יום שישי, 25 במאי 2018

שירי הזמר העבריים של אליקום צונזר: 'בְּמַחֲרַשְׁתִּי כָּל אָשְׁרִי יָרַשְׁתִּי' (ב)

מאת אליהו הכהן

'בשדה איכר עובד' – כרזה של מועצת המורים והגננות למען קק"ל. ציור: אִיזָה [הרשקוביץ]  (אוסף האפמרה; הספרייה הלאומית)

הרשימות הקודמות בסדרת המאמרים על שירי הזמר העבריים של צונזר:
'שּׁוֹשַׁנָּה חַכְלִילַת עֵינָיִם' (א)
'שּׁוֹשַׁנָּה חַכְלִילַת עֵינָיִם' (ב)

החלק הראשון של 'במחרשתי' פורסם כאן.

ה. 'בְּמַחֲרַשְׁתִּי: תרגומו של בר-נ"ש 

בשנת 1895, שלוש שנים אחרי 'שירת האיכר' של נח רוזנבלום, ושנתיים לאחר 'שירת האיכר' של קליניצקי, זכה השיר 'די סאָכע' של צונזר לתרגום חדש שמיד נקלט ונישא בפי כל 
 זהו השיר 'הַמַּחְרֶשֶׁת' שמוכר יותר על פי המילה הראשונה שפותחת אותו, 'בְּמַחֲרַשְׁתִּי', והוא מושר בפינו עד היום.

הנה בני חבורת הזמר שהם בעיבודו המוזיקלי של מוטקה שָׁלֶף מתוך תקליטורם 'ציון חמדתי' (2009):



המתרגם, נח שפירא (1931-1863), המוכר יותר בשמו הספרותי בר-נ"ש, היה עולה חדש מקישינב שהגיע ארצה בשנת 1890, עבד כפועל במושבות, והיה מזכירה של 'הסתדרות העשרות', אגודת הפועלים הראשונה שנוסדה בארץ (1891).

כבן לאב שהיה מורה לתנ"ך ולדקדוק עברי, נח שפירא דיבר וכתב עברית רהוטה עוד מבית, ומעת שעלה לארץ, ולצד עבודתו כפועל, כתב למעלה משלושים שירים ופזמונים העוסקים בהווי הארץ בימי העלייה הראשונה. כבר בשנת עלייתו ארצה חיבר שיר על המושבה רחובות, שבה עשה את צעדיו הראשונים, 'לרחובות מזמור שיר', על פי לחן של אברהם גולדפדן. בהמשך חיבר שירים על עלייה ('עולי ציון') וירידה מן הארץ ('גולי ציון') ועל העבודה החקלאית במושבות ('בקציר', 1893; 'הבציר', 1897; 'הנוטר – כרם בארץ ישראל', 1897; 'מעשה מרכבה' – שחיבר לחגיגת גמר הרכבת הגפנים במשתלת זכרון יעקב, 1898). מקצת שיריו – שרובם ככולם צללו בתהום הנשייה – הולחנו על ידי חברו המוזיקאי חיים מילמן (1945-1873), שלימים פתח חנות לכלי נגינה ביפו ולימד שנה אחת בגימנסיה העברית ביפו קודם שעברה לאחוזת בית.

חיים מילמן (עדת ראשון לציון)
נח שפירא (בר-נ"ש)

בשירי העבודה והשדה שחיבר שפירא כיכבו המחרשה והחריש. לאיכרים היוצאים לשדות עם שחר לחרוש ולזרוע, הקדיש את השיר 'החריש' (1893). בכתב העת החקלאי הנשכח האיכר היהודי, שבו נדפסו אחדים משיריו, הופיע שירו 'לסוסתי' (1897), שנפתח במילים: 'משכי נא סוסתי, משכי המחרשת'.

בשנת 1895, כשעבד שפירא כפועל בכרמי זכרון יעקב, החליט לתרגם מחדש את 'די סאָכע' של צונזר, שכן, כפי שכבר הזכרנו בחלק הראשון של רשימתנו, התרגומים הקודמים של צונזר ושל רוזנבלום לא התנחלו בלבבות. הפעם זכה השיר לתרגום קצבי וקולח מתוצרת הארץ, כתוב בהטעמה אשכנזית מלעילית ומותאם ללחן טוב יותר מקודמיו:

בְּמַחֲרַשְׁתִּי / כָּל אָשְׁרִי יָרַשְׁתִּי / אֶרְאֶה חַיִּים טוֹבִים / וְלֹא אֶחְסַר מַה בָּהּ
באותה שנה ובאותו מקום חיבר שפירא את המפורסם בשיריו, שיר עבודה, המוכר יותר במילות הפתיחה שלו 'יה חי-לי-לי הה עמלי', והתאימו לצלילי לחן ערבי. בשנה אחת יצאו אפוא מתחת עטו שני שירים שנפוצו בארץ יותר מעשרות השירים הנוספים שחיבר בימי חייו.

'המחרשת' נדפס לראשונה בשנת חיבורו, 1895, בשירונו של הביל"ויי מנשה מאירוביץ, שירי עם-ציון, בחתימת ב"ר נ"ש.

מנשה מאירוביץ, שירי עם-ציון, א, ירושלים 1895, עמ' כו-לה (אוסף אליהו הכהן)

בהערה שנדפסה בתחתית העמוד הראשון של השיר כתב המביא לבית הדפוס אריה לייב הורביץ, שעלה לארץ בשנת 1890 ובאותה עת שימש מורה בראשון לציון: 
העתקה מהשיר 'די סוכא' להמשורר הגדול ר' אליקום צונזר הי"ו, מאחד הפועלים בא"י, החותם בפסיבדונים 'בר נש'.
שמו המלא של נח שפירא לא נחשף כאן. אך בשורות שנדפסו מתחת לכותרת השיר צוין כי את התרגום הקדיש 'המעתיק' לדודו הרב מיכאל מידאנסקי, פעיל 'חובבי ציון' מייקטרינוסלב, שעלה אתו באנייה ארצה. מידאנסקי אכן היה דודו של שפירא. 

הוסיף על כך עורך השירון מנשה מאירוביץ: 'יו"ל [יוצא לאור] בפעם הראשונה ברשיון המשורר הצעיר הזה אשר הראה כוחו בהעתקת שירי עם אחדים'. מאירוביץ גם הוסיף מתחת לכותרת השיר הערה באשר ללחן: 'לשורר בניגון די סוכא של המחבר בשרגון [יידיש]'.

ו. המחרשה העברית והמנון המושבה מזכרת בתיה

בזימון מקרים מפליא, החלה המחרשה העברית לפלח את אדמת הארץ יחד עם תחילת התפשטות שירו של צונזר במושבות. את דגם המחרשה העברית הראשונה בארץ פיתח בשנת 1883 חרש ברזל צעיר בן שש-עשרה, יצחק לייב טופרובסקי שמו, שהיה מראשוני המתיישבים בראשון לציון. טופרובסקי ביקש להחליף את מחרשת העץ הערבית הפרימיטיבית, שהייתה בשימוש עד אז, ויצר מחרשת ברזל המיטיבה לחדור לאדמה ולהתמודד עם אבנים וטרשים. ניתן היה לחרוש בה עם סוס אחד בלבד, במקום  כפי שהיה נהוג עד אז  עם צמד שוורים.

ציור של הכומר קופר ויליאמס (1816-1762), 'צורת חקלאות למרגלות הכרמל', 26 בינואר 1799 (מוזיאון ויקטוריה ואלברט, לונדון)
מחרשת עץ ערבית עם שני שוורים (Hermann Guthe, Palästina, Bielefeld 1927)

הודות להמצאתו של טופרובסקי איכרי המושבות לא נזקקו עוד לשאול מחרשות אירופאיות מהטמפלרים של שרונה, וכך גם חסכו לא מעט כסף. המחרשה העברית הייתה אפוא אחד הפיתוחים הטכניים הראשונים שנוצרו בארץ בימי העלייה הראשונה (ראו עוד בפרק 'ממחרשת העץ למחרשת הברזל', בספרו של שמואל אביצור, ממציאים ומאמצים: מחוללי המהפכה בדרכי הייצור בארץ, יד בן צבי, 1986). 

דרך אגב, בשעות הפנאי ניגן טופרובסקי בחצוצרה ב'אורקסטרה' של ראשון...

יצחק לייב טופרובסקי מחצרץ ב'אורקסטרה' של ראשון לציון
(צילום: אהרן ריטבסקי; ישעיהו רפאלוביץ, מראה ארץ ישראל והמושבות, 1899)

באותה שנה, 1883, נוסדה המושבה מזכרת בתיה. עוד קודם שעלו ארצה עבדו מייסדיה כאיכרים במושבה החקלאית נוֹבוֹ-פָּבְלוֹבְקָה שליד העיירה רוֹזִ'ינוֹי שבבלארוס, ועתה, כשהתיישבו בארץ, אימצו את 'במחרשתי' כהמנונם. העידה על כך באוזניי צפורה מָלֶר (לבית אשבל), ילידת שנת 1896, שהייתה מעיין שופע של שירי זמר עבריים מימי העליות הראשונות, כולל הנדירים שבהם. צפורה הייתה בת למשפחה של חרשי ברזל ויוצרי מחרשות. אביה, לוי יצחק אשבל, בן למשפחה של חסידי חב"ד ובעצמו חסיד, הקים מסגרייה במזכרת בתיה ולמד את רזי המקצוע אצל הנפח טופרובסקי בראשון לציון.

בעקבות מורו ורבו טופרובסקי המשיך התלמיד לוי יצחק לפתח את המחרשה. ראובן אשבל, אחיה של צפורה, שהיה דור שני לנפחי מזכרת בתיה וכונה 'אמן הפטיש, הסדן והאש', עסק גם הוא בשכלול המחרשה העברית  שקרויה עד היום 'מחרשת אשבל'  והיה מגדולי יצרני המחרשות בארץ. הוא פיתח שורה ארוכה של מכשירים חקלאיים  מחרשות, מקצרות, חרמשים ומגלים  ואף זכה על כך בפרס קפלן (1951). חצר ביתו היה מוזיאון של מחרשות, כלים חקלאיים ופסלי מתכת שעיצב במו ידיו, וגם היום ניתן לבקר במקום.

מחרשת הברזל מתוצרת אשבל (מוזיאון ארץ ישראל)

המחרשה הייתה אפוא סמל במשפחת אשבל. בכל התכנסות נהגו בני המשפחה לשיר את 'במחרשתי', בתחושה של התרוממות רוח וגאווה. לא בכדי נחקק המשפט 'במחרשתי כל אשרי ירשתי', על חזיתו של בניין המועצה המקומית של מזכרת בתיה, ונשקף לעיני כל העובר ברחוב הראשי של המושבה.


אליהו הכהן עם צפורה מלר בחזית בניין המועצה של מזכרת בתיה (1970). על הקיר מתנוססת הכתובת 'במחרשתי כל אשרי ירשתי'.

ז. תרגומים לשפות אחרות
יהודית שמחוני (1991-1902)

בנוסף לנוסחים ביידיש ובעברית, תורגם 'במחרשתי' גם לשפות אחרות: בין 1905-1902 לאנגלית על ידי משה לוין מרחובות, לגרמנית על ידי י"ה בונדין ולרוסית על ידי הקומוניסט היהודי מרדכי ריוֶוסמן (מבש"ר; 1924-1868). על התרגום לאנגלית למדתי מפי ידידיה לוין, בנו של המתרגם, שאתו שוחחתי בשנת 1982; על התרגומים לגרמנית ולרוסית למדתי מהערתו של מרדכי שכטר (אליקום צונזערס ווערק, ב, עמ'  734). את התרגומים עצמם לא ראיתי ואיני יודע היכן פורסמו (התרגום לאנגלית פורסם כנראה באנגליה).

בשנת 1971 הרציתי בקיבוץ גבע, בנוכחות חברי הגבעטרון, ובין 
השאר סיפרתי על 'במחרשתי'. בתום ההרצאה ניגשה אלי חברת 
הקיבוץ יהודית שמחוני (שכינתה את עצמה 'שמחונית', כדרך הנשים הפמיניסטיות בראשית ימי המדינה), מי שהייתה חברת הכנסת הראשונה מטעם מפא"י ואמו של האלוף אסף שמחוני שנהרג בהתרסקות מטוסו בשנת 1956. היא סיפרה לי כי שרה את השיר ברוסית בשנות ילדותה (היא נולדה ב-1902), במושבה החקלאית נהר טוֹב שבפלך חרסון (אוקראינה). באותו מעמד רשמה שמחוני על פתק קטע שזכרה מהנוסח ברוסית, והנה הוא לפניכם: 


ח. שירו של צונזר: השפעות וחיקויים 

שיר המחרשה של צונזר התפרש, ובצדק, כקריאה לנטוש את אורח חייהם הנוכחי של יהודים בתפוצות, בעיקר של אלה שעסקו במסחר וב'עסקי אוויר' למיניהם, ולעבור למקצועות פרודוקטיביים, ובראשם חיי איכר העובד את אדמתו במולדתו וחי מיגיע כפיו. בדברי השבח לחייו השלווים של האיכר לא חידש צונזר מאומה; זהו מוטיב מוכר בספרות העולם בכלל וגם בספרות ישראל. כך למשל התפרסם בשנת 1870 השיר 'חיי האיכר', מתוך עיזבונו של המשורר הווילנאי מיכה יוסף לבנזון (1852-1828). מיכ"ל תרגם שיר של המשורר הרומי הוראציוס (המאה הראשונה לפני הספירה), שמהלל את חיי האיכר, ואפשר להניח שצונזר גם הכירו: 

כנור בת ציון, וילנה תר"ל, עמ' 83

אלא ששיר מליצי זה, שמעולם לא הולחן וגם אינו דומה צורנית לשירו של צונזר, לא טבע חותם של ממש; אולי משום שלא היה בו ניסיון לקשור בין חיי האיכר לבין ההתיישבות החדשה בארץ ישראל. לעומת זאת, בעקבות 'המחרשה' של צונזר, שבה נקשרו חיי האיכר להתיישבות בארץ, החלו להופיע שירים נוספים, דומים בצורה או בתוכן, שהטיפו לאותו רעיון, שלימים כונה בהגות הציונית-הסוציאליסטית בשם 'פירמידה הפוכה'.  

כך למשל, בחוברת זֵר פְּרָחִים, שנדפסה ב-1896 בעריכת גרשום באדר מלבוב, הופיע שירו של חיים זוננברג מוורשה, 'לוּ הָיִיתִי עוֹבֵד אֲדָמָה!', שהוא ממש חיקוי לשירו של צונזר:
אִכָּר עוֹבֵד אֲדְמָתוֹ – לוּ הָיִיתִי, / אָכַלְתִי לַחְמי וּמֵימַי שָׁתִיתֶי / בִּמְנוּחָה, בְּשִׂמְחָה, בְּהַרְחָבַת הַדַּעַת; / שָׁכַחְתִי דְּאָגָה, כָּל עָמָל וָכָעַס. 
קַמְתִּי בַבֹּקֶר, הַשָׂדֶה יָצָאתִי, / לֹא רָעִיתִי רוּחַ, עֲבוֹדָה מָצָאתִי; / לֹא דָּאַגְתִּי אֵיפֹה אֶמְצָא מִחְיָתִי, / לַחְמִי וּמֵימַי הֲלֹא נָתְנָה אַדְמָתִי (זר פרחים, ב, ורשה תרנ"ו, עמ' 22-19).
שנה אחר כך הדפיס הסוחר והמשורר הציוני נפתלי משכיל לאיתן (1897-1829) ממינסק את ספרו מזמור לאיתן (ורשה תרנ"ח) ובו כלל את 'שיר ציון', שלדבריו יש 'לזמר ולשיר אותו במקהלה'. השיר פותח ברוח רומנטית המשלבת פאתוס ציוני עם שברי פסוקים מתהלים: 'ארץ ירדן וחרמונים, נחלת אבותי, כלתה לך נפשי, כמהּ לך בשרי'. לאחר שהמשורר מבטיח לשוב אל ארצו ואל מולדתו, הוא מתחייב כי עם שובו 'לא אתפוש חרב, כידון וקשת ...ידי למעדר, ימיני לאת ומחרשת'. בסיום הקטע בא פזמון חוזר לשירת המקהלה, שמהללת את חיי האיכר ברוח 'המחרשה' של צונזר: 

מזמור לאיתן, ורשה תרנ"ח, עמ' 12

קוראי רשימותיי בבלוג עונג שבת בוודאי יזכרו את הפרק שירוני ארץ ישראל הראשונים: 'נגינות ציון' (20 בינואר 2017). הבאתי שם את  'החריש', שיר שחיבר שלמה ויינשטיין מהמושבה סג'רה בשנת 1907 בהשפעת שירו של צונזר ובמתכונת דומה לו.



בשירון נגינות ציון (ירושלים תרנ"ז), שערך שלמה ויינשטיין, נכלל כבר השיר 'במחרשתי' בתרגומו של בר-נ"ש. כעבור שנה חיבר ויינשטיין עצמו שיר בשם 'יגון ואושר', שבו עודד את צעירי ירושלים לעזוב את עיסוקיהם בעיר ולעבור לחיי איכָּרוּת במושבות. השיר נדפס בחוברת הראשונה של חבת הארץ, שהוציאה 'אגודת יישוב ארץ הקודש' (ירושלים תרנ"ח), שעם חבריה נמנה גם ויינשטיין. אליעזר רפאל מלאכי, חוקר תולדות היישוב הישן, הקדיש לחוברת נדירה זו פרק ארוך בספרו פרקים מתולדות הישוב הישן (הקיבוץ המאוחד, תשל"א), ובו ציטט קטע משירו של ויינשטיין המתאר, כדבריו, 'רגשות גיל וחדוות אושר של האיכר במושבות יהודה, שומרון והגליל, המשדד את אדמת המולדת'. 


קל להבחין ברוחו של 'במחרשתי' השורה על קטע זה: 
מָה טוֹב לָאִכָּר / בְּצֵאתוֹ הַכִּכָּר. / יַחֲרוֹש יִזְרַע שָׂדֵהוּ, / יִקַּח מַעְדֵרָה, / אַחַר מַזְמֵרָה, / יַעֲדוֹר יִזְמוֹר כַּרְמֵהוּ. / יָבוֹא הַגָּנָה, / יִקְטוֹף שׁוֹשַׁנָּה, / יִירַח אַף יָשִׁיב נַפְשֵׁהוּ (עמ' 242).

ט. אחרית דבר

דרך ארוכה הלכנו בעקבותיו של אליקום צונזר. תרומתו לזמרת הארץ מסתכמת בשלושת השירים הדו-לשוניים והקדם-ציוניים שעקבנו אחרי גלגוליהם: 'השושנה', 'שיבת ציון' ו'המחרשה' (היא 'המחרשת' היא 'במחרשתי'). שירים אלה, ובמיוחד 'המחרשה', זכו להצלחה יוצאת דופן ולמעשה אף פעם לא נעלמו ממפת הזמר העברי. הם המשיכו דרך קבע להופיע בעשרות שירונים שנדפסו והופצו בארץ ומחוצה לה. לא יכולנו כמובן לרשום את כולם, ודי אם נזכיר את השירון הנדיר של 'שירי עם' בעריכתו של ז'יגה הירשלר (1941-1894), שיצא לאור בשנות העשרים בזגרב שביוגוסלביה.


ז'יגה הירשלר, שירי עם, זגרב [שנות העשרים]

וכאן מתוך ספרו של אברהם צבי אידלסון, שמורה כי יש לשיר את שירו של צונזר 'בגילה'.

אברהם צבי אידלזון, ספר השירים: קובץ שירים לגני ילדים, לבתי ספר עממיים ותיכוניים, ברלין תרע"ב, עמ' 67

באתר Russian Records (ומשם גם בזמרשת) ניתן להאזין לצלילי 'במחרשתי' הבוקעים מתקליט שיצא בווילנה בשנת 1910 של תזמורת הבריגדה הארטילרית השלושים של צבא הצאר (תזמון 2:02). את הביצוע המרגש הזה, שהוא ההקלטה הראשונה של לחן השיר שיש בידינו, איתר צבי (גרימי) גלעד מקיבוץ עין גדי.

בספרייה הלאומית מצויה הקלטה (במהירות 78 סיבובים לדקה), של 'במחרשתי' ו'שיבת ציון', כנראה משנות העשרים, מפי אנה שוֹמֶר רוטנברג. בשנות הארבעים חידש המלחין יצחק אֶדֶל סדרה של שירי חיבת ציון, ביניהם שלושת שיריו הנזכרים של צונזר. השירים בעיבודו של אדל הוקלטו בביצוע מקהלת פועלי תל אביב (1955), מקהלת סמינר לוינסקי, מקהלת קול ישראל (1962), ומקהלת חברת הנוער של השומר הצעיר במופע 'אנו עולים ושרים' (1963). במופע 'אנו נהיה הראשונים: שירי העליות הראשונות', שנערך בערב יום העצמאות של שנת 1963 בבנייני האומה בירושלים, הושרו שוב שלושת השירים: 'השושנה' מפי נחמה הנדל, ו'שיבת ציון' ו'במחרשתי' מפי חבורת רננים בליווי חמישיית גלבוע ובעיבודו של גיל אלדמע. המופע שודר ברדיו ושיריו הוטבעו על שני תקליטים אריכי נגן.

כעבור עשור חודשו השירים בסדרת הטלוויזיה 'שרתי לך ארצי', שיצאה גם היא במארז תקליטורים, ואחרי כן הושמעו שירי צונזר בסדרת התכניות 'נתיב הזמר' שערכה נתיבה בן-יהודה ב'קול ישראל'. השירים בוצעו והוקלטו על ידי חבורות זמר ונגינה, כמו חבורת שהם ותזמורת כלי הפריטה של שְׁפֵיָה. 

הנה כי כן, לא נטושה לגמרי היא חלקת שדה זו, ומדי פעם עדיין מבצבצים פה ושם שיריו של צונזר שבהם מהדהדת תקופת הערש של המהפכה הציונית.

לגלגול שונה לחלוטין של 'במחרשתי' הפנה אותנו יובל רויכמן. מתברר שהלחן הציוני של צונזר 'גויר כהלכה' ומלווה פיוט בארמית שחיבר האר"י ושמו 'אזמר בשבחין'. באינטרנט אפשר למצוא כמה עיבודים גנובים כאלה של 'במחרשתי' ('הלב והמעין', נדב בכר), איש מהם אינו מזכיר את צונזר כמקור לפלגיאט ה'חסידי' כביכול.

נספח: מהו 'שְׁלוֹם המחרשה'?

צונזר הביא את המחרשה אל הזמר העברי, אך מי שהפך את הכלי החקלאי הזה לסמל של ההתיישבות בארץ היה נתן אלתרמן. כך ב'שיר בוקר', שלו, שנכתב ב-1932: 'מִמּוֹרְדוֹת הַלְּבָנוֹן עַד יָם הַמֶּלַח נַעֲבֹר אוֹתָךְ בְּמַחְרֵשׁוֹת'; וכך ב'זמר הפלוגות' שנכתב ב-1938: 'אֶת שְׁלוֹם הַמַּחֲרֵשָׁה נָשְׂאוּ לָךְ בַּחוּרַיִךְ, / 
הַיּוֹם הֵם לָךְ נוֹשְׂאִים שָׁלוֹם עַל הָרוֹבִים'. שני השירים הולחנו, כידוע, על ידי דניאל סמבורסקי. 

זמן רב לא הצלחתי לרדת לסוף כוונתו של אלתרמן כשטבע את הצירוף 'שלום המחרשה', שכן צירוף זה אינו מוכר קודם לכן בשפה העברית. אלתרמן בימי חייו תמיד חמק מלהתראיין ולא הותיר לנו בדל הסבר על חידוש לשוני זה שלו. לימים עלתה בדעתי השערה, שמא צירוף זה בא לציין דרך תגובה ודפוס מחשבה שנהגו עד אז ביישוב ואלתרמן קרא לשנותם.

מאז ראשיתה של ההתיישבות היהודית החדשה בארץ קראו מנהיגי היישוב, בתגובותיהם להתנכלויות ולפרעות, להיצמדות למחרשה כסמל של חיי שלום ושגרה. את העמדה הזו היטיבו לשקף שירי הזמר שנכתבו בעקבות המאורעות הקשים. 

כבר בשנת 1899, כשלימד המורה והמשורר שמואל ליב גורדון (של"ג) בבית הספר העברי ביפו, הוא ראה מסביבו מבטים עויינים של ערביי מנשייה וחש מאוים. תחושות אלה הביאוהו לחבר את שיר הזמר 'שָׁבֵי צִיוֹן', שבו כתב: 


שמואל בן ציון, 'שבי ציון', הגן, פטרבורג תר"ס (1899), עמ' 159

בשנת 1920, אחרי קרב תל חי, כתב אבא חושי (אז שנלר) את השיר 'בגליל בתל חי' לזכרו של טרומפלדור. אין בשיר כל רמז של קריאה לנקם. לעומת זאת הוצג בה טרומפלדור כאיש שכל שעות היום הלך אחרי המחרשה:
כָּל הַיּוֹם אֲנִי חָרַשְׁתִּיוּבַלַּיְלָה קְנֵה רוֹבֶה בְּיָדִי אָחַזְתִּי / עַד הָרֶגַע הָאַחֲרוֹן.
שמונים שנה לאחר שנכתב השיר גילה יעקב גרוס המנוח סרט שצולם בארץ בשנת 1913 ובו נראה טרומפלדור, הגיבור 'הגידם' מן השירים, אוחז מחרשה בידו האחת וחורש.

הנה הוא הסרטון מלווה – איך לא? – בשיר 'במחרשתי' של צונזר:



לאחר נפילתו של טרומפלדור חיבר ברל כצנלסון את תפילת 'יזכור', לזכרם של 'הנאמנים והאמיצים, אנשי העבודה והשלום, אשר הלכו מאחרי המחרשה'. הוא כתב זאת מבלי לדעת שאי שם במסתרים חבוי סרט שבו צולם טרומפלדור הולך אחרי המחרשה. נוסח זה של 'יזכור' נשמר עד היום באזכרות לנופלים במערכות ישראל.


ברל כצנלסון, 'יזכור עם ישראל' קונטרס, כט, כ"ב באדר תר"ף

בשנת 1921, לאחר רצח ברנר וחבריו הסופרים בפרדס באבו כביר, חיבר דוד שמעוני את השיר 'אַל סְפוֹד' (הלחין יוסף מילט). וגם בו אין ולו משפט אחד של תאוות נקם, אלא רק פנייה ליישוב לחשוק שיניים ולהמשיך לחרוש:
אַל סְפֹד, / אַל בְּכוֹת / בְּעֵת כָּזֹאת. / אַל הוֹרֵד רֹאשׁ! / עֲבֹד! עֲבֹד! / 
הַחוֹרֵשׁ, חֲרֹשׁ! הַזּוֹרֵעַ, זְרַע! / בְּרֶגַע רַע / כִּפְלַיִם עֲמֹל, / כִּפְלַיִם יְצֹר.
בשנת 1929, אחרי פרעות תרפ"ט, הרדימו אמהות בארץ את ילדיהן בשיר הערש שחיבר עמנואל הרוסי לצלילי המנגינה החסידית 'שכב בני'. בשיר זה מרגיעה האם את עוללה כי גם כאשר 'בוערת הגורן בתל יוסף וגם מבית אלפא עולה עשן', הרי שלמרות כל זאת 'אסור להתייאש'  'מָחָר יֵצֵא אַבָּא לַחְרֹשׁ, / בַּתֶּלֶם, בַּתֶּלֶם יֵלֵךְ הָאָב. / הִנֵּה תִּגְדַּל, תָּרִים הָרֹאשׁ, / תֵּצְאוּ לַשָּׂדֶה אָז יַחְדָּיו'. החריש הוא המענה.

עם פרוץ מאורעות תרצ"ו (1936) והקמת היישוב תל עמל, הראשון בין יישובי חומה ומגדל (10 בדצמבר 1936), חיבר זלמן חן, אז בן עשרים ושתיים בלבד, את השיר 'שורו הביטו וראו', שהפך תוך זמן קצר לאחד משירי ההתיישבות העובדת הבולטים והאהובים. המשפט המוכר, שסיים את הבית הראשון, היה 'וְהַמַּחְרֵשָׁה שׁוּב פּוֹלַחַת בַּשָּׂדֶה'.

אך כשהחמירו ההתנכלויות, וכותרות העיתונים בישרו כמעט בכל יום על קרבנות חדשים, בא המפנה: הוחל בארגון כוח מגן והוקמו פלוגות השדה (הפו"שים), שלמענם חיבר אלתרמן את 'זמר הפלוגות', ובו המשפט שעמו התחלנו את המסע: 'אֶת שְׁלוֹם הַמַּחֲרֵשָׁה נָשְׂאוּ לָךְ בַּחוּרַיִךְ, / הַיּוֹם הֵם לָךְ נוֹשְׂאִים שָׁלוֹם עַל הָרוֹבִים'. 

את המשפט הזה, המצוטט רבות, ניתן לפרש כביטוי למפנה: מהגנה להתקפה. אם עד היום נקטנו במדיניות של 'שְׁלוֹם המחרשה', דהיינו המענה להתנכלויות יהיה המשך החריש כסמל לתקיעת יתד באדמה, הרי שמכאן ואילך, בגבור המהומות, אנו נושאים את השלום על הרובים. מה הפלא שכאשר סיפר רזיאל ממט את סיפורם של חיימקה לבקוב, הסייר האגדי של הפלמ"ח, וחבריו, הוא הכתיר את ספרו בשם שלום על הרובים... (משרד הבטחון, 1986).

הנה 'זמר הפלוגות' בסרטון שהכין יעקב גרוס המנוח על רקע סרטון שבו רואים את הפו"שים. העיבוד המוזיקלי המוכר הוא של יצחק (זיקו) גרציאני.



מעניין לעקוב אחרי גלגולי המחרשה גם בימי המדינה, כשהמחרשה כבר רתומה לטרקטור ולא לסוסים או שוורים. נזכיר כאן רק את 'שיר ערש נגבי', שכתב יחיאל מוהר ב-1955 (לחן משה וילנסקי) על רקע ההתקפות הבלתי פוסקות של המסתננים מרצועת עזה (פדאיון). גם שיר זה ממשיך את גישתו של אלתרמן, בקביעה ש'אין חריש עמוק בלי נשק'.
רוּחַ, רוּחַ עַל בֵּיתֵנוּ / וְכוֹכָב אוֹרוֹ צוֹפֵן / אַבָּא שָׁם חוֹרֵשׁ שְׂדוֹתֵינוּ; / נוּמָה, נוּמָה, בֵּן.  
לָמָּה זֶה יַחֲרֹשׁ בַּלַּיְלָה / וְאוֹתִי לֹא יְיַשֵּׁן? / אַדְמָתֵנוּ בְּנִי, אֵין פְּנַאי לָהּ / נוּמָה, בֵּן, נוּמָה, בֵּן.  
יֵשׁ דָּבָר אוֹרֵב בָּאֵלֶם / וְתַנִּים חוֹרְצִים שׁוּב שֵׁן. / אַבָּא אֵי מוֹתֵחַ תֶּלֶם? / נוּמָה, נוּמָה, בֵּן.  
הֵן יַחֲרֹשׁ בִּשְׂדוֹת הַמֶּשֶׁק / לָמָּה לוֹ אֶקְדַּח וּסְטֵן?  
אֵין חָרִישׁ עָמֹק בְּלִי נֶשֶׁק! / נוּמָה, בֵּן, נוּמָה, בֵּן.  
ניפרד אפוא מן המחרשה עם שושנה דמארי ב'שיר ערש נגבי':



'שלום המחרשה' – פסל מתכת בקיבוץ כרם שלום שבגבול רצועת עזה.
הפסל הוא שילוב של מחרשת ברזל ויונת שלום הנושאת בפיה אשכול ענבים
(צילום: משה רימר; טיול בעיר)

בעלי התוספות

הצייר (והקורא הוותיק של הבלוג) יעקב גוטרמן, איש קיבוץ העוגן וידיד קרוב של אליהו הכהן, קרא את הרשימה ומיד הכין איור מקסים זה...

ציור: יעקב גוטרמן



14 תגובות:

  1. שבת שלום עם תודה גדולה לכם, אליהו הכהן על המחרשה ושיריה והערכים והזיכרונות שבאים עימה והמשוררים והמלחינים שהיו סביבתה ולך דוד שהבאת לנו אותה, עם אליהו, על במתך.
    ת ו ד ה.
    אין אין אין מילים.

    השבמחק
    תשובות
    1. עבודתו הברוכה והפוריה של אליהו הכהן ראוייה בהחלט לברכת תודה - עבודת ענק שראוייה למתן פרס במיוחד לאיש הזה. גם "חבורת שהם" הנזכרת כבדרך אגב שווה תודה גדולה על פעילותם הבלתי נלאיית לשימור זמר עברי . כדאי בהזדמנות זו גם לברך את דן אלמגור שעשה רבות - יחד עם אליהו הכהן- לשימור ושיחזור הזמר העברי וגם את חבורת זמרשת. זכיתי לפני שנים הרבה, לייתר דיוק ב-1962, לשמוע את אברהם הרצפלד שר בקולו את השיר שהיה שגור על שפתיו בכל עלייה על הקרקע של ישובי "חומה ומגדל"- זה היה במלאת 25 שנים לעליית הישוב הראשון במסגרת "חומה ומגדל" (תל עמל, הלא היא ניר דוד) . 9 שנים לאחר מכן נדם קולו של האיש הנערץ הזה. את חוויותי מאותה עליה מחודשת והקמת החומה והמגדל העלייתי על הכתב ב"משמר לילדים" (13.11.1962).לסיכום :תודה לכל העושים לשימור העבר המוסיקלי של השיר העברי.

      מחק
  2. 'עבודת שורשים' נהדרת ומעשירה, תודה!

    השבמחק
  3. היום, כשהמחרשה המפורסמת היא מוצג מוזיאוני והאושר הבוקע מן השיר אינו מרגש מאזינים צעירים - הרי לנו סיפורו של שיר וסיפורה של ההיסטוריה על המחרשה שהשתלבה כל כך עמוק בשירי הזמר של אליקום צונזר כפי שמבטא ומספר בדרכו הייחודית והמקיפה אליהו הכהן. תודה לאליהו ותודה לדוד אסף. אכן - זו הפינה המרנינה את הלב בשלל הפינות הנפלאות של "עונג שבת".

    השבמחק
  4. כדאי לשים לב שבתרגום של נוח שפירא מופיע מוטיב חדש, שלא היה בתרגום הראשון. השיר במקור מדבר על אידיליה כפרית - האיכר העובד את אדמתו חי חיי שלווה ולא יודע מחסור. זה אמנם לא מדויק, משום שחיים חקלאיים מלאים בדרך כלל דאגות מאיתני הטבע, ממזיקים וכיו"ב, אבל בדומה כנראה ליצירות פסטורליות אירופיות אחרות, הדימוי הכפרי הוא של שלמות ושל שלווה - והניגוד הוא לסוחר שנדרש להתחרות בסוחרים אחרים, לעסוק בכספים ובאשראי, לשלם מיסים, לדעת מחסור, לזרוק סחורה וכן הלאה.
    בתרגום של נוח שפירא מופיע לראשונה מוטיב היושר. "באושר, מי יחייה ביושר [..] וכספי נקי וישר". מדובר להתרשמותי בהתפתחות המחשבה וההבנה של החיים החקלאיים בעקבות הקמת המושבות בארץ. אני מצרף קטע מעיתון המליץ מיום 9/1/1890 - בין תאריך כתיבת השיר (1887) לבין פרסום התרגום הראשון (1893).

    http://jpress.org.il/Olive/APA/NLI_heb/SharedView.Article.aspx?href=HMZ%2F1890%2F01%2F09&id=Ar00101&sk=41306D8E

    הקטע מדבר על שני סוגי חקלאים: האיכר והנוטע. האיכר מספק את צרכיו ואינו חייב בשיווק התוצרת שלו. הנוטע מוכר את התוצרת החקלאית שלו, ובפועל הופך להיות סוחר - על כל החסרונות של המקצוע שנמנו לעיל. הכותב, חניך ב"זכרון יעקב" על פי הכותרת, כותב כך: "אך האמנם יהיו האכרים מבורכים בכל? האמנם ימצאו את הטוב ההוא אשר הם מנשאים את נפשם אליו: לאכול פתם בשלווה ונחת כמשפט אכרים לבל יגאלו עוד כפיהם במסחר המשביע את בעליו עמל ורעות רוח ביום ובלילה, המשליח את האדם איש ברעהו *לעקוב לעשוק ולרמות עד בלי חוק*". כלומר כאן כבר נזכר מוטיב היושר שמופיע מאוחר יותר בתרגום של נוח שפירא. דרך אגב, המסקנה של הכותב היא שיש לשלב בין האיכרות (לאספקה עצמית) לבין הנטיעות (לשיווק התוצרת).

    נקודה נוספת היא עניין "שלום המחרשה". נראה לי שאלתרמן התכוון להנגיד בין "שלום הרובים" ל"שלום המחרשה". שלום הרובים הוא לדעתי פרפראזה על "שלום של כידונים" (peace of bayonets) - מושג אירופי שפירושו שלום מלאכותי הנשמר בזכות איום הנשק. אני משער ששלום המחרשה הוא ההיפך - שלום ויחסי שכנות טובים הנשמרים בזכות הסולידריות בין חקלאים משני העמים.

    השבמחק
  5. יעקב גוטרמן25 במאי 2018 בשעה 13:44

    זר פרחי תודה לאליהו המפיק למעננו פניני אחר פנינה!

    השבמחק
  6. נאוה קור בודק25 במאי 2018 בשעה 14:02

    כרגיל תודה על המחקר המעמיק, אני לומדת ממנו הרבה ומשתדלת להפיץ בשמך בכל דרך אפשרית.

    מבקשת רק להוסיף מידע על המופע "אנו נהיה הראשונים":


    "אנו נהיה הראשונים",מופע שהופק ושודר במוצאי יום העצמאות ה-15, שנת 1963,שנה בה לא נערך פסטיבל הזמר (השהתחיל בשנת 1960), ובמקומו החליטוההועדה לחגיגות יום העצמאות ומרכז ההסברה לציין מלאת 80 שנה לעליה הראשונה וכך נולד המופע "אנו נהיה הראשונים" – שירי העליות הראשונות. את המופע ערכו אנשי "קול ישראל" חנוך חסון, נקדימון רוגל ומאיר נוי, דברי הקישור חוברו ע"י חיים חפר. התכנית שודרה, כאמור, בשידור ישיר ברדיו מבנייני האומה והנחו אותה יצחק שמעוני ורבקה מיכאלי.
    אמנם רשות השידור וקול ישראל נסגרו ובוטלו לפני שנה אבל כדאי מאד לזכור את מפעלות קול ישראל.


    תודה רבה ושבת שלום




    השבמחק
    תשובות
    1. כמי שהיה בין עורכי המופע 'אנו נהיה הראשונים' בשנת 1963, אני מבקש לציין כי מתיאורה של נאוה קור בודק, נפקד שמו של מי שהשתתף בהכנת המופע: אליהו הכהן.
      מה שקרה הוא שבעיצומה של הכנת המופע, הודיע חיים חפר כי לא יוכל להשתתף בהכנת התכנית. לדבריו, לאחר שכתב בזה אחר זה את הטקסט לסרט 'עץ או פלשתיין', ואחר כך לתכניות 'תל אביב הקטנה' ו'היה היו זמנים' – אין לו עוד מה לומר בענייני נוסטלגיה.
      היינו במבוכה רבה, והחלטנו יצחק שמעוני ואני, לזמן את אליהו הכהן, שהגיש אז תכניות 'יין ישן נושן' ברדיו, ולצרפו לצוות מכיני התכנית. אליהו הצטרף מיד, השתתף בפגישות ההכנה, ובהשפעתו חזר חיים חפר מסירובו ושיתף אתו פעולה. תוך זמן קצר הושלמה הכנת התכנית והמופע ניצל ויצא אל הפועל כמתוכנן.
      מאחר שעורכי התכנית: יצחק שמעוני, נקדימון רוגל, מאיר נוי, וגם חיים חפר, אינם עוד אתנו, נשארתי כנראה היחיד היכול להעיד על מה שהיה.

      מחק
  7. אליהו, כתבה מופלאה שלך, כרגיל. יישר כוח. הזכרת את יהודית שמחוני(ת) ואף הבאת בכתב-ידה מלים ברוסית של "במחרשתי". נסיונות שלי לאתר מידע בעקבות המלים הללו לא צלחו בינתיים. אני נזכר, שבזמנו כתבת לי, כי יהודית שמחונית היא זו שגם סיפרה לך שהלחן של "לא ביום ולא בלילה" הוא של ואלס רוסי. עוד ציינת בזמנו כי היא גם הוסיפה לך פרטים על כמה מהשירים שהזכרת בהרצאה שלך בקיבוץ גבע (בין היתר על "במחרשתי" וגם "שחקי, שחקי"). אני תוהה אם הצלחת אולי כעת לאתר גם את המידע הספציפי לגבי השירים ששמחונית העירה אודותם. בייחוד אשמח לדעת על המקור של "לא ביום ולא בלילה", אם אכן יש לך מידע כזה.

    השבמחק
  8. אליהו מצטט את זלמן חן: "והמחרשה שוב פולחת בשדה".
    זלמן חן כתב: ".. שוב פולחת השדה" (תודה לנחומי הרציון). הב' במקום הה' שייכת ל'חכמת ההמון'. השיבוש כה השתרש, עד כי לא ניתן למצוא את הנכון, בכתב ובקול, כולל הרצפלד עצמו. (להוציא גיל אלדמע עם חבורת 'רננים').

    השבמחק
    תשובות
    1. במאמרי הזכרתי את הנוסח 'שוב פולחת בשדה', שהוא הנוסח המושר בציבור וגם ע"י הרצפלד וגם ע"י המחבר עצמו.
      בנוסח המקורי גם לא נכתב 'בשלהבת ירוקה' אלא 'בלהבה ירוקה', אך מי שר כך?
      את הנוסח המקורי של 'שורו הביטו וראו' חשפתי לראשונה לפני שנים על סמך התכתבות עם המחבר השמורה עמי. כללתי נוסח בלתי-מושר זה במאמרי 'אש יוקדת בחזה' (אריאל 185, ספטמבר 2008, עמ' 99-101, ולפני כן ב'חדשות בן עזר').

      מחק
  9. איזו יריעה רחבה נפרשה לפנינו בזכותך אליהו גלגולי המחרשה ,שיריה , ניגוניה וכל עומס הציונות על כתפיה העגולות והחדות תודה רבה רבה
    רון

    השבמחק
  10. כרגיל אליהו הכהן מדהים. שתי הערות קטנות וקטנוניות
    א. על פי התמונה טופורובסקי לא מנגן בחצוצרה אלא על אחיה הקטן של הטובה - הבריטון. כך נראה מצורת הכלי ומגודל הפיה.
    ב. למגיב- עניין היושר לא חודש על ידי נח שפירא הוא נמצא כבר בשיר המקורי והארוך של צונזר

    השבמחק
  11. אתה צודק, אבל זה מופיע בלשון "אתן את בתי לאיש עובד ישר", כלומר זה לא מתאר את הדובר האיכר וגם לא בהכרח את מקצוע האיכרות, אלא זאת מין אמירה כללית בשבח היושר. לכן לא מצאתי בה את אותה האידאליזציה של מקצוע האיכר לעומת הסוחר היהודי הרמאי, שישנה לדעתי בנוסח של שפירא.

    השבמחק

הזינו את תגובתכם בחלון התגובות. אחר כך פתחו את הלשונית "הגב כ:", לחצו על "שם / כתובת אתר' ורשמו את שמכם (אין צורך למלא את 'כתובת אתר'). נא רשמו שם אמיתי (מה יש להסתיר?) או כינוי, והימנעו, ככל שניתן, מ'אנונימי'. לבקשה 'הוכח שאינך רובוט' הקליקו על העיגול – זהו.

מגיבים שאינם מצליחים להעלות את תגובתם מוזמנים לכתוב אליי ישירות ואני אפרסם את דבריהם.

תגובות שאינן מכבדות את בעליהן ואינן תורמות לדיון – תוסרנה.