונדיקוב אז והיום, רחוב יעקב 32 רחובות (דף הפייסבוק של עמותת שימור מורשת רחובות; ויקיפדיה)

בתו אסתר למדה בבית הספר העממי במושבה, שאחד המורים הראשונים בו היה שמחה וילקומיץ (1918-1871). מורה אחר, שלימים קשר את חייו בחייה, היה הסופר ומתעד קורות היישוב משה סמילנסקי (1953-1874). הוא התאהב באסתר בעודה תלמידה, וכעבור שנים רבות, כשהתאלמן, נשאה לאשה. את פרשת אהבתו אליה גולל סמילנסקי בפירוט רב בספרו 'תולדות אהבה אחת (ורשה תרע"א). 

משה סמילנסקי, 1908 (יד יצחק בן צבי; ישראל נגלית לעין)

באחת מפגישותיי עם אסתר, כאשר סיפרה לי על הווי הימים הראשונים במושבה, היא הזכירה שיר ערש ישן שלמדה מפי המורה וילקומיץ. כשהחלה לשיר אותו התברר לי כי זהו 'שִׁיר הָעֶרֶשׂ עִבְרִיָּה שֹׁרָרֶת', פרי עטו של יחיאל הלר, שהתפרסם לראשונה בשנת 1883 בכתב העת השחר בעריכת פרץ סמולנסקין. זהו אפוא המוקדם בין שירי הערש של תקופת העלייה הראשונה.

השחר, יא, חוברת א (תרמ"ג), עמ' 60-59

על יחיאל הלר כמעט ולא ידוע דבר: באותה עת הוא גר בפינסק ובאותו גיליון של השחר נדפס שיר נוסף פרי עטו (שיר שלישי שלו נדפס בכרך השישי של כתב העת הבקר אור). אך מתברר ששיר הערש זכה דווקא להצלחה. הוא שב ונדפס, כ'שיר עם' ובעילום שם המחבר, בשלהי המאה ה-19 בקובץ רב-התפוצה כנור ציון. שירון זה, שעליו כבר ייחדנו את הדיבור ברשימה קודמת, ראה אור בשנת תר"ס (1900) לכבוד הקונגרס הציוני הרביעי שהתכנס בלונדון. 

כנור ציון, תושיה, ורשה תר"ס, עמ' 75 

כותרת השיר המנוקדת בכנור ציון יש בה כדי להטעות: את המילה 'שֹׁרָרֶת' אין להגות בש' שמאלית (לשון שררה) אלא בש' ימנית (לשון שירה). כוונת משורר הייתה: זהו שיר הערש שהאם העברייה שרה לבנה.

מצד אחד, שיר זה מעולם לא הושר בארץ בערבי שירה בציבור, גם לא ברחובות, לא הופיע אף פעם בשירוני הארץ, ולא נזכר בספרי הזיכרונות של ותיקי היישוב. מצד אחר, הופעתו בכינור ציון, אומרת דרשני. האם הוא נדפס שם כשיר המצפה ללחן – כמו שירים אחרים בקובץ זה – או שמא כשיר שכבר הולחן? זאת ועוד, השמטת בית אחד בן שמונה שורות מהשיר המקורי (הבית החמישי), אף היא מרמזת על כך שהשיר קוצר על מנת שניתן יהיה לזמרו.

אסתר דונדיקוב הייתה אם כן הראשונה והיחידה שממנה למדתי לדעת שהשיר אכן הושר בארץ. היא לא ידעה את שמו המלא של השיר, אף לא את שם מחברו, ורק זכרה את הבית הראשון והאחרון שלו. היא סברה כי שני בתים אלה הם השיר כולו, כי לדבריה רק שניהם הושרו. 

מסתבר כי לדילוג על בתי השיר הפנימיים הייתה סיבה טובה, שכן אלה היו טקסטים מהלכי אימה. בשיר מספרת האם לבנה על ההיסטוריה רווית הסבל שחוו אבותיו: 'אָחֶל סַפֵּר לָךְ הַתְּלָאָה מָצְאָה אֲבוֹתֶיךָ', ולאחר תיאור העבר הנורא היא מבטיחה לו עתיד נורא לא פחות: 'צוּקָה, עָקָה וַאֲנָחָה יִהְיוּן מְנָת כֹּסֶךָ'. לא בדיוק מילים רכות שעמן מרדימים ילדים.

תכנים כאלה אפיינו רבים משירי הערש בתקופת היישוב, ומעניין שבכל השירים הללו הנמען הוא תמיד הבן, לא הבת. כבר בשיר הערש הנודע מימי העלייה הראשונה, 'ניטשו צללים', שחיבר שאול טשרניחובסקי בשנת 1896, חוזה האם לבנה כי 'יַד אַכְזָרִִים תִּהְיֶה בָךְ', ו'נוֹדֵד תִּהְיֶה בִּמְלֹא תֵּבֵל'. התופעה נמשכה גם בתקופות מאוחרות יותר, כגון בשירי הערש שכתב עמנואל הרוסי: 'תשרי סבא' (1928), שבו מרגיעים את הילד הבוכה ב'שוקולדה', ובה בעת מספרים לו כי 'בַּמַּחְצָבָה נָפַל אָבִיךָ וְנִשְׁמָתוֹ בַּתֹּהוּ', או בשיר 'שכב בני' – שכתב לבנו אבנר בימי מאורעות תרצ"ט – ובו נכתב 'בּוֹעֶרֶת הַגֹּרֶן בְּתֵל יוֹסֵף, וְגַם מִבֵּית אַלְפָא עוֹלֶה עָשָׁן'. שיר אחר של טשרניחובסקי, שנכתב ב-23 במאי 1936, בימי 'המאורעות', ונקרא 'שיר ערש', נפתח כך: 

דבר, 26 במאי 1936

למרבה המזל, העוללים בעריסותיהם לא הבינו את פשר המילים. לו הבינו, היו מן הסתם נתקפים בחרדה ולא עוצמים עין עד אור השחר. מניין אפוא הגיעו תכנים מפחידים אלה לשירי הערש שאמורים להיות שקטים ורגועים?

תופעה זו אינה ייחודית לזמר העברי והיא קיימת בשירי ערש של עמים רבים. אלינו היא הגיעה, ככל הנראה, משיר מסוים אחד, של משורר וסופר רוסי נערץ, שהשפיע באופן עמוק על השירה העברית בתקופת חיבת ציון והתחייה הלאומית: מיכאיל יוּרְיֶיביץ לֶרְמוֹנְטוֹב (1841-1814), שעמו כבר נפגשנו ברשימות קודמות.

דיוקנו של לרמונטוב במדי צבא, 1837

'שיר הערש הקוזקי', שחיבר לרמונטוב בשנת 1838 – וכפי שניווכח בהמשך גם הלחן העממי שהוצמד לו – היה מקור השראה לשירת הערש העברית. בראש ובראשונה לשירו של יחיאל הלר 'שיר הערש עברייה שוררת', וממנו ל'ניטשו צללים' של טשרניחובסקי. בשיר הערש הקוזקי הובטח לילד, כבר בעריסתו, כי לכשיגדל צפויים לו חיים של קרבות, שבהם 'צ'צ'ני זועם פגיונו ישחיז'.

שיר זה תורגם מרוסית לעברית על ידי המשורר דוד שמעוני (לרמונטוב, כתבים נבחרים: שירים ליריים, מוסד ביאליק 1956, עמ' 73-71):

בהשפעתו של לרמונטוב על השירה העברית עסקו חוקרים רבים, ובעיקר עוזי שביט, שבמאמר מקיף על 'ניטשו צללים' של טשרניחובסקי, ערך דיון טקסטואלי שהשווה בין שירו של לרמונטוב לשיריהם של יחיאל הלר ושאול טשרניחובסקי (עוזי שביט, 'גלגוליו של שיר ערש', מאזנים, מא, תשל"ה, עמ' 221-214). 

כשהשמיעה לי אסתר דונדיקוב לראשונה את צלילי שיר הערש הנשכח, התברר מיד כי הלחן זהה כמעט לחלוטין לשיר 'משה בתיבה' ('דומם שטה תיבה קטנה'), שחיבר קדיש יהודה סילמן בימי העלייה השנייה. סילמן התאים את מילותיו של השיר ללחן עממי של שיר הערש ביידיש 'שלאָף זשע מײַן פֿייגעלע' (נומה אפרוחי). 

לחן עממי זה עבר גלגולים רבים בזמר העברי: הוא החל את מסעו בליווי שיר הערש של יחיאל הלר, וככל הנראה הראשון שהצמיד את הלחן לשיר היה המורה הנערץ שמחה וילקומיץ בימי שהותו ברחובות. משם נדד הלחן לשיר מוכר אחר, 'נומה פרח, בני מחמדי', שחיבר אפרים דב ליפשיץ ובו נעסוק באחת הרשימות הבאות. משם נדד לשירו של אהרן ליבושיצקי, 'שכב הירדם לי בן יקיר', ומשם לשירו של נח פינס, 'בחלומי' ('כָּל הלילה כְּרוּבֵי מַעֲלָה').

לבסוף השתבצה מנגינה זו, בעשור השני של המאה העשרים, בשירו של סילמן 'משה בתיבה' ('דומם שטה'), ומשם היא מוכרת עד היום. אך גם שם לא נעצרה המנגינה. גרסה שלה דבקה בשיר הצרפתי Marie Se Marie (מארי מתחתנת), שמוכר בביצועה של ננה מושקורי, וגרסתו העברית נכתבה בשנות השבעים על ידי אילן גולדהירש (להקלטה משנת 1972 של שיר זה בביצוע אופירה גלוסקא וחבורת רננים אפשר להאזין כאן).

אך מה מקורו של לחן זה, שנדד מעם לעם ומשיר לשיר?

לא נוכל לקבוע את זהות המלחין, אך נוכל לומר בוודאות שמדובר בלחן רוסי עממי, שכבר במאה ה-19 הותאם לשיר הערש הקוזקי של לרמונטוב. כמובן שאין מדובר בהעתקה מושלמת, ובלחן המוכר לנו של 'משה בתיבה' הוכנסו שינויים לא מעטים ש'ייהדו' אותו. 

קיימות הקלטות רבות של שיר הערש הקוזקי בנוסחו המקורי ברוסית ונדגים אותו בביצוע מקסים של מקהלת א-קפלה צרפתית, בקונצרט שנערך בעיר לִיל בשנת 2015.

 

לסיכום, השערתנו היא ששמחה וילקומיץ, שלימד בבית הספר ברחובות בשנותיה הראשונות של המושבה, הכיר את הלחן העממי שאליו הותאם שיר הערש ביידיש והוא שהתאימו ל'שיר הערש עברייה שוררת'. וילקומיץ, כפי שהעידה אסתר דונדיקוב באוזניי, היה מחנך נערץ, שעודד את תלמידיו וביקש לטפח בהם תקוות אופטימיות לעתיד. אפשר אפוא לשער כי הוא היה זה שהחליט להשמיט מן השיר את הבתים הפנימיים מזרי האימה. גם הסופר בן אביגדור, עורך השירון כנור ציון, שכזכור גם בו נדפס השיר, השמיט ממנו, ובצדק, את הבית החמישי, שכלל את המשפט המעורר פלצות 'הן לא אדם – חַיָּה אתה!'. 

תלמידי בית הספר ברחובות ומוריהם (במרכז, מימין לשמאל) יצחק כהן, ישראל טלר ושמחה וילקומיץ, 1898 
(הארכיון לתולדות רחובות)

נסיים בהקלטה ראשונה של שיר הערש הנשכח הזה, במתכונת שבה הושר ברחובות ובהיגוי המלעילי המקורי. תודתנו ליאיר לרון שקיבל על עצמו לשיר את הבית הראשון והאחרון וגם ליווה את שירתו בגיטרה.