אַלטע זאַכן (ו): על כְּלֵי לָבָן וקַפְטָנִים מפוספסים

בנות בית ספר בכלי לבן. חגיגת ט"ו באב בחדרה עם המורה למחול פנינה סמסונוב (ארכיון ומוזיאון החאן, ויקימדיה)

כתב וצילם דנצ'וּ ארנון

בשבוע הבא יחול ט"ו באב, שהפך בשנים האחרונות למקבילה הישראלית של 'יום ולנטיין' (14 בפברואר), יום האוהבים והאהבה. אבל לט"ו באב שורשים קדומים. הוא לא היה יום אהבה, אלא יום חתונה. וכל כך למה? בשל המשנה במסכת תענית (פרק ד, משנה ח): 

אָמַר רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל: לֹא הָיוּ יָמִים טוֹבִים לְיִשְׂרָאֵל כַּחֲמִשָּׁה עָשָׂר בְּאָב וּכְיוֹם הַכִּפּוּרִים, שֶׁבָּהֶן בְּנוֹת יְרוּשָׁלַיִם יוֹצְאוֹת בִּכְלֵי לָבָן שְׁאוּלִין, שֶׁלֹּא לְבַיֵּשׁ אֶת מִי שֶׁאֵין לוֹ [...] וּבְנוֹת יְרוּשָׁלַיִם יוֹצְאוֹת וְחוֹלוֹת בַּכְּרָמִים. וּמֶה הָיוּ אוֹמְרוֹת? בָּחוּר, שָׂא נָא עֵינֶיךָ וּרְאֵה, מָה אַתָּה בּוֹרֵר לְךָ. אַל תִּתֵּן עֵינֶיךָ בַּנּוֹי, תֵּן עֵינֶיךָ בַּמִּשְׁפָּחָה. 'שֶׁקֶר הַחֵן וְהֶבֶל הַיֹּפִי, אִשָּׁה יִרְאַת יְיָ הִיא תִתְהַלָּל'

עורך הבלוג הפנה את תשומת לבי לתמיהה: 'כיום הכיפורים'! בנות ירושלים הכשרות יוצאותם במחולות ומחפשות שידוך ביום הכי קדוש? צמות ורוקדות? הייתכן?!

אבל אני הוקסמתי ממשהו אחר לגמרי. למה בחרו בנות ירושלים להתלבש דווקא 'בִּכְלֵי לבן', כלומר בבגדים לבנים? 

ובכן, בימי קדם הייתה בעיה ליצרני הבדים. הבד (כותנה, צמר או פשתה) בצבעו הטבעי היה לבן-בֶּז'. על מנת לצבוע אותו היה צריך להשתמש בצִבְעָן (פיגמנט) שנספח אל סיבי הבד ולפיכך לא יישטף במי הכביסה. פיגמנטים כאלה, שהם גם יפים וגם מחזיקים מעמד זמן רב, היו יקרים, וצביעת הבד הייתה עשויה להיות יקרה לא פחות ממחיר הבד עצמו. הצִבְעָן היקר ביותר, שנועד לצביעת גלימות מלכים, הופק בחופי ארץ ישראל וצפונה מהם מחלזון הארגמן. כשבנות ישראל ירדו לרקוד בכרמים, בתקווה להיחטף בידיהם החסונות של רווקי ירושלים, הן לבשו שמלות לבנות שנשאלו ולא נקנו, אך לא כדי לציין טוהר או בתולים, אלא כדי שכולן תהיינה שוות בלבושן ולא תעלה בת העשירים על רעותה הענייה שאינה יכולה להרשות לעצמה בגד צבעוני מפואר. 

אני זוכר היטב את אמא שלי קונה בחנות הבדים 'בד ערבי' לבן (אגב, עדיין אפשר להשיג כמוהו באינטרנט), שהיה אז האריג הזול ביותר, וממנו תפרה את כלי המיטה של בני הבית. עד הקמת המדינה רוב ה'בד הערבי' נוצר באשקלון, שנודעה אז במטוויות שלה וכונתה בפי הסוחרים 'מנצ'סטר של פלשתינה'.

וכיוון שהגענו לכאן, הרי זו הזדמנות טובה לעסוק בלבוש הירושלמי של ימים עברו. 

כל תושבי הערים ברחבי האימפריה העות'מנית לבשו אותם בגדים. מה שמדהים הוא, שאת הבגדים העות'מניים, שנעלמו מהעולם בשנות העשרים של המאה הקודמת (חלק מהרפורמות שהנהיג אטאטורק), אפשר עדיין לראות – תאמינו או לא – בארון הבגדים של חרדים קנאים בירושלים. הנה הסיפור.

לבוש של תושב קהיר בשנות השלושים של המאה ה-19
 (E.W. Lane, An Account of the Manners
and Customs of the Modern Egyptian, 1836; ויקימדיה) 

העלייה הגדולה, שהחלה עם סיום מלחמת העולם השנייה, הביאה לירושלים קבוצות שונות ומגוונות, בהן 'חצרות' חסידים רבות שלכל אחת מהן מנהגי לבוש המיוחדים לה. מאז ועד היום, על פי הלבוש אפשר לדעת כמעט על כל חסיד לאיזו חצר הוא שייך (וכמובן להבחין בין חסידים לליטאים ובינם לבין קבוצות חרדיות אחרות). אבל בירושלים חיו עוד קודם לכן, ומדורי-דורות, יהודים אשכנזים רבים בני 'היישוב הישן'. מה הם לבשו? 

למן המאה ה-16 היו רוב היהודים בירושלים צאצאי המשפחות שגורשו מספרד ומפורטוגל וכונו 'ספרדים'. לצידם היו גם מעט 'מסתערבים', כלומר יהודים שנותרו בארץ ישראל ובסביבתה מאז החורבן. היו גם מעט אשכנזים, שבאו לארבע ערי הקודש (ירושלים, חברון, צפת וטבריה) לא כדי לבנות ולהיבנות בהן, אלא כדי למות ולהיקבר, להיות קרובים לקברים הקדושים של התנאים והאמוראים, ועל הדרך, אם אפשר, גם לחסוך את צער גלגול המחילות הצפוי עם תחיית המתים. 

סמוך לשנת 1700 עלתה לירושלים חבורה גדולה של יהודים אשכנזים מממרכז אירופה וממזרחה, ובראשם רבי יהודה החסיד. המניע לעלייתם היה משיחי-שבתאי, ועליהם כתבו חוקרים רבים (בהם בן-ציון דינור, זלמן שזר, מאיר בניהו ואריה מורגנשטרן). לדרך יצאו כ-1,500 גברים, נשים וטף, אך כשליש מהם מתו בתלאות הדרך, שארכה כחצי שנה. כאשר הגיעו סוף סוף לירושלים, מצאו בה קהילה כבת אלף יהודים לא-אשכנזים ועוד כמאתיים אשכנזים עניים מרודים. בשארית כספם, ובהלוואות שלקחו מהמוסלמים, רכשו בני החבורה חצר והקימו דירות מגורים ובית כנסת. מתחם החצר נקרא בפי שכניהם הערבים 'דיר א-שיכּנז'.

מימין: בית הכנסת 'החורבה'; מאחור: בית הכנסת 'תפארת ישראל', צולם לפני 1899 (ויקימדיה)

ימים אחדים לאחר הגיעם לירושלים מת רבי יהודה החסיד ממחלה. לאחר מותו פרצו סכסוכים בין תלמידיו. רבים שבו לאירופה ומקצתם אפילו התנצרו, אחרים עברו לחברון או לצפת. האשכנזים שנותרו בירושלים לא הצליחו להחזיר את ההלוואות שלקחו משכניהם המוסלמים (הריבית שנהגה אז הייתה של ארבעים אחוזים), ובשנת 1720, משהבינו בעלי החוב המוסלמים שלא יזכו לראות את כספם, פרצו לחצר, שרפו את בית הכנסת, ובני העדה נפוצו לכל עבר. המוסלמים הבחינו יפה בין יהודים ספרדים ('יאהוד') לבין אשכנזים ('שיכּנז') או חובשי המגבעת ('אבו אל-בּוּרנטו'). צו רשמי אסר על אשכנזים להיכנס אל בין חומות העיר עד שישולם החוב במלואו לנושים או ליורשיהם, ואיסור זה נותר על כנו יותר ממאה שנה. 

בכל אותה עת, שבה נאסר על אשכנזים לגור בין חומותיה של ירושלים, הצליחו מתי מעט אמיצים להיכנס בכל זאת פנימה. כיצד? הם התחפשו ליהודים ספרדים, כלומר התלבשו כמוהם. ומה לבשו אותם יהודים לא-אשכנזים? אלה נהגו בכול, גם בלבוש, כשכניהם הערבים. הערבים העירוניים, ככל תושבי הערים באימפריה העות'מנית, לבשו קוּמְבַּאז, מין חלוק מפוספס. היהודים קראו לקומבאז שלהם קַפְטָן. מחוץ לבית לבשו על הקפטן מין מעיל עליון, לרוב בצבע חוּם, שנקרא ג'וּבָּה (או ז'וּפִּיצֶה).

חרדי ירושלמי עטוף בקפטן פסים ובג'ובה

בשנת 1812 פרצה בצפת מגפה, ותושביה היהודים נפוצו לכל עבר. קבוצה של 'פרושים' (כך כונו ה'מתנגדים', תלמידי הגר"א), העזה ועלתה לירושלים, ואנשיה התעטפו, כנדרש, בקפטן ובג'ובה, וכך התחדש היישוב האשכנזי בירושלים (החסידים הגיעו מאוחר יותר, בשנות השלושים). רק ב-1836 הצליח השד"ר הליטאי אברהם שלמה זלמן צורף להגיע להסדר החובות הישנים ולביטול האיסור על האשכנזים לגור בעיר. צו מלכותי (פירמאן), שפרסם השליט המצרי מוחמד עלי פאשא, נתן לכך תוקף חוקי. מאה שנה אינן דבר של מה בכך, וכך היה מקובל שיהודי אשכנזי המגיע לעיר פושט את בגדי הגלות ולובש 'בגד ירושלמי'. אם זה היה רב או ידוען אחר, היה טקס החלפת הבגדים נערך מחוץ לשערי העיר.

אגב, על חורבות בית הכנסת השרוף של תלמידי רבי יהודה חסיד, או לא הרחק משם, הוקם בית כנסת גדול שנקרא 'מנחם ציון', ובפי כול: 'החורבה' – קיצור של 'חורבת יהודה חסיד'. היום הוא משופץ לעילא ופעיל, ומשמש נקודת ציון תיירותית ברובע היהודי. 

חסידי 'תולדות אברהם יצחק' עטופים בקפטנים כסופים עם פסים שחורים, שהוא הלבוש הסטנדרטי של ימי החול
 (מכאן גם נובע הכינוי הנפוץ שלהם 'זברות')

תרבושים וקפטנים בחגיגות פורים של 'קהל עדת ירושלים' ('ישיבת המתמידים', ליטאים שנוהגים כחצר חסידית).
בשבתות ובימים טובים בני היישוב הישן מתעטפים בקפטנים זהובים.

שלא כמוני, אשתי נעמי היא דור 13 (מצד אימהּ) בארץ ישראל. בארון הבגדים של אמא שלה היה תלוי כל ימי חייה ג'ובה אדום (שכעת תלוי בארון הבגדים שלנו). אמא שלה אהבה להראות את הג'ובה ולספר את סיפורו של אביה, סבא של נעמי, שעלה לארץ ישראל מהונגריה, אדוק מאוד אך מודרני בלבושו. בירושלים פגש את מי שתהיה סבתא של נעמי וביקש את ידה מהוריה. הם הסכימו, בתנאי שיתלבש כראוי בבגדים ירושלמים. הייתה לו ברירה? אם היה מסרב כנראה הייתי נשאר רווק עד עצם היום הזה. הוא קנה בשוק בד אדום-בוהק, נתן לתופר שיכין ממנו ג'ובה, התחתן, הצטלם (בשחור-לבן כמובן), והחזיר לארון. שוב לא דרשו ממנו ללבוש אותו.

משמאל: תמונת הנישואים של סבתא הניה-דבורה וסבא מרדכי ברגר; מימין: הכותב מתעטף בג'ובה האדום

בשוק מוריסטן בעיר העתיקה של ירושלים נמצאת חנות הבדים המופלאה של בילאל, שתמיד שמח להראות לי את אוצרותיה. לצד אריגי חוּר, כרפס ותכלת, בוץ וארגמן היקרים, בילאל מייבא דרך ירדן גם את הבד המפוספס שממנו מכינות התופרות יראות השמיים של מאה שערים את הקפטנים לחסידויות הארץ-ישראליות הוותיקות: קארלין, שומרי אמונים, תולדות אהרון ופלגותיהם, שרואות את עצמן ירושלמיות מדורי דורות. התופרות מחזיקות כמה קפטנים במידות שונות למדידה עצמית כדי שלא תיאלצנה (רחמנא ליצלן) לקחת את מידותיו של גבר.

בילאל בחנותו, עטוף בכתונת פסים ירושלמית

_____________________________________________

דנצ'וּ ארנון הוא צלם אתנוגרפי roshyarok@barak.net.il

קול חתן וקול כלה: מארכיונו של צלם חתונות

צילומים: דנצ'וּ ארנון

היום ט"ו באב, 'יום האהבה' היהודי, שמימי קדם ועד היום נוהגים בני ובנות ישראל למצוא בו את זיווגם, להשתדך ולהתחתן.

הן כך נאמר במסכת תענית (פרק ד, משנה ח):

אָמַר רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל: לֹא הָיוּ יָמִים טוֹבִים לְיִשְׂרָאֵל כַּחֲמִשָּׁה עָשָׂר בְּאָב וּכְיוֹם הַכִּפּוּרִים, שֶׁבָּהֶן בְּנוֹת יְרוּשָׁלַיִם יוֹצְאוֹת בִּכְלֵי לָבָן שְׁאוּלִין, שֶׁלֹּא לְבַיֵּשׁ אֶת מִי שֶׁאֵין לוֹ ... וּבְנוֹת יְרוּשָׁלַיִם יוֹצְאוֹת וְחוֹלוֹת [מחוללות] בַּכְּרָמִים. וּמֶה הָיוּ אוֹמְרוֹת? 'בָּחוּר, שָׂא נָא עֵינֶיךָ וּרְאֵה, מָה אַתָּה בּוֹרֵר לְךָ. אַל תִּתֵּן עֵינֶיךָ בַּנּוֹי, תֵּן עֵינֶיךָ בַּמִּשְׁפָּחָה'.

יש עוד כל מיני סיבות שנתנו חז"ל מדוע דווקא זכה יום ט"ו באב לציוּן מיוחד: כלו מתי המדבר, הותרו השבטים להינשא אלו עם אלו, ובמיוחד הותר שבט בנימין שהוחרם בימי פרשת 'פילגש בגבעה', הרוגי ביתר מימי מרד בר כוכבא הובאו לקבורה, ועוד, אבל אנו נסתפק ביום הזיווגים והחתונות.

לכבוד התאריך החשוב הזה ליקט דנצ'ו ארנון מתוך אוספיו כשישים תמונות של טקסי אירוסין, חינה וחתונות בישראל, שאותן צילם בעשרות השנים האחרונות. חרדים, בדווים, נוצרים, מוסלמים, צ'רקסים, קראים ושומרונים, יהודים ממוצא תימני, אתיופי או מרוקני – כולם מתחתנים פחות או יותר בצורה דומה. לכולם יש אבא ואמא ואחים ואחיות, כולם מתרגשים ומאושרים, כולם רוקדים וסועדים, ולבסוף כולם רוצים אותו דבר בסיסי וצנוע: שהבניין שהם בונים, בנוכחות בני משפחותיהם וחבריהם הטובים, יחזיק מעמד לאורך שנים.

הבהרה: הטקסים שצולמו כאן לא נחגגו בט"ו באב דווקא אלא לאורך כל ימות השנה, והם צורפו יחד לא רק בגלל התאריך העברי אלא בעיקר בזכות השמחה, ההתרגשות והאהבה הגדולה, שחוצה גבולות של דת ולאום ושופעת החוצה מכל אחת ואחת מן התמונות.

בשמחות!

אבי החתן ואבי הכלה שוברים צלחת ביחד בטקס אירוסין חרדי

חינה לכלה ממוצא חבאני (תימן) במושב ברקת

חינה לחתן החבאני במושב ברקת

כלה בטקס חינה תימני

חינה תימנית

בטקס החינה התימני מלוות הנשים את הכלה בריקודים. כמה מהן נושאות על ראשן סל חגיגי ('מזהר') ובו נרות ופרחים

חתן וכלה בטקס חינה מרוקני

טקס אירוסין בוכרי

בטקס האירוסין השומרוני נהוג 'שילוב ידיים'. נציג החתן (מימין) מחזיק מטבע שמסמלת את המוהר, 
ונציג הכלה (משמאל) והכהן (במרכז) מניחים את ידיהם על ידו

אצל השומרונים נהוג 'יום אדום' במקום 'חינה'. הכלה לובשת שמלה אדומה ויוצאת עם חברותיה למסיבת ריקודים 

טקס חינה לכלה ביישוב הבדווי זרזיר

טקס חינה לחתן מוסלמי בעיר קלנסווה

נשים מציגות את כפות ידיהן האדומות. טקס חינה מוסלמי בעראבָּה

נשים רוקדות עם סלי פרחים בטקס חינה מוסלמי

טקס חינה לכלה דרוזית במע'אר

אם החתן ואם הכלה בטקס אירוסין צ'רקסי

טקס אירוסין צ'רקסי אצל האימאם. אבי החתן (מימין) נותן לנציג הכלה מוהר סמלי

בחצר של חסידות צאנז בנתניה נהוג להוביל את החתנים המיוחסים למשפחת האדמו"ר בכרכרה רתומה לסוס לבן

הכלה, בנות משפחתה וחברותיה בחתונה חרדית

הכלה, הסבתא והנכדים בחתונה חרדית

גם טקס חגיגי כמו חתונה הוא הזדמנות לחזרה בתשובה, לחרטה על חטאי העבר והתחייבות להיות בסדר בעתיד.
כלות חרדיות נוהגות לומר פרקי תהלים או להתפלל, אך את ההתרגשות אי אפשר להסתיר

יש הנוהגים למרוח אפר על מצחו של החתן לפני טקס החתונה, זכר לחורבן בית המקדש

בטקס ה'באַדעקן' החתן מכסה את פניה של כלתו בהינומה. בחתונות חרדיות ההינומה אינה שקופה אלא אטומה

אבי החתן ואבי הכלה מובילים את החתן החרדי לחופה

אם החתן ואם הכלה מובילות את הכלה החרדית לחופתה

חופה חרדית באור יום

אחרי החופה הולך הזוג הצעיר ל'חדר הייחוד' שם הם אוכלים מעט (הם צמו כל היום!) ומשוחחים על דא ועל הא

אחרי שבני הזוג יוצאים מחדר הייחוד מקבלים את פניהם בשירה ובריקודים (בנים לחוד ובנות לחוד)

את הכלה לא ירימו על כתפיים, אבל השמחה רבה גם ב'עזרת נשים'

מצוות 'שמח תשמח רעים אהובים' אינה רק בריקודים, לפעמים גם מי שיודע לירוק אש מתגייס

אצל החסידים נהוג 'מצווה טאַנץ' (ריקוד מצווה). אבי החתן רוקד כמה דקות עם כלתו,
אך בשל הלכות הצניעות אין נגיעה ושני הצדדים מחזיקים באבנט לבן וארוך (גאַרטל) שמחבר ביניהם

חתונה אתיופית

בחתונה קראית אין חופה ובני הזוג מתכסים בטלית

אצל השומרונים נהוג לערוך באחד מימי שבוע החתונה את טקס ה'מסכרה', משתה שעורך החתן לגברים בלבד

בזמן שהגברים השומרונים שותים הנשים חוגגות ורוקדות עם בגדי החתן החדשים

הכהן השומרוני (מצד שמאל) קורא את הכתובה

בקהילת העבריים מדימונה יוצאים החתן והכלה מחופתם בריקוד היישר לאולם

בכל חתונה ערבית שמכבדת את עצמה מגישים 'כּוּבָּה'. בטקס הכנת המאכל משתתפות נשות המשפחה

ויש גם שירים מיוחדים שמלווים אותו (צולם בעראבה בשנת התשעים)

בשעות אחר הצהריים מגיעים החָדָאי, מעין טרובדורים של ארצות האסלאם. בימים שהובילו סחורות בשיירות ארוכות

של גמלים נהגו לשכור אותם לעבודה: אחד רכב בראש השיירה והשני בסופה. הם אלתרו חרוזים שנתנו קצב אחיד לגמלים

וגם הנעימו את זמנם של אנשי השיירה. כיום החדאי הם זמרים עממיים של חתונות. הם מצויידים במיקרופונים ומאלתרים

חרוזים בשבח החתן, הכלה, הנכבדים והכפר. אצל היהודים קראו לאנשים כאלה 'בדחנים'.

'זאפת אל עריס (טופה)' הוא טקס שבו מובילים את החתן מהחמאם אל מקום החתונה. גברי הכפר מתקדמים בשתי שורות
ובמין ריקוד איטי (סחג'ה) שמלוּוה בשירת החדאי

החתן מובל על סוס או על טרקטור ואחריו צועדות הנשים, שרות ורוקדות (צולם בכפר כָּנַּא בתחילת שנות השמונים)

בסוף טקסי החתונה בחברה הערבית מגיעים החתן והכלה לדירתם החדשה. לפני שנכנסים פנימה הם מדביקים על המשקוף
חתיכת בצק מקושטת. אם היא לא תיפול במשך הלילה יחזיקו הנישואים מעמד לעולם (אשרי המאמינים!)

היו ימים שבהם היו מביאים לזוג הצעיר מתנות שאינן כסף.
בבית ג'אן הדרוזית צילמתי בשנות השמונים פרודוקטים שהובאו כמתנה לחתונה: קפה, סוכר, אורז... הכל הלך

חתונת שני אחים דרוזים בכפר מע'אר. קרובי המשפחה מצמידים לחתנים שטרות של שקלים ודולרים ומטבעות זהב

בכפר הבדואי זרזיר אביה ואחיה של הכלה מוליכים אותה לטקס החתונה

הסחג'ה, ריקוד איטי של גברים, בחתונה בזרזיר

חתונה צ'רקסית מודרנית זו נערכה באולם חתונות ובכל זאת לא מוותרים על הריקוד המסורתי המדמה צייד הרודף אחרי איילה

חתונה של נוצרים מלכיטים. החתן מרים את ההינומה מעל פני כלתו (מא'ער)

בני הזוג ניצבים בהתרגשות לפני הכומר ומול המזבח

הכומר המלכיטי חובש לראשם כתרים סמליים ואחר כך מחליף ביניהם

חתונה בכנסייה ארמנית. בזמן שהכומר עורך את הטקס נוגעים החתן והכלה זו בזה במצחיהם.
חבר קרוב מניף מעליהם צלב כסף קטן כאות ברכה 

מובילים את הכלה בחתונה אריתריאית בפארק הלאומי ברמת גן

החברות הקרובות מתלבשות בתלבושת אחידה

החתן והכלה בצילום משפחתי של נשים בלבד

החתן מחזיק בידיו צלב בצורת חרב, אבל הוא לא באמת מתכוון להשתמש בה...

האם הטבעת מתאימה?

חתונת מהגרים ניגרים בכנסייה אנגליקנית בדרום תל אביב. הבלונים נתלו לכבוד החתונה

ולסיום חוזרים לחרדים.
השולחנות ערוכים ומחכים עוד מעט תתחיל סעודת המצווה...

בקרוב אצלכם!