לוין קיפניס, 'הארץ' ו'הספר'

דיוקנו של לוין קיפניס כאדם צעיר (אוסף אליהו הכהן)

מאת אליהו הכהן

מאה שנים מלאו זה לא מכבר לעיתון הארץ. בכל המאמרים הרבים שבהם הועלה על נס עיתון חשוב ומפואר זה ונסקרו תולדותיו וגלגוליו השונים – מאז ימי הראשית של חדשות הארץ ועד קנייתו על ידי משפחת שוקן שמחזיקה בו גם היום – נפקד שמו של איש אחד שהיה לו חלק של ממש בצעדיו הראשונים של העיתון: הסופר והמשורר לוין קיפניס (1990-1890).

'לא תאמין', סיפר לי קיפניס באחת השיחות הרבות שקיימתי אתו, 'אבל אני הייתי הסנדק של עיתון הארץ'. 

זה היה כאשר ניסיתי לזרזו, בפעם המי יודע כמה, להעלות על הכתב זיכרונות מפעילותו לאורך השנים. ואכן, מפליא הדבר שסופר ילדים פורה ועתיר זכויות כמוהו, שמאז שנות העשרים למאה שעברה פרסם ספרים חדשים ומהדורות חדשות בכל שנה משנות חייו, מיאן בהתמדה עקשנית לכתוב את זיכרונותיו. גם כשהגיע אל מעבר לשנות השיבה והגבורות, המשיך להשקיע את זמנו בחיבור שירים, אגדות וסיפורים חדשים, ולא ראה צורך לבזבז זמן יקר המיועד ליצירה כדי להתרפק על עלילות עברו. 

רק לקראת העשור העשירי לחייו נכנע קיפניס להפצרות ידידים, בני משפחה ושוחרי ספרות והחל לכתוב פרקי זיכרונות. שלושה כרכים הספיק לכתוב, והם מכסים את חייו מאז היותו בבטן אמו ועד תום מלחמת העולם הראשונה: מי שם פה לאילם? (תמוז, 1991) – שראה אור שנה לאחר מותו – ובו סיפר איך עד גיל שלוש לא דיבר; סודות מן החדר (יעד, 1977), ובו סיפר בגילוי לב על תקופת לימודיו בחדר, שאותו שנא עד מאד. כמה פעמים סיפר לי קיפניס בכאב איך בכל יום שישי היה 'הרבי' העריץ משטח אותו על השולחן, מצליף בישבנו ואומר: 'זה על חשבון השבוע הבא'; תלמה (בר, 1988), ובו סיפר על חייו בארץ בימי מלחמת העולם הראשונה. מעבר לתקופה זו לא פרסם בדפוס פרקים נוספים, ורק פיזר בעל-פה למקורביו פירורים מעלילות חייו הארוכים. פה ושם שירבט בכתב יד קטעי רשמים על פגישותיו עם כמה יוצרים בתרבות העברית, אך הצניעם ולא נטה לפרסמם, אולי מחשש שאינם מתאימים לחשיפה ברשות הרבים.

לוין קיפניס (איור: זאב)

חשבון נוסף שאצר קיפניס בקרבו כל השנים, ואותו חשף רק בסוף חייו, היה עם אנשי מחלקת החינוך של ההסתדרות הציונית בתקופת המנדט, יוסף עזריהו וד"ר יוסף לוריא. כל חייו רצה קיפניס להיות מחנך כיתה א' בבית ספר, אך הם מנעו זאת ממנו
כי לא היה מצויד בתעודת הוראה... קיפניס הוסמך להיות מורה למלאכה, וככזה הועסק עשרות שנים במערכת החינוך. האיש
שכל תלמידי בתי הספר בארץ למדו מתוך המקראות שערך ורקדו ושרו שירים שחיבר, התעסק כל אותן שנים בהוראת קרטונאז' ובמה שקראו אז 'תבונת כפיים'. 

אכן, היו לו 'ידי זהב' והוא הפליא להכין אביזרים מ'רַפְיָה'. ערכתי לכבודו חמישה מופעים פומביים בימי הולדתו, ובאירוע האחרון, שנערך לכבוד יום הולדתו ה-95, נכח באולם גם הנשיא לשעבר יצחק נבון, שכיהן אחרי נשיאותו כשר החינוך והתרבות. סיפרתי את מה שעוללו מפקחי משרד החינוך לקיפניס, והתחננתי בפניו שיוציא לכבודו, רטרואקטיבית, תעודת הוראה. נבון הנהן וצחק במלוא פה, אך מחווה זו לא צלחה וקיפניס הלך לעולמו ללא תעודה המסמיכה אותו לשמש מורה בישראל.

  

בשנת 1982, כשראיתי שהוא לא מתכונן לכתוב את תולדותיו, כתבתי בעצמי מאמר רחב יריעה, שכותרתו 'לוין קיפניס והזמר העברי', ובו סקרתי את פעילותו בשירי ילדים בין השנים 1923-1919. המאמר התפרסם בחוברת עיונים ביצירת לוין קיפניס, שהיה הפרסום הראשון של 'מרכז לוין קיפניס לספרות ילדים'. בפברואר 1983, כשלוין קיבל את החוברת, הוא שלח לי מכתב תודה ובו רמז לראשונה, שבע שנים לפני מותו, שהנה הוא עומד סוף סוף לכתוב את תולדות חייו.

אוסף אליהו הכהן

ונחזור לעיתון הארץ. 

'סנדק זה אולי ביטוי מוגזם', המשיך קיפניס וסיפר, ואז תיקן את ניסוחו הקודם: 'נכון ומדויק יותר יהיה לומר, שעמדתי ליד עריסתו של העיתון בראשית ימיו'.

שמו הראשון של העיתון היה חדשות הארץ, ואף זה לא היה השם המקורי, שכן העיתון היה יוצא חלציו של עיתון בשם חדשות מהארץ הקדושה, שהחל לצאת בשנת 1918 בקהיר שבמצרים. מן השם הארוך קוצצה הסיפא 'הקדושה', ולאחר כמה חודשים הושמטה גם הרישא 'חדשות', וכך נותרה הכותרת, מאז ועד היום, הארץ. המו"ל הראשון של העיתון היה שלמה זלצמן (1946-1872), סוחר אמיד וציוני נלהב, שהיה ממעריציו של זאב ז'בוטינסקי.

זאב ז'בוטינסקי, לבוש במדי הגדודים העבריים, ושלמה זלצמן, 1918 (מכון ז'בוטינסקי)

זלצמן, שהגיע לארץ מרוסיה, היה בעל ניסיון קודם בהוצאת ספרים בסנקט פטרבורג. הוא טיפל בהעברת המערכת מקהיר לארץ, וב-18 ביוני 1919 החל העיתון להופיע בירושלים בשמו החדש.

העמוד הראשון של הגיליון הראשון של 'חדשות הארץ', 18 ביוני 1919

כבר בצעדיו הראשונים של העיתון הציע זלצמן לקיפניס את משרת העוזר למו"ל. 'אינני יודע מי האיש שהמליץ בפניו לפנות אליי', סיפר לי קיפניס, 'וגם לא חקרתי בדבר. ההצעה נראתה לי מלהיבה מן הרגע הראשון. לא יכולתי לחשוב על משרה מכובדת יותר מאשר לשמש יד ימינו של מו"ל בעל מוניטין כשלמה זלצמן'.

קיפניס נענה מיד. אמצעי מחייה כמעט שלא עמדו לרשותו באותם ימים, שכן אי אפשר היה להתקיים רק מכתיבת שירים וסיפורים. הוא זכר את השנים הקשות של מלחמת העולם הראשונה, שבהן גויס על ידי השלטון העות'מאני לעבודות כפייה ('סוּחְרָה'), שכללו בין היתר כריתת עצים להסקת קטרי רכבת. כשהשתחרר עבד קיפניס כפועל שכיר-יום בעבודות חקלאיות. צעיר לימים היה אז ושמו טרם נודע ברבים. ניסיונו הראשון להוציא ספר שירים לא עלה יפה. היו אלה שירי אהבה שחיבר תוך כדי עבודתו בפרדסי המושבות, בשנים 1915-1914, ואותם כינס לספרון בשם לבדד (דפוס סעדיה שושני, יפו, תרע"ו). עד מהרה התחרט על הוצאתם לאור, מאחר שבאווירה השמרנית של אותם ימים נחשבו שירים אלו ארוטיים מדי. הוא החליט לאסוף את כל העותקים מהחנויות ולהשמידם ורק עותקים ספורים נותרו לפליטה. קיפניס, שידע כי ברשותי נמצא עותק מספרו זה, ביקשני שאשאיל לו את הספר 'לשם עיון'. מאחר שידעתי מה יהיה גורלו, שלחתי לו צילום. 'אני שונא צילומים' – אמר לי, 'הבה לי את המקור'. כמובן שלא התרציתי לו והספרון ניצל...

שער 'לבדד' (אוסף אליהו הכהן)

אמנם שירי ילדים מעטים שכתב כבר זכו להלחנה על ידי אברהם צבי אידלסון וחנינא קרצ'בסקי, וסיפור שכתב פורסם ב'ספרייה קטנה לילדים', שהוציאו המורים יש"י אדלר ושמואל חיים בֶּרְכּוּז (תרע"ו-תרע"ז). הוא גם סייע לשני עורכים אלה בהוצאת שתי החוברות מזמורים לילדים, שבהן נדפסו כמה משיריו בשמו וגם תחת שמות בדויים (ק' לוין; בן-פסח ש"ץ). 

אך מכל הניסיונות הספרותיים הללו, מוצלחים ככל שהיו, אי אפשר היה להתפרנס. אין פלא אפוא שכאשר פנה אליו זלצמן נעתר לוין קיפניס מיד להצעתו. קיפניס המשיך וסיפר לי:

זלצמן טיפל אז בהעברת העיתון מקהיר לירושלים. העורך היה שמואל פרלמן, ואני הייתי עוזרו בתיקון כתבי יד, בהגהה ובעיצוב הגרפי של העיתון. בין היתר סייעתי גם בניקוד. הוא העריך מאד את תרומתי לעיתון, ואת הערכתו ביטא כעבור זמן, כשנפגשנו בגרמניה בשנת 1923. זלצמן היה אז הבעלים של הוצאת 'הספר', שמשכנה היה בברלין, ואני השתלמתי בסמינר לאמנות בלייפציג. בפגישותינו הציע לי משרת עוזר בהוצאה. הוא היה מוכן להסתפק בשלוש-ארבע שעות עבודה ביום והבטיח לשלם לי שכר הוגן ולשאת בכל הוצאות הנסיעה. כשראה שאני מהסס בגלל לימודיי, לא הירפה ממני. הוא שיכנע אותי בכך שההוצאה ממוקמת בביתו הפרטי, והוא יקצה לי חדר מיוחד לעצמי. 'ביתי', כך אמר לי, 'הוא בית ועד לסופרים ומשוררים. ביאליק בא אליי ערב ערב, וכן שאול טשרניחובסקי, זלמן שניאור, יעקב פיכמן ודוד שמעוני. הם שותים תה, מקנחים בתופינים ומשוחחים על יצירות ספרות שונות וגם על האינפלציה בגרמניה המחמירה מיום ליום. הוצאתי את ספרו של דוד פרישמן במדבר, ועתה נמצא בדפוס הספר שירים של זלמן שניאור וספרו של זאב ז'בוטינסקי, שאותו אתה ודאי זוכר מימי הראשית של עיתון הארץ. עתה השלים ז'בוטינסקי את הספרון תרגומים שיראה אור בהוצאתי, ואני זקוק לאיש כמוך להגהה ולפיאור הספרים'.

ספרי הוצאת 'הספר' היו מעוצבים למופת ונחשבו לפאר המו"לות העברית של אותם ימים. לאחר שקיפניס ניאות לקבל את המשרה, הספר הראשון שהונח בידיו היה ספרו של שניאור בַּמֵּצַר. 

'אני מייפה את כוחך', אמר לי זלצמן, 'לעשות בחומר כראות עיניך. לבחור מה שתבחר, לפסול מה שתפסול, להחליף מילים, להשמיט שורות, לקצץ עמודים, ומה שישאר – ישאר, ואני אברך על המוגמר'. ואני אכן קיצצתי והטלאתי טלאי על טלאי. וכששניאור הציץ לחדרי, חייך ואמר: 'אל תחוס ואל תרחם. רוצה אני קב ונקי'.

כך עשה קיפניס גם בספריו הנוספים של שניאור גשרים וחזיונות, שנדפסו שניהם בתרפ"ד (1923).

כפי שאפשר לראות מהאיורים המלווים רשימה זו, קיפניס לא הסתפק רק בהגהות, אלא גם עיצב את גופני האותיות המוזהבות על הכריכות וכן עיטר באותיות מסוגננות את עמודי השער ותוכן העניינים. שניאור, שהיה אסיר תודה, שמר מאז על קשרי ידידות חמים עם קיפניס.

שניאור גמל לחברו בכתיבת הקדמה מחמיאה לספר לקבר אבות, שראה אור באותה שנה (1923) בהוצאת 'הספר' ועוצב כולו בידי קיפניס במלאכת מחשבת. בדף השער נכתב: 'הקישוטים מאת ל' בן-שמיר'. היה זה שמו הבדוי של קיפניס: ל' הוא כמובן קיצורו של לוין, ובן-שמיר הוא רמז לעיירת הולדתו אושומיר שבאוקראינה. הספר עצמו נכתב חמש שנים קודם לכן, בשנת 1918, כאשר קיפניס עבד כמדריך במושבת התימנים נחליאל שליד חדרה.

והנה עמוד התוכן שגם אותו ואת אותיותיו עיצב קיפניס:

באשר לתרגומים של ז'בוטינסקי, שנדפס ב-1924, כבר התעוררו חילוקי דעות. קיפניס הגיה את הספר כולו ומצא בו טעויות ניקוד רבות שאותן צריך היה לתקן. זאת ועוד, קיפניס גם עיצב את האותיות המסוגננות שעל הכריכה.

עוד הוא מספר לי על כך, ניגש קיפניס לאחת המגירות בביתו ושלף מתוכה את דפי הסְדָר לדפוס של ספרון זה, שנדפסו על נייר חצי שקוף ונועדו להגהה סופית. 'קח לך דפים אלה כשי ממני', אמר והושיט לי אותם למשמרת. הנה דוגמה מהם:

אוסף אליהו הכהן

שלמה זלצמן תיעד את חייו ועלילותיו בספר זיכרונות נשכח שנקרא מן העבר (הוצאת המחבר, תל אביב, תש"ד / 1943), אולם פרשת ייסוד עיתון הארץ בירושלים תופסת בו מקום מועט ביותר. להקמת הוצאת 'הספר' בברלין ולניהולה במשך שלוש שנים (1924-1922) הקדיש חצי עמוד בסך הכל, וגם זאת בלי להזכירה בשמה. קיפניס, שהיה עוזרו הראשי ומעטר הספרים, אינו נזכר כלל בתפקידו זה. הספר כולו עומד בסימן הערצתו של זלצמן לז'בוטינסקי, ונראה שנוכח זאת התגמדו כל שאר האירועים בחייו... 

בשנת 1924 עלה זלצמן לארץ באופן סופי והשתקע בתל אביב. זמן מה היה חבר הנהלת הארץ. אחר כך עזב ויחד עם מאיר דיזנגוף וישראל רוקח היה ממייסדי היומון הציוני-כללי הבוקר. הוא התמיד בפעילותו הציבורית ונמנה עם חברי הוועד המפקח של גימנסיה 'הרצליה', היה חבר מועצת עיריית תל אביב וחבר הנהלת בנק 'הלוואה וחסכון'. לאחר מותו בסוף שנת 1946 נטמן בבית הקברות הישן ברחוב טרומפלדור.

הוצאת הספרים הנשכחת 'הספר' ומייסדה הנשכח גם הוא שלמה זלצמן – שאפילו ערך בוויקיפדיה אין עליו! – ראויים לשכון בכותל המזרח של המו"לות העברית. בספרו החדש והיפה של ד"ר גיל וייסבלאי, קב ונקי: תחייתה של אמנות הספר העברי ברפובליקת ויימאר (כרמל, תשע"ט), הוקדש מקום נרחב להוצאת 'הספר', וסוף סוף זכתה הוצאה חשובה זו וזכה מייסדה להערכה ראויה.

חגו של עיתון הארץ הוא אפוא הזדמנות לחשוף גם את תרומתם של קיפניס וזלצמן לעיתון זה בראשית צעדיו.

הסמליל של הוצאת 'הספר'