אמר העורך:
למוטקה ולרעייתו לאה נאחל שובע ימים ושנים והמשך יצירה להנאת כולנו.
 |
| מרדכי (מוטקה) נאור |
*
מאת מרדכי נאור
משה דיין (1981-1915) היה אחד המנהיגים הבולטים של מדינת ישראל בשנות השישים והשבעים. רמטכ"ל עטור ניצחון בשתי מלחמות (מלחמת סיני ומלחמת ששת הימים), שיצא בשן ועין ממלחמה שלישית – מלחמת יום הכיפורים. הוא אהב פרסום, כתב ספרים ונכתבו עליו עשרות (אם לא מאות) ספרים בכל השפות, אך על פרשה אחת בחייו כמעט לא נכתב דבר.
כי זאת לדעת: לפני קרוב לחמישים שנה, ב-1976, החליט דיין להתנסות גם בשדה העיתונות, כעורך עיתון. בתוך שלושה חודשים התברר לו כי נכנס לשדה מוקשים, שעם כל נסיונו הצבאי כמותו לא הכיר.
ואכן, כשנודע בקיץ 1976 כי דיין עומד להוציא עיתון בשם היום הזה ולהיות עורכו הראשי, שאלו רבים את עצמם: מה הביא את המנהיג הישראלי הנודע לקפוץ למים העמוקים של התקשורת הכתובה? את התשובה ניתן היה למצוא במעמדו הלא מחמיא של דיין באותה עת. מי שהיה באגרא רמא בימי מלחמת ששת הימים נפל אז לבירא עמיקתא בעקבות מחדל מלחמת יום כיפור. באותן שנים היה הוא מנהיג מוּכֶּה. עד אז נחשב דיין בכל העולם לגנרל רב-מוניטין, ובישראל בוודאי נחשב גיבור לאומי, בעקבות הצלחותיו יוצאות הדופן בשתי המלחמות הקודמות. סמלו 'המסחרי' היה הרטייה השחורה על עינו השמאלית וככזה היה מוכר למיליונים בכל רחבי העולם.
 |
| דיין על שער מגזין טיים, 16 ביוני 1967 |
בשבע השנים 1973-1967, עד מלחמת יום הכיפורים, כיהן דיין כשר הביטחון הכל-יכול. הוא היה, ללא עוררים, 'מר ביטחון' של ישראל, ואף נחשב מועמד לראשות הממשלה. תוצאות מלחמת יום הכיפורים הטילו צל כבד על תפקודו בפרט ועל דמותו בכלל, וחצי שנה לאחר סיומה הגישו ראש הממשלה גולדה מאיר ושר הביטחון משה דיין את התפטרותם וקמה ממשלה חדשה בראשותו של יצחק רבין. דיין כלל לא הוזמן להשתתף בה.
וכך,
במשך שנתיים, נשאר דיין חבר כנסת מטעם מפלגת העבודה, אך כבודו ניטל ממנו והוא מיעט להגיע לכנסת. יותר ויותר דבק בו התו של 'מי שהיה', ויותר
מכך נתפס כ'לוּזֶר', בעקבות התוצאות העגומות של המלחמה. מי שהכיר את דיין ידע, שהדבר היה בלתי נסבל בעיניו, וכל אותו זמן חיפש את ההזדמנות ל'קאמבק'.
את
חבל ההצלה סיפק לו ידידו אליעזר ז'ורבין, מי שעמד בראש חברת הפרסום הגדולה 'דחף', שבשיחת רעים שקיים בתחילת 1976 עם שני אנשי עסקים מידידיו, משה (מוּזִי) ורטהיים, שהיה אז מנכ"ל חברת 'קוקה קולה', והפרסומאי חגי בר-כוכבא, הועלה
הרעיון שיש מקום להוציא עיתון צוהריים חדש, שיתחרה בשני הצהרונים הוותיקים – מעריב וידיעות אחרונות. לא ברור מי הציע את תפקיד העורך
הראשי למשה דיין, אך הוא נדלק מיד וסבר שהנה נמצאה לו המקפצה שתוכל להחזירו לקדמת
הבמה.
דיין הודה שהוא אינו מבין הרבה בעיתונות, ולא הסתיר מחבריו כי מטרתו העיקרית היא להביא את דעותיו לידיעת הציבור. את תפקיד המוציא לפועל של העיתון החדש קיבל על עצמו אלי לנדאו, עיתונאי ותיק של מעריב ולימים ראש עיריית הרצליה במשך כ-15 שנה.
 |
| כותרת ראשית, 2 בנובמבר 1983, עמ' 43 |
העיתון החדש נולד והתארגן על רקע של איום מתמיד על קיומו, בעיקר בשל כוח האדם המקצועי שיכול היה לעמוד לרשותו. שני מתחריו – מעריב וידיעות אחרונות – עשו ככל יכולתם שהמתחרה החדש לא יצליח בגיוס עיתונאים ולא יפלוש לתחומם. עורכי העיתונים איימו על עובדיהם כי מי ש'יערוק' לא יוכל לעולם לחזור ל'נמל הבית'.
לימים חשף לנדאו את תסכולו שנבע מכישלונו לצרף לעיתון עורכים וכותבים מן השורה הראשונה:
היה לי אז משא ומתן בשלבים מתקדמים מאוד עם לפחות עשרים עיתונאים, כמה מהם מהידועים ביותר בארץ, אשר ידעתי כי הם אינם מרוצים בעיתונים בהם עבדו ... לא אזכיר שמות. אבל הם חששו מן ההזדהות הפוליטית [עם דיין] וחששו בעיקר לקרנות הפנסיה שלהם (אלי קינן, 'היה היה "היום הזה" ', כותרת ראשית, 2 בנובמבר 1983, עמ' 15, 43).
ואכן, העיתון לא יכול היה להתפאר בשמות של עיתונאים מוכרים, זולת שלושה: אלי לנדאו עצמו, כתב הספורט יזהר ברנר, שעבד לפני כן בעיתונים למרחב וחדשות הספורט, וגדעון גדות, שעבד קודם לכן בעיתונים חרות והיום (ולימים היה חבר כנסת מטעם הליכוד). כמה עיתונאים, מהם ידועים, הסכימו לכתוב בעיתון אך תחת שמות עט.
 |
| הגיליון הראשון של 'היום הזה', 1 בספטמבר 1976 |
ב-1 בספטמבר 1976 ראה אור הגיליון הראשון של היום הזה. דיין היה מעורב בכל פרט בעיתון החדש. משה ליכטמן, שעבד בעיתון במשך חודשיים, סיפר לימים כי 'האגדה במסדרונות הייתה שדיין מתקשר למערכת כל ערב כדי לקבוע את פרצופו של העיתון, אבל לאמיתו של דבר מי שהתקשר יותר היה דווקא אריק שרון' ('האקדח המעשן של התרומה האסורה', גלובס, 10 בינואר 2017).
 |
| מחפשים צלמים לעיתון החדש (מודעה שפורסמה בעיתונים בארץ בקיץ 1976) |
העיתונים האחרים התעלמו מהאח הצעיר שנולד להם. בעיתוני השבוע הראשון של ספטמבר 1976 לא הוזכר היום הזה לטוב או לרע, למעט אזכור אחד, שלילי בהחלט בעל המשמר של מפ"ם. במדורו 'מה שהיה... ומה שיהיה' כתב רפל ברקן (בנקלר) על דיין ושיטתו הנצחית: אם תהיה בעיה, כבר נמצא לה פתרון. כך גם במקרה של העיתון החדש: 'דיין מנסה בכל כוחו להוות בעיה, כדי לשמור את ראשו על המים, לפחות עד לבחירות הבאות. נאחל לעיתונו את גורל שאר העיתונים הקיקיוניים, ולחייו הפוליטיים [של דיין] – את אותו סוף כמו שהיה לקונצפציה שלו [במלחמת יום הכיפורים]' (על המשמר, 3 בספטמבר 1976, חותם, עמ' 6).
העיתון
החדש, כך סופר אז, נתקל בקשיים בהפצה. לפי עדותו של לנדאו, היו מקרים לא
מעטים שמוכרי עיתונים קיבלו רמזים עבים משני עיתוני הצוהריים הוותיקים לא למכור
את העיתון החדש. ועם זאת, תפוצת הגיליון הראשון הייתה מכובדת מאוד: ארבעים אלף עותקים שנמכרו כולם. בימים ובשבועות הבאים היא הלכה ופחתה.
לנדאו היה, ללא עוררין, הדמות המובילה במערכת, בעת שדיין השקיף מלמעלה, הנחה וכתב את 'דבר המערכת'. דיין כתב בעיתון כמעט מדי יום והביע את דעותיו בתחומים מדיניים וציבוריים. לא אחת עורר פולמוסים וסערות. סיפר לנדאו:
משה דיין, כעורך-עיתון-בדרך, היה אישיות מרתקת. הוא היה קם מוקדם בבוקר, מאזין לשידורי הבי.-בי.-סי., ויודע להצביע על כותרת ראשית גם בעמוד האחרון של הצופה. אבל הוא לא הבין את הטכניקה של הוצאת עיתון. מה שעניין אותו היה המאמר הראשי שלו. כל שאר העיתון היה רק מסביב למאמר שלו. הייתה לו בכתיבה שפה בהירה וקולחת. המאמר שלו עניין אותו כל כך, עד כי אפילו ברגעים הקריטיים של הוצאת העיתון, הוא היה יכול לעצור את הכל כדי לתקן מילה אחת במאמר שלו. כל ההתייחסות שלו לעיתון הייתה: איך נראה משה דיין (קינן, עמ' 43).
דיין
גם התעניין לפעמים בנושאים נקודתיים. כך היה במאמר שכתב אלי לנדאו, במלאות שלוש
שנים למלחמת יום הכיפורים והוזכרה בו המילה 'מחדל'. דיין הודיע
חד-משמעית שמילה זו לא תופיע בעיתון שבעריכתו...
באוקטובר
1976 היה לעיתון החדש הישג גדול: נחתם הסכם בין מנהלת העיתון לפי האתון, שבועון הסטודנטים של האוניברסיטה העברית, ועל פיו העיתון הסטודנטיאלי,
שהופיע מאז 1958, ייכלל כמוסף מיוחד ב'היום הזה'. הרווח, מבחינת העיתון, היה ברור: הוא יזוהה עם הדור האינטלקטואלי הצעיר. התאחדות
הסטודנטים של האוניברסיטה העברית אף היא אמורה הייתה להרוויח
מה'שידוך', שכן העיתון נטל על עצמו לכסות את כל הוצאות מערכת 'פי
האתון'.
אלא שלבסוף העיסקה לא צלחה ורק שני מוספים של 'פי האתון' ראו אור בעיתון החדש. סטודנטים רבים באוניברסיטה הירושלמית הופתעו לגלות כי בן לילה הפכו לשותפיו של משה דיין, שדמותו הייתה שלילית בעיניהם. הם החרימו את גיליונות העיתון שחולקו חינם בקמפוס, בשבוע הראשון וגם בשבוע שלאחריו. באמצע נובמבר, בעת שבמערכת בתל אביב עמלו על הכנת המוסף השלישי של 'פי האתון', הודיעה הסתדרות הסטודנטים הירושלמית שהיא פורשת מההסכם.
האווירה במערכת היום הזה במחצית השנייה של נובמבר 1976 הייתה קשה. בנוסף לפיאסקו של 'פי האתון', חשו עובדי העיתון כי קיומו של העיתון מוטל בספק. סוד גלוי היה שהתפוצה יורדת משבוע לשבוע, עובדים באו והלכו, והידיעה שהופיעה בעמוד הראשון של דבר ב-24 בנובמבר זרתה מלח על הפצעים. סופר שם כי היומון עומד להיסגר ויחליפו שבועון. יתר על כן, לפי הידיעה, הופעת היומון הייתה ניסוי לשלושה חודשים וזה עומד להסתיים בסוף נובמבר. עוד נמסר כי נשלחו כבר מכתבי פיטורים לרוב העובדים. על משה דיין עצמו לא נמסר מאומה, אך נרמז שהוא לא יהיה העורך.
 |
| דבר, 24 בנובמבר 1976 |
ב-28 בנובמבר 1976 ראה אור הגיליון האחרון של היום הזה. בעיתון עצמו נכתב כי מדובר ב'פסק זמן' לשם התארגנות להוצאת שבועון, אך שבועון כזה לא הופיע מעולם.
לאחר שנים הסביר אלי לנדאו כי הסיבה העיקרית לאי הצלחת העיתון נבעה מה'כסאח' (כלשונו) שהופעל נגדו: 'ניסו להשכיב אותנו עוד לפני שקמנו, במערכת לחצים לא הוגנים על ההפצה וגם על המודעות ... כולל איומים על בעלי הדוכנים' (קינן, שם).
משה דיין היה מתוסכל. הוא קיווה להגיע לבחירות לכנסת התשיעית, שעמדו להיערך לאחר כשנה (והוקדמו ל-17 במאי 1977), עם יומון תומך, שנחשב אמצעי חיוני לכל פוליטיקאי. תקוותו נגוזה ובמקום להיערך לריצה עצמאית לכנסת הוא מצא את עצמו מעורב בתביעות משפטיות על חובות שהותיר אחריו העיתון. דיין נבחר כחבר כנסת ברשימת 'המערך' ובתוך זמן קצר (ב-5 ביולי 1977) נענה להזמנתו של מנחם בגין לשמש שר חוץ בממשלתו החדשה. הוא פרש ממפלגתו והקים סיעת יחיד.
בסך הכול ראו אור 77 גיליונות והיום הזה שרד בקושי שלושה חודשים. ספק אם פרט לספרייה הלאומית, שבה נמצאים רק 73 גיליונות, יש עוד אוסף שלם של העיתון. האפיזודה הייתה כה קצרה עד שנשכחה כמעט כליל, ואנו התנדבנו לספר עליה.
ד"ר מרדכי נאור הוא סופר והיסטוריון naor51@zahav.net.il
