סיפורי רחובות: רס"ג, שד"ל, הדופיה, הוא זכאי

 א. רב סעדיה אולי היה גאון אבל לא פילוסוף

רב סעדיה גאון (רס"ג) היה באמת איש רוח דגול. התואר 'גאון' אינו מתייחס כמובן לגאוניותו; זה היה התואר שבו כונו ראשי הישיבות הגדולות בארץ ישראל ובבבל במאות 11-6, ולכן נקראת תקופה זו בשם 'תקופת הגאונים'. היו אז לא מעט 'גאונים' טיפשים...

אבל רס"ג לא היה אחד מהם. הוא היה תלמיד חכם עצום, פוסק, פולמוסן, מנהיג ציבור ואיש אשכולות שעסק בתחומי ידע רבים, מפרשנות ועד בלשנות. הוא גם חיבר את ספר האמונות והדעות (שנכתב במקור בערבית-יהודית), שנחשב לאחד הספרים החשובים בפילוסופיה היהודית.  

אבל למישהו בתל אביב נורא הפריע העניין הזה עם הפילוסופיה...

צילום: איתמר לויתן

ב. שד"ל

צילום: אבישי ליוביץ'

'ראית פעם תעתיק לועזי כזה, כמו ברחוב שד"ל (פינת שדרות רוטשילד) בתל אביב?', שאל אותי אבישי ליוביץ'. 

'לא', הייתה התשובה החותכת.

בערבית, אגב, כתוב: 'שאדאל'

ראשי התיבות שד"ל, הלא הוא המשכיל היהודי-איטלקי הדגול שמואל דוד לוצאטו (1865-1800) איש פדובה, נקראים מאז ומעולם שָׁדָ"ל, והתעתיק צריך להיות Shadal.

ג. רחוב הדופיה

הידעתם שבשכונת גינות סביון בצפון רחובות יש רחוב קטן הנקרא דו-פיה?

מה זה (או מי זה) בכלל? 

מתברר שדו-פיה היא מונח רחובותי אֶנְדֵּמִי, שלא יצא מגבולות המושבה, ופירושו: צינור השקייה. בימים שרחובות הייתה מושבה והיו בה איכרים, כל אחד ידע מה זה דו-פיה...

אבל מה פתאום קוראים רחוב על שם צינור? כבר אין מספיק רבנים בעולם שאפשר להנציח כאן? 

נו, וכמה זמן ייקח כדי לשבש את השם הייחודי הזה? באותו רחוב קטן יש שלטים הקוראים לו רחוב הדופיה (זה נשמע הרבה יותר צרפתי מאשר סתם דו-פיה).

צילומים: אבינעם כפיר

ד. הוא זכאי

ברחוב יוחנן בן זכאי בירושלים, ליד צומת אורנים, ערכו שיפוץ תמ"א 38 שמפתיע לטובה לפחות בחיצוניותו. אבל בשילוט הם לא ממש השקיעו... 

מי שעיצב את השלט לא ייחס חשיבות רבה לשם אביו של התנא המפורסם. העיקר 'יוחנן בן', 'זכאי' בעדיפות שנייה.

צילום: אבי בלדי

שירי הערש בימי העלייה הראשונה: שִׁיר הָעֶרֶשׂ עִבְרִיָּה שֹׁרָרֶת

המושבה רחובות. תחריט על פי תמונה משנת 1891 (לוח אחיאסף, א, תרנ"ג)

רשימות קודמות בסדרה 'שירי הערש בימי העלייה הראשונה'

א. התעורר, בן יקיר

ב. בכורי, ילדוני העברי

מאת אליהו הכהן

האם נותרו בזמרת הארץ שירים נידחים ונשכחים מימי ראשית היישוב שטרם נחשפו? 

נראה שכן. נוכחתי בכך כאשר פגשתי לפני כיובל שנים את אסתר דונדיקוב (1985-1886), שגדלה ברחובות בימי העלייה הראשונה. היא הייתה מעיין נובע של שירים שכוּחי-אל ומנגינות שלא זכו להתפשט ברחבי הארץ, ונצרה בזיכרונה אוצר בלום של שירי ילדים שהושרו בגנים אך נעלמו מזמן. 

האחיות אסתר (מימין) ונחמה דונדיקוב (יד יצחק בן צבי; ישראל נגלית לעין)

אברהם יהושע דונדיקוב (1892-1864), אביה של אסתר, שעלה ארצה מקייב בשנת 1887, היה מבוניה הראשונים של שכונת נווה צדק. ב-1890 עזב את יפו והיה בין מייסדיה של רחובות. שם, במושבה הצעירה, נודע כשוחר מוזיקה שבכל הזדמנות הנעים בכינורו צלילי שירים ומנגינות. על גבעת דוראן, במרכז המושבה (היום רחוב יעקב), הקים את ביתו הניצב עד היום. זה היה הבית השלישי שנבנה במושבה, סביבו חצר מוקפת חומה ובמרכזה התנשאו עצי אקליפטוס תמירים ורבי-שנים שנטע. הוא נקטף באִבּוֹ והוא בן 27 בלבד, שלוש שנים לאחר ייסוד המושבה. 

בית דונדיקוב אז והיום, רחוב יעקב 32 רחובות (דף הפייסבוק של עמותת שימור מורשת רחובות; ויקיפדיה)

בתו אסתר למדה בבית הספר העממי במושבה, שאחד המורים הראשונים בו היה שמחה וילקומיץ (1918-1871). מורה אחר, שלימים קשר את חייו בחייה, היה הסופר ומתעד קורות היישוב משה סמילנסקי (1953-1874). הוא התאהב באסתר בעודה תלמידה, וכעבור שנים רבות, כשהתאלמן, נשאה לאשה. את פרשת אהבתו אליה גולל סמילנסקי בפירוט רב בספרו 'תולדות אהבה אחת (ורשה תרע"א). 

משה סמילנסקי, 1908 (יד יצחק בן צבי; ישראל נגלית לעין)

באחת מפגישותיי עם אסתר, כאשר סיפרה לי על הווי הימים הראשונים במושבה, היא הזכירה שיר ערש ישן שלמדה מפי המורה וילקומיץ. כשהחלה לשיר אותו התברר לי כי זהו 'שִׁיר הָעֶרֶשׂ עִבְרִיָּה שֹׁרָרֶת', פרי עטו של יחיאל הלר, שהתפרסם לראשונה בשנת 1883 בכתב העת השחר בעריכת פרץ סמולנסקין. זהו אפוא המוקדם בין שירי הערש של תקופת העלייה הראשונה.

השחר, יא, חוברת א (תרמ"ג), עמ' 60-59

על יחיאל הלר כמעט ולא ידוע דבר: באותה עת הוא גר בפינסק ובאותו גיליון של השחר נדפס שיר נוסף פרי עטו (שיר שלישי שלו נדפס בכרך השישי של כתב העת הבקר אור). אך מתברר ששיר הערש זכה דווקא להצלחה. הוא שב ונדפס, כ'שיר עם' ובעילום שם המחבר, בשלהי המאה ה-19 בקובץ רב-התפוצה כנור ציון. שירון זה, שעליו כבר ייחדנו את הדיבור ברשימה קודמת, ראה אור בשנת תר"ס (1900) לכבוד הקונגרס הציוני הרביעי שהתכנס בלונדון. 

כנור ציון, תושיה, ורשה תר"ס, עמ' 75 

כותרת השיר המנוקדת בכנור ציון יש בה כדי להטעות: את המילה 'שֹׁרָרֶת' אין להגות בש' שמאלית (לשון שררה) אלא בש' ימנית (לשון שירה). כוונת משורר הייתה: זהו שיר הערש שהאם העברייה שרה לבנה.

מצד אחד, שיר זה מעולם לא הושר בארץ בערבי שירה בציבור, גם לא ברחובות, לא הופיע אף פעם בשירוני הארץ, ולא נזכר בספרי הזיכרונות של ותיקי היישוב. מצד אחר, הופעתו בכינור ציון, אומרת דרשני. האם הוא נדפס שם כשיר המצפה ללחן – כמו שירים אחרים בקובץ זה – או שמא כשיר שכבר הולחן? זאת ועוד, השמטת בית אחד בן שמונה שורות מהשיר המקורי (הבית החמישי), אף היא מרמזת על כך שהשיר קוצר על מנת שניתן יהיה לזמרו.

אסתר דונדיקוב הייתה אם כן הראשונה והיחידה שממנה למדתי לדעת שהשיר אכן הושר בארץ. היא לא ידעה את שמו המלא של השיר, אף לא את שם מחברו, ורק זכרה את הבית הראשון והאחרון שלו. היא סברה כי שני בתים אלה הם השיר כולו, כי לדבריה רק שניהם הושרו. 

מסתבר כי לדילוג על בתי השיר הפנימיים הייתה סיבה טובה, שכן אלה היו טקסטים מהלכי אימה. בשיר מספרת האם לבנה על ההיסטוריה רווית הסבל שחוו אבותיו: 'אָחֶל סַפֵּר לָךְ הַתְּלָאָה מָצְאָה אֲבוֹתֶיךָ', ולאחר תיאור העבר הנורא היא מבטיחה לו עתיד נורא לא פחות: 'צוּקָה, עָקָה וַאֲנָחָה יִהְיוּן מְנָת כֹּסֶךָ'. לא בדיוק מילים רכות שעמן מרדימים ילדים.

תכנים כאלה אפיינו רבים משירי הערש בתקופת היישוב, ומעניין שבכל השירים הללו הנמען הוא תמיד הבן, לא הבת. כבר בשיר הערש הנודע מימי העלייה הראשונה, 'ניטשו צללים', שחיבר שאול טשרניחובסקי בשנת 1896, חוזה האם לבנה כי 'יַד אַכְזָרִִים תִּהְיֶה בָךְ', ו'נוֹדֵד תִּהְיֶה בִּמְלֹא תֵּבֵל'. התופעה נמשכה גם בתקופות מאוחרות יותר, כגון בשירי הערש שכתב עמנואל הרוסי: 'תשרי סבא' (1928), שבו מרגיעים את הילד הבוכה ב'שוקולדה', ובה בעת מספרים לו כי 'בַּמַּחְצָבָה נָפַל אָבִיךָ וְנִשְׁמָתוֹ בַּתֹּהוּ', או בשיר 'שכב בני' – שכתב לבנו אבנר בימי מאורעות תרצ"ט – ובו נכתב 'בּוֹעֶרֶת הַגֹּרֶן בְּתֵל יוֹסֵף, וְגַם מִבֵּית אַלְפָא עוֹלֶה עָשָׁן'. שיר אחר של טשרניחובסקי, שנכתב ב-23 במאי 1936, בימי 'המאורעות', ונקרא 'שיר ערש', נפתח כך: 

דבר, 26 במאי 1936

למרבה המזל, העוללים בעריסותיהם לא הבינו את פשר המילים. לו הבינו, היו מן הסתם נתקפים בחרדה ולא עוצמים עין עד אור השחר. מניין אפוא הגיעו תכנים מפחידים אלה לשירי הערש שאמורים להיות שקטים ורגועים?

תופעה זו אינה ייחודית לזמר העברי והיא קיימת בשירי ערש של עמים רבים. אלינו היא הגיעה, ככל הנראה, משיר מסוים אחד, של משורר וסופר רוסי נערץ, שהשפיע באופן עמוק על השירה העברית בתקופת חיבת ציון והתחייה הלאומית: מיכאיל יוּרְיֶיביץ לֶרְמוֹנְטוֹב (1841-1814), שעמו כבר נפגשנו ברשימות קודמות.

דיוקנו של לרמונטוב במדי צבא, 1837

'שיר הערש הקוזקי', שחיבר לרמונטוב בשנת 1838 – וכפי שניווכח בהמשך גם הלחן העממי שהוצמד לו – היה מקור השראה לשירת הערש העברית. בראש ובראשונה לשירו של יחיאל הלר 'שיר הערש עברייה שוררת', וממנו ל'ניטשו צללים' של טשרניחובסקי. בשיר הערש הקוזקי הובטח לילד, כבר בעריסתו, כי לכשיגדל צפויים לו חיים של קרבות, שבהם 'צ'צ'ני זועם פגיונו ישחיז'.

שיר זה תורגם מרוסית לעברית על ידי המשורר דוד שמעוני (לרמונטוב, כתבים נבחרים: שירים ליריים, מוסד ביאליק 1956, עמ' 73-71):

בהשפעתו של לרמונטוב על השירה העברית עסקו חוקרים רבים, ובעיקר עוזי שביט, שבמאמר מקיף על 'ניטשו צללים' של טשרניחובסקי, ערך דיון טקסטואלי שהשווה בין שירו של לרמונטוב לשיריהם של יחיאל הלר ושאול טשרניחובסקי (עוזי שביט, 'גלגוליו של שיר ערש', מאזנים, מא, תשל"ה, עמ' 221-214). 

כשהשמיעה לי אסתר דונדיקוב לראשונה את צלילי שיר הערש הנשכח, התברר מיד כי הלחן זהה כמעט לחלוטין לשיר 'משה בתיבה' ('דומם שטה תיבה קטנה'), שחיבר קדיש יהודה סילמן בימי העלייה השנייה. סילמן התאים את מילותיו של השיר ללחן עממי של שיר הערש ביידיש 'שלאָף זשע מײַן פֿייגעלע' (נומה אפרוחי). 

לחן עממי זה עבר גלגולים רבים בזמר העברי: הוא החל את מסעו בליווי שיר הערש של יחיאל הלר, וככל הנראה הראשון שהצמיד את הלחן לשיר היה המורה הנערץ שמחה וילקומיץ בימי שהותו ברחובות. משם נדד הלחן לשיר מוכר אחר, 'נומה פרח, בני מחמדי', שחיבר אפרים דב ליפשיץ ובו נעסוק באחת הרשימות הבאות. משם נדד לשירו של אהרן ליבושיצקי, 'שכב הירדם לי בן יקיר', ומשם לשירו של נח פינס, 'בחלומי' ('כָּל הלילה כְּרוּבֵי מַעֲלָה').

לבסוף השתבצה מנגינה זו, בעשור השני של המאה העשרים, בשירו של סילמן 'משה בתיבה' ('דומם שטה'), ומשם היא מוכרת עד היום. אך גם שם לא נעצרה המנגינה. גרסה שלה דבקה בשיר הצרפתי Marie Se Marie (מארי מתחתנת), שמוכר בביצועה של ננה מושקורי, וגרסתו העברית נכתבה בשנות השבעים על ידי אילן גולדהירש (להקלטה משנת 1972 של שיר זה בביצוע אופירה גלוסקא וחבורת רננים אפשר להאזין כאן).

אך מה מקורו של לחן זה, שנדד מעם לעם ומשיר לשיר?

לא נוכל לקבוע את זהות המלחין, אך נוכל לומר בוודאות שמדובר בלחן רוסי עממי, שכבר במאה ה-19 הותאם לשיר הערש הקוזקי של לרמונטוב. כמובן שאין מדובר בהעתקה מושלמת, ובלחן המוכר לנו של 'משה בתיבה' הוכנסו שינויים לא מעטים ש'ייהדו' אותו. 

קיימות הקלטות רבות של שיר הערש הקוזקי בנוסחו המקורי ברוסית ונדגים אותו בביצוע מקסים של מקהלת א-קפלה צרפתית, בקונצרט שנערך בעיר לִיל בשנת 2015.

 

לסיכום, השערתנו היא ששמחה וילקומיץ, שלימד בבית הספר ברחובות בשנותיה הראשונות של המושבה, הכיר את הלחן העממי שאליו הותאם שיר הערש ביידיש והוא שהתאימו ל'שיר הערש עברייה שוררת'. וילקומיץ, כפי שהעידה אסתר דונדיקוב באוזניי, היה מחנך נערץ, שעודד את תלמידיו וביקש לטפח בהם תקוות אופטימיות לעתיד. אפשר אפוא לשער כי הוא היה זה שהחליט להשמיט מן השיר את הבתים הפנימיים מזרי האימה. גם הסופר בן אביגדור, עורך השירון כנור ציון, שכזכור גם בו נדפס השיר, השמיט ממנו, ובצדק, את הבית החמישי, שכלל את המשפט המעורר פלצות 'הן לא אדם – חַיָּה אתה!'. 

תלמידי בית הספר ברחובות ומוריהם (במרכז, מימין לשמאל) יצחק כהן, ישראל טלר ושמחה וילקומיץ, 1898 
(הארכיון לתולדות רחובות)

נסיים בהקלטה ראשונה של שיר הערש הנשכח הזה, במתכונת שבה הושר ברחובות ובהיגוי המלעילי המקורי. תודתנו ליאיר לרון שקיבל על עצמו לשיר את הבית הראשון והאחרון וגם ליווה את שירתו בגיטרה.

פה ושם בארץ ישראל: רחוב רזרבי וחורבה משודרגת, בית האיכר ומעיין הגבס

א. דולב רזרבי

במושב כפר חיים שבעמק חפר יש רחוב ושמו הַדֹּלֶב.

ליתר בטחון הפכו אותו לרחוב רזרבי. למה? מי יודע?

אריק רז ניסה לברר עם ותיקי היישוב, וזה מה שאמרו לו:

זה הרחוב הקיצוני במושב, שעובר ליד החלקות החקלאיות. שנים רבות השאירו אותו כרזרבה לבניית בתים ולכן קראו לו 'הרזרבי'. משקיבל את שמו העברי הרשמי 'הדולב', דאגו פרנסי המושב שהחברים לא ישכחו על מה מדובר...

צילום: אריק רז

ב. חורבה משודרגת

חורבת רקית היא אתר ארכאולוגי הנמצא ברכס הכרמל, מדרום לקיבוץ בית אורן וסמוך לשביל ישראל. על פי התיאורים זהו מקום נחמד לטייל בו, יש בו שרידי מתקנים חקלאיים קדומים, מערות קבורה, חורש טבעי וגם חניון למכוניות.

כשזאב קינן בדק את מפת גוגל הוא הופתע לגלות שחורבה זו זכתה לשדרוג ובטקסט האנגלי של המפה היא נקראת Khirbet Upgraded.

איך קורה דבר כזה?

ג. מתי נוסד בית האיכר?

'בית האיכר' ברחובות נמצא ברחוב הרצל 143, ליד השוק ובית הכנסת 'שונה הלכות'.

התדעו קוראים חביבים באיזו שנה בדיוק נוסד הבית – בשנת 1935 (תרצ"ה) או שמא בתרצ"ב (1932)?

צילום: עמנואל ארביב

גם בארכיון לתולדות רחובות לא בטוחים, ולכן כתבו שם 'בראשית שנות השלושים'. מכל מקום, שמחתי לגלות שבשנות הארבעים נערכו במקום מסיבות 'עונג שבת'...

ד. מעיין הגבס

מעיין חדש התגלה בארצנו, והוא נמצא ברחוב האורג בנתניה. למעיין הזה, הפלא ופלא, יש אפילו טלפון.

אומרים שמי מעיין הגבס טעימים במיוחד. יש בהם המון מינרלים ושתייתם מבטיחה חיים ארוכים ובריאים.

צילום: איתמר וכסלר

סיפורי רחובות: איך מנציחים אשה ששמה מַחְלָה?

צילום: מור אלטשולר

ברחובות נחנך בשבוע שעבר רחוב ושמו יצחק זאב אלטשולר, על שם אחד ממייסדי המושבה, שעלה לארץ בשנת תר"ן (1890). על נפתולי קביעת השם, שלכאורה אין פשוט ממנו, כתבה לי ד"ר מור אלטשולר:

לפני מספר שנים פנתה אחותי הדר לעיריית רחובות, וביקשה שייקרא רחוב על שמו של סבא-רבא שלנו, יצחק זאב אלטשולר (1934-1866). בעירייה נעתרו לבקשה, ובשעה טובה נקבעו הרחוב והשלט.  

יצחק זאב אלטשולר (האתר לתולדות רחובות)

אחותי נמנעה מלבקש, שהשלט יכלול גם את שמה של סבתא-רבתא שלנו. וכל כך למה? היא נקראה מַחְלָה, על שם אחת מחמשת בנות צְלָפְחָד ('וְאֵלֶּה שְׁמוֹת בְּנֹתָיו: מַחְלָה נֹעָה וְחָגְלָה וּמִלְכָּה וְתִרְצָה' – במדבר, כז 1), ואחותי חששה שהשם ישובש בפי אנשים והם יקראוהו 'מַחֲלָה', לשון חולי.  

וכך, שמה של סבתא-רבתא שלנו חרץ את גורלה להיעדר משלט הרחוב הנושא את השם אלטשולר.

אנצל הזדמנות זו ואומר מעט דברים בשבחה: 

מַחְלָה אלטשולר (לבית וַגְנֶר) עלתה לארץ ישראל בשנת תרנ"א (1891), מספר חודשים אחרי בעלה. היא עברה לבדה את הדרך הארוכה והמסוכנת מהעיירה בּוֹבְּר (Bobr), שבפלך מוהילב ברוסיה הלבנה; בזרועותיה נשאה את התינוק שמאי, וברחמה את הבת רוחמה (לימים רעייתו של יוסף וַיְץ), שנולדה מיד עם הגיעה לרחובות.  

מחְלה התגלתה כאשת חיל, ונמנתה עם נשות המושבה שסככו בגופן על בוני הבתים הבלתי חוקיים ומנעו מהחיילים הטורקים מלהרוס אותם. היא הקימה בית ומשק חקלאי, וילדה גם את נקדימון, יהודית (לימים נישאה לגְּרוֹ גרא-קרישבסקי), אהרן ועמינדב, בסך הכול ארבעה בנים ושתי בנות.  

חלוצה בגאולת ארץ ישראל ובהתיישבות בה. אם לא זכתה לרחוב שנושא את שמה, זיכרונה נצור בלב צאצאיה הרבים. 

ואכן, מי 'יסתכן' ויקרא היום לבתו בשם תנ"כי זה? היחידה בקרב בני המשפחה שמשמרת בשמה את שמה של הסבתא הגדולה מַחְלָה, היא בת דודתי, ששמה בישראל מיכל...

מַחְלָה אלטשולר