‏הצגת רשומות עם תוויות הפינג'אן. הצג את כל הרשומות
‏הצגת רשומות עם תוויות הפינג'אן. הצג את כל הרשומות

יום שישי, 7 בפברואר 2025

אַלטע זאַכן (ג): מה אכלו ומה שתו?

כתב וצילם דנצ'וּ ארנון

אמא שלי הייתה אומרת: 'האיכר אוכל עוף או כשהוא חולה או כשהעוף חולה'. בימים הרחוקים ההם אכלו בשר או עוף רק לעיתים רחוקות, לרוב בחגיגות. אבל יהודים תמיד השתדלו להוסיף לשולחן השבת איזה שהוא דליקטס. סוחרים הביאו על גבי פרדות לירושלים לקראת שבת דגים מטבריה ומכרו אותם לבעלי האמצעים המועטים שהיו ברובע היהודי. אחרים קנו כבש בשותפות, הביאוהו לשוחט וחילקוהו ביניהם. להיות שוחט היה מקצוע משתלם באותם ימים. עבור השחיטה קיבל השוחט את שכרו אך גם השאיר אצלו כמה חלקים משובחים מהבשר. 

ומה אכלו פשוטי העם? רוב האנשים אכלו רק שתי ארוחות ביום. ארוחת הבוקר, שנאכלה קרוב לצהרים, כללה פיתה עם חומוס או שמן זית, גבינה, בצל וזיתים. בארוחת הערב אכלו מְגָ'דָרַה, לא על בסיס אורז, שיובא ממצרים והיה יקר, אלא בּוּרְגוּל עם עדשים ובצל. בורגול זו חיטה שמשרים במים, מייבשים בשמש על הגג וגורסים בטחינה גסה.

על מי אני מדבר? על אלו שחיו כאן לפני מאה שנים או אלף. יהודים וערבים שחיו אז יחד בארץ הזאת, אכלו, שתו והתלבשו פחות או יותר אותו דבר (פרט אולי ליהודים האשכנזים שהיו מיעוט קטן). 

ביישובים שלידם זרם נחל היו טחנות קמח שעבדו על כוח המים. ברוב המקומות, וכמובן בעיר, הייתה עקרת הבית המסכנה צריכה לטחון את החיטה בריחיים של יד. זו הייתה עבודת פרך שנמשכה כשעתיים-שלוש בכל יום. אחרי הטחינה היה צריך להכין בצק, להדליק תנור ולאפות. בעיר היו תנורים שכונתיים ואופים מקצועיים. באמצע המאה ה-19 הוקל מעט לנשות ירושלים כאשר הוקמו כמה טחנות רוח (דווקא הטחנה המפורסמת, שנבנתה ב-1858 בכספי משה מונטיפיורי בכניסה לשכונת משכנות שאננים, לא תפקדה למעשה כי התאימה לרוחות החזקות של אנגליה) ואחר כך גם טחנות קיטור.

עקרת הבית המסכנה טחנה את החיטה בריחיים של יד

הפרות שימשו כבהמות עבודה והחלב הגיע בדרך כלל מהבהמה הדקה (כבשים ועיזים). הצאן נתנו חלב רק כשלושה חודשים בשנה וכדי לשמר אותו הפרידו את השומן מהחלב והפיקו את הסָמְנֵה (חמאה מזוקקת). מהחלב הרזה הכינו לָבָּן-קִישְׁק, שכמותו עדיין אפשר לקנות בחנויות בשווקי העיר העתיקה. אלו הם כדורים או חרוטים הנראים כמו אבני גיר שאותם משרים במים, מבשלים ואת הרוטב הנוצר יוצקים על הבשר (את זה יהודים כמובן לא עשו) או על המג'דרה. 

חרוטי הלָבָּן-קִישְׁק (מימין) ואישה מוסלמית המבשלת אותם לחתונה (צולם בכפר כנא בשנות השמונים)

בירושלים החלב הגיע על ארבע רגליים, ובמילים אחרות הרועה היה עובר עם עדרו בשכונות. עקרות הבית יצאו אל הרועה עם קדרות והלה היה תופס כבשה או עז וחולב אותה במקום. מהיצרן לצרכן.

התרנגולות גם הן הואילו להטיל ביצים רק כשלושה חודשים בשנה, וכדי לשמר את הביצים היו משרים אותן בכדי חרס מלאים במי סיד. ירקות היו רק בקיץ. עגבניות ותפוחי אדמה הגיעו רק בסוף המאה ה-19 וגם אז התקבלו בחשש, במיוחד העגבניה, שאף היו כאלה שאסרו לאכול אותה בשל הקונוטציה הארוטית של שמה. באביב ליקטו באזורים הכפריים את צמחי הבר הטובים למאכל. בירושלים ליקטו עלי חֶלְמִית (חובייזה) עוד הרבה לפני ימי המצור במלחמת העצמאות.

ה'פינוקים' והנשנושים נשמרו לחגיגות או לאורחים מכובדים. בחברון וסביבותיה גידלו (ועדיין מגדלים) ענבים מתוקים. בימי שלוט הנוצרים הפיקו מהם יינות משובחים, ומשהחל השלטון המוסלמי – דִיבְּס (בעברית: דִּבְשָׁה), מין ממתק שמתקבל לאחר חימום ארוך של מיץ הענבים. דיבס וחלבה היו עיקר הממתקים. בשקדים מסוכרים נהגו לכבד בחתונות. בני גילי עדיין זוכרים את הרוכלים שמכרו ברחוב תורמוס מבושל שהוגש לקונים בתוך קונוסים של נייר עיתון. באביב מכרו חַמְלֵה-מָלאנֵה – צרורות של שיחי חימצה הנושאים את התרמילים הירוקים שאותם קלו באש. כמובן שאכלו רק את הגרגרים. בחורף מכרו בחוצות ירושלים סָחְלֶבּ חם מכלי נחושת מיוחד דמוי סמובר. את הסחלב הכינו משורשי סחלב אנטולי שגדל בר בארץ וכגידול חקלאי בתורכיה. עדיין מוכרים סחלב בעיר העתיקה, אבל כיום מכינים אותו מעמילן עם תבלינים – כלומר סחלב-בלוף...

צרורות שיחי חימצה הנושאים תרמילים ירוקים שאותם קולים באש (צולם בנבי שועייב)

ומה שתו? 

העניים, כלומר רוב העם, שתו מים. מי שהפרוטה הייתה מצויה בכיסו יכל לקנות מרוכלים שנשאו מיכל מצועצע על גבם משקה תמרהינדי, שאינו עשוי מתמרים ולא בא מהודו אלא עשוי מתרמילי עץ אפריקני בשם זה שמשרים אותם במים. בירושלים עדיין פועלים מוכרי תמרהינדי אחדים שמתלבשים כמו נערי חצר טורקים ומתפרנסים בעיקר מתיירים שמשלמים להם עבור צילום סלפי.

מוכר תמרהינדי בלבוש טורקי בחגיגות חג המולד בבית לחם

היה גם משקה מר בשם סוּס שהוכן משורשי צמח הסוס, משקה חָרוּבּ שהוכן מחרובים (האם החירש-אילם שמכר חרוב עדיין עומד בצומת סמטת בית הבד ושוק הצורפים?) ומשקה משקדים. כל אלה חוזרים ומופיעים בסמטאות העיר העתיקה בעיקר בחודש הרמדאן, כי נהוג לשבור בהם את הצום.

דוכן משקאות בעיר העתיקה לשבירת צום הרמדאן

נוסעים שביקרו במזרח באותם ימים רחוקים מספרים על מנהגי האירוח של תושבי האזור. כשהתארחו בבית שיושביו אינם עניים מרודים הגישו להם ככיבוד שֵׁרְבֶּט וצ'יבּוּק. הצ'יבוק (chibouk), שהיה מוכר גם לדוברי יידיש כ'צִיבּוּק' או 'צִיבֶּךְ' (קנה המקטרת שנקראה 'לולקע'), הייתה מקטרת בעלת ראש קרמיקה וקנה ארוך מאוד, משום שטבק העישון באותם ימים היה חריף מאוד והיה צריך להרחיקו מהעיניים.

צ'יבוק עם קנה ארוך

השֵׁרְבֶּט היה משקה מפירות (מהמילה הפרסית הזאת התגלגל השם סוֹרְבֶּה לגלידת פירות). עשירים ממש, שגרו בצפון הארץ, יכלו בעונת הקיץ להגיש שרבט קר. לא תאמינו, אבל בעלי יוזמה היו עולים בחורף לחרמון, ממלאים מערות בשלג ואוטמים אותן בקש, ובקיץ היו נושאים את השלג על גבי חמורים כשהוא עטוף בקש לבידוד. אחרי יום הליכה היו מגיעים לעכו, למשל, עם כשליש מהשלג שאיתו התחילו את מסעם, אבל גם מה שנותר נמכר בכסף טוב לצינון השרבט.

עם השרבט והטבק היו מגישים קפה וסביבו התפתחה תרבות שלמה. מקור פולי הקפה במזרח היה באתיופיה, שם עדיין מקדישים האתיופים זמן ניכר כל יום לטקסי הבּוֹנו – הכנת הקפה המסורתית. מאתיופיה הוא הגיע למצרים, שם שימש את הסוּפים כדי להישאר ערים בלילות הפולחן שלהם, ומשם הצפין לאימפריה העות'מאנית ואלה הביאוהו לאירופה. את פולי הקפה קנו 'ירוקים' (מיובשים). המחמסה היא כלי ברזל עגול ושטוח שעליו קלו את הפולים ונלווה אליו כלי דומה אך קטן יותר שאיתו ערבבו את הפולים בזמן הקלייה. אחר כך כתשו את הגרגרים במכתש עץ מיוחד (שלרוב נעשה מעץ אלון התולע) ובישלו בבקראג'.

מכתש עץ לכתישת הקפה (מימין) ומחמסה לקלייתו

ערבי קולה קפה (צולם בכפר כנא בשנות השמונים)

ישראלים מכנים את הבקראג' בשם 'פינג'אן', וטעות בידם. פינג'אן הוא הספל הקטן בו מגישים את הקפה. 'סובב לו סובב הפינג'אן' שרו בפלמ"ח את שירו של חיים חפר במנגינה של שיר עם ארמני. היה מקובל אצל הערבים (וגם בפלמ"ח) שבזמן אירוח במד'אפה (חדר האורחים) יושבים האורחים מסביב, נשענים על כריות, בעוד בעל הבית שליד הדלת מטפל בגחלים הלוחשות במנגל שעליהם מונחים בקראג'ים עם קפה. אחד הנערים מקבל ממנו בקראג' עם קפה והולך אתו ביד אחת ופינג'אן בשנייה מאורח לאורח וכל אחד מקבל שלוּק של קפה-סאדה, שזה קפה מרוכז מאוד ומר כמו אופטלגין נוזלי, שנמזג לאותו פינג'אן שסובב בין האורחים. בימינו אפשר לראות טקסים כאלה בעיקר בחתונות כפריות.

בעל הבית המארח מוזג קפה סאדה מבקראג' לפינג'אן

לא פעם, כשאני פותח את דלת המקרר או המזווה ומתקשה לבחור איזה נישנוש אנשנש מהמבחר שבו, אני נזכר באבות אבותיי שהיו רוב הזמן רעבים וצמאים. אולי לא צריך לרחם עליהם, שלא כמונו הם לא סבלו מבעיות משקל וכולסטרול...

________________________________________ 

דנצ'וּ ארנון הוא צלם אתנוגרפי roshyarok@barak.net.il

יום שני, 17 בדצמבר 2012

על דעת המקום: היכן הן גִּבְעוֹת שֵׁיךְ-אַבְּרֶק וְחַרְתִּיָה?

אנדרטת הבטון המקורית של אלכסנדר זייד (צילום: יוסף שוייג; באדיבות הארכיון ההיסטורי של קרית טבעון)

מאת יהודה זיו

אלכסנדר זייד, חבר ארגון 'השומר', הקים בשעתו את ביתו מעל אתר בית שערים. הוא נרצח מן המארב בשנת 1938, בשובו רכוב על סוסתו מקבלת השבת בקיבוץ אלונים, שעלה זה עתה על הקרקע כיישוב 'חומה ומגדל' (מייסדיו, חברי קבוצת 'הרועים', המתינו עת ארוכה בתור להתיישבות: תחילה ישבו בקריית חרושת הסמוכה וב-1935 עברו לשבת בצד חצר ביתו של זייד). ב-1939, בעקבות הרצח, כתב אלכסנדר פֶּן – שהיה אף הוא מיושבי חצר זייד – את שירו הנודע 'אֲדָמָה-אַדְמָתִי'. מרדכי זעירא הלחין אותו והוא מוכר יותר בזכות השורה החוזרת 'עַל גִּבְעוֹת שֵׁיך-אַבְּרֶק וְחַרְתִּיָה'. היכן מקומן של אותן גבעות ומה משמעות שמותיהן הערביים?

אלכסנדר פן, לְאֹרֶךְ הַדֶּרֶךְ, 1956, עמ' 55-54

הבה ניזכר גם בשיר, מפי צמד העופרים:


ב-7 ביולי 1941, ביום השנה השלישי להרצחו של זייד, הוצבה במקום נפילתו אנדרטת בטון מעשה ידי הפסל דוד פּוֹלוּס. זייד נראה בו רוכב על סוסתו, מאהיל את עיניו וצופה על הכרמל המתנשא מימינו, ועל מרחבי העמק הפרושים לרגליו. ליצני האזור גרסו, כי זייד מאהיל על עיניו בשל חריוני היונים שהתגודדו על בלוריתו... 

פגעי הזמן פגעו בבטון ובשנות השבעים שופץ הפסל וצופה בברונזה בידי אמן המתכת דן זריצקי, ונחנך מחדש בשנת 1979. בשנת 2007 חמדו גנבי מתכות באזור את הפסל ובאישון לילה ניסרו את פרסות הסוסה. משהפכו הגנבים את הפסל על צדו התברר להם כי עשו מקח טעות, ולפיכך הותירוהו שרוע על הארץ והסתלקו משם. על בסיס האירוע ההזוי הזה יצר יפתח חוצב, בשנת 2010, 'קומדיה ציונית' משעשעת מאוד בכיכובם של שלמה בר-אבא ומיכאל הנגבי – חצי טון ברונזה.

כאן אפשר לראות את הסרט המהנה בשלמותו:


נחזור לגבעות שיך-אברֶק ולחרתיה. 

רבים מראשוני ההתיישבות העברית החדשה ראו בערביי הארץ את בני דמותם של אבותינו מימי המקרא, ולפיכך השתדלו לסגל לעצמם את לשונם ומנהגיהם של אלה. על כך יעידו תצלומיהם של אנשי 'השומר', בעלי שפמים עבותים, חבושי 'כאפיות' ו'עקאלים' ולבושי 'עבאיות'!

תמונה קבוצתית של חברי 'השומר', 1909

עד עצם היום הזה רבים המוסיפים להתרפק על שמות המקומות הערביים לשעבר, ככתוב 'על עֲרָבִים בתוכה תלינו כנורותינו' (תהלים, קלז 2)... התרפקות זו נובעת לעתים מבּוּרוּת, משום שמקצת השמות זה מכבר אינם בשימוש בפי בעליהם, אחרים נמסרו מלכתחילה במשובש ובהיגוי שגוי, כדרך שנשמעו בשעתם לאוזניהם האירופיות של המתיישבים הראשונים, ומקצתם הם שמות ערביים 'מפוברקים', שלא היו ולא נבראו. כך גם צמד השמות השגויים 'שֵׁיךְ אַבְּרֶק וְחַרְתִיָה'. 

א. 'שֵּׁיח' אַבְּרֵיכּ/בֻּרֵיכּ' (شيخ أبرَيك/بْرَيك,Sheikh Abreik / Bureik ) – או 'שֵׁיח' אִבְּרִַיק' (شيخ أبْرَيق /  Sheikh ‘Ibraiq)?  

דרומית-מזרחית לבית זייד, ממרום רכס הגבעות של בית שערים הקדומה, נשקף היום פסלו של אלכסנדר זייד. בצדו ניצב מַקָאם (קבר מקודש למוסלמים), אשר יומן הסקר של הקרן הבריטית לחקירת ארץ ישראל (PEF) ציין אותו בשנת 1881 כך (בתרגום מאנגלית; תוספות שלי בתוך סוגריים מרובעים):
Sheikh Abreik [שַׁיח' אַבְּרֵיכּ, צורת הקטנה של أبرَك / 'אַבְּרַכּ' פירושו כורע ברך לתפילה] – כפר קטן, בראש גבעה, עם מַקָאם בדרום הנשקף למרחוק. מים רבים בדרום ממעיינות שונים (עֻיּוּן אַל-עָפִיֶּה [עינות הבריאות] ואחרים). הבתים בנויים בעיקרם בוץ, אך ניכרים בהם גם יסודות איתנים יותר. המקום היה פעם אתר חשוב. הכפר שייך למשפחת סוּרְסוּק [ממנה רכש לימים יהושע חנקין שטחים נרחבים במערב עמק יזרעאל], אשר סוכן שלה יושב כאן. בצלע הגבעה מִדְרְגֵי תבואה ומדרום לכפר, במישור, מגדלים כותנה. מספר התושבים כ-150 נפש (גֶרַן [כרך 'הגליל', בספרו 'ארץ הקודש', שראה אור באותה שנה] העריך אותם ב-350), וב-1859 עיבדו 16 פַדָאן [4,200 מ"ר – הוא 'צֶמֶד שָׂדֶה' (שמואל א, יד 14), שטח, אשר צמד שוורים חורש ביום אחד], כלומר, כשבעים דונם (Survey of Western Palestine (Memoirs), vol. I: Galilee, PEF, London 1881, p. 273)

במפות מחלקת המדידות המנדטורית של ארץ ישראל וברשומותיה נושא מבנה הקבר את השם 'שֵׁיח' בֻּרַיכּ', שהוא צורת הקטנה של نْرَك (בֻּרַכּ, דהיינו כורע ברך לתפילה). חילוף שמות דומה נתקיים בשעתו בקברו של אַ-שֵֹּיח' בֻּרַיכּ, שאף הוא נשקף מראש רכס הכורכר אשר מדרום למושבה עתלית. בעל הקרקעות שם, ארמני איש חיפה, יישב במקום קבוצה מבני עמו, פליטי הטבח שעשו בהם התורכים במולדתם. הכפר הקטן נשא את שמו של אותו קדוש ונתרוקן לאחר מלחמת העצמאות. יושביו עברו להתגורר בחיפה הסמוכה, והכפר הנטוש זכור לוותיקי עתלית בשם 'שֵּׁיח' אִבְּרַיכּ'.


נחזור לאזור בית שערים. זאב וילנאי קרא למקום (ראו בהמשך) שֵׁיח' אִבְּרֵיק (شيخ أبْرَيق / Sheikh ‘Ibraiq), שהוא צורת הקטנה של 'אִבְּרִיק', דהיינו כד בעל זרבובית. שמו הארמי, 'טָפִיחַ' (בשל חילוף ט/צ בין הארמית לעברית, כמו 'קַיְטָא' / 'קַיִץ'), הוא גלגול 'צַפַּחַת' בלשון המקרא (מלכים א, יז 14) – בת-זוגו השטוחה, המיועדת לנשיאה על המותן. בעקבות הצפחת המקראית נכנס ללקסיקון הפלמ"ח משפט כמו 'אִבְּרִיק שחטף צַ'פְּחָה'... כדי לשתות מן ה'איבריק' תוחבים את האגודל לתוך ידיתו, לופתים את צווארו בשלוש האצבעות הבאות – כשהזרת מזדקרת בהדרת חן – וביד פשוטה כלפי מעלה, מעל לראש, מטים את ה'איבריק' לעבר הפה. באותם ימים רחוקים בפלמ"ח נסינו לסגל לעצמנו מיומנות 'אַצְלִית' ('אצילית, של בן המקום' בערבית; ובלשון ימינו 'אַסְלִית') בהנפת ה'איבריק' אל על; בהפניית הקילוח, היורד ממרומים, היישר אל תוך הלוע; ובהפעלת הגרגרת, עולה ויורדת בקצב הנדרש – וכל זאת מבלי שהמים ירטיבו את הפנים עם החולצה... 

זיוה ארבל, קצינת הקשר בפלמ"ח, שעליה כתב אברהם חלפי את שיר 'הכד' (צילום: בוריס כרמי)

'אִבְּרִיק' בערבית הוא אף שם כלי הנחושת בעל הזרבובית, המשמש להרתחת קפה ומכונה גם 'קֻמְקֻם', במלעיל. 'הגשש' פולי, שבמערכון המוכר 'הלו, זה רדיו?', של דן אלמגור, מבקש לדעת 'איך קוראים בעברית לַצּ'וּפְּצִ'יק של הקומקום', אכן הוגה כהלכה את שמו המקורי! ודווקא שייקה, 'הלשונאי', שמתקן אותו – 'קודם כל, קומקום במלרע, ולא קומקום במלעיל' – הוא שטועה.

במושבה הגרמנית בירושלים, שבה אני מתגורר, ישב בשעתו (1904-1896) 'צייר המזרח' הנודע גוּסְטַב בַּאוּארֶנְפַיינְד. תחילה שכר דירה בבית 'אֶבֶּנְעֶזֶר', בית הטוחן מַתֶאוּס פְרַנְק (היום רחוב עמק רפאים 6), ולימים התגורר עם משפחתו בבית משפחת בְּיֶנְצְלֶה ה'טֶמְפְּלֶרִית' (היום רחוב כרמיה 6). בעת ביקורו של ה'קייזר' וילהלם השני בירושלים (1898) הגישו לו תושבי 'המושבה' אלבום רישומי צבע, פרי מכחולו של באוארנפיינד, ואלבום זה מוצג עתה במגדל דוד, בתערוכה מיוחדת המוקדשת לביקורו של ה'קייזר'. מטבע הדברים, ציורי המזרח של באוארנפיינד שופעים אור שמש. כדי להגן על עצמו מפני השמש הקופחת, שלא היה מורגל אליה בגרמניה מולדתו, נהג באוארנפיינד לחבוש לראשו כובע בעל שוליים רחבים, אך אלה הסתירו מפניו את הנוף אשר לפניו ולפיכך קיפל את תיתורת הכובע מלפנים, כעין 'זרבוביתו של הקומקום', ובשל כך זכה מפי יושבי ירושלים בכינוי 'אַבּוּ-קֻמְקֻם', דהיינו בעל הקומקום...

הרחוב הראשי של המושבה הגרמנית בחיפה, 1893. משמאל: כובעו רחב התיתורת של הצייר, מטהו ותרמילו
(אלכס כרמל, 'כאן בארץ שֶׁשָׁמֶיהָ כחולים תמיד...': פרשת חייו של צייר המזרח גוסטב באוארנפיינד 1904-1848, אוניברסיטת חיפה-זמורה ביתן, תש"ס)

קנקן הקפה המוכר, שבעזרת הידית הארוכה, הבולטת בצדו, שופתים אותו על גבי גחלי המדורה, מכוּנה בערבית בַּקְרַג. אך כמו הרבה מילים ערביות אחרות, שלכסיקון הפלמ"ח עשה בהן שימוש שגוי, אף הפִינְגָ'אן, 'הסובב לו' בשירו הנודע של חיים חפר, אינו אלא הספלון, ממנו לוגמים את הקפה והוא מכונה גם קֻבָּאיָה! 

לגלגוליו של שיר 'הפינג'אן', מארמניה ועד לפלמ"ח, כבר הוקדשה רשימה מיוחדת בעונ"ש.


על חילוף השמות שֵׁיח' בֻּרַיכּ / שֵׁיח' אִבְּרֵיק סיפר זאב וילנאי:
בתחום בית שערים ההיסטורית נמצא קבר קדוש לערבים שהיה נקרא בשם שייך אברייק – וכך נקראה גם בית שערים בקרב הערבים. לפי אחת האגדות הוא ברק בן אבינועם, אשר יחד עם דבורה הנביאה הנחיל על גדות נחל קישון ושדות יזרעאל הסמוכים מפלה ניצחת לחיל הרכב הכנעני. הערבים מספרים, כי שייך אברייק נקרא על שם הכד, בערבית אִבְּרִיק, שהיה תמיד עמו לצרכי רחיצה לפני התפילה. 
בקרבת שייך אברייק, בגבול אדמות המושב השכן שדה יעקב, נובע עֵין אַל-אִצְחַקִיָּה [היום עין יוּדָן] וסביבו בִּיצה טובענית, שנקראה בפי הערבים בשם: 'אַל-מַטְבַּעָה', 'מקום הטביעה' – אליו היו באים ערבים מקרוב ומרחוק, משקעים את גופם, לפעמים עד הצוואר, בתוך הבִּיצה ומאמינים, שזו תרופה בדוקה כנגד כל מיני מחלות. גם נשים עקרות היו באות הנה מתוך תקווה, שהטבילה בבִּיצה תועיל לפתוח את רחמיהן.  
האגדה הערבית מספרת ש'אל-מטבעה', בִּיצת הרפואה, נוצרה בזכותו של שייך אבריק. הוא היה שכיר יום, שעבד בשדה הקרוב, אולם את רוב זמנו היה מבלה ברחיצה ובתפילה [חמש פעמים ביום, כדרך המוסלמים]. בראות זאת אדוניו, הלך בסתר ושבר את כדו, כי אמר בלבו: אם לא יהיו מים בכדו, לא יוכל לרחוץ ולהתפלל – ואז יעבוד ולא יבטל את זמנו לריק! בבוא הדרוויש [בערבית: אדוק, סגפן] לרחוץ לפני תפילת הצהרים, ראה את כדו שבור והצטער על שלא יכול היה להתחיל בתפילתו. לפתע, במקום חרסי הכד השבור, התחילו לנבוע מים זכים – וכך, בזכותו הקדושה, נוצרה 'אל-מטבעה' – בִּיצת הרפואה (זאב וילנאי, אגדות ארץ ישראל, קריית ספר, תשי"ט, אגדה 346, עמ' 670).



ב. אַל-חָארִתִ'יָּה (ألخَارِثِيَة / Al-Harithiya)

את השואלים על 'חַרְתִיָה' נוהגים היום להפנות לעבר קריית חרושת. אמנם, הצעת זיהוי זו  שגויה, אבל 'בכל זאת יש בה משהו'... כך מספר יומן סקר ה-PEF  על אותה חַרְתִיָה:
El Harithiyeh  – כפרון עלוב, בנוי בוץ, במקום נישא עם רמה פתוחה למזרח, ולרגליו, במערב, מעיין (עֵין אַל-עֻ'פְר [קרי: אַל-גוּפְר, מעיין הַגַּפִירִים, או הנוטרים]). בשנת 1859 ציין כאן הקונסול רוֹגֶ'רְס 120 נפש ותריסר פַדָאן [כארבעים דונם] מעובדים. בעקבות דמיון השם הציעו לראות כאן את 'חֲרֹשֶׁת הַגּוֹיִּם' של ימי קדם (שופטים, ד 2), ומיקומו אף מאשר, לכאורה, השערה זו. גֶרַן זיהה אתר זה כמקום Besara (בית שערים) של יוֹסֶפוּס (חיי יוסף, כד), 'עשרים מילין מִגֶּבַע', שלדעתו הריהי שֵׁיח' אַבְּרֵיכּ (Sheikh Abrayk).
Survey of Western Palestine (Memoirs), Vol. I: Galilee, PEF, London 1881, p. 270

עם כל הכבוד לחוקר הצרפתי ויקטור גֶרַן ולסדרת ספריו החשובים, המסכמים את מסעותיו ב'ארץ הקודש', קשה להבין מניין נטל את אותו מהלך 'עשרים מילין מגבע' דווקא בין 'גבעות שיך-אברק וחרתיה' של אלכסנדר פן... 

حَارِث (חַארִת') בערבית הוא 'חוֹרֵשׁ' – כינויו של אריס, המעבד את אדמת בעל הקרקעות וחולק עימו את יבולה. חַארִתִ'יֶּה הריהי, לפיכך, 'אֲרִיסִיָּה', כלומר יישוב של אריסים. מפת PEF (1878, גיליון kh/V) מציינת את אַל-חַארִתִ'יֶּה בצד תל אַל-עַמָאר [ألعَمَار, 'הבנוי, המאוכלס' באותו כפר אריסים], שנמצא מצפון לצומת העמקים של היום; אך במפות מחלקת המדידות המנדטורית כפר זה כבר איננו מופיע, ואפשר שניטש בימי מלחמת העולם הראשונה. זכרו נשמר בגשר 'רכבת העמק' על נחל קישון, מדרום לתל, הנושא במפות מימי המנדט את השם 'גִ'סְר [גשר] אַל-חָארִתִ'יֶּה'. היום יושב על אדמות אל-חארת'יה קיבוץ שער העמקים, ממזרח לתל אל-עמאר - הנודע עתה אף בכינוי תל גֶּבַע-שֶׁמֶן, בעקבות זיהויו עם עיר בשם זה, הנזכרת ברשימת כיבושי פרעה תחותמס השלישי (1479 לפנה"ס). ביום 14 בפברואר 1964 קבעה לו ועדת השמות הממשלתית את השם העברי תל מְעַמֵּר, ההולך בעקבות צלצול שמו הערבי, אַל-עַמָאר, ואף בעקבות משמעות השם חַארִתִ'יֶּה  – שהרי האריס חורש, זורע, קוצר ומְעַמֵּר, בין היתר, את השיבולים שנקצרו.

זה אפוא מקומה של 'חרתיה', הנזכרת בשירו של אלכסנדר פֶּן, ולא במושבה לשעבר קריית חרושת, שהיום היא חלק מן העיר קריית טבעון. לדברי זאב וילנאי, שם זה ניתן לה עם ייסודה, באביב 1935, 'לקראת הקמת מפעלי חרושת שונים' (אריאל: אנציקלופדיה לידיעת ארץ ישראל, עם עובד, 1979, עמ' 7089). אך נראה, כי את השם 'קריית חרושת' הוליד זיהויו של תל אַל-עַמָאר (תל מְעַמֵּר, המרוחק מכאן ארבעה ק"מ בלבד!) עם 'חרושת הגויים' המקראית. לימים משכו החוקרים את ידיהם מזיהוי זה, לאחר שפרופ' בנימין מַיזְלֶר (מַזָּר) הציע לקרוא את האזור המיוער של גבעות אלונים בשם 'חֹרְשֹׁת הַגּוֹיִּם'... 

חסידי קוז'ניץ ויבלונה, שהקימו בשנת 1925 את היישוב כפר חסידים, התיישבו אף הם בגבעות חרת'יה. אך היכן בדיוק? על כך חלוקות הדעות. יש אומרים כי היה זה לצד קברו של שיך-אברק, במקום שבו ניצב היום פסלו של זייד; יש החושבים כי היה זה באזור גבעות זייד ויש המצפינים את המקום לאזור קרית עמל. בתשובה לשאלתי ענתה לי שולה במברגר, ארכיונאית כפר חסידים, כי אין בארכיון תשובה מוסמכת לשאלה זו, אך בפרק 'אדמת חרתייה', ב'זכרונות סעדיה פז', שראו אור בשנת תשכ"ג בהוצאה פרטית, נכתב כי ראשוני הכפר התיישבו על הגבעה, במקום שהיה בעבר הכפר חרת'יה, והיום הוא מקום הכניסה לקרית עמל. שפרה לשם, מנהלת הארכיון ההיסטורי של קרית טבעון, כתבה לנו כי אין ספק שחסידי יבלונה התיישבו ב-1925 על גבעות חרתי'ה–קרית עמל וניתן לזהות את המקום המדויק על סמך תמונות שבארכיון. הם קראו ליישוב שלהם 'נחלת יעקב' ולא 'כפר חסידים'. השם כפר חסידים ניתן ליישוב, שהוקם במקום בו הוא שוכן היום, לאחר ש'נחלת יעקב' פורק ומקצת החסידים התחברו עם אנשי הפועל המזרחי, ב-1928 או 1929.

ממזרח לנחל עירון (ואדי עארה), בצד היישוב קציר, חשף לאחרונה הארכאולוג אדם זרטל אתר קדום בשם 'אַל-אַחְוָאט' – שדומים לו מצויים באי סרדיניה, מקום מוצאם של ה'שַׁרְדָּנִים' הנמנים בפי המצרים עם 'גויי הים' של אותה עת. זרטל – שהוא בן עין-שמר, קיבוץ 'השומר הצעיר' – הציע לראות באתר זה את 'חֲרֹשֶׁת הַגּוֹיִּם', עיר הרכב של צבא סיסרא. ובמבט מחויך, אין בכך כל פלא: כמי שנתחנך על ברכי העיתון 'על המשמר', הפנים זרטל זה מכבר את ה'לוגו' הנודע שנדפס בראשו – 'לציונות, לסוציאליזם, ל...אַחְוָאט עַמִּים'!  


יום רביעי, 6 ביולי 2011

גלגולו של ניגון: הפינג'אן שנדד מהרי ארמניה לאוהלי הפלמ"ח

פסל פינג'אן בפקיעין (צילום: ד"ר אבישי טייכר)

הרוח נושבת קרירה (שתי מחיאות כפייים)
נוסיפה קיסם למדורה (כפיים)
וכך בזרועות ארגמן (כפיים)
באש יעלה כקרבן (כפיים), וכו' וכו'
את השיר הזה – עם מחיאות הכפיים הקצובות שהיו לחלק בלתי נפרד ממנו – שרו ישראלים מסביב למדורה, דור אחרי דור. באוהלי הפלמ"ח, בקומזיצים של תנועות הנוער, בטיולים השנתיים של בית הספר, ואפילו מסביב למדורה השכונתית של ל"ג בעומר.

ותמיד שאלנו את עצמנו: נו, ואם נוסיף קיסם למדורה, יהיה פתאום חם? זה מה שיעשה את השינוי? ולא ידענו – ועד היום רובנו לא יודעים – שפינג'אן זו מילה טורקית (ולא ערבית) וזה בכלל לא הקומקום אלא הספלון הקטן נטול הידית (אמנם, ב'מילון הסלנג המקיף' כותב רוביק רוזנטל שבלדינו פינג'אן הוא הקנקן לבישול הקפה). והעיקר, לא ידענו שמקורו של השיר הזה רחוק רחוק מכאן, בשירת רועים ארמנית, אבל על כך בהמשך.

את המילים העבריות של 'פינג'אן' חיבר חיים חפר (אז פיינר) בשנת 1945 או 1946, והן נדפסו לראשונה בספרון לְפֶתַח אָהֳלֵינו: צרור פזמונים, שראה אור בשלהי שנת 1946. בשנת 1949 נדפס השיר שוב בספרו של חפר תַּחְמֹשֶׁת קַלָה, במדור 'מסביב לפינג'אן'. הפינג'אן נזכר בשירים נוספים של חפר, למשל בשיר 'צ'יזבאת', שמתחיל במילים: 'האש מפצחת זרדים בדממה / משחיר הקפה בפינג'אן'.

 איור של אריה נבון מתוך 'תחמשת קלה'

ואלה המילים המלאות של השיר 'פינג'אן', כפי שנדפסו בחוברת לפתח אוהלינו, עמ' 21-19.


'צנחן' ו'רזרבה', שנזכרים בבית האחרון גם הם לא מה שחשבתם: בלשון הפלמ"ח 'צנחן' פירושו טירון, ו'רזרבה' היתה כוח עתודה. 'נַגְלַה' (ובלשון הפלמ"ח: נַגְלֶה) היא סיבוב, הלוך וחזור.

איור של ז'אן דוד מתוך 'ילקוט הכזבים'

הנה יפה ירקוני, שהיתה מזוהה עם השיר:


בספר משפחת הפלמ"ח (עמ' 234) כתבו העורכים חיים חפר וחיים גורי:
אלף, הפינג'אן זה לא איבריק. איבריק הוא קומקום הנחושת בעל הידית הארוכה ופינג'אן הוא ספלון קטן. זה אלף. עכשיו בית: פינג'אן זה לא רק ספל ערבי קטן. פינג'אן זה גם מדורה, גם חברוּת, גם שירה וגם כזבים. זה בית. עכשיו גימל: פינג'אן זה לא רק הנ"ל, זה גם נימוסי שולחן: מתחילים במפקד או בעלמה, כשהמוזג מרוחק מן הבכיר או מן הבחירה, ומעבירים מיד ליד עד שהפינג'אן מגיע אל היעד. על הלוגם לשאוב את הקפה ברעש, לפלוט אנחה של שביעות רצון ולשבח את עושה הקפה ... האחרים ממתינים לתורם אגב שירה או סיפורי מעשיות. סימן למידות מגונות – מי שנטל פינג'אן שלא בתורו. גם המוזג חייב לזכור, שהקפה צריך להספיק לכולם. כל פלמחניק היה מומחה לקפה, אך היו מומחים גדולים ממנו. למומחה כזה קראו: קהוו'אנג'י, והוא הוא שידע למצות את הסגולות היקרות של משקה המלכים, בבחינת מועט המחזיק את המרובה. וגם בכך עדיף דור הפינג'אן על דור האספרסו.
בפרסום הראשון של השיר, שצילומו הובא למעלה ('לפתח אהלינו'), נרשם כי השיר מבוסס על 'מנגינה רוסית', אך במקורות מאוחרים יותר צוין כי מנגינת השיר היא עממית-ארמנית. ואכן, בשנות השבעים הביא אליהו הכהן לתכניתו 'על הדשא' להקת פולקלור ארמנית מירושלים, ששרה את השיר בגרסתו המקורית. לפני זמן מה שלח לי צבי גלעד (גרימי) קישור לסרטון שהועלה ביו-טיוב, ומכאן נסללה הדרך לרשימה זו.

הנה השיר Hingala (או Hinkalal) בפי הזמר הארמני רובן סחקיאן  (Ruben Sahakyan) – יכול להיות שזה ראובן יצחקיאן והוא בכלל יהודי? – בליווי להקת מנגנים ומנגנות.

השיר עצמו מספר על רועה בעמק בין הרים, שבהתעטף עליו העצב הוא שר שיר אהבה. 'הינגלה' הוא מין קריאת עידוד כמון 'הוריי' או 'הללויה'. באחד האתרים מצאתי תרגום בסיסי של השיר לאנגלית, שכתב מישהו הזוכר את השיר מילדותו:
The lyrics are as I learned them as a child: The shepherd on the mountains felt sad, he played the song of love. The song of the bright face, fiery eyes, and carefree days. Oh poor shepherd, in your turn, you remained deep in the valley, Hingala. Here, the new spring is here, with decorative flowers. I am loving the colorful flowers. On poor ... (I suppose Hingala is some word like Hooray or Alleluia


וכאן ביצוע נוסף שכולל את מילות השיר בארמנית והוא הקרוב ביותר ל'פינג'אן' שלנו (ואם יש מישהו מהקוראים שמכיר מישהו שיודע ארמנית, אשמח לקבל ממנו תרגום מילולי ולפרסמו). הזמר הוא נוראיר אקלייאן (Norayr Aklyan):


גם השיר הארמני התגלגל לו.

לפני כמה שנים חיברו שני זמרים צרפתים ממוצא ארמני, דיאנה מינאסיאן (Dianna Minasyan) וּוינסנט באגיאן (Vincent Bagyan), מילים חדשות לשיר הישן, והן עוסקות בגורלה הטרגי של ארץ מולדתם (ג'נוסייד, רעידות אדמה וכו'). הם שרים דואט יפהפה בצרפתית ובארמנית שנקרא: Je suis une tombe, כלומר: אני קבר.


אז איך הגיע שיר עם ארמני לארץ ישראל המנדטורית?

באתר זמרשת מצאתי:
חיים חפר מעיד כי לפני שחיבר את המלים המנגינה הושרה בפלמ"ח ללא מלים (חיים חפר מספר ומזמר [כנרת זמורה ביתן 2004], עמ' 98). ואכן, בשירון "שירי ארץ ישראל" (מהדורת 1947, עמ' 110) מופיע לחן דומה מאוד שהוא כנראה מקור השיר, במילים החוזרות: ג'ונגלי ג'ונגלי ג'ון Dschungali dschungali dschun
נשמע הגיוני – כתב לי גרימי – שאחד מן הפלמ"חניקים, שהיה ממוצא ארמני וזכר את השיר מבית אבא, ניגן אותו לעצמו ולחבריו וכך הגיע גם אל חפר שהתאים לו את המילים.

שיר 'הפינג'אן' של חפר השפיע לא רק על מטבעות לשון השגורות עד היום ('הרוח נושבת קרירה'), אלא גם על השירה הלירית. בעקבות רצח יצחק רבין חיבר נתן יונתן שיר שנקרא 'הסתיו בלעדיו'. השיר הולחן ובוצע על ידי אחינועם ניני וגיל דור:


שוב הרוח נושבת קרירה  –
ככה שר בחלוף אש הקרב...
שנוסיף עוד קיסם למדורה?
איך עברו הזמנים בלעדיו.
ושוב סתיו.

זר שירים ממלים שאהב:
על הנגב יורד ליל הסתיו
כי רעות שכזאת לעולם
לא תתננו לשכוח אותה.

נעשה את השיר כמו זר של פרחים,
ממלים אחרונות שהאיש ההוא שר,
משתיקת הגברים, מדמעות הבוכים,
מילדים שהדליקו נרות בכיכר,

מפסוקי אהבה שנותרו על הקיר,
מכל אלה נדליק להבה של תקווה,
היא דועכת אולי – היא תשוב ותאיר.
שירו שיר לשלום הוא קרא...

בעלי התוספות: דער פֿינדזשאַן

ברוך משינסקי הפנה את תשומת לבי לתרגום 'שיר הפינג'אן' ליידיש (התרגום הוא של יצחק לוּדֶן). הנה הוא בפי טובה בן צבי, בתקליטור של שיריה לשבת ולחגים.

מה הקשר בין הפינג'אן לבין שבת או יום טוב?