אַלטע זאַכן (ב): ויהי אור

חברות קיבוץ עין השופט תופרות לאור מנורת נפט, 1937 (צילום: זולטן קלוגר, אוסף התצלומים הלאומי)

כתב וצילם דנצ'וּ ארנון

פותחים את דלת הבית בשעת לילה, היד מושטת למתג החשמל המוכר שעל הקיר, לוחצים ונדלק אור. דבר יום ביומו למיליארדי אנשים בכדור הארץ שאינם מודעים למשמעות העצומה של אפשרות פשוטה זאת. פעם, לפני מאתיים או אלפיים שנה, כששקעה השמש ירד החושך על העולם. מי שלא הסתפק באור הכוכבים והלבנה ורצה אור גדול יותר, היה עליו להדליק מדורה או לכל הפחות נר שמן שמצדו נתן אור דל ועלוב. 

הנר של העניים דלק בתוך מתקן חרס שלא השתנה בצורתו במשך מאות שנים. העניים הדליקו את הפתילה בשמן זית וקיבלו בתמורה מעט אור והרבה פיח. אבל בעת העתיקה את השמן העדיפו לאכול ולא לבזבז על תאורה, וממילא לא היו להם עיתונים או ספרים לקרוא לפני השינה. על כן – כמו שאמי המנוחה נהגה לומר – 'הלכו לישון עם התרנגולות וקמו עם התרנגולות'. 

נר החרס היה בשימוש רוב האוכלוסייה, כלומר העניים

לעשירים – ומאז ומעולם היו רק מעטים כאלה – היה מתקן תאורה עשוי מתכת. הם גם הדליקו את פתילת הנר בשמן משובח יותר שהאיר יותר וזיהם פחות. במזרח התיכון היה זה שמן שומשום, שבערבית נקרא סִירְג', וכך גם נקראה מנורת השמן. באירופה השתמשו לתאורה בעיקר בשומן לוויתנים. נרות עשו מדונג דבורים שהיה יקר ושימש בעיקר לצורכי פולחן.

נר שמן לעשירים בלבד

במחצית השנייה של המאה ה-19 הייתה תקנה בירושלים ועל פיה כל ההולך בסמטאות האפלות בלילה חייב לשאת עמו פנס דולק. זאת לא כדי לראות, אלא כדי להיראות, שאם לא כן ייחשב לגנב ויילך לקלבוש. לשם כך הותקנו עששיות מפח מצויידות בחלונות זכוכית. הנר דלק בפנים ושומרי החוק יצאו לדרכם בבטחה.  

עששית עם חלון זכוכית

בסוף המאה ה-19 התחוללה מהפכה – הנפט הגיע לארץ ישראל.

הנפט הגיע דרך הים, מבאקו בירת אזרבייג'ן ועד לנמל יפו. הנוזל השקוף, שרק נראה כמו מים עכורים אבל נדלק בקלות, הפחיד את הרשויות, ובצדק. אסור היה להחזיקו בנמל שמא יגרום לשריפה. ישר מהאונייה הובלו פחי הנפט לאחסון ב'גז חָאנֵה' (בית הנפט), מבנה מבוצר שעומד עד היום בפתח נמל יפו. היה גם חוק שאסר להחזיק בחנות מכולת יותר משני פחי נפט.

גז חָאנֵה, מבנה עות'מני מבוצר לאחסון נפט בפתח נמל יפו

הנפט הגיע בפחים, שניים שניים בארגז עץ, וגם לארגזים היה תפקיד היסטורי. מי שקורא את זיכרונותיהם של אנשי העלייה השנייה והשלישית תוהה מן הסתם על טיבם של ארגזי הנפט ששימשו ריהוט באוהלי החלוצים. כמה ארגזים שהונחו על צידם זה על זה וחתיכת בד שנקבעה בשני מסמרים על העליון שבהם – והנה ארון עם וילון. ארגז הפוך זה שולחן או כסא, וכך הלאה. בארץ הדלה, חסרת חומרי הגלם, היה לכל דבר שימוש. גם מהפחים עשו דברים רבים: מנורות, מיכלי אגירה ואחסון, תנורים, מה לא? מהפחים המשוטחים עשו צריפי פח וגגות פח. 

מנורת נפט פשוטה שנעשתה מפח נפט

כשהייתי סטודנט צעיר (וזה היה מזמן), מורי המנוח פרופסור שמואל אביצוּר (1999-1908), ממנו למדתי את כל מה שאני יודע על חיי יום-יום, הכין תערוכה שהוצגה בבית ברנר ובה ליקט מוצרים רבים שנעשו מאותם פחי הנפט.

הנפט עצמו הניע מנועים, ואלה החליפו את האנטיליות ששאבו את המים להשקיה. כך אפשר היה להגדיל את שטח הפרדסים, דבר שהביא ליצוא נרחב יותר של תפוזים, שהיו אז המנוע שקידם את הכלכלה. בשנות החמישים היו התפוזים מוצר היצוא מספר אחד בישראל הצעירה וכל זה הודות לנפט.

כרזה של זאב רבן, בערך 1920

גם במטבח חל שינוי עצום. במקום תנור עצים או פחמי עץ, שהסריח את סביבתו והעלה עשן, עתה מילאו בנפט את הפתילייה או את הפרימוס הרועש. זה היה השלב שבו היה כבר ברור שהסתיים תפקידו של התנור הציבורי.

פתילייה (מימין) ופרימוס

הנפט בא לגרש את החושך בעזרת אור בהיר וזול. בתחילה היו יוצקים אותו – במקום השמן – לנרות החרס והמתכת, אחר כך המציאו את מנורות הנפט בעלות הפתילה המתרוממת. היו מנורות זעירות, שכּוּנוּ 'מנורות לילה', והיו ז'נדליירים גדולים שהאירו אולמות ציבוריים.

מנורת נפט עם פתילייה מתרוממת

בסוף המציאו את פנסי ה'לוּקְס', עם קטליזטור שהפיק מאדי הנפט אור נגוהות. אלו שימשו, בין השאר, לתאורת הרחובות. מי שיירד מרחוב הנביאים בירושלים לרחוב הרב קוק מוזמן להתבונן על הקיר שמימין לכניסה הראשונה ימינה, זו שמובילה אל בית טיכו. על הקיר תקוע המִתְקָן המוזר שמופיע בצילום למטה. לא תנחשו למה הוא שימש... 

מה זה? מִתְקָן מוזר ברחוב הרב קוק בירושלים

בזכות הסופר חיים באר, שלמד זאת מאמו הירושלמית, גם אני יודע. ליד הקיר היה עמוד תאורה ופנס לוקס בראשו. מדליק הפנסים היה מעלה ומוריד אותו בעזרת גלגלת וחבל, ומתקן זה שימש לליפוף החבל. מדליק הפנסים היה מדליק את תאורת הרחוב ובני האדם יכלו לבלות את הערב בבתי הקפה או בתיאטרון או לקרוא ספר בבית. כך הביא איתו הנפט גם מהפכת תרבות.

נחום גוטמן תיאר יפה את פנס הרחוב הראשון של תל אביב (מצוטט מתוך פרויקט בן-יהודה ובאדיבות מוזיאון נחום גוטמן):

כשהגלגל הקטן התחיל להשתחק בחוט הברזל – נשמע קולו מסוף רחוב הרצל ועד סופו. קול זה היה כאות, והאנשים ברחוב הפסיקו שיחתם והתקרבו אל עמוד הפנס אשר הוקם ימים ספורים לפני כן בפינת רחוב הרצל ושדרות רוטשילד.

יחיה, מכונן משאבת המים, עמד ליד העמוד וטיפל בהורדת הפנס. נתן לחוט הברזל שיתארך והפנס ירד. פנס 'לוכס' בעל רשת קטנה בטבורו. בתחילה מילא יחיה את כלי הקיבול נפט שהביא עמו בפח. אחר כך לקח את המחט והשתדל להכניסה לתוך הנקב שמתוכו יוצא הנפט. זו הייתה מלאכה עדינה ולא קלה. הוא הרכין את גופו והשתדל 'להפוך' את ראשו כדי שיוכל לכוון את המחט.

[...]  יחיה החזיר את המחט למקומה, בכיס חזייתו. יצק ממשפך, בעל צוואר ארוך, קצת ספירט לתוך קערית הפנס והדליקו. לשונות אש כחולה לחכו ושבו ולחכו את מקום הנקב. בינתיים כבר האפילו השמים והאש היה לה ברק.

יחיה הצמיד וחיבר את משאבת האויר אל פי הפנס והכניס בו אויר, עד שסירבה המשאבה. לשון אש אחרונה של הספירט עלתה לגובה וכבתה פתאום, רק אדים כחלחלים התפתלו. אז פתח יחיה בימינו את בורג הנפט ושמאלו מחזיקה בגפרור דולק. אור ירוק נכנס והתפשט על־פני הרשת הקטנה שבפנס, עד שכבש את כולה, וגביע של אור ירקרק הבהיק אל מול פני הסובבים שמצמצו בעפעפיהם, כאילו הופתעו למראה מתנת יום הולדת. אור משיב נפש ומשמח עין.

[...]  יחיה מושך את חוט הברזל. משיכות-משיכות מטפס ועולה הפנס לראש העמוד. דרגות-דרגות גדל שטח האור הנופל מן הפנס, ומטרים על מטרים מתקצרים והולכים צללי המסתכלים. הפנס הגיע לראש העמוד, ולשכונה הצעירה יש מעתה מרכז. פנס הרחוב הראשון בתל אביב.

 

באירופה התחילו להאיר את הרחובות בגז במאה ה-17, אבל בירושלים הופיעו פנסי גז רק בשלהי המאה ה-19. אני מכיר שני שרידים שלהם בעיר העתיקה: כשנכנסים לעיר דרך שער יפו תמצאו ממש משמאל כניסה למלון ניו-אימפריאל ('גרנד ניו הוטל' בגלגול אחר). בסוף שדרת החנויות יש כיכר קטנה שבה בית קפה ארמני ובמרכזה עמוד שיש עם כתובת לטינית. זו הייתה מצבה לקצין רומאי בלגיון העשירי שהתגלתה בעת חפירת היסודות למלון ושימשה לימים בסיס למנורת גז. הבעלים של בית הקפה התקין על העמוד מנורה מודרנית בסגנון ישן; עמוד שלם יותר, עם חלק מגוף המתכת של הפנס, נמצא במוריסטן (שוק אבטימוס), בסמוך לשירותים הציבוריים של הנשים.

מצבה רומית ששימשה בסיס למנורת גז, מלון ניו אימפריאל (צילום: ישראל זלר; פיקיוויקי)

לבסוף הגיע החשמל. צריך רק ללחוץ על כפתור, ויהי אור.

כרזה של חברת החשמל משנות השישים (ויקיפדיה)

בעלי התוספות

על פי הצעתו של מגיב אנונימי הנה תמונה באמת מקסימה של מוכר נפט בתל אביב בראשית שנות השלושים:

צילום זאב אלכסנדרוביץ, ויקימדיה

אבישי ליוביץ' שלח לנו את התמונה של אביו אנשל ליד ה'לוקס' הראשון של כרכור (סוף שנות העשרים / תחילת שנות השלושים).

________________________________________ 

דנצ'וּ ארנון הוא צלם אתנוגרפי roshyarok@barak.net.il

סיבוב בתל אביב: מתחם החשמל, ארבעת המינים, חכמת רחוב

 כל הצילומים של איתמר לויתן

א. חשמל להמונים

בדרך בגין (לשעבר דרך פתח תקווה), ב'תפר' המפריד בין רחוב החשמל והמרכז התוסס של תל אביב לבין מתחם התחנה המרכזית ודרום תל אביב המתחדשת, נמצא מתחם ענק השייך לחברת החשמל. 

זו שכונת רמת השרון ההיסטורית וכאן הוקמה תחנת הכח החשמלית הראשונה בארץ, שאמורה הייתה להאיר את רחובות תל אביב (זה כמובן המקור לשמות 'רחוב החשמל' ו'גן החשמל', ששמו הרשמי הוא 'גינת השרון').

תחנת הכח ברחוב החשמל, 1929 (ויקיפדיה)

המתחם, שמשמש את משרדי חברת החשמל, מגודר בגדרות ובחומות גבוהות ורק מפינות נסתרות ניתן להציץ ולצלם את שרידי בית החווה ההיסטורי שהוקם במאה ה-19 ואת הבניין המרהיב שתכנן האדריכל יוסף ברלין.

חומות בלי תקווה מקיפות את המתחם.

כבר שנים רבות מדי שטח עצום ממדים זה 'תקוע' בלב מרקם החיים של מרכז העיר וקוטע את הזרימה הטבעית שלה. אולי הגיעה השעה שחברת החשמל תחלץ את המבנים היפים הללו מבית האסורים שנכפה עליהם ותנגיש אותם לתושבי העיר ולמבקרים?

ואם אנחנו כבר בסביבה, הבה נציץ בעוד כמה אתרים מעניינים:

צמוד לחומות המגודרות של המתחם נותרו מגדל מים, שנבנה ב-1925 ובקומת הכניסה שלו הייתה חנות מכולת של פעם ('שער הזול'), ושרידי באר עתיקה. לכאורה הם פתוחים לציבור, אך בפועל הם נמצאים בתוך מגרש חנייה פרטי.

וזו באר המים המוזנחת:

ברחוב החשמל 17 נמצא בית היסטורי (בית משה ולדמן), ששוחזר היטב. אמנם נוספה קומה חדשה אבל התוצאה יפה ומוקפדת.

ב. ארבעת המינים?

על קיר השפריץ של הבניין ברחוב שטריקר 21 (פינת יהודה המכבי) נקבע מיצג פלדה ענקי ומכוער למדי. לא ברור מי אחראי לו ומה בעצם הוא מייצג. מישהו יודע? האם אלה באמת ארבעת המינים, או שרק נדמה לנו?

בדיקה במפות גוגל העלתה כי עד לא מכבר היו שם ארבעה אלמנטים, והתחתון נעקר ממקומו ואיננו. כנראה שהיה גם שלט הסבר בצד ימין, וגם הוא נעלם ואיננו.

מפות גוגל

ג. חכמת רחוב

נהגים היזהרו!

ב'מוניות קסטל' מפגינים קשיחות, ובצדק. מעניין אם כבר קרה שנתפסו נהגים בקלקלתם וסולקו מהתחנה לצמיתות? 

חצר ביזנטית 

מרפסת מגורים ברחוב רמברנדט עם מסר פוליטי חד-משמעי.

לכי

אם נשפוט על פי החומרים (מסכות חד-פעמיות), הכוונה כנראה לקורונה או לממשלה, או לשתיהן יחד.

קיר בפלורנטין, בירת הגרפיטי של ישראל.

ביבי האפס

לאנשי גן החשמל (ראו בסעיף הראשון) יש דעה לא טובה על ראש הממשלה.

צוות קרקע 

'אין לי בעיה עם אלוהים, יש בעיה עם צוות הקרקע שלו!'

כתובת קיר בפלורנטין.

רֶדִינְג והסביבה: ביקור בשפך הירקון

כל הצילומים: איתמר לויתן

א. רדינג או רידינג?

מי לא מכיר את תחנת הכח רֶדִינְג הבנויה לצד שפך הירקון לים התיכון? כבר עשרות שנים שהתחנה, עם המגדל הפאלי שמזדקר ממנה, היא סמל אייקוני של תל אביב בפרט ושל קו החוף בכלל.

אבל מיהו בעצם ה'רֶדִינְג' הזה (בפי העם 'רִידִינְג'), שעל שמו נקראים תחנת כוח ומסוף, ולא רחוק משם, ברמת אביב, גם רחוב?

ובכן, למען האמת אין זה שם משפחה אלא תואר אצולה. מדובר ביהודי-בריטי ושמו רופוס דניאל אייזקס (1935-1860), שהיה פעיל ציוני ואף היה יו"ר חברת החשמל הארץ-ישראלית. בד בבד זכה אייזקס לתוארי אצולה נכבדים, שאחד מהם הוא 'המרקיז הראשון מרֶדינג' (1st Marquess of Reading).

רופוס דניאל אייזקס, הלורד מרדינג (ויקיפדיה)

אז הכתיב הנכון הוא 'רֶדִינְג' בעברית ו-Reading באנגלית.

ומה בשטח? בסך הכל בסדר, אם כי תמיד יש מה לתקן.

הנה למשל שילוט של תחנת אוטובוס שלא סגור על הכתיב הנכון באנגלית: Reading או Riding.

צילום: יוסי גלרון גולדשלגר

השילוט העברי הוא כמובן רב אפשרויות.

יש רדינג:

 ויש רידינג:

ומה קורה ברחוב שברמת אביב? גם כאן הכל אפשרי והבלבול חוגג.

קשה שלא להתפעל מהגדרתו של הלורד רדינג כ'משנה למלך הודו'. מאז אחשורוש, שמלך מהודו ועד כוש, לא היה לנו נציג כל כך בכיר בהודו...

ב. ביקור בשפך הירקון

ועכשיו, אחרי שחפרנו על שילוט – קטנוניים שכמונו – הגיעה השעה להסתכל מסביב ולהתפעל מהבניין עצמו, שנבנה בשנים 1938-1937. זו פנינה אדריכלית שספק אם יש דומה לה בארץ. 

מצד אחד, אפשר לראותו כמבנה מבוצר, מוקף חומה וגדרות תייל, שקצת מזכיר בית סוהר.

אגב, הכתובת הרשמית המפתיעה היא רחוב רחבעם (גנדי) זאבי...

במתחם השתמרו גם צריפי עץ, כנראה עוד מימי המנדט:

מצד אחר, זהו מבנה מרשים, שבטיפול עתידי נכון יכול להיות פנינה ארכיטקטונית. בית מלון? מוזיאון? הדוגמה המתבקשת היא תחנת הכוח הישנה בלונדון, שהפכה למוזיאון טייט מודרן / Tate Modern. אחד המוזיאונים לאמנות מודרנית האהובים ביותר באנגליה.

מצאו את ההבדלים: מוזיאון טייט מודרן בלונדון (ויקיפדיה)

ונחזור לרדינג שלנו. מבנה עצום בגודלו, בנייה שסגנונה האדריכלי הוא ספק באוהאוס ספק אר-דקו.

כשבנו הבריטים את תחנת הכח (למעשה הבנאים היו יהודים, והבריטים רק תכננו, מימנו והשגיחו), הועברו חומרי הבנייה באורחות גמלים. זה היה כנראה מחזה כמעט יומיומי... אגב, רבים מהגַמָּלִים היו יהודים (על שכונת בעלי הגמלים בתל אביב ראו כאן). בארכיון התצלומים הלאומי שמורות תמונות כאלה שצילם זולטן קלוגר בשנת 1946, עוד טרם נבנה המגדל עצמו.

לא הרחק מן התחנה נמצאת פנינת חמד אחרת: מגדלור תל אביב. בתמונות של קלוגר אפשר לראות בבירור את המגדלור שמשמאל לתחנה.

המגדלור, שנבנה ב-1936, כבר אינו פועל עשרות שנים, ואף ספינה שמתקרבת לחוף אינה יכולה עוד לסמוך על אורותיו המנצנצים. לנו נותר מבנה מסוגנן ויפהפה, ששופץ ושומר היטב.

בזמן בניית המגדלור נחשף תל עתיק למרגלותיו ושמו תל כּוּדָאדִי. היום לא נותר הרבה מה לראות...

מה שכן נותר בלב התל הוא עמוד זיכרון שקבעו הבריטים בשנת 1918 לציון צליחת הירקון בימי מלחמת העולם הראשונה וכיבוש החוף מידי הטורקים. המצבה שופצה בשנת 2007 והיום היא חלק מהטיילת.

לצד מראות לא נעימים של אשפה ולכלוך, שפך הירקון לים מזמן גם מראות טבע יפהפיים, של מים שוצפים ושל ציפורי חוף שחונות פה ותרות אחרי מזון.

יש לכם שעה פנויה בבוקר לא עבות? זה שווה ביקור.