בורא מיני מזונות: מי אתה דג דניס, אַרבעס ובאָבעס, פשטידת קרישה, סמיר

א. האם לדגים יש זהות לאומית?

צילום: מימי חסקין

יש מצב שגבולות הארץ המובטחת כוללים בתוכם גם את קפריסין?

אם תקחו את השלט הזה ברצינות, אז ייתכן שכן. הדניס הזה הוא גם מדגת הארץ וגם מיוצר בקפריסין. 

אפשר בכלל לייצר דגים? 

לדעתי, הדגים הללו מלכתחילה הם צברים. גדלו והתחנכו בארץ ישראל, ירדו מהארץ בשחייה לקפריסין ועכשיו הם בבחינת תושבים חוזרים שעולים ארצה. 

צחוק, צחוק, אבל אין בית מדרש בלי חידוש! 

עיינתי בערך ויקיפדיה על דג דניס, ולמדתי ממנו הרבה. קודם כל, השם העברי של דג זה הוא בכלל סְפָּרוּס זָהוֹב – שיקום מי שידע זאת! – ושנית, השם דניס הוא שם עממי, שמקורו בשיבוש המילה הטורקית 'דניז', שפירושה 'ים'. לדג שמגיע מהים קוראים בטורקית 'צ'יפורה דניז', כלומר דג מהים, וברבות הימים (תרתי משמע) נשתכח השם הראשון ונותר השני, שבתורו שובש ל'דניס'.

דג דניס 

ב. באָבע מייסעס

לחברת 'באָבע מייסעס' (סיפורי סבתא), המפיצה את מרכולתה הריחנית באזורים חרדיים בניו יורק יש קו ייצור ושמו 'היימיש און געשמאַק' (ביתי וטעים), והוא כולל, ככל שהבנתי, שני מוצרי יסוד של סיר הבישול היהודי: אַרבעס ובאָבעס. 

המחיר $5.79 לקופסה.

צילום: זאב וגנר

הסבר קצר למען אלה שלא גדלו על ניחוחותיהם של מאכלים קדושים אלה.

אַרבעס (arbes) אינם אלא גרגרי חומוס (חִמְצָה) מבושלים (מה שנקרא בפי העם 'חומוס עם גרגרים'), שאותם נוהגים אחב"י לאכול במיוחד בחגיגות 'שְׁלוֹם זכר' (שׁוּלֶם-זוּכֶר בשפת הדיבור).

באָבעס, לעומת זאת, הם גרעיני שעועית לבנה (לימה). הם נאכלים בכל הזדמנות, לאו דווקא באירועים מיוחדים, וריחם נישא למרחקים (והמבין יבין).

אגב, כדאי לקנות מתוצרת הארץ: במטעמי חפץ חיים, קופסה של ארבעס או באבעס תעלה לכם רק עשרה ש"ח. מחיר מציאה!

ג. פשטידה עם נוגדי קרישה

אם חשקתם בפשטידה, שגם נושאת עמה ערכים בריאותיים יוצאי דופן כמו חומרים נוגדי קרישה (הקרויים בעברית יפה נוגדי פקקת), לפתח תקווה לכו, למרכז המסחרי שברחוב לוחמי הגטאות. 

זה כנראה המקום היחיד בארץ שמוכר פשטידות קרישה (וגם קיגיל ירושלמי)...

צילום: גונן זיק

ד. הסיפור של סמיר

צילומים: איתמר לויתן

ברחוב קהילת דטרויט ברמלה שוכנת מסעדה ושמה 'סמיר', שנוסדה בשנת 1948 – לא תאריך קל בזיכרון של תושביה הערביים של העיר. היא מצהירה על עצמה לא רק כמקום של אוכל, אלא גם של היסטוריה ותרבות.

אין לי מושג איך האוכל שם – אני מתאר לעצמי שהוא מעולה – אבל בלי קשר לבישולים, הסיפור המשפחתי שמפורט בשלט גדול המידות שצמוד למסעדה, שמספר את סיפורם של ארבעה דורות מסעדנים, הוא מעניין ושובה לב.