אַלטע זאַכן (ה): החור שבגרוש ועוד ביטויים שאבדו

רשימות קודמות בסדרת 'אַלטע זאַכן'

א. חוּטֶפָה, תַּנָאגָ'ה, אִבְּרִיק, ווײַסן קעסלאַך

ב. ויהי אור

ג. מה אכלו ומה שתו?

ד. מי יבנה בית?

כתב וצילם דנ'צוּ ארנון

לא רק חפצים אלא גם מושגים שהיו ואינם עוד שמורים בזיכרוני, מכוסים באבק ומונחים בבוידעם שבראשי. אלו מושגים או ביטויים שמוכרים רק לבני גילי (המתקרב לתשעים) ומאחוריהם מסתתר סיפורם של הימים בהם היה בגרוש חור. מי יודע היום מה זה בכלל גרוש, ועוד עם חור?

עשרה מיל הם גרוש

יוסי גמזו היטיב לנסח זאת בשיר שכתב בשנת 1965 'איפה הן הבחורות ההן?', השיר, על פי לחן רוסי עממי, נפתח במילים האלה: 

כשבגרוש היה חור והוצאנו

את הזמן על ביצות וכבישים
לא היו חתיכות בארצנו

אך היו, יא חביבי, נשים...

הנה יהורם גאון. פסקול חביב לקריאת רשימה זו...

במטולה שמעתי ילד צועק 'אוֹי מָיי גוֹד!', וילד באילת קילל את 'הפַקִינְג מורה למתמטיקה'. בעולם הגלובלי, שיש בו בליל שפות שאפילו במגדל בבל לא הכירו, שוב אין מושג שהוא רק לוקאלי.

בימי העליות הראשונות דיברו בני הגליל בבּ' דגושה בעקבות המורה יצחק אפשטיין שלימד בראש פינה ('בּוֹבֵּע, יָא בּוֹבֵּע, תְכַּנְסִי בַּבָּיִת לִפְנֵי שֶׁיוּכְלוּ אוֹתָךְ הַזְבּוּבִּים' – שייקה אופיר במערכון 'המושבניק'). בילדותי הילדים בחיפה, בתל אביב או בירושלים  דיברו קצת אחרת. 'בָּלוֹרוֹת' בחיפה של ילדותי, היו 'ג'וּלִים' או 'גוּלוּת' בתל אביב או בירושלים, ו'שִׂיחִים' או 'סילקים' (חישורים בגלגלי האופניים) היו 'שְפִּיצִים' בפי ילדי ירושלים, שבנוסף לכל גם השוויצו עם ה'מאאתיים' שלהם. 

תעודה על רכישת אופניים (נוסטלגיה אונליין)

א. חַארת אל-טאנק

'חארת אל-טאנק' היה פעם ביטוי נפוץ שפירושו חור נידח. 'המוצב שלנו היה תקוע בחארת אל-טאנק, אפילו כלב לא הגיע לשם', היו אומרים בפלמ"ח. ובכן, חארת אל-טאנק זה שם של מקום קיים, שכונה בירושלים שבהחלט שווה ביקור.

בעברית ובערבית מתחלפות האותיות ת' וש'. חארת מקורה בשורש חַרְש, ופירושה חלקת אדמה, שטח שאפשר לחרוש בעזרת צמד שוורים. מכאן הושאלה המילה, וכיום 'חארת' פירושה בערבית שכונה. המילה טאנק מקורה במילה האנגלית Tin (פח). הצירוף חארת אל-טאנק פירושו אפוא 'שכונת הפחים'.

בשנת 1855 רכש משה מונטיפיורי, בכספי עיזבונו של יהודי-אמריקני עשיר בשם יהודה טורא, את השטח שממערב לעיר העתיקה, שמכאן ואילך נקרא 'כרם משה ויהודית'. על מקצת השטח נבנו בתי משכנות שאננים, ולידם טחנת הרוח המפורסמת, והיתר גודר אך נשאר ריק.

כשנפטר מונטיפיורי לא נמצאו בצוואתו הוראות לגבי השטח, ואם כך הרי ברור שזהו שטח הפקר. בקיץ 1886 פלשו אליו עניי העיר והקימו שכונה שנקראה 'חַאפּ' (ביידיש: לחטוף). באותם ימים העץ לבנייה היה יקר ועניים בנו לעצמם בקתות מיריעות פח שאותן לקחו מפחי נפט שהתרוקנו. זו הייתה שכונת פחים צפופה ומכוערת. רק בשנת 1892 הצליחו מנהלי עיזבון מונטיפיורי לפנות את הפולשים ולהקים על אדמתם את שכונת 'ימין משה'.

מה עושים עם העניים שפונו? נאספו תרומות ונקנה שטח באזור מרוחק ושומם, מעבר לשכונת מחנה יהודה, שהייתה אז השכונה הקיצונית במערב העיר. לשם העבירו את בקתות הפח ומאז נקראה השכונה בשם הנאה 'שֶׁבֶת צדק' (אולי כי במקור תושביה ישבו שלא בצדק על אדמת מונטיפיורי). אבל בפי העם נקראה השכונה חארת אל-טנק, שכונת הפחים, ומאחר שהייתה הנידחת והעלובה בשכונות ירושלים, הפכה שם נרדף למקום הנמצא בקצה העולם, חור נידח. 

בית בשבת צדק עם קיר מפחי נפט (צילמתי בשנות השמונים)

ב. מִסְפָּר

גם גסויות, כך כינו פעם ניבול פה ('ואליהו השמן אומר מילים נורא גסים', כתב יהונתן גפן בשירו 'אתם זוכרים את השירים'), שייכות להיסטוריה של התרבות. בסופו של דבר, בני אדם, מאז שנוצרו על ידי אלוהים או האבולוציה, התרבו בכוחות עצמם. 

מי שנפשו עדינה מדי לדיון הומוריסטי בסלנג מיני יכול להפסיק כאן.

כשהייתי צעיר אמרו 'לעשות מספר', כאשר הכוונה הייתה לקיום יחסי מין. אחד מחברי הקיבוץ שלי שאל את נורית אם יש לה מספריים. 'יש לי, אתה רוצה?', היא ענתה בשאלה. – 'כן, מספר אחד לי, ומספר אחד לאורי'. ידידי המנוח יוז'י, ששירת במלחמת העולם השנייה במדבר המערבי של מצרים, סיפר לי על מקור הביטוי.

החיילים בצבא הבריטי קיבלו פעם בחודש 'אפטר דיוטי'. משאית הסיעה אותם לאלכסנדריה, לבית בושת גדול שהיה תחת פיקוח צבאי. רופא ישב בכניסה, רשם את הפרטים של כל חייל ונתן לו פתק עם מספר – זה היה המספר של הבחורה שאיתה הוא אמור לבלות, וכך יכלו רשויות הבריאות של הצבא לעקוב, ככל שהיה צורך בכך, אחרי הפצת מחלות מין. במשאית, בדרכם חזרה לבסיס, חלקו החיילים את חוויותיהם, משהו כמו '58 היא מספר משהו משהו', וכך חדר המונח 'מספר' לסלנג העברי. 

מאוחר יותר עברנו לביטויים כמו 'להרים' או 'מתרוממת'. היו שאמרו שזה בא מהאמרה הגברברית 'בואי אתי לשפת הים וארים אותך עד שתראי את קפריסין'. אכן שוביניסטי, אבל באותם ימים לא היה דבר כזה 'פוליטיקלי קורקט'...

בית הקברות הצבאי הבריטי באל-עלמיין (צילמתי ב-2010)

 

ג. לנסוע לרחובות

האוטובוס לרחובות, 'דרום יהודה' (צילום: נח סלוצקי, דני גולדשמידט, ויקימדיה)

כמה צנועים היינו! הבנות הלכו בדרך כלל בחצאיות קצרות, ובימות הקיץ הציגו רגליים שזופות עם מכנסי התעמלות קצרים וצמודים שהיו להם גומיות במוצא הרגליים. כשישבנו במעגל בפעולה בתנועת הנוער, קרה לעיתים שבגלל חצאית קצרה מדי ראו לנערה, אוי ואבוי, את התחתונים. לבנות הייתה מילת קוד להודיע לאותה נערה שהיא מושכת את מבטי הבנים: 'את נוסעת לרחובות'...

למה לרחובות? ובכן, כל תחתוני הבנות היו אז בצבע ורוד. זה היה גם צבעו של כרטיס הנסיעה באוטובוס מתל אביב לרחובות...

הנה כך נראינו פעם. זהו הצילום הראשון שצילמתי במצלמת קודק-בוקסה שקיבלתי מהורי בשנת 1946. תיעדתי את המחנה הראשון של הקבוצה שלי מקן השומר הצעיר בקריית חיים. זה היה ליד כפר ביאליק.

ד. לקשור את החמור

באמצע הפעולה מישהו היה צריך פיפי. קורה. 'אני יוצא לקשור את החמור', הוא היה מכריז ויוצא להשקות בחֲשֵׁכָה את עץ הברוש ליד הקן. כולם הבינו לאן הוא הולך, אבל אף אחד לא טרח לשאול את עצמו מהו המקור של הביטוי. 

ובכן, כנראה שמישהו בימים ההם למד מהבדווים. הבדווים מקפידים על לשון צנועה בחברה מכובדת. כך למשל, אם לבדווי, היושב על השטיח בשיכול רגליים, מציץ מתחת לעבאיה קצהו של איבר מינו (הבדואים לא לבשו תחתונים) יגידו לו בלשון רמז 'רואים לך את האף'. וכך, אם יושבים המכובדים באוהל האירוח, לוגמים תה חריף ומדברים בוליטיקה ואחד נצרך לנקביו – הוא יתנצל ויגיד שהוא הולך לקשור את החמור שלו. 

חמור בדווי קשור במדבר יהודה (ברקע: מנזר מר סבא, 2018)

__________________________________________

דנצ'וּ ארנון הוא צלם אתנוגרפי roshyarok@barak.net.il

קול חתן וקול כלה: מארכיונו של צלם חתונות

צילומים: דנצ'וּ ארנון

היום ט"ו באב, 'יום האהבה' היהודי, שמימי קדם ועד היום נוהגים בני ובנות ישראל למצוא בו את זיווגם, להשתדך ולהתחתן.

הן כך נאמר במסכת תענית (פרק ד, משנה ח):

אָמַר רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל: לֹא הָיוּ יָמִים טוֹבִים לְיִשְׂרָאֵל כַּחֲמִשָּׁה עָשָׂר בְּאָב וּכְיוֹם הַכִּפּוּרִים, שֶׁבָּהֶן בְּנוֹת יְרוּשָׁלַיִם יוֹצְאוֹת בִּכְלֵי לָבָן שְׁאוּלִין, שֶׁלֹּא לְבַיֵּשׁ אֶת מִי שֶׁאֵין לוֹ ... וּבְנוֹת יְרוּשָׁלַיִם יוֹצְאוֹת וְחוֹלוֹת [מחוללות] בַּכְּרָמִים. וּמֶה הָיוּ אוֹמְרוֹת? 'בָּחוּר, שָׂא נָא עֵינֶיךָ וּרְאֵה, מָה אַתָּה בּוֹרֵר לְךָ. אַל תִּתֵּן עֵינֶיךָ בַּנּוֹי, תֵּן עֵינֶיךָ בַּמִּשְׁפָּחָה'.

יש עוד כל מיני סיבות שנתנו חז"ל מדוע דווקא זכה יום ט"ו באב לציוּן מיוחד: כלו מתי המדבר, הותרו השבטים להינשא אלו עם אלו, ובמיוחד הותר שבט בנימין שהוחרם בימי פרשת 'פילגש בגבעה', הרוגי ביתר מימי מרד בר כוכבא הובאו לקבורה, ועוד, אבל אנו נסתפק ביום הזיווגים והחתונות.

לכבוד התאריך החשוב הזה ליקט דנצ'ו ארנון מתוך אוספיו כשישים תמונות של טקסי אירוסין, חינה וחתונות בישראל, שאותן צילם בעשרות השנים האחרונות. חרדים, בדווים, נוצרים, מוסלמים, צ'רקסים, קראים ושומרונים, יהודים ממוצא תימני, אתיופי או מרוקני – כולם מתחתנים פחות או יותר בצורה דומה. לכולם יש אבא ואמא ואחים ואחיות, כולם מתרגשים ומאושרים, כולם רוקדים וסועדים, ולבסוף כולם רוצים אותו דבר בסיסי וצנוע: שהבניין שהם בונים, בנוכחות בני משפחותיהם וחבריהם הטובים, יחזיק מעמד לאורך שנים.

הבהרה: הטקסים שצולמו כאן לא נחגגו בט"ו באב דווקא אלא לאורך כל ימות השנה, והם צורפו יחד לא רק בגלל התאריך העברי אלא בעיקר בזכות השמחה, ההתרגשות והאהבה הגדולה, שחוצה גבולות של דת ולאום ושופעת החוצה מכל אחת ואחת מן התמונות.

בשמחות!

אבי החתן ואבי הכלה שוברים צלחת ביחד בטקס אירוסין חרדי

חינה לכלה ממוצא חבאני (תימן) במושב ברקת

חינה לחתן החבאני במושב ברקת

כלה בטקס חינה תימני

חינה תימנית

בטקס החינה התימני מלוות הנשים את הכלה בריקודים. כמה מהן נושאות על ראשן סל חגיגי ('מזהר') ובו נרות ופרחים

חתן וכלה בטקס חינה מרוקני

טקס אירוסין בוכרי

בטקס האירוסין השומרוני נהוג 'שילוב ידיים'. נציג החתן (מימין) מחזיק מטבע שמסמלת את המוהר, 
ונציג הכלה (משמאל) והכהן (במרכז) מניחים את ידיהם על ידו

אצל השומרונים נהוג 'יום אדום' במקום 'חינה'. הכלה לובשת שמלה אדומה ויוצאת עם חברותיה למסיבת ריקודים 

טקס חינה לכלה ביישוב הבדווי זרזיר

טקס חינה לחתן מוסלמי בעיר קלנסווה

נשים מציגות את כפות ידיהן האדומות. טקס חינה מוסלמי בעראבָּה

נשים רוקדות עם סלי פרחים בטקס חינה מוסלמי

טקס חינה לכלה דרוזית במע'אר

אם החתן ואם הכלה בטקס אירוסין צ'רקסי

טקס אירוסין צ'רקסי אצל האימאם. אבי החתן (מימין) נותן לנציג הכלה מוהר סמלי

בחצר של חסידות צאנז בנתניה נהוג להוביל את החתנים המיוחסים למשפחת האדמו"ר בכרכרה רתומה לסוס לבן

הכלה, בנות משפחתה וחברותיה בחתונה חרדית

הכלה, הסבתא והנכדים בחתונה חרדית

גם טקס חגיגי כמו חתונה הוא הזדמנות לחזרה בתשובה, לחרטה על חטאי העבר והתחייבות להיות בסדר בעתיד.
כלות חרדיות נוהגות לומר פרקי תהלים או להתפלל, אך את ההתרגשות אי אפשר להסתיר

יש הנוהגים למרוח אפר על מצחו של החתן לפני טקס החתונה, זכר לחורבן בית המקדש

בטקס ה'באַדעקן' החתן מכסה את פניה של כלתו בהינומה. בחתונות חרדיות ההינומה אינה שקופה אלא אטומה

אבי החתן ואבי הכלה מובילים את החתן החרדי לחופה

אם החתן ואם הכלה מובילות את הכלה החרדית לחופתה

חופה חרדית באור יום

אחרי החופה הולך הזוג הצעיר ל'חדר הייחוד' שם הם אוכלים מעט (הם צמו כל היום!) ומשוחחים על דא ועל הא

אחרי שבני הזוג יוצאים מחדר הייחוד מקבלים את פניהם בשירה ובריקודים (בנים לחוד ובנות לחוד)

את הכלה לא ירימו על כתפיים, אבל השמחה רבה גם ב'עזרת נשים'

מצוות 'שמח תשמח רעים אהובים' אינה רק בריקודים, לפעמים גם מי שיודע לירוק אש מתגייס

אצל החסידים נהוג 'מצווה טאַנץ' (ריקוד מצווה). אבי החתן רוקד כמה דקות עם כלתו,
אך בשל הלכות הצניעות אין נגיעה ושני הצדדים מחזיקים באבנט לבן וארוך (גאַרטל) שמחבר ביניהם

חתונה אתיופית

בחתונה קראית אין חופה ובני הזוג מתכסים בטלית

אצל השומרונים נהוג לערוך באחד מימי שבוע החתונה את טקס ה'מסכרה', משתה שעורך החתן לגברים בלבד

בזמן שהגברים השומרונים שותים הנשים חוגגות ורוקדות עם בגדי החתן החדשים

הכהן השומרוני (מצד שמאל) קורא את הכתובה

בקהילת העבריים מדימונה יוצאים החתן והכלה מחופתם בריקוד היישר לאולם

בכל חתונה ערבית שמכבדת את עצמה מגישים 'כּוּבָּה'. בטקס הכנת המאכל משתתפות נשות המשפחה

ויש גם שירים מיוחדים שמלווים אותו (צולם בעראבה בשנת התשעים)

בשעות אחר הצהריים מגיעים החָדָאי, מעין טרובדורים של ארצות האסלאם. בימים שהובילו סחורות בשיירות ארוכות

של גמלים נהגו לשכור אותם לעבודה: אחד רכב בראש השיירה והשני בסופה. הם אלתרו חרוזים שנתנו קצב אחיד לגמלים

וגם הנעימו את זמנם של אנשי השיירה. כיום החדאי הם זמרים עממיים של חתונות. הם מצויידים במיקרופונים ומאלתרים

חרוזים בשבח החתן, הכלה, הנכבדים והכפר. אצל היהודים קראו לאנשים כאלה 'בדחנים'.

'זאפת אל עריס (טופה)' הוא טקס שבו מובילים את החתן מהחמאם אל מקום החתונה. גברי הכפר מתקדמים בשתי שורות
ובמין ריקוד איטי (סחג'ה) שמלוּוה בשירת החדאי

החתן מובל על סוס או על טרקטור ואחריו צועדות הנשים, שרות ורוקדות (צולם בכפר כָּנַּא בתחילת שנות השמונים)

בסוף טקסי החתונה בחברה הערבית מגיעים החתן והכלה לדירתם החדשה. לפני שנכנסים פנימה הם מדביקים על המשקוף
חתיכת בצק מקושטת. אם היא לא תיפול במשך הלילה יחזיקו הנישואים מעמד לעולם (אשרי המאמינים!)

היו ימים שבהם היו מביאים לזוג הצעיר מתנות שאינן כסף.
בבית ג'אן הדרוזית צילמתי בשנות השמונים פרודוקטים שהובאו כמתנה לחתונה: קפה, סוכר, אורז... הכל הלך

חתונת שני אחים דרוזים בכפר מע'אר. קרובי המשפחה מצמידים לחתנים שטרות של שקלים ודולרים ומטבעות זהב

בכפר הבדואי זרזיר אביה ואחיה של הכלה מוליכים אותה לטקס החתונה

הסחג'ה, ריקוד איטי של גברים, בחתונה בזרזיר

חתונה צ'רקסית מודרנית זו נערכה באולם חתונות ובכל זאת לא מוותרים על הריקוד המסורתי המדמה צייד הרודף אחרי איילה

חתונה של נוצרים מלכיטים. החתן מרים את ההינומה מעל פני כלתו (מא'ער)

בני הזוג ניצבים בהתרגשות לפני הכומר ומול המזבח

הכומר המלכיטי חובש לראשם כתרים סמליים ואחר כך מחליף ביניהם

חתונה בכנסייה ארמנית. בזמן שהכומר עורך את הטקס נוגעים החתן והכלה זו בזה במצחיהם.
חבר קרוב מניף מעליהם צלב כסף קטן כאות ברכה 

מובילים את הכלה בחתונה אריתריאית בפארק הלאומי ברמת גן

החברות הקרובות מתלבשות בתלבושת אחידה

החתן והכלה בצילום משפחתי של נשים בלבד

החתן מחזיק בידיו צלב בצורת חרב, אבל הוא לא באמת מתכוון להשתמש בה...

האם הטבעת מתאימה?

חתונת מהגרים ניגרים בכנסייה אנגליקנית בדרום תל אביב. הבלונים נתלו לכבוד החתונה

ולסיום חוזרים לחרדים.
השולחנות ערוכים ומחכים עוד מעט תתחיל סעודת המצווה...

בקרוב אצלכם!