הרצל יוזם תחרות לחיבור המנון לאומי

חברי מועצת העם עומדים בשירת 'התקווה' בטקס הכרזת העצמאות של מדינת ישראל. תל אביב, ה' באייר תש"ח
(צילום: זולטן קלוגר; אוסף התצלומים הלאומי)

מאת אליהו הכהן

א. שתי התחרויות הראשונות

השיר 'התקווה' מצליח לשמר את מעמדו כהמנון לאומי זמן ממושך יותר מאשר רוב ההמנונים של אומות העולם, אך הוויכוח הציבורי סביבו נמשך למעשה מאז כתיבתו בידי נפתלי הרץ אימבר לפני כ-130 שנה. הוא שרד באורח פלא לאורך כל ההתרחשויות ההיסטוריות המהפכניות שעברו על העם היהודי במאה העשרים ושבסופן הוגשמה התקווה בת שנות אלפיים להשגת ריבונות בארץ ציון וירושלים. וכל זאת, על אף שמעולם לא נבחר לשמש המנון, לא בתחרות ולא במכרז. רק בשנת 2004 עיגנה הכנסת לראשונה את מעמדו החוקי של השיר. ההחלטה היחידה שהכירה בו כהמנון הועלתה על ידי ליאו מוצקין בקונגרס הציוני ה-18 שהתקיים בשנת 1933 בפראג. בהחלטה זו נאמר: 'הקונגרס קובע שלפי מסורת רבת שנים "התקווה" הוא ההמנון הלאומי של העם היהודי'. החלטה זו לא התקבלה בעקבות בחירה בין כמה חלופות. היא רק נתנה תוקף לעובדה ש'התקווה' ממילא מושרת זה שנים כהמנון בפי העם.

מאז שהונהג לראשונה כהמנון לאומי המושר בקימה, ועד ימינו אלה, לא הייתה שנה אחת שבה לא הועלו הצעות לשנותו או להחליפו. אלה מערערים על מילותיו ואלה מסתייגים מלחנו. מנחם אוסישקין התלונן על רפיונו המוזיקלי והמלחין יואל אנגל אף הגדירו כ'המנון מאוס'. עשרות שירים הוצעו במרוצת השנים כתחליפים טובים יותר, וביניהם פסוקי תהלים כמו 'שיר המעלות בשוב ה' את שיבת ציון', 'משמר הירדן' של אימבר עצמו, 'שם במקום ארזים' (בתרגומו העברי של אהרן ליבושיצקי), 'ברכת עם' ('תחזקנה') של ח"נ ביאליק, 'אני מאמין' ('שחקי שחקי') של שאול טשרניחובסקי,'מעל פסגת הר הצופים' (של אביגדור המאירי), 'כחול ים המים' של נתן אלתרמן, 'ירושלים של זהב' או 'מחר' (של נעמי שמר), ועוד ועוד, אך אף אחת מן ההצעות לא הצליחה לקעקע את מעמדה של 'התקווה' והיא נותרה איתנה ומבוצרת.

ובכל זאת, מתברר כי כבר בשלהי המאה ה-19, בראשית ההתעוררות הלאומית, נערכו שלוש תחרויות פומביות לחיבור המנון לאומי, שבהן נטלו חלק משוררים, חרזנים וחובבי ציון. לכל תחרות כזו מונתה ועדת שופטים מכובדת כדי שתבחר את השיר שיהיה ראוי לתואר 'המנון לאומי'. בסופו של דבר הן כשלו בתפקידן. אף לא אחת מהן הניבה שיר שיכה שורש ויושר כהמנון בפי המוני העם.

התחרות הראשונה לכתיבת המנון לאומי נערכה בשנת 1882 ברוסיה מטעם כתב העת היהודי בשפה הרוסית רוּסְקִי יֶבְרֶיי וביוזמתו של העורך יהודה לייב קנטור (1915-1849), לימים עורך היום, היומון העברי הראשון. השתתפו בה שני משוררים צעירים שנבחרו על ידי העורך: המשורר המחונן מיכאיל (מאיר) אברמוביץ, בנו המומר של ש"י אברמוביץ, הלא הוא מנדלי מוכר ספרים, והמשורר הנערץ שמעון שמואל פרוג )1916-1860), שכתב בעיקר ברוסית וביידיש. בתחרות זכה שירו של פרוג 'הכוֹס' (או 'הגביע') שנכתב ברוסית. שיר זה תורגם ליידיש ב-1891 על ידי י"ל פרץ ('דער בעכער'), ולעברית ב-1898 על ידי יעקב קפלן. הוא הולחן פעמים אחדות, בין השאר על ידי המלחין הווילנאי אברהם משה ברנשטיין, אך לא התפשט כשיר אלא בעיקר כדקלום בכנסים ובעצרות בתקופת היישוב. 

לתחרות השנייה, שהוכרזה בשנת 1886 על ידי אגודת 'בני ציון' במוסקבה, כבר הוגשו 26 הצעות, ובסופה נבחר שירו של מנחם מנדל דוליצקי, 'על הררי ציון', שהולחן אף הוא בידי ברנשטיין.

על שתי התחרויות כתבתי בפירוט רב במאמרי 'על הררי ציון: בחיפוש אחר המנון לאומי', בספר לשוחח תרבות עם העלייה הראשונה, בעריכת יפה ברלוביץ ויוסי לנג (הקיבוץ המאוחד, 2010, עמ' 247-223). כאן אדון לראשונה בתחרות השלישית, שאותה יזם בנימין זאב הרצל בשנת 1897.

דיוקן הרצל מתוך פרסום של קק"ל בפולין, תרע"ז (1917)

ב. הרצל וההמנון

הרצל ייחס חשיבות רבה לסמלי לאום, ובפרט להמנון ולדגל. ידועה הצעתו לדגל שבעת הכוכבים, שאותו תיאר במחברתו מדינת היהודים (1896). פחות ידועה יוזמתו לקדם בחירת המנון לאומי לעם היהודי. בן 29 היה אז בסך הכול...

דגל שבעת הכוכבים שאותו שירטט הרצל בכתב ידו (נחלת הכלל)

מחשבותיו על ההמנון קדמו לאלה על הדגל. הוא החל ביוזמה זו ב-1895, כאשר הציע לפנות אל שלושה מלחינים יהודים ידועי-שם ולהזמין אצלם המנון. הוא אף נקב בשמותיהם של אלה שבעיניו ראויים לפנייה זו. וכך כתב ביומנו ב-7 ביוני 1895: 'להטיל על גולדמרק, בריל וקומפוניסטים יהודים אחרים (גם מנדל) חיבור המנוני-עם (מרסייז של היהודים). לקבוע פרסום – לא נחוץ [אין צורך] וגם מגוחך. הטוב שבהם יתפשט בקהל' (כתבי הרצל, ב: היומן, א, הוצאת ניומן, תש"ך, עמ' 36). 

מי היו מלחינים אלה, שהיום שמם בקושי מוכר?

איגנץ בריל (1907-1846)

קרל גולדמרק (1915-1830)

קרל גולדמרק, יליד הונגריה שפעל בווינה, הלחין את האופרה 'מלכת שבא', סימפוניה וקונצרטים לכינור. איגנץ בריל, מלחין ופסנתרן יליד צ'כיה, פעל גם הוא בווינה והיה בן חוגו של יוהנס ברהמס. ריכארד מנדל (Mandl; 1918-1859), היה גם כן מלחין וינאי, אך רק מעט מידע נותר עליו. 

בריל, שהלחין עשר אופרות ובהן 'צלב הזהב' שזכתה להצלחה רבה, נעתר לפניית הרצל והלחין המנון ושמו Ein Hauch weht durch die Lande (רוח נושבת בארץ). את מילות השיר כתב ליאו רָפָאֶלְס, שם עט של ליאון קלנר (1928-1859), יליד טרנוב שבגליציה, שהיה חוקר ספרות אנגלית בווינה וחבר קרוב של הרצל ושל בריל. המילים והתווים של השיר נדפסו בשירון מיוחד שנדפס בגרמנית ויצא בהוצאת 'ארץ ישראל' בווינה. כמקובל באותם ימים של התלהבות מן הרעיון הלאומי החדש, כל ההכנסות ממכירת השירון הוקדשו לקידום מטרות ציוניות. בפועל לא זכה השיר להצלחה. פה ושם שרו אותו בגרמניה ובאוסטריה, אך למעמד של המנון לא הגיע.

ליאון קלנר (1928-1859)

מצבת קברו של איגנץ בריל בבית הקברות היהודי בווינה 

דפרון 'רוח נושבת בארץ' (אוסף אליהו הכהן)

כשביקש הרצל לאתר מלחינים שיירתמו לכתיבת ההמנון הלאומי החדש, כבר הושר 'התקווה' כהמנון לא רשמי במושבות העלייה הראשונה. ספק אם הרצל ידע על כך, שכן רק באותה שנה, 1895, נשמעו צלילי 'התקווה' לראשונה בגרמניה, כשהובאו לשם על ידי משה דוד שוב איש ראש פינה (ראו ברשימתי 'ימי ראש פינה [ב]', בלוג עונג שבת, 7 ביוני 2019). הרצל לא יכול היה אפוא לשער באותה שעה, ששיר זה הוא שיהפוך בסופו של דבר להמנון הלאומי. 

אך היה שיר אחר שמשך את תשומת לבו של הרצל: Dort wo die Zeder (ביידיש: דאָרט וווּ די צעדער; ובעברית: שם במקום ארזים), שהושר בגרמנית. הרצל שמע אותו לראשונה בשנת 1897, במסיבה לילית שהתקיימה בקונגרס הציוני הראשון, לאחר יום דיונים ונאומים. בעיתון המליץ (5 בנובמבר 1897) הובא השיר בתרגום לעברית של נח רוזנבלום, ובשוליו נכתב:

השיר הזה חובר בשפת אשכנז מאת הד"ר י'[צחק] פעלד [פֶלְד], ובעת האספה בבאזעל הושר מאת החזן ש' דרויאן והוא מתורגם במדת השיר בשפת אשכנז ובקצבו, עד כי יוכל איש לשיר אותו על פי תוי הזמרה, אשר חיבר הש"ץ הנ"ל. 

בעקבות הקונגרס הודבק לשיר התואר 'השיר הבזילאי' (ראו למשל, לוי סג"ל, 'מכתבים מרומניא', המליץ, 20 באוקטובר 1899, עמ' 4). החזן היה זיגמנוד דרויאן (Drujan), חזן בית הכנסת בבזל, שהיה גם ציר בקונגרס. אדוין סרוסי, במחקר מפורט ומוסמך על שיר זה, איתר ציטוט בעיתון שווייצרי מיום 10 בספטמבר 1897, ובו נכתב כי באותה מסיבה לילית הציע הרצל, שנכח במקום, לשקול להכתיר את השיר להמנון הציוני והצעתו התקבלה במחיאות כפיים סוערות (Edwin Seroussi, 'Dort wo die Ceder / Zeder: German-Jewish Lyrical Encounters', Die Dynamik kulturellen (Wandels. Essays und Analysen, ed. Jenny Svensson, LIT Verlag Münster, 2013, pp. 55-71; גרסה קצרה יותר התפרסמה בבלוג הספרייה הלאומית, ינואר 2014).

הנה, כפסקול להמשך הקריאה, ביצועה של חבורת 'רננים' ל'שם במקום ארזים', בעיבודו של גיל אלדמע:



בין כך ובין כך, הצעתו של הרצל הייתה ספונטנית, לא 'רשמית', והיא הועלתה בעקבות התרשמותו הראשונה מהשיר. הרצל עצמו לא כתב על כך מילה ביומנו, וגם לא חזר על הצעתו, שכן ממש באותה עת התנהלה תחרות של ממש לבחירת המנון לאומי שבה השתתף הוא עצמו כשופט וייתכן שתלה בה ציפיות גדולות יותר. ככל הנראה, הרצל לא ידע ששתי התחרויות הקודמות, שנערכו בעשור שלפני כן, לא ענו על המצופה מהן.

בכל לבו האמין הרצל שבתוך שנים ספורות יהיה לעם היהודי המנון לאומי, כמו לכל העמים, והוא יושר בפי כל. עדות לכך הן השורות שכתב ביומנו ב-2 באוקטובר 1898 בעקבות סיור שערך באמסטרדם יחד עם ידידו הבנקאי היהודי-ההולנדי יעקובוס קאן: 

התמונה היפה ביותר היא משכונת היהודים. שלושה פעוטות מילדי היהודים, ילד אחד בין שתי ילדות, חיקו שיכורים והתנודדו משולבי זרוע על המדרכה, כשהם שרים את המנון העם ההולנדי. הייתה שבת, החנויות היו סגורות, היהודים לבושים בגדי שבת. אמרתי לקאן: בעוד עשר שנים יהיו מוכרחים הילדים ברחוב היהודים באמסטרדם, וכן בכל שכונות היהודים שבעולם, לשיר את ההמנון הציוני (כתבי הרצל, ג: היומן, ב, עמ' 92). 

'היהודי הגדול ביותר של זמננו' ציור של פליקס וילמן (Willmann) שהופיע בברלין בגיליון הראשון
של כתב העת הסטירי Schlemiel (שלומיאל), 1, נובמבר 1903, עמ' 6
(תודה לגיל וייסבלאי מהספרייה הלאומית על זיהוי הצייר)

פסל של הרצל שנעשה בידי ימימה גרינשפון על פי הקריקטורה של וילמן (אוסף אליהו הכהן)

ג. התחרות השלישית

כוונתו של הרצל יצאה אל הפועל ב-30 באפריל 1897, כאשר הירחון ציון (Zion: Monatsschrift für die nationalen Interessen des jüdischen Volkes), שראה אור בברלין, הכריז רשמית על תחרות לחיבור המנון לאומי יהודי (שנה ג, חוברת 4). הידיעה הופצה בקהילות יהודיות רבות באירופה וכעבור שבועות אחדים התפרסמה גם בארץ ישראל, בעיתונו של אליעזר בן יהודה הצבי, מיום ד' בסיון תרנ"ז (4 ביוני 1897).

הצבי, 4 ביוני 1897

על פי הנוסח בגרמנית, המפורט יותר, התחרות הצטמצמה למילים בלבד. ללחן, כך נכתב, תיוחד תחרות נפרדת מאוחר יותר. לזוכה הובטח פרס בסך 500 פרנק, שנתרם על ידי נדבן שביקש לשמור על עילום שמו. כדי לשמור על סודיות, המשתתפים בתחרות התבקשו לא לציין את שמם על הצעתם אלא לרשום מוטו כלשהו, ובמעטפה נפרדת יצרפו פתק שבו יחתמו את שמם מתחת למוטו שבחרו. 'השופטים יהיו סופרים מצויינים אשר שמותיהם יפורסמו בחוברת הבאה של העיתון'. במודעה המקורית נקבע התאריך 15 ביוני 1897 למועד אחרון להגשת ההצעות, כנראה בשל הציפייה להשלים את תהליך בחירת ההמנון עד כינוס הקונגרס הציוני הראשון באוגוסט של אותה שנה. הציפייה לא מומשה. כעבור חודשים אחדים פרסמה המערכת הודעה שנייה (הצבי, 17 בספטמבר 1897) ובה נדחה המועד להגשת ההצעות ל-1 בנובמבר 1897, 'ולא יאוחר מזה'. באותה הודעה נחשפו גם שמות השופטים בתחרות. הייתה זו רשימה מכובדת שנועדה להבהיר עד כמה מייחסת התנועה הציונית חשיבות לתחרות. בראש ועדת השופטים הציבה המערכת את מנהיגי התנועה הרצל ומכס נורדאו.

גלוית שנה טובה עם דיוקנאותיהם של הרצל ונורדאו

לצדם ישבו בוועדה אישים מוכרים שהיו אז בין פעילי התנועה הציונית: נתן בירנבוים (1937-1864), ציר בקונגרס הציוני הראשון, שגם טבע את המונח 'ציונות' (Zionismus). לימים חזר בתשובה והיה מראשי מתנגדיו של הרצל; ראובן בריינין (1862-1939), סופר עברי ועורך שגם הוא השתתף בקונגרס הציוני הראשון; שאול רפאל לנדאו (1943-1870), העורך הראשון של Die Welt, שהיה מעוזרי הרצל ולימים ממתנגדיו; מרדכי אֶהְרְנְפּרייז (1951-1869), סופר עברי ועורך, רב ופעיל ציוני, ממארגני הקונגרס הציוני הראשון; וליאון קלנר, מעוזריו של הרצל, שכבר הוזכר לעיל.

ההיענות לתחרות הייתה הפעם מרשימה. למערכת ציון החלו לזרום עשרות הצעות מכל קצווי אירופה. להבדיל מתחרות ההמנונים הקודמת משנת 1886, שיוחדה לשירים בעברית בלבד, בתחרות זו התקבלו הצעות בכל השפות, וכך רוב השירים שנשלחו היו בגרמנית ובשפות אירופאיות אחרות ורק מיעוטן בעברית. האם תיאר לעצמו הרצל שבמדינת היהודים יושר המנון בשפה אחרת מאשר העברית? אפשר להניח שהרצל חשב כי מאחר שהעם היהודי ברובו הגדול אינו דובר עברית – וכידוע, בקונגרס הציוני הראשון לא נישאו נאומים בעברית ודיוניו התקיימו בגרמנית – עדיף ששאלת השפה תישאר לפי שעה פתוחה.

אך ריבוי השפות יצר בעיה בצוות השופטים. הרצל ונורדאו, כמו גם אחדים משופטי התחרות, לא שלטו בעברית ועל כן עברו רק על השירים שנכתבו בשפות אירופאיות. בשולי כתבי היד של ההצעות רשמו הרצל ונורדאו, כל אחד בנפרד, את הציון שהעניקו לכל שיר. הרצל סימן את הציון בעיפרון כחול, ונורדאו באדום. נראה כי נורדאו היה שופט מחמיר, ואילו הרצל היה מתון יותר. את מלאכת הבדיקה של השירים העבריים השאירו לבריינין ולאהרנפרייז, שדיברו עברית וכתבו בה.

מרדכי אהרנפרייז

ראובן בריינין

יוזמי התחרות ועמם השופטים ציפו שההצעות יניבו שיר מרומם ומלהיב, כזה שיהיה ראוי לשמש המנון לאומי, אך תקוותם נכזבה. ב-21 ביוני 1898, למעלה משנה לאחר הכרזת התחרות, השלים מכס נורדאו את בדיקת השירים ודיווח להרצל ברוב כאב על התרשמותו השלילית מהם ומכותביהם: 'חובבנים עלובים' הוא כינה אותם, 'שיודעים אך ורק חלקלקוּת מתחסדת או דברנוּת מתפארת':

מכתב זה נכתב כמובן בגרמנית, ותרגומו לעברית הוא ככל הנראה מעשה ידיו של ד"ר אלכס ביין, מנהל הארכיון הציוני המרכזי, שבדק את התיק בשנת 1966 עם הגיעו למשמרת בארכיון (ראו על כך בהמשך).

בין כך ובין כך, ההחלטה הרשמית הסופית על תוצאות התחרות התמהמהה, ורק קרוב לשנתיים אחרי הכרזתה התפרסמה ההודעה המסכמת. בהודעה נמסר, בלי כחל וסרק, כי אף אחד מן השירים שהוצעו כהמנון לא נמצא ראוי לפרס:

ההודעה בעיתון Die Welt על תוצאות התחרות (27 בינואר 1899)

תורם הפרס, שבשלב זה עדיין הסתיר את שמו, החליט להעביר את הפרס ליוצר בתחום אמנותי אחר: עיצוב סמלים ציוניים. הפרס הוענק לפַּסָּל פרידריך בֶּר  מפריז, על עיצוב המדליון של הקונגרס הציוני השני. רק מאוחר יותר התגלה כי שמו של תורם הפרס היה יונה (יוהאן) קְרֶמְנֶצְקִי (1934-1850), תעשיין יהודי עתיר נכסים ומהנדס חשמל במקצועו, ש'חישמל' את אוסטריה, הקים תחנות כוח ברחבי האימפריה האוסטרו-הונגרית והיה בעלים של בית החרושת הגדול באירופה לייצור נורות חשמל. קרמנצקי היה מן הראשונים שתרמו מהונם לתנועה הציונית ולימים כיהן כיושב ראש הראשון של הקרן הקיימת לישראל.

יונה קרמנצקי על בולי הקרן הקיימת לישראל

ארווין רוזנברגר, 1903 (הארכיון הציוני המרכזי)

תעלומה אפפה את זהותם של רוב משתתפי התחרות, ואיש
לא ידע אם היו ביניהם גם משוררים ידועים בני הזמן. בהכרזת התחרות נאמר בפירוש כי בסיומה 'כתבי היד יישרפו, והאנונימיות של שולחיהם תישמר'. ההנחה הייתה אפוא שכל כתבי היד הושמדו, ועמם גם המעטפות החתומות עם שמות המחברים. ועל כן מה רבה הייתה ההפתעה כאשר התגלגל 
אל הארכיון הציוני המרכזי בירושלים תיק ההצעות של
משתתפי התחרות. מתברר שתיק זה נשמר כל העת ברשותו של ד"ר ארווין רוזנברגר (1966-1875), רופא מעוזריו של הרצל, שבין השנים 1900-1897 היה מו"ל העיתון Die Welt. הוא גילה את התיק באקראי, תוך שעיין במסמכים ישנים בארכיונו הפרטי, ולמרבה המזל שלח אותו לישראל חודשים אחדים לפני מותו. 

אני חב תודה רבה לרחל עבר הדני ז"ל, עובדת הארכיון
הציוני, שבלבביות, בנדיבות רוח ובמאור פנים חשפה בפניי
את תיק התחרות לפני למעלה מארבעים שנה והעמידה
לרשותי צילומים של תכולתו. לאחרונה שבתי לארכיון על מנת לבדוק שוב את התיק, אך עובדי הארכיון לא הצליחו לאתרו, ואולי בעקבות פרסום רשימה זו ייעשה שם ניסיון נוסף. מידע ראשוני על תכולת התיק פרסם העיתונאי (היום פרופסור לתקשורת) יחיאל לימור ('הם חיברו הימנון לציונות...', מעריב, 4 בינואר 1967).

בתיק נמצאו 43 שירים שהוצעו: 42 הוגשו בשפות לועזיות שונות, ורק הצעה אחת בעברית. נכזבה אפוא הציפייה כי בתחרות השתתפו גם משוררי חיבת ציון הידועים כמו אימבר, צונזר או קונסטנטין שפירא... גם מעוררת תמיהה העובדה שלא נשלחה לתחרות אף לא הצעה אחת ביידיש או ברוסית, שפות שהיו שגורות בפי מיליוני יהודים באותה עת. הייתכן שאת דוברי היידיש בערים ובעירות של מזרח אירופה לא העסיקה שאלת ההמנון? 

רק פרי עטו של משורר עברי אחד, יצחק לייב ברוכוביץ, נשמר בתיק, ולפיכך התקבלה ההנחה שהוא היה היחיד מבין כותבי העברית שנטל חלק בתחרות. לאחר תחקיר רב-שנים שערכתי גיליתי כי לתחרות הוגשו שירים עברים נוספים, אך כתבי היד שלהם לא נשמרו בתיקו של רוזנברגר. לפחות שני משוררים עבריים נודעים שלחו הצעות לתחרות: שאול טשרניחובסקי ומנחם מנדל דוליצקי. אפשר להניח שההצעות בעברית, שכאמור נבחנו רק על ידי חלק מהשופטים, רוכזו בתיק נפרד שעקבותיו אבדו ולא נודע מקומו עד עצם היום הזה.

ד. ההצעות בלשון העברית: ברוכוביץ

המשורר העברי היחיד שהצעתו נמצאה בתיק, היה יצחק לייב ברוכוביץ (1953-1874), אז צעיר בן 23, בוגר ישיבה ליטאית, שהגיע באותה שנה לאודסה. כשעלה לארץ, בשנת 1926, שינה את שמו לי"ל ברוך. בעזרת ביאליק מצא עבודה כמורה בגימנסיה הרצליה, ולימים התפרסם בעשרות תרגומיו מן הקלאסיקה של ספרות העולם (ראו עליו לאחרונה ברשימה 'גלויה מאמא ומכתב לא ידוע של מאניה וחיים נחמן ביאליק', בלוג עונג שבת, 28 בספטמבר 2018).

יצחק לייב ברוכוביץ (המקהלה או גלריה של שׁרי ישראל, לונדון 1903)

לא שיר אחד אלא שניים שלח ברוכוביץ לתחרות: 'הינשא' ו'היקבצו'. אלה היו שירי ביכורים מפרי עטו, שנשאו את חותם הסגנון הטיפוסי של שירת חיבת ציון – קריאה לעלות ציונה לאחר שנות גלות ממושכת ומרה. את שירו 'הינשא' פתח במילים 'עַם נוֹדֵד בְּגָלוּת הַחֵל', ולקראת סיומו כתב: 'וּלְךָ נָא וְשׁוּבָה צִיוֹנָה'. הפסוק שבחר בו כמוטו לזיהויו היה: 'שְׂאִי סָבִיב עֵינַיִךְ [וּרְאִי] כֻּלָּם נִקְבְּצוּ בָאוּ לָךְ' (ישעיהו, מט 18).

עמוד הזיהוי של י"ל ברוכוביץ והמוטו שבחר

הִנָּשֵׂא

הִנָּשֵׂא עַם עֵבֶר, עַם קְדוּמִים,

עַם נוֹדֵד בְּגָלוּת הַחֵל;

עַם נִלְחָם זֵה יָמִים עֲצוּמִים,

כַּגִּבּוֹר מִלְחֶמֶת הָאֵל!

הִנָּשֵׂא עַם מַחֲזִיק דִּגְלֵהוּ,

כָּל עוֹד בּוֹ הַנְּשָׁמָה בָּרֹם;

עַם שָׁפַך אֶת פַּלְגֵי דָמֵיהוּ

בְּעַד צֶדֶק וָיֹשֶׁר וָתֹם! 

הִנָּשֵׂא עַם חוֹזֵי אֱלוֹהַ,

עַם חָזָק מִבַּרְזֶל וָצֹר;

שֶׁלֹא מֵת וְלֹא תַם לִגְוֹעַ

בַּגּוֹלָה הַחֲשֵׁכָה כַבּוֹר.

הִנָּשֵׂא, הִנָּשֵׂא כַסְעָרָה,

וְחַבֵּל וְגַדַע הָעֹל,

עֹל עַבְדוּת, עֹל גָּלוּת, עֹל צָרָה –

עֹל כָּבֵד מִנֵּטֵל הַחֹל!

הִנָּשֵׂא, הִנָּשֵׂא כַסְעָרָה,

וְדִגְלָך הַיָשָׁן נָא שָׂא!

מִתְּפוּצוֹת גָלוּתְךָ הַמָּרָה,

בָּנֶיך הַגּוֹלִים נָא קְרָא!

וּלְךָ נָא וְשׁוּבָה צִיוֹנָה,

אֶל אִמְךָ מִקֶּדֶם מֵאָז,

שֶׁחַי עוֹד בִּלְבָבָך זִכְרוֹנָה,

שֶׁרִגְשָׁך אֵלֶיהָ עוֹד עָז.

וּבְנֶנָה מֵחָרְבוֹת הַנְּשִׁיָה

וֶהֱיֵה נָא כְקֶדֶם לְעָם;

הֱיֵה-נָא – הֱיֵה נָא בַּשְׁנִיָה

יִשְׂרָאֵל הַכַּבִּיר הָרָם!

כתב היד של 'הִנָּשֵׂא'

וזה השיר השני, שכותרתו היא 'הִקָּבְצוּ':

הִקָּבְצוּ מִשְׁבִיתְכֶם הַזְּעוּמָה,

וְדֶגֶל הַגְּאוּלָה שְׂאוּ נָא;

וּבְשִׁירַת הַחֹפֶש, הַתְּקוּמָה,

אֶל צִיּוֹן מִזְרָחָה לְכוּ נָא!

כָּל עִבְרִי שֶׁנִּלְאֶה לְהָכִיל

אֶת חַיֵי הָעַבְדוּת הַמָּרָה,

הַשּׁוֹאֵף וּמְקַוֶה וְיָחִיל

לְיוֹם שׁוּבוֹ לְאַרְצוֹ הַיְּקָרָה.

כָּל עִבְרִי הַמַּרְגִישׁ בִּלְבָבוֹ

אֵיד עַמוֹ הַמַּרְגִיז, הַנּוֹרָא;

הַמַּרְגִישׁ מָה מוֹרֶה מַצָּבוֹ,

בַּגָּלוּת הַחֲשֵׁכָה, הַשְׁחוֹרָה.

כָּל עִבְרִי שֶׁלִּבּוֹ בּוֹ בּוֹעֵר,

אֶל זֵכֶר שֵׁם אַרְצוֹ הָאֲהוּבָה,

שֶׁרוּחוֹ בּוֹ הוֹמֶה וְסוֹעֵר,

אֶל צִיוֹן הַנְּשַׁמָה הָעֲזוּבָה.

הוּא יַעֲמֹל כָּל עוֹד בּוֹ הַנְּשָׁמָה

לְעוֹרֵר לִתְחִיָה עַמֵהוּ,

הוּא יִשָּׂא בְּגָאוֹן בָּרָמָה

צִיוֹנָה צִיוֹנָה דִגְלֵהוּ!

כתב היד של 'הִקָּבְצוּ'

אולי אין זו שירה גדולה, אך זהו בלי ספק פרק מעניין בתולדות ההמנון.

ה. ההצעות בלשון העברית: טשרניחובסקי ודוליצקי

לעומת השירה המליצית של ברוכוביץ עומד לפנינו שירו המעניין יותר של שאול טשרניחובסקי הצעיר, שהוגש גם הוא לתחרות. טשרניחובסקי הציע את 'שירת הגולים', שנדפס לראשונה ארבע שנים לאחר התחרות בספר השנה, המאסף הספרותי שערך נחום סוקולוב לשנת תרס"א. על כך ששיר זה אכן הוגש לתחרות העיר יוסף קלוזנר בביוגרפיה שחיבר על טשרניחובסקי, המשורר שהיה נערץ עליו:

יוסף קלוזנר, שאול טשרניחובסקי: האדם והמשורר, האוניברסיטה העברית, תש"ז, עמ' 368

ככל הנראה, המשורר עצמו ראה בשיר זה פרי בוסר, ואולי זו הסיבה שהוא מעולם לא כינסוֹ אל המהדורות השונות של אסופות שיריו. השיר נפתח במשפט שיש בו עקבות ברורים של 'התקווה', ובבית השני מהדהד קולו של יהודה הלוי, 'המשורר הלאומי' מימי הביניים. הבית המסיים של השיר, 'יָשׁוּב, יִפְרַח יַעֲקֹב, צִיּוֹן תָּרִים נִסּוֹ', מזכיר משפט דומה מתוך שירו הידוע 'אני מאמין' ('שחקי, שחקי'): 'ישוב יפרח אז גם עמי'.

ספר השנה, ב, ורשה תרס"א, עמ' 171-170

משורר חיבת ציון מנחם מנדל דוליצקי, שהיגר ממוסקבה לאמריקה ובאותה עת גר בשיקגו, היסס תחילה אם להשתתף בתחרות. ידידו, מרדכי זאב רייזין, סופר ורב ציוני שגם הוא גר בארה"ב, הפציר בו לעשות כן. דוליצקי השיב לו מדוע אינו נוטה לעשות זאת:

מכתב ששלח דוליצקי לרייזין (לא מתוארך), גנזים, ב (1965), עמ' 100

כעבור זמן קצר נמלך דוליצקי בדעתו ושלח שיר לתחרות. ככלות הכל, הפרס הכספי הגבוה קרץ לו מרחוק. לאחר הצלחתו בתחרות ההמנונים הקודמת בשנת 1886, שבה זכה שירו 'על הררי ציון' במקום הראשון, הוא ראה את עצמו מועמד ראוי לזכות בפרס הראשון גם הפעם. ועוד זאת, באותה עת נישא דוליצקי על גלי תהילה לאחר ששירו 'אם אשכחך' ('ציון תמתי') קצר שבחים רבים וכבר התפשט כשיר זמר בקהילות יהודיות רבות. כשנודע לו שהתחרות הסתיימה ללא זוכים, חש עצמו נפגע. אם לא נמצא שירו ראוי על ידי הוועדה הנכבדה של השופטים, הוא כבר ימצא ועדה טובה יותר...

הוא החליט לחשוף ברבים את השיר שכתב לתחרות, אף כי זה היה בניגוד לכללים, והדפיסו בעיתון המליץ. זהו שיר ארוך, בן שישים שורות, עם קטעים שנועדו לשירת מקהלה. לשיר צירף דוליצקי הערה עוקצנית כלפי שופטי התחרות, ובה כתב כי בעיניו 'העם', כלומר קוראי המליץ, 'הוא מבחר כל השופטים והמבקרים הפרטיים': 

את השיר הזה שלחתי אל החברה 'ציון' בברלין אשר העבירה קול במחנה על דבר שיר לאומי בכל השפות שבעולם. מעיקרא לא חפצתי להתחרות את המשוררים בשפות החיות, שרובם שבעים ללחם וגם שפתם רחבה ועמוקה משפת עבר הדלה, וגמרתי אומר לבלתי שלחו אל החברה; אבל נעתרתי לבקשת רעי ושלחתי ברלינה. והנה עתה בקראי ב'העולם' שלא נרצו להוַעַד כל השירים הנשלחים עד הנה, הנני נותן את שירי זה ב'המליץ'. והיה אם יֵרָצֶה להעם (שהוא מבחר כל השופטים והמבקרים הפרטיים), והיה זה שכרי.

דוליצקי, משורר שנפשו תמיד המתה לציון, אבל מרחוק, חיבר את השיר בשיקגו. משם הטיף לבני עמו ללכת אל גדות ירדן, נחלת אבות, בעוד כף רגלו שלו מעולם לא דרכה על אדמת ארץ ישראל מחוז געגועיו. השיר נכתב בלשון ציווי ('לֵךְ!), ועם הרבה מאוד סימני קריאה...

לֵךְ! אֵלַי קֹרֵא קוֹל אֵל מִמָּרוֹם,

קָדִימָה, שָׁם נֵרִי לְךָ יָהֵל!

מִמִּזְרָח, מִיָּם, מִצָּפוֹן וְדָרוֹם,

לֵךְ לִמְנוּחָתְךָ, יִשְׂרָאֵל!

לֵךְ! תָּשֹׁרְנָה לִי צִפֳּרִים,

לֵךְ! תִּלְחַשְׁנָה לִי הָרוּחוֹת,

לֵךְ! יָשֹׁקּוּ לִי הַנְּהָרִים,

לֵךְ, יִשְׂרָאֵל, אֶל חֹף מְנוּחוֹת!

עַל גְּדוֹת יַרְדֵּן, אַדְמַת צֶבִי,

נַחֲלַת אָבוֹת, אֵם רֻחָמָה.

מ"מ דוליצקי, 'למנוחתך ישראל!', המליץ, גיליון 189, 5 בספטמבר 1898, עמ' 2

בריינין, שהכיר היטב את 'המעקפים' שעשה דוליצקי בתחרות ההמנונים הקודמת כדי להבטיח זכייה (ראו על כך במאמרי 'על הררי ציון: בחיפוש אחר המנון לאומי', שנזכר לעיל), השיב כעבור ימים אחדים לדוליצקי מעל דפי המליץ ואגב כך חשף פרטים נוספים על התחרות:

[בגיליון 189] נדפס שירו של מ' דאליצקי אשר בהערתו שלח עקיצותיו להשופטים שהיו ממונים לקציבת הפרס בעד שיר לאומי. כאחד השופטים האלה הנני מוצא בזה ... מקום להעיר את אזני המשוררים העבריים שפנו אלי בשאלותיהם ויבואו אלי כנרגנים בתלונותיהם על דבר קציבת הפרס ... הוועד הפועל [בווינה] שלח אלי את כל השירים העבריים לשפוט עליהם ולבחור את הדרושים לתעודתם. מאד חפצתי כי דוקא משורר עברי יזכה בפרס והיה הדבר הזה לכבוד להספרות העברית ולמשורריה משאת נפשי. אולם אחרי כל אבוד הזמן בקריאת השירים שבאו במספר רב ועצום, לא מצאתי אלא רק שלשה שירים, ביניהם גם של דאליצקי, הראויים לשם זה, אבל גם הם לא יצלחו, לפי דעתי, להיות שיר לאומי אשר יושר בקרב כל העם ואשר יתורגם לשפות חיות בעד אלה מבני עמנו שלא יבינו עברית. כפי הנראה בא גם הד"ר מ. עהרנפרייז, שגם הוא נמנה לשופט על השירים העבריים, לידי החלטה זו ... מי יתן והוסיפו המשוררים העבריים חיל לשלוח את מיטב שירתם ויבינו כראוי מה תעודתו של שיר לאומי הנועד להושר בפי כל אחד מאחינו ולמשוך את כל הלבבות והרוחות בכח ובנעם, בעז ובחן (המליץ, גיליון 198, 15 בספטמבר 1898, עמ' 4).            

אין סיבה לא להאמין לבריינין שציין כי הגיעו אליו שירים עבריים 'במספר רב ועצום'. פירוש הדבר ששירים עבריים רבים מאד נפסלו על ידו. לצערנו עד כה לא התגלו דפי שירים אלה ואפשר שאבדו לעולם, ולכן לא נדע מי היו יתר המשתתפים בתחרות והאם נשלחו הצעות גם מארץ ישראל. על פי השירים שכן הגיעו לידינו, נראה כי רוב משוררי תקופת התחייה לא נטלו חלק בתחרות (פרט לטשרניחובסקי, דוליצקי וברוכוביץ).

גלויה עם דיוקנאותיהם של טשרניחובסקי וביאליק הצעירים

והערת אגב על ביאליק, שידע על התחרות אך נמנע מלהשתתף בה דווקא בגלל הפרס שהוצע. הוא התייחס בביטול לאלה שהציעו לו לשלוח שיר. בלשון ימינו היה אומר 'הצחקתם אותי'... 

וכך כתב לידידו יהושע חנא רבניצקי בנובמבר 1897: 

צחוק עשתה לי המודעה שנתפרסמה בקיץ ושנשלחה גם אלי ע"י 'אנשים טובים', הקובעת פרס 100 או 150 פראנק – איני זוכר בדיוק – עבור השיר הלאומי היותר טוב שיחובר, כאילו אין הדבר תלוי אלא בתשלומין והם הם הגורמים להשיר שיבוא (אגרות חיים נחמן ביאליק, א, דביר, תרצ"ח, עמ' קה).

נראה כאילו לגלוגו המר של הפייטן הספרדי משה אבן עזרא, בספר העיונים והדיונים, הוא שדיבר מגרונו של ביאליק: 'הדורון יפתח את הגרון'...

ו. ההצעות בשפות לועזיות

דפים מן ההצעות להמנון שהוגשו לתחרות

מתוך 42 השירים בשפות לועזיות שנשמרו בתיק, 33 היו בגרמנית, חמישה באנגלית, שלושה באיטלקית והצעה אחת בצרפתית, שלמעשה כללה ארבעה שירים. כאמור לעיל, אין בתיק אף לא הצעה אחת ביידיש או ברוסית.

המעניינת והמרתקת מכולן היא הצעתו של יוסף מרקו ברוך (1899-1872), ציוני בולגרי תוסס ורב מעש, שבחייו הקצרים הספיק לעשות רושם רב ולאַתגר את הרצל. לימים נקראה על שמו שכונת תל ברוך בצפון תל אביב. 

יוסף מרקו ברוך (ויקיפדיה)

במכתב ששלח מקורפו, ב-4 ביוני 1897, הציע ברוך לתחרות ארבעה שירים פרי עטו בצרפתית, ואף פירט את המנגינות שעל פיהן כתב שלושה מהם (וזאת, על אף שמלכתחילה התחרות נועדה למילות שיר בלבד): L'Espérance (התקווה), שאותו התאים ללחן של שיר ציוני ביידיש 'שטיי אויף מיין פֿאָלק' (הקיצה עמי) של אברהם גולדפדן; Reveil (הקיצו), שהתאים ללחן מתוך האופרה 'כרמן' של בִּיזֶה; Quira a nur peres (תהילה לאבותינו), שהתאים ללחן של שיר סטודנטים עתיק ושמו 'גָאוֹדֶיאָמוּס איגיטור' (הבה נשמח ונעלוז). לשלושה שירים אלה צירף גם תרגום לצרפתית של שני בתים מתוך שירו של יצחק פֶלְד 'דאָרט וווּ די צעדער' (שם במקום ארזים). 

הנה מנגינת שיר הסטודנטים, שעל פיה כתב מרקו ברוך מילים ציוניות:



כעבור עשרה ימים הוא שלח מרומא שיר נוסף L'Arc Tito (שער טיטוס) ללא הצעה ללחן. הרצל העניק לשירים את הציון שש, ונורדאו – אפס...

להצעתו צירף ברוך ציור של אזור הקרבות שבו לחם כמתנדב במלחמה היוונית-עו'תמאנית, שניטשה סביב מעמד האי כרתים (1897). הוא האמין שהשתתפותו במלחמה תכשיר אותו להשתתף בצבא העברי שישחרר בעתיד את ארץ ישראל מהשלטון העות'מאני.

בשירוL'Espérance  הוא קרא לאחיו היהודים להקיץ מתרדמתם, לחדש את התקווה כבימי המכבים, ולהילחם ללא מורך כדי להשיב את 'עם יהודה אל ארצו'. רק לאחר כל אלה  – סיים מרקו ברוך את שירו בנימה אופטימית – 'דגל השלום יתנוסס, פרי התקווה הארוכה'. 

הנה השיר בתרגום חופשי מצרפתית:

התקווה  

יהודה, הו ארץ אצילה,

הצעיף השחור יוסר ממך,

וכל מה שעלול היה להמיתך מייאוש –

יחיה וישגשג מחדש.

יהודה, חדשי את התקווה!

ציון, עיר נפלאה, בא קץ לדמעותייך,

לא עוד יגון ועצב אלא אהבה ונאמנות,

מאהבתו הקדומה עַם יהודה שב אליך ומגיש לך פרחים

כאות אהבה וחרטה על העזיבה.

                         הו, ציון, חדשי את התקווה!

עברי, נתק את הכבלים וחבר אותם לאל חדש.

עובדי הבעל תמיד טעו. בשל מה טקסי האבל?

מדוע? איש לא איבד את חייו.

השב לעצמך את כוחך, את החרב והחנית.

                         הו, עברי, חדש תקוותך!

מלחמה, מלחמה ללא מורך תתחולל למענך, ציון,

קומו המכבים! טיטוס פרץ לקודש הקודשים.

הנה יותן האות, גור אריה יזנק,

חיל יאחז את האויב, אימת נקם.

                       חדש תקוותך כקדם, עמי!

חיים! הו, ארצנו הקדושה ואומתנו הגדולה,

ניצחון הירדן, המשיח הנה בא,

לא יהיו יותר צרות על גדות הנהר,

רומא מבודדת ובצדק דועכת.

                          אלי! הנה התקווה!

התעורר מתרדמה עמוקה, הקיץ מן המוות.

בן דוד הנה זה בא. קולו נשמע בכל העולם.

הקיצו, בנים, הקיצו! לכו לקראת מבצרנו,

דגל השלום מתנוסס!

                     פרי התקווה הארוכה.

שיר 'התקווה' של מרקו ברוך שהוגש לתחרות.
למעלה מימין הציון שקיבל השיר על ידי הרצל (6) ונורדאו (0)

ז. משהו על יוסף מרקו ברוך

מרקו ברוך, ליטוגרפיה של יוסף בודקו בספר Jüdische Köpfe, ברלין 1920

יוסף מרקו ברוך, יליד איסטנבול, בן לאב ממוצא רוסי ואם מלטביה, היה אחת הדמויות המוזרות והאקסצנטריות שהבקיעו לפתע כאשר התנועה הציונית פסעה את צעדיה הראשונים. צעיר כריזמטי ויפה תואר היה, בעל עיניים יוקדות, לבוש בהידור. הוא נאם בפני סטודנטים יהודים באירופה נאומים חוצבי להבות על גדעון, על שמשון ועל המכבים, ודיקלם ושר שירי לכת שחיבר בעצמו. היו שראו בו חולם, נביא, בעל תכונות של מנהיג. אחרים ראו בו נואם רחוב ובתי מרזח, דמות ימי-ביניימית של משיח שקר. הוא דיבר בשטף בעברית מקראית, ושלט גם בצרפתית, באיטלקית ובגרמנית.

הוא השתתף כמשקיף בקונגרס הציוני הראשון וכציר יהודי איטליה בקונגרס השני. 'אני ביל"ויי חדש', טען באוזני שומעיו, 'אתם נוהגים לדבר על גבורתם של אנשי ביל"ו, גיבורים החמושים במגבעות קש רחבות, בחולצות רוסיות. אבל גיבורים אמיתיים אינם בונים גגות על בתיהם בלילות, אינם מתדפקים על דלתו האחורית של הקיימקאם כדי להשיג ממנו רשות לסלילת כביש תמורת בקשיש. אני דורש כי הביל"ויים החדשים יהיו חמושים מכף רגל ועד ראש. לדגל אני קורא לך, נוער יהודי!'

הביוגרפיה של ברוך נדפסה לראשונה ב-1945 
(בצילום שער הספר בהוצאת שקמונה, 1981)

הוא התכתב עם הרצל ואחר כך גם התעמת אתו. לקונגרס השלישי בבזל הגיע מבלי שהוזמן. כשעלה לנאום ושטח את רעיונותיו, מחה הקהל ודרש לסלקו. הרצל הורה לסדרנים להורידו מהבמה ולמחוק את דבריו מהפרוטוקול. הרצל אף חשש שברוך יתנכל לו עד כדי תקיעת סכין.

פעילים ציוניים העירו: מרקו ברוך מדבר כגריבלדי וסופו יהיה כבולאנז'ה. ואכן, ברוך העריץ את ז'ורז' בולאנז'ה, גנרל ושר מלחמה צרפתי, שניסה להפיל את הרפובליקה השלישית וסופו שהתאבד ב-1891 על קבר אהובתו. ברוך טען שנשמתו של בולאנז'ה התגלגלה אליו...

ניבא ולא ידע מה ניבא. כששב ברוך מהקונגרס אל ארוסתו בפירנצה, פרץ ביניהם סכסוך. הוא יצא מביתה ושם קץ לחייו. בן 27 היה במותו.

ב-13 בספטמבר 1899, כשהגיעה להרצל הידיעה על מותו הוא כתב ביומנו:

האנרכיסט מרקו ברוך המית עצמו בירייה בפלורינצא. האיש המטורף הזה היה שולח לי מכתבי איום מן הקונגרס השני עד השלישי. אני חששתי באמת, שהוא ינסה הפעם בבזל להתנקש בחיי. אך איש לא הגן עלי. מרקו ברוך עמד, כשרצה בכך, לפני, מצדי או מאחורי. לוּ היה רוצה היה יכול לדקור אותי בפגיון. אך ניכר ששלטתי בו בכוח מבט מרוכז, כי הוא דיבר אלי ביראה ובחביבות. מותו מרצון מוכיח, כי אל נכון ראיתי את הרצח בעיניו (כתבי הרצל, ג: היומן, ב, עמ' 234).

ח. סוף דבר

נראה כי כל ההצעות בשפות הלועזיות שהוגשו לתחרות שרדו בכתובים; לא כן היה גורלן של ההצעות בעברית, שעל פי עדותו של בריינין היו במספר רב ועצום. האם הן מצויות עדיין בארכיונים בלתי מקוטלגים, אולי נותרו בגנזיו של אחד השופטים, ושמא הועלו באש כמובטח בהכרזת התחרות – חידה היא ותהי לחידה.

ההצעות, שרובן היו בגרמנית (מקצתן בכתיב גותי), נשאו בדרך כלל כותרות שגרתיות, כגון: 'המנון יהודי', 'המנון ציוני', 'המנון לאומי יהודי', 'המנון לישראל', 'הידד ליהודה', 'מהי מולדת היהודים?'. בשירים רבים משך את העין כתב היד הקליגרפי, אך מסתבר שגם זה לא היטה את לב השופטים לקולא בעת שבחנו את הסגנון והתוכן של השירים. במקום נוסחי המנון קצרים ותמציתיים, השירים שהוצעו היו מנשרי תעמולה פלקטיים ומליציים, ובסופו של דבר אף שיר לא התעלה למדרגת שיר מלהיב ומרומם נפש הראוי לשמש המנון. בדיעבד התברר כי יוזמתו הראשונה של הרצל, לפנות תחילה אל מלחינים, שיקפה גישה נכונה יותר. לו כך היה, משתתפי התחרות היו יכולים להתאים את הטקסטים של שיריהם למבנה תמציתי של המנון, במקום לשלוח מגילות שיר ארוכות, שכמה מהן השתרעו על פני דפים אחדים.

דוגמה של אחת ההצעות בגרמנית: Judische Nationalhymne

כך נסתם הגולל על התחרות השלישית לחיבור המנון לאומי, שתוצאותיה אכזבו את יוזמיה. שוב הסתבר כי תחרויות נושאות פרסים אינן בית גידול אידיאלי ליצירת המנון לאומי אותנטי.

למרות זאת, לא חדלו מנהיגים ציוניים לשאוף לכך שיבוא יום וכל קונגרס ציוני יסתיים בשירת המנון לאומי משותף לכל הצירים. ויחד עם זאת, ענקי הרוח של התנועה הציונית, כמו גם מנהיגי העם, לא היו מוכנים להתפשר על יצירה בינונית או כזו שלא הלמה את חזונם. לפיכך הם לא הרפו מניסיונותיהם ותכננו ליזום תחרות נוספת, רביעית במספר, בתקווה שזו תניב סוף סוף את ההמנון שאליו נשאו את עיניהם. 

התחרות הרביעית הועלתה כנושא לדיון בקונגרס הציוני הרביעי, שהתקיים בלונדון בשנת 1900, ואכן במסקנות ועדת התעמולה של הקונגרס נכללה המלצה להכריז על תחרות חדשה לחיבור המנון לאומי. הפעם צוין במפורש שהשירים המוצעים יהיו בשפה העברית בלבד, ושהתחרות תהיה הן למילים הן ללחן (Stenographische Protokolle der Vierter Zionisten Kongresse, 1900, p. 227). אמנם החלטה זו לא יצאה לפועל, אך עצם קבלתה מצביעה על כך שעוד בשנת 1900, לא היו אוזניהם של מנהיגי התנועה הציונית קשובות לשירים העבריים שכבר הושרו בקרב חובבי ציון בארץ ובתפוצות והיו אמורים להיות מועמדים טבעיים להמנון.

בראש השירים הללו עמד כמובן 'התקווה', שכבר ביצר את מעמדו והפך משיר-עם שהגיע מארץ ישראל ל'מזמור הלאומי' של העם היהודי כולו. השיר שהושר לראשונה בראשון לציון בשנת 1887 כשיר זמר רב-בתים, הפך עד מהרה להמנון לאומי בן שני בתים בלבד. בפעם הראשונה היה לעם היהודי בכל תפוצותיו שיר עברי משותף, שמכבדים אותו בקימה. שיר שאינו לקוח מהתנ"ך, מסידור התפילה או מהמשנה והתלמוד, ועם זאת תוכנו נשען על המקורות. המנון לאומי שלא נבחר במכרז או על ידי ועדת שופטים, אלא התפשט בפי העם, כבש לבבות והיה לנחלת הכלל.

כמקובל בטקסים רשמיים ובחגיגות, נסיים גם אנו בשירת 'התקווה'. קשה לבחור אחד משלל הביצועים הזמינים במרשתת וכל בחירה תהיה שרירותית. שירת 'התקווה' מלווה באופן מסורתי את פתיחת עונות הקונצרטים של התזמורת הפילהרמונית הישראלית, הנה אפוא התזמורת בניצוחו של זובין מהטה, מלווה בשירתה של מקהלת באך ממינכן (אוקטובר 2018):

המנון המדינה נכנס לספר החוקים רק בשנת 2004

נספח: השירים שהוצעו לתחרות לחיבור המנון לאומי
                                                                                                

עברית

1.  הִנָשֵׂא                                                                    י"ל ברוכוביץ

2.  הִקָבְצוּ                                                                   י"ל ברוכוביץ

3.  שירת הגולים                                                          שאול טשרניחובסקי

4.  למנוחתך, ישראל                                                     מ"מ דוליצקי 

אנגלית

5. Jewish National Hymn                                       Joseph Benjamin

6.   Zion, thy ways and towers – A Hymn               א"ב"א                                                 

7.  O Mourn ye for Zion

8. God of Our Fathers – Hymn                                                   M.E.W

9.Fair Palestine, Fair Palestine                          Mark Levy     

איטלקית         

10. La Iverlazione Die Monte Sinai                                                               

11. Inno Sionnista

12. Inno Nazionale Alla Bandiera d'Israello

צרפתית 

13. L'Espérance                                                     יוסף מרקו ברוך                     

14. Quira a nur peres                                             יוסף מרקו ברוך

15. Reveil                                                              יוסף מרקו ברוך

16. L'Arc Tito                                                        יוסף מרקו ברוך                    

גרמנית

17. Was ist der Juden Vaterland

18. Auf Nach Palaestina

19. Der Jude  

20. !Zion, sei unser Panier 
21. Exhele Juda sein Panier

22. Wir darfen nicht verzagen

23. Volkshymne                                                                                                    

24. Wach auf und leuchte da

25. Gott, beschutzen unsere Kaizer

26. [ללא כותרת]

27. Hymne

28. Nationalhymne der Zionisten

29. Nationalhymne der Juden

30. Hymne – Ein Sturmruf braust

31. Es tont ein foyerie freiheitlied

32. Zionshymne

33. Judischer Nationalhymne

34. Auf Mein Volk

35. Es her?? Aus unsern mentchen??                       

36                                                    Es hobe sich   Adolf Moritz   

37. Wach auf mein volk

38. Hymne an Israel

39. Judische Nationalhymne

40Judenhymne – Wach auf, wach auf                     

41. Meines herzens verste

42. Judische Nationalhymne

43.              Judische Nationalhymne, Heil dier Zion J. Metz

44. Zion Zion, 

45. Nationalhymne

46. Judische Nationalhymne                                                                           

47. Congress – Hymne fur Col Israel

48.  Israels ewigkeit

49. Heil Juda, dier, du volk des herrn

50. Wir sint ein volk
51. Juda fort!

בעלי התוספות

סימון שליאכטר, עובדת הארכיון הציוני המרכזי, נענתה לאתגר שהוצב במאמר וטרחה לאתר את מסמכי התחרות השמורים בארכיון וכפי שמתברר נשמרו במקום שונה ממה שאפר היה לצפות. כך כתבה לי:

הכתבה מרתקת והחלטתי להיענות לאתגר. את רחל עבר הדני לא הכרתי כמובן אבל את כתב ידה אני מסוגלת לזהות. התיק המדובר אינו שמור כפי שבאופן די הגיוני אפשר היה לחשוב, בארכיונו האישי של ארווין רוזנברגר, אלא בארכיון הרצל. המסמכים והתיעוד הקיים על התחרות שמורים בתיק שמספרו H1\3172  ותיאורו: Suggestions for a National Hymn, 1897.

החומר סרוק ונגיש כאן בארכיון לכל המתעניינים.