אַלטע זאַכן (ד): מי יבנה בית?

כפר כנא בתחילת המאה העשרים. גלויה על פי צילום של הצלמת הערבייה-נוצרית כרימה עבוד

רשימות קודמות בסדרת 'אַלטע זאַכן'

א. חוּטֶפָה, תַּנָאגָ'ה, אִבְּרִיק, ווײַסן קעסלאַך

ב. ויהי אור

ג. מה אכלו ומה שתו?

כתב וצילם דנצ'וּ ארנון

למשה רבנו היה בצלאל בן אורי, ליוליוס קיסר היה ויטרוביוס, לסולטן סולימן המפואר היה סינאן. כשאנשי מעלה רצו לבנות בית, היכל, מקדש או ארמון, היה להם תמיד אדריכל שיתכנן אותו. לאדם הפשוט לא היה אדריכל פרטי. אם הוא רצה לבנות לעצמו בית הוא נאלץ ליישר את השטח במו ידיו ולסמן על האדמה ברגליו את מקום הקירות והפתחים. אדריכלות רֶגֶל.

זה מזכיר לי אגדה על אלכסנדר מוקדון. בימיו, כאשר רצו להקים עיר חדשה, נהגו לסמן על האדמה את תוואי החומות, השערים והרחובות באבקת גיר. כשביקשו אנשיו של אלכסנדר להקים עיר חדשה בצפון מצרים, זו שלימים תיקרא אלכסנדריה, לא היה גיר בסביבה. הם סימנו את התוואי בקמח ולמחרת התברר שהעורבים אכלו להם את העיר...

לאחר שנפתרה בעיית הסימון ניצב האדם הפשוט לפני בעיה אחרת: מאיזה חומר לבנות את הבית? בימי קדם רק עשירים ומלכים בנו ארמונות מאבן. גם מקדשים וביצורים נבנו לרוב מאבן. אבל בתיהם של סתם אנשים, שהיו מאז ומעולם רוב מניינו של המין האנושי, נבנו בדרך כלל מלבני טיט. רק מאוחר יותר החלו תושבי הערים לבנות גם הם את בתיהם מאבן, ואילו תושבי הכפרים המשיכו לבנות בעיקר מלבני טיט מיובשות בשמש. לקחו אדמת חרסית, כזאת שמשמשת גם להכנת כלי חרס, ערבבו עם קש קצוץ וזבל בהמות, עיצבו לבנים בעזרת שבלונה מעץ וייבשו בשמש. כדי לייצר לבנים 'שרופות', שהן משובחות יותר, היו זקוקים לכבשנים, ואלו לא היו מצויים בכל מקום.

אפילו בני ישראל במצרים ונוגשיהם ידעו את החכמה הזאת, כפי שמסופר בספר שמות, ה 8-7:

וַיְצַו פַּרְעֹה בַּיּוֹם הַהוּא אֶת הַנֹּגְשִׂים בָּעָם וְאֶת שֹׁטְרָיו לֵאמֹר: לֹא תֹאסִפוּן לָתֵת תֶּבֶן לָעָם לִלְבֹּן הַלְּבֵנִים כִּתְמוֹל שִׁלְשֹׁם הֵם יֵלְכוּ וְקֹשְׁשׁוּ לָהֶם תֶּבֶן. וְאֶת מַתְכֹּנֶת הַלְּבֵנִים אֲשֶׁר הֵם עֹשִׂים תְּמוֹל שִׁלְשֹׁם תָּשִׂימוּ עֲלֵיהֶם לֹא תִגְרְעוּ מִמֶּנּוּ כִּי נִרְפִּים הֵם.

 הכנת לבני טיט. צילמתי ב-1992 בנאות מדבר במדבר המערבי של מצרים

הארכאולוגים נוהגים לחפור בתילים עתיקים. תל כזה, כמוהו כעוגת שכבות, גם הוא עשוי שכבה על גבי שכבה של יישוב על גבי יישוב. כיצד נוצרת שכבה כזאת? בתי היישוב היו עשויים כאמור מלבני טיט. כשנהרס היישוב, אם על ידי אויב ואם על ידי רעידת אדמה או שריפה, התפוררו בתי הטין ונוצרה שכבה נוספת על גבי התל. וכך, במרוצת הדורות, הלך התל וגבה. יש תילים שבהם נספרו יותר מתריסר שכבות יישוב. חקלאים, שאדמתם הייתה קלה ודלה, נהגו בעבר לחפור באדמת התילים, כלומר בחרסית שמקורה בלבנים, ולקחו ממנה כדי לטייב את אדמתם.

בתנ"ך ובספרי ההיסטוריה מסופר על שריפת ערים (כמו לונדון שנשרפה במאה ה-17). איך אפשר לשרוף עיר אם היא לא בנויה מעץ? התשובה היא שהבתים אכן נבנו מטיט, אבל הקירוּי היה מעץ. הגג הורכב מקורות עץ או גזעי עץ שעליהם הניחו ענפים דקים צפופים ועליהם שפכו אדמת חרסית. הגגות האלה נדלקים בקלות, וכשלבית אין גג – הגשמים והרוחות משלימים את ההרס. את אדמת החרסית שעל הגג היו מהדקים במעגילה ומדי פעם היו צריכים לחזור ולהדק אותה כדי למנוע חדירת מי גשמים. חוני המעגל כונה כך לא בגלל מעגל ההתעקשות שלו, אלא כי הייתה לו מעגילה כזאת ובהידוק גגות האדמה מצא את פרנסתו. אני זוכר את בתי הטיט של הכפרים הערביים שחרבו ב-1948. ברבים מהם נמצאו מעגילות כאלה, שרובן נעשו מחוליות עמודי אבן עתיקים שסיתתו בקצותיהם שקעים כדי לחבר להם ידיות.

מעגילה שמצאתי בחורבות כפר ערבי. בשקעים שמשני צידי גליל האבן חוברה לו הידית

אחרי שסימן האדם הפשוט את גבולות הבית היה עליו להחליט: האם הוא בונה בית שמתאים לקיץ או לחורף? בית עם חלונות גדולים מתאים לקיץ אבל בחורף ישרור בו קור כלבים. לפיכך, רוב האנשים העדיפו בית נטול חלונות עם כניסה קטנה ונמוכה. בחורף היו מדליקים במרכז החדר מנגל (כך קראו לכלי שבו דלקו הפחמים. בלשון חז"ל – כּוּפָּח) וכל בני הבית הצטופפו וישנו סביבו. כדי שהעשן ייצא ובני הבית לא ייחנקו פתח הבנאי סמוך לתקרה אשנב זעיר, טַקַה בערבית, שישמש ארובה. לימים, כשהגיעו זגוגיות מאירופה ואפשר היה לפתוח חלונות בקיץ ולסגור אותם בחורף, נותר האשנב הזה כאלמנט דקורטיבי שאפשר לראות בבתים ערביים ישנים שגרו בהם אמידים.

בית אמידים ביפו עם טקה מעל לחלונות המקושתים

אז מה עושים בקיץ, כשבחדר חם ומחניק? ישנים על הגג. כדי למנוע מן השכנים להציץ בבנות הבית בנו על הגג מעקה העשוי מצינורות חרס. כך תיאר את המעקים האלו אברהם משה לונץ המפורסם, חוקר ארץ ישראל שחי בירושלים בסוף המאה ה-19, בספרו נתיבות ציון וירושלים (תרל"ו): 

הכתלים החלולים האלה פי שניים בתועלתם: א. למען דרכם יבוא בעלות הבוקר רוח צח שפיים להשיב נפש, ב. למנוע מבטי אנשים בלתי קרואים מהביט אל הגג והחצר פנימה.

  צינורות חרס ששימשו מעקה לגגות העיר כדי לשמור על הפרטיות

לאחר שסימן האדם הפשוט את גבולות ביתו היה עליו להתמודד עם מגבלה נוספת. קירות אפשר להקים בכל מידה שרוצים, אבל הבעיה הייתה בקירוּי: את הברזל-בטון המציאו רק בשנות העשרים של המאה הקודמת ולא ניתן היה לצקת גג רחב ידיים. זו הסיבה שבבתי החומר שבכפר גודל החדר הוגבל למידת האורך של קורות העץ המצויות (בעיקר מעצי שקמה או אשל). בעיר, בבנייה מאבן, פתרון הקירוי היה בבניית כיפה. כיפה גדולה אפשר היה לבנות רק בבתי מידות. בבית עירוני רגיל מידות הכיפה היו מוגבלות ואם רצו לבנות קומה שנייה, או לישון על הגג בלילות הקיץ, היו צריכים לישר את קימור הגג בעפר. דבר זה גרם לעומס רב על הקירות וחייב בנייה של קירות עבים מאוד (כפי שניתן לראות בבתי השכונות הראשונות של ירושלים). במאה ה-19 המציאו מין כדי חרס קוניים למילוי הכיפה כדי להקל את העומס.

את כדי חרס האלה, שנועדו לשמש מילוי לכיפת הבית, מצאתי בבית ישן ביפו שעבר שיפוץ

במחצית השנייה של המאה ה-19 התחיל יצוא התפוזים. אוניות הביאו את ארגזי התפוזים למרסיי שבצרפת, וכיוון שאונייה לא יכולה להפליג ריקה – היא חייבת בנֵטֶל (Ballast) – הטעינו עליה בדרכה חזרה לארץ את 'רעפי מרסיי' המפורסמים. רעפים אלה, שהיו סמל לאיכות, הביאו מהפכה בקירוי הגגות ואפשרו לבנות בתי מידות. בימינו, כאשר הורסים בית בן למעלה ממאה שנים, מוכרים את רעפי מרסיי לשימוש משני. הלב שהוטבע על כל רעף היה סמל בית החרושת שייצר אותו, מה שנקרא 'מכל הלב', ובחורי תל אביב הקטנה חתכו אותו מהרעף ונתנוהו שי לאהובותיהם.

רעף מרסיי ישן עם לב ששוכן לבטח על גג ביתי

עד לעת החדשה ביתם של רוב בני האדם היה בן חדר אחד קטן, אפל ומחניק. בכפר חלקו אותו עם חיות המשק והבהמות (ועם הפרעושים שלהן). מטבח לא היה בדרך כלל. לתושבי העיר היה תנור שכונתי ולאנשי הכפר – טאבון במבנה טיט קטן בחצר. גם שירותים לא היו. התרחצו (אם בכלל) בחמאם או בבית המרחץ ואת הצרכים עשו אנשי הכפר בשדה, ואנשי העיר בסיר לילה שאת תכולתו רוקנו לסמטה. גם פינוי אשפה לא היה ובסמטאות היו ההולכים טובעים עמוק בזוהמה. עם תנאים סניטריים כאלה לא פלא שלא האריכו ימים ומגפות, שפרצו מדי שלוש-ארבע שנים, חיסלו לפעמים שליש ממספר התושבים.

כשאתם רואים ציורים פסטורליים של החיים בימי הביניים, כדאי שתחשבו לא רק על הנוף הקסום אלא גם על הריח שרוב בני אנוש נאלצו להריח כל חייהם. חִשבו על ביוב הזורם ברחובות, על מקורות מים מזוהמים, על חולדות ועכברים השורצים בכל מקום, וכמובן על חיים בלי תרופות, בלי אקמול ובלי אנטיביוטיקה. בקיצור, ראו עד כמה השתפרו חיינו. מי שמתלונן על תנאי חייו, כדאי שיחשוב על התנאים שבהם חיו אבות-אבותיו.

רחוב בפאריס בימי הביניים (עינים, 2015, גיליון 'לכלוך'; איור: נעם נדב)

________________________________________ 

דנצ'וּ ארנון הוא צלם אתנוגרפי roshyarok@barak.net.il