בורא מיני מזונות: קפה מנחם, אספרסו-פון, עוגת דבק

א. קפה מנחם

צילום: איתמר לויתן

רק טבעי הוא שבשכונת רמת בגין בחיפה יהיה בית קפה (או 'קיוסקפה', כלשון ההֶלְחֵם בשלט הפרסום) הנושא את שמו של מנחם בגין.

הצירוף 'קָפֶה מְנַחֵם' יפה בעיניי – גם אִזְכּוּר של מנחם בגין, וגם התייחסות לקפה כמשקה מנחם. ושימו לב לשלושת פולי הקפה מתחת לאות פ, המייצגים את סימן הניקוד סֶגּוֹל.

ב. אספרסו בטלפון 

צילום: מנחם רוזנברג

המפגש הראשוני עם הפרסומת הזו מזכיר סצנה בסדרה הדיסטופית הבריטית 'מראה שחורה', הנה או-טו-טו והטלפון החכם שלנו, שיודע לעשות כמעט הכול, יכין לנו גם קפה מהביל ומשובח.

מבט בוחן יותר מגלה שבסך הכול מדובר בעמדת קפה, מיצים וכריכים בתוך חנות נוחות בנתניה.

ג. עוגה בטעם דבק

צילום: יהושע לביא

אם תרצו ללוות את הקפה המנחם שלכם במאפה, הנה הצעה שלא תוכלו לסרב לה. היא מוגשת באדיבות קונדיטוריית וולפסון אשר בשלומי. לעוגה קוראים בשם היצירתי 'ג'ינג'י', ולדברי המפרסם על האריזה (דברים קצת עילגים, יש להודות): 'להתאהב כל ביס מחדש'.

אם עד עכשיו הכרנו את המושג 'עוגת חֶנֶק' (עוגת ספוג), הרי לפניכים הדור הבא – עוגת דבק...

טעם דבק?! כנראה התכוונתם לטעם דבש.

אני בטוח שהעוגה הזאת טעימה מאוד והייתי שמח לטעום ממנה, אבל דחילק, מה עם הגהה, לא בשבילי – בשבילכם!

פרנסות של יהודים: נס, אַרְצָה, מבנה אישי, שליחות משמיים, צהרוניות

א. אֵין בַּעַל הַנֵּס מַכִּיר בְּנִסּוֹ

צילום: טובה הרצל

הבראנצ'ייה הקטנה הזו, ברחוב יפו בירושלים (ליד תחנת הרכבת הקלה מול בניין העמודים), מגישה קפה, כריכים ומאפים מסוּגַת הקרואסון (בעלי המקום הם בני יהדות צרפת). נדרש לי זמן-מה כדי להבין את החידוד הלשוני של השם 'בעל הנס'. לא רבי מאיר בעל הנס, אלא סתם נס קפה... 

לעולם לא אשכח את פיגוע ההתאבדות שהיה בספטמבר 2003 בבית הקפה הלל שברחוב עמק רפאים, סמוך למקום מגוריי. בפיגוע נורא זה נרצחו שבעה אנשים ויותר מחמישים נפצעו. אני זוכר היטב גם את המשפט האלמותי שאמר אחד הפצועים לכתב הטלוויזיה שריאיין אותו: 'רציתי שחור, קיבלתי נס'...

אגב הדרך, למדתי שמטבע הלשון הרווח במקומותינו, ועליו גדל מיטב הנוער, 'נס קפה עלית' (לא אעסוק בטעם, וטעמי עימי), אינו קיים במציאות. הצירוף 'נס קפה' (Nescafé) הוא מותג שווייצי השייך לחברת נסטלה (Nestle) ואין בו שום נס אלא רק הֶלְחֵם של נסטלה וקפה. הצירוף הזה הומצא כבר ב-1938! על מוצרי הקפה של עלית כתוב 'קפה נמס עלית', חסר להם שיכתבו 'נס קפה'... סתם שתדעו.

ב. ארצה עלינו

ברחוב מקווה ישראל בתל אביב נמצא סניף של רשת המזון הסיטונאית לחיות מחמד בעלת השם הנפלא 'אַרְצָה', שרומז כמובן לפקודה הנפוצה ביותר בפי בעלי כלבים.

צילום: איתמר וכסלר

ג. מבנה לשימור 

ברחוב מזא"ה 55 מנהל יואב ליברמן כבר כמעט עשרים שנה 'חדר כושר אישי'.

בהתחלה לא הבנתי את השורה 'מבנה לשימור המבנה'. הטעות נראתה לי מוגזמת וחשודה וגם כאן נדרש לי קצת זמן להבין שמדובר במבנה הגוף שלנו...

צילום: איתמר לויתן

ד. שליחות משמיים

כמו כל נביאי ישראל גם מחלקי העלונים לתיקון תריסים או תרומה לקבר רחל אינם אלא שליחים מהשמיים. לא פחות.

היומרנות – אין לה סוף...

צילום: יצחק לב

ה. דרושות צהרוניות

צילום: טובה הרצל

מקצוע חדש נולד.

אם אופנועני חברת השליחויות 'ווֹלְט' נקראים 'ווֹלְטֶרִים' (מין זכר רבים), למה שעובדות הצהרונים לא ייקראו 'צהרוניות' (אכן, במציאוּת מדובר בדרך כלל במין נקבה). אני תוהה מה הייתה יכולה להיות צורת ההטיה של המקצוע לו היה המעון פועל גם בשעות הבוקר או הערב: בּוֹקְרָנִיּוֹת? עַרְבָנִיּוֹת?

בין כך ובין כך, המודעה הזו צולמה ברובע היהודי של ירושלים, והעובדה שהצהרון נמצא בקרבת הכותל עשויה כנראה להשפיע לחיוב על גיוס העובדות. 

אַלטע זאַכן (ג): מה אכלו ומה שתו?

כתב וצילם דנצ'וּ ארנון

אמא שלי הייתה אומרת: 'האיכר אוכל עוף או כשהוא חולה או כשהעוף חולה'. בימים הרחוקים ההם אכלו בשר או עוף רק לעיתים רחוקות, לרוב בחגיגות. אבל יהודים תמיד השתדלו להוסיף לשולחן השבת איזה שהוא דליקטס. סוחרים הביאו על גבי פרדות לירושלים לקראת שבת דגים מטבריה ומכרו אותם לבעלי האמצעים המועטים שהיו ברובע היהודי. אחרים קנו כבש בשותפות, הביאוהו לשוחט וחילקוהו ביניהם. להיות שוחט היה מקצוע משתלם באותם ימים. עבור השחיטה קיבל השוחט את שכרו אך גם השאיר אצלו כמה חלקים משובחים מהבשר. 

ומה אכלו פשוטי העם? רוב האנשים אכלו רק שתי ארוחות ביום. ארוחת הבוקר, שנאכלה קרוב לצהרים, כללה פיתה עם חומוס או שמן זית, גבינה, בצל וזיתים. בארוחת הערב אכלו מְגָ'דָרַה, לא על בסיס אורז, שיובא ממצרים והיה יקר, אלא בּוּרְגוּל עם עדשים ובצל. בורגול זו חיטה שמשרים במים, מייבשים בשמש על הגג וגורסים בטחינה גסה.

על מי אני מדבר? על אלו שחיו כאן לפני מאה שנים או אלף. יהודים וערבים שחיו אז יחד בארץ הזאת, אכלו, שתו והתלבשו פחות או יותר אותו דבר (פרט אולי ליהודים האשכנזים שהיו מיעוט קטן). 

ביישובים שלידם זרם נחל היו טחנות קמח שעבדו על כוח המים. ברוב המקומות, וכמובן בעיר, הייתה עקרת הבית המסכנה צריכה לטחון את החיטה בריחיים של יד. זו הייתה עבודת פרך שנמשכה כשעתיים-שלוש בכל יום. אחרי הטחינה היה צריך להכין בצק, להדליק תנור ולאפות. בעיר היו תנורים שכונתיים ואופים מקצועיים. באמצע המאה ה-19 הוקל מעט לנשות ירושלים כאשר הוקמו כמה טחנות רוח (דווקא הטחנה המפורסמת, שנבנתה ב-1858 בכספי משה מונטיפיורי בכניסה לשכונת משכנות שאננים, לא תפקדה למעשה כי התאימה לרוחות החזקות של אנגליה) ואחר כך גם טחנות קיטור.

עקרת הבית המסכנה טחנה את החיטה בריחיים של יד

הפרות שימשו כבהמות עבודה והחלב הגיע בדרך כלל מהבהמה הדקה (כבשים ועיזים). הצאן נתנו חלב רק כשלושה חודשים בשנה וכדי לשמר אותו הפרידו את השומן מהחלב והפיקו את הסָמְנֵה (חמאה מזוקקת). מהחלב הרזה הכינו לָבָּן-קִישְׁק, שכמותו עדיין אפשר לקנות בחנויות בשווקי העיר העתיקה. אלו הם כדורים או חרוטים הנראים כמו אבני גיר שאותם משרים במים, מבשלים ואת הרוטב הנוצר יוצקים על הבשר (את זה יהודים כמובן לא עשו) או על המג'דרה. 

חרוטי הלָבָּן-קִישְׁק (מימין) ואישה מוסלמית המבשלת אותם לחתונה (צולם בכפר כנא בשנות השמונים)

בירושלים החלב הגיע על ארבע רגליים, ובמילים אחרות הרועה היה עובר עם עדרו בשכונות. עקרות הבית יצאו אל הרועה עם קדרות והלה היה תופס כבשה או עז וחולב אותה במקום. מהיצרן לצרכן.

התרנגולות גם הן הואילו להטיל ביצים רק כשלושה חודשים בשנה, וכדי לשמר את הביצים היו משרים אותן בכדי חרס מלאים במי סיד. ירקות היו רק בקיץ. עגבניות ותפוחי אדמה הגיעו רק בסוף המאה ה-19 וגם אז התקבלו בחשש, במיוחד העגבניה, שאף היו כאלה שאסרו לאכול אותה בשל הקונוטציה הארוטית של שמה. באביב ליקטו באזורים הכפריים את צמחי הבר הטובים למאכל. בירושלים ליקטו עלי חֶלְמִית (חובייזה) עוד הרבה לפני ימי המצור במלחמת העצמאות.

ה'פינוקים' והנשנושים נשמרו לחגיגות או לאורחים מכובדים. בחברון וסביבותיה גידלו (ועדיין מגדלים) ענבים מתוקים. בימי שלוט הנוצרים הפיקו מהם יינות משובחים, ומשהחל השלטון המוסלמי – דִיבְּס (בעברית: דִּבְשָׁה), מין ממתק שמתקבל לאחר חימום ארוך של מיץ הענבים. דיבס וחלבה היו עיקר הממתקים. בשקדים מסוכרים נהגו לכבד בחתונות. בני גילי עדיין זוכרים את הרוכלים שמכרו ברחוב תורמוס מבושל שהוגש לקונים בתוך קונוסים של נייר עיתון. באביב מכרו חַמְלֵה-מָלאנֵה – צרורות של שיחי חימצה הנושאים את התרמילים הירוקים שאותם קלו באש. כמובן שאכלו רק את הגרגרים. בחורף מכרו בחוצות ירושלים סָחְלֶבּ חם מכלי נחושת מיוחד דמוי סמובר. את הסחלב הכינו משורשי סחלב אנטולי שגדל בר בארץ וכגידול חקלאי בתורכיה. עדיין מוכרים סחלב בעיר העתיקה, אבל כיום מכינים אותו מעמילן עם תבלינים – כלומר סחלב-בלוף...

צרורות שיחי חימצה הנושאים תרמילים ירוקים שאותם קולים באש (צולם בנבי שועייב)

ומה שתו? 

העניים, כלומר רוב העם, שתו מים. מי שהפרוטה הייתה מצויה בכיסו יכל לקנות מרוכלים שנשאו מיכל מצועצע על גבם משקה תמרהינדי, שאינו עשוי מתמרים ולא בא מהודו אלא עשוי מתרמילי עץ אפריקני בשם זה שמשרים אותם במים. בירושלים עדיין פועלים מוכרי תמרהינדי אחדים שמתלבשים כמו נערי חצר טורקים ומתפרנסים בעיקר מתיירים שמשלמים להם עבור צילום סלפי.

מוכר תמרהינדי בלבוש טורקי בחגיגות חג המולד בבית לחם

היה גם משקה מר בשם סוּס שהוכן משורשי צמח הסוס, משקה חָרוּבּ שהוכן מחרובים (האם החירש-אילם שמכר חרוב עדיין עומד בצומת סמטת בית הבד ושוק הצורפים?) ומשקה משקדים. כל אלה חוזרים ומופיעים בסמטאות העיר העתיקה בעיקר בחודש הרמדאן, כי נהוג לשבור בהם את הצום.

דוכן משקאות בעיר העתיקה לשבירת צום הרמדאן

נוסעים שביקרו במזרח באותם ימים רחוקים מספרים על מנהגי האירוח של תושבי האזור. כשהתארחו בבית שיושביו אינם עניים מרודים הגישו להם ככיבוד שֵׁרְבֶּט וצ'יבּוּק. הצ'יבוק (chibouk), שהיה מוכר גם לדוברי יידיש כ'צִיבּוּק' או 'צִיבֶּךְ' (קנה המקטרת שנקראה 'לולקע'), הייתה מקטרת בעלת ראש קרמיקה וקנה ארוך מאוד, משום שטבק העישון באותם ימים היה חריף מאוד והיה צריך להרחיקו מהעיניים.

צ'יבוק עם קנה ארוך

השֵׁרְבֶּט היה משקה מפירות (מהמילה הפרסית הזאת התגלגל השם סוֹרְבֶּה לגלידת פירות). עשירים ממש, שגרו בצפון הארץ, יכלו בעונת הקיץ להגיש שרבט קר. לא תאמינו, אבל בעלי יוזמה היו עולים בחורף לחרמון, ממלאים מערות בשלג ואוטמים אותן בקש, ובקיץ היו נושאים את השלג על גבי חמורים כשהוא עטוף בקש לבידוד. אחרי יום הליכה היו מגיעים לעכו, למשל, עם כשליש מהשלג שאיתו התחילו את מסעם, אבל גם מה שנותר נמכר בכסף טוב לצינון השרבט.

עם השרבט והטבק היו מגישים קפה וסביבו התפתחה תרבות שלמה. מקור פולי הקפה במזרח היה באתיופיה, שם עדיין מקדישים האתיופים זמן ניכר כל יום לטקסי הבּוֹנו – הכנת הקפה המסורתית. מאתיופיה הוא הגיע למצרים, שם שימש את הסוּפים כדי להישאר ערים בלילות הפולחן שלהם, ומשם הצפין לאימפריה העות'מאנית ואלה הביאוהו לאירופה. את פולי הקפה קנו 'ירוקים' (מיובשים). המחמסה היא כלי ברזל עגול ושטוח שעליו קלו את הפולים ונלווה אליו כלי דומה אך קטן יותר שאיתו ערבבו את הפולים בזמן הקלייה. אחר כך כתשו את הגרגרים במכתש עץ מיוחד (שלרוב נעשה מעץ אלון התולע) ובישלו בבקראג'.

מכתש עץ לכתישת הקפה (מימין) ומחמסה לקלייתו

ערבי קולה קפה (צולם בכפר כנא בשנות השמונים)

ישראלים מכנים את הבקראג' בשם 'פינג'אן', וטעות בידם. פינג'אן הוא הספל הקטן בו מגישים את הקפה. 'סובב לו סובב הפינג'אן' שרו בפלמ"ח את שירו של חיים חפר במנגינה של שיר עם ארמני. היה מקובל אצל הערבים (וגם בפלמ"ח) שבזמן אירוח במד'אפה (חדר האורחים) יושבים האורחים מסביב, נשענים על כריות, בעוד בעל הבית שליד הדלת מטפל בגחלים הלוחשות במנגל שעליהם מונחים בקראג'ים עם קפה. אחד הנערים מקבל ממנו בקראג' עם קפה והולך אתו ביד אחת ופינג'אן בשנייה מאורח לאורח וכל אחד מקבל שלוּק של קפה-סאדה, שזה קפה מרוכז מאוד ומר כמו אופטלגין נוזלי, שנמזג לאותו פינג'אן שסובב בין האורחים. בימינו אפשר לראות טקסים כאלה בעיקר בחתונות כפריות.

בעל הבית המארח מוזג קפה סאדה מבקראג' לפינג'אן

לא פעם, כשאני פותח את דלת המקרר או המזווה ומתקשה לבחור איזה נישנוש אנשנש מהמבחר שבו, אני נזכר באבות אבותיי שהיו רוב הזמן רעבים וצמאים. אולי לא צריך לרחם עליהם, שלא כמונו הם לא סבלו מבעיות משקל וכולסטרול...

________________________________________ 

דנצ'וּ ארנון הוא צלם אתנוגרפי roshyarok@barak.net.il

מפה ומשם: שריד פינת עובדיה, מילה בסלע, מבצעים, שלום קר, יתושלך

א. יוסי פינת יוסף

אי אפשר לומר שלחברי ועדת שמות הרחובות בהרצליה אין חוש הומור. הרצליה היא העיר היחידה – נקווה שלא האחרונה – שהקדישה רחוב לזכרו של חבר הכנסת והשר המנוח יוסי שריד, שהיה ממנהיגי השמאל הציוני בארץ ונפטר בטרם עת בשנת 2015. 

לרב עובדיה יוסף, שנפטר שנתיים קודם לכן, יש מליצי יושר רבים יותר מאשר לשריד, ועד לאחרונה גם מפלגת שלטון רבת כח. כמעט שאין עיר בארץ שלא הזדרזה לקרוא רחוב על שמו (ירושלים, חדרה, ראשון לציון, פתח תקוה, בית שמש, נתניה, מגדל העמק ועוד).

אבל רק בהרצליה נפגשים שני ה'יוספים' הללו, שבחייהם היו צהובים זה לזה (בלשון המעטה).

צילום: יצחק קויפמן (תודה לזאב קינן)

הן רק לפני שבועיים רגשו צדקנים וגינו את הזמרת אחינועם ניני, שהעזה לכנות את בנימין נתניהו 'המן'. שומו שמים! היא אפילו נאלצה לחזור בה ולהתנצל.

אז הנה תזכורת לקלות, שלא לומר קלילות, שבה קילל הרב יוסף את יוסי שריד בשמות 'המן', 'שטן' 'ו'עמלק'. הוא אף פעם לא התנצל על כך.

   

ב. מילה בסלע

אם במקרה אתם עוברים בצפת וזקוקים באופן דחוף לטקס פדיון הבן או למוהל עם חוש הומור – הרב ניסים כהן הוא האיש שלכם.

צילום: אלעד דנטה

הביטוי התלמודי 'מילה בְּסֶלָע, מַשְׁתוּקָא בִּתְרֵין' (מגילה, יח ע"א), שפירושו מילה שווה סלע (סוג של מטבע), אבל שתיקה שווה שני סלעים, כלומר שתיקה עדיפה על דיבור, התהפך בלשון הדיבור שלנו. היום נהוג לפרש אותו (בטעות) כאילו 'מילה בסלע' – כביכול כל מילה יצוקה בסלע... 

ג. מבצע קפה 

עמישראל אוהב מבצעים, אבל לא תמיד יודע לעשות חשבון.

ראובן ירון צילם בסניף של רמי לוי בגוש עציון. מהרו! המבצע מסתיים השבוע...

צילום: ראובן ירון

ואם אנחנו בענייני קפה ומבצעים הנה משהו על קוצו של גרש. 

איכשהו כשכותבים 'טסטר צוייס' (ולא צ'וייס), זה נשמע כמו קפה ששותים בשטעטל עם ארומה של יידיש, כשאחרי כל לגימה נאנחים על הצוּרֶס שבעולם...

צילום: איתמר לויתן

ד. שלום קר

מדרש פוליטי? לא נכחיש.

'מסעדה' הוא כמובן היישוב הדרוזי מַסְעָדֶה שברמת הגולן.

צילום: גדעון פליישמן

ה. יָתוּשָלָךְ

צילום: איתמר לויתן

גם אם נתעלם מהניקוד המשובש (יַתּוּשׁ מנקדים בפתח ולא בקמץ), עדיין נישאר תוהים על ה'לָך'. האם זה כינוי חיבה או שמא ציווי (לֶךְ-לְךָ!)?

'בחמת אבטומוביליהם': חרוזי עגנון

ב-17 בפברואר 1970, לפני חמישים שנה, נפטר ברחובות (אחרי תקופת אשפוז בבית החולים הגריאטרי הרצפלד בגדרה, שנפתח שמונה חודשים קודם לכן)  הסופר הגדול ש"י עגנון, ולמחרת הובא לקבורה בהר הזיתים בירושלים.

דבר, 18 בפברואר 1970

בן 82 היה עגנון, שבע ימים ושבע יצירה. ביום קבורתו ספד לו בעיתון הסופר חנוך ברטוב: 'לא אנחנו נפרדים ממנו – הוא הלך מאתנו. לא לעולמו הלך – עִם עולמו הלך'...

חנוך ברטוב, 'עולם שלם', למרחב, 18 בפברואר 1970

אם יהיו כל הימים דיו, ואגמים קולמוסים, וְשָׁמַיִם יריעות, וכל בני אדם לבלרין, אין מספיקים לכתוב את כל שבחיו של עגנון. בבלוג עונ"ש הבאתי בשעתו כמה שירים נשכחים או לא ידועים של עגנון. ואנו נצא אפוא ידי חובה בעוד שני צימוקים של חרוזי שיר, קטנים ולא מוּכרים.

א. 'ואנכי איש עלג': שיר הקדשה לרב חיים ברודי, 1935

בחול המועד סוכות של שנת תרצ"ו (1935) רשם עגנון הקדשה לחברו הרב חיים ברודי (1942-1868), בפתח הכרך החמישי של כל סיפוריו של שמואל עגנון, שנדפס זה לא מכבר בהוצאת שוקן, ברלין תרצ"ה (1935). בכרך זה נדפס לראשונה הרומן 'סיפור פשוט'.

ברודי, חוקר מובהק של שירת ימי הביניים, עלה לארץ בשנת 1934 וניהל את 'המכון לחקר השירה העברית', שנוסד בברלין ארבע שנים קודם לכן, ב-1930, על ידי שלמה זלמן שוקן. המכון עבר לירושלים לאחר עליית הנאצים לשלטון וברודי עבר עמו.

נסו לפענח מה כתוב כאן!

הנה מה שכתוב:

יראתי בבואי לפני מעלת כבודו

 בספורים הללו ללא הדר ותֹאר 

עם שרי אל הסכין ועם מתי סודו 

שירתם בקדש כשמים לטֹהר  

ואנכי איש עלג דל לשון מעודי 

אך יאבתי להביא ברכת החג 

לחכם המעֻלה רבי חיים ברודי 

ראש ישיבה ואב בית דין דפראג 

חול המועד של סוכות תרצו          ש"י עגנון 

עגנון, שהקפיד על החריזה בהקדשה זו – כראוי למקבל השי שעיסוקו בשירת תור הזהב של ספרד –חיקה נוסחאות מוכרות של פיוט ('יראתי בבואי' מזכיר את הפיוט 'יָרֵאתִי בִּפְצוֹתִי שִיחַ לְהַשְׁחִיל'). הוא גם מלהטט בפסוקי תורה שונים: 'עם שרי אל הִסְכִּין', רומז לכאורה למאבקו של יעקב עם המלאך, שבעקבותיו כונה בשם יִשְׂרָאֵל (בראשית, לב 29), אך עגנון בעל הסיפורים ('בספורים הללו'), התכוון, כמובן, ל'שָׁרֵי אֵל', בש' ימנית, מלשון שירים, תחום עיסוקו של ברודי. 'מתי סודו' הוא ביטוי שנלקח מספר איוב, יט 19: 'תִּעֲבוּנִי כָּל מְתֵי סוֹדִי'. 'מְתֵי סודי' אינם מתים, אלא חברים קרובים בני סוד (כמו מְתֵי מעט). 

ההצטנעות כביכול, המאוד לא-אופיינית לעגנון, 'ואנכי איש עלג דל לשון מעודי', היא בעצם שבח עצמי, שמדמה את הכותב למשה רבנו ('לֹא אִישׁ דְּבָרִים אָנֹכִי גַּם מִתְּמוֹל גַּם מִשִּׁלְשֹׁם ... כִּי כְבַד פֶּה וּכְבַד לָשׁוֹן אָנֹכִי'). המילה הנדירה 'יאבתי', שמשמעה התאוויתי, נלקחה ממזמורי תהלים: 'פִּי פָעַרְתִּי וָאֶשְׁאָפָה כִּי לְמִצְו‍ֹתֶיךָ יָאָבְתִּי' (קיט 131). 

ולבסוף התואר המפוצץ 'ראש ישיבה ואב בית דין דפראג', אינו אלא תוארו האמיתי של ברודי, שלמן שנת 1912 ועד שנקרא על ידי שוקן לברלין ב-1930 היה רבה של פראג.

הרב חיים ברודי, פראג 1913 (אוסף שבדרון, הספרייה הלאומית)

ההקדשה שמורה בביתם של ליאורה ורפי ברודי (רפי הוא נכדו של חיים ברודי). תודה לשופט ד"ר מנחם פינקלשטיין שהעביר; תודה לסופר חיים באר על הסיוע בפענוח.

ב. 'בחמת אבטומוביליהם וברוע מעלליהם', 1966

מודעת פרסום לאבטומובילים (הארץ, 25 ביוני 1929)

והנה עוד שיר מחורז ששירבט עגנון במענה לעיתונאי ולסופר הצפתי ישעיהו עַשְׁנִי, שכמו עגנון גם הוא נולד בעיירה בוצ'אץ' (עשני נולד בי"ט בטבת תרע"ג / 29 בדצמבר 1912; לא הצלחתי למצוא את תאריך מותו, אחרי 1978). עגנון לא הכירוֹ, לא מהגולה ולא מהארץ.

עשני כתב לעגנון מכתב מחורז, ובו התלונן, כנראה ברצינות גמורה, על המפעל לייצור קפה נמס של עלית, שהוקם בשנת 1956 ומאז מזהם את אווירה הקדוש של צפת (המפעל אגב נסגר ב-2014, לאחר כמעט שישים שנה).

בית חרושת עלית בצפת, 2005 (צילום: עמית המכשף)

כנראה שעגנון לא ממש התרשם מהאסון האקולוגי וענה לו בחרוזים משועשעים. השיר התפרסם בעיתון דבר, 25 בנובמבר 1966, ואני משער שאת הידיעה הלא-חתומה חיבר עַשְׁנִי עצמו.

הגיעוני חרוזיך, שכולם יפים נאים,

מה אומר ומה אדבר, עמך אהגה נכאים.

ולבי עלי דוי, ולא אתן לעיני לשנת,

כי השחיתו עיר עז עיר הקודש צפת.

אוי לאותה בושה, אוי לאותה כלימה,

כי באו יהודים והשחיתו את אקלימה.

כמוהם כן עושים בכל ערי אלהינו,

ובירושלים מחמדנו תפארת עוזנו.

אין שקט בארץ הזאת, כל הארץ רועשת,

כל אח עקוב יעקב, נפש בנפש מתנקשת,

בסערת נשפיהם, בחמת אבטומוביליהם,

בשרירות לבם וברוע מעלליהם.

עד אנה לא תשקוטו, מתי תתנו מרגוע,

לנוח מעצבוננו, לבנות ולנטוע.

דבר, 25 בנובמבר 1966

בוא עמי לצפת: עיר הזוהר והקבלה – מדריך לצפת ולסביבתה הקרובה (ספרית צפת, 1965)

בורא מיני מזונות: סנדק וחותנת, פק"ל קפה ושיבת הדגים

א. הכניסה להפרעות אכילה

נאמר זאת כך: השלט הזה, בבית החולים תל השומר, לא ממש עושה לך חשק לאכול פיתה עם שווארמה נוטפת שומן וטחינה...

צילום: שמואל גביש

ב. תפילת הסנדק

לא מכבר עסקנו כאן בשם המיוחד של פיצריה 'הסנדק', ברחוב יפו בירושלים, מול שוק מחנה יהודה. הסתפקנו אז בביקורת השם, המרמז על משפחת פשע איטלקית, אך לא נכנסנו פנימה.

זאב קינן התעלם מכל האזהרות וסעד שם את לבו. הוא הופתע לגלות בפנים מראות לא שגרתיים כמו למשל, פמוטי באבא סאלי ודגם מוקטן של אחוזת הקבר הקדוש בנתיבות:

גם פסוקי תחינה רוחנית כלשהי צויירו על הקיר:

צילומים: זאב קינן

ג. וגם החותנת מנה תקבל...

כשתצאו מ'הסנדק' ותחצו את הכביש תוכלו להיכנס לשוק מחנה יהודה פנימה. אם חשקה נפשכם במתנה לחותנת, תוכלו לקנות לה מהתבלין הזה:

צילום: יעל חבר

ד. פק"ל קפה

מיקומה המקורי של עגלת הקפה המיטלטלת הזו ('בית קפה על גלגלים') הוא בכניסה לקיבוץ משמר דוד, אבל היא מגיעה גם למקומות נידחים כמו תל אביב.

'למי יש חשק לשתות קפה שמחזיר אותו לטירונות ומזכיר לו מילואים?', שואל רטורית בני עורי, שצילם.

צילום: בני עורי

ה. ושבו דגים לגבולם

חנות דגים שנפתחה מחדש בשכונת בורו פארק שבברוקלין, ניו יורק, מתהדרת בכותרת שנונה במיוחד:

צילום: נחמיה שטיינברגר

ואם כבר בדגים עסקינן.

לא בטוח שחובבי פרי הים מעוניינים בכל כך הרבה מידע...

צילום: איתמר לויתן

מעורב ירושלמי: בית הספר למל, כיכר אלנבי, ספסוד, קניות ושקיות

א. חָזְרָה עטרה ליושנה: בית ספר לֶמֶל

קוראי הבלוג הוותיקים אולי יזכרו את הפוסט 'ונדליזם בבית ספר למל' (17 באפריל 2019), שבו סיפרנו בצער על הגורל העצוב של השלט ההיסטורי בבית הספר למל שבשכונת זכרון משה בירושלים, שטויח בסיד וכוסה בידיים חרדיות.

הנה תזכורת:

את הצילומים הביא אז לידיעתי ידידי ברוך גיאן, בעל מדור הצילום המיתולוגי 'ברוך הבא' (ומכאן תצא הקריאה הנרגשת: ברוך, שוב הביתה!). השבוע בישר לי ברוך בשמחה כי חזרה עטרת השלט ההיסטורי המקורי ליושנה.

צילומים: ברוך גיאן

האם הפרסום בבלוג סייע במשהו? אולי כן ואולי לא. אבל התוצאה הסופית – ניצחון קטן במאבק צודק – היא שקובעת.

ב. ביקור בכיכר אלנבי 

צילום: בני עורי

לא רבים מכירים את כיכר אלנבי, שנחבאת על ראש גבעה בשולי שכונת רוממה, ממש מאחורי התחנה המרכזית החדשה.

זו פינה היסטורית קסומה, שכן סמוך לכאן נערך ב-9 בדצמבר 1917 טקס הכניעה הראשון של ירושלים העות'מאנית בפני נציגי הצבא הבריטי (במקרה היו אלה שני טבחים, שחיפשו תרנגולות שתטלנה ביצים). טקס הכניעה החגיגי, בנוכחות גנרל אלנבי, התקיים יומיים אחרי כן, ב-11 בדצמבר, בעיר העתיקה למרגלות מגדל דוד.

במרכז הכיכר יש אנדרטה מעניינת המנציחה את האירוע ההיסטורי החשוב וגם את הנופלים הבריטים. ביקרתי במקום הזה לראשונה לפני כארבעים שנה, בסיור שהדריך הסופר והמשורר המנוח יצחק שלו. לא אשכח איך אמר שלו בבת צחוק, שראש האנדרטה היה מקור ההשראה של אדריכלי בניין הכנסת... כולם פרצו בצחוק, אבל האנדרטה נראתה אז באור שונה.

ויקיפדיה

באותם ימים רחוקים רוממה הייתה עדיין שכונה חילונית, הבניין ההיסטורי הסמוך של הטלוויזיה הישראלית שקק חיים, ו'מחנה שנלר' הסמוך עמד על עמדו כבסיס צה"לי. מאז השתנו פני העיר, והיום האזור הפך להיות חרדי במאה אחוז.

כיכר אלנבי דווקא השתנתה לטובה. היא שופצה, נוקתה, רוצפה מחדש, נשתלו בה פרחים והותקנו בה ספסלי מנוחה ומשחקי ילדים. אלמלי ידם הזדונית של ונדליסטים, כהניסטים וחרדים אנטי-ציונים, שהדביקו את מרכולתם על הכיתוב בערבית, זו הייתה יכולה להיות פינת חמד פסטורלית, לילדים, לקשישים, לכלבים ולחתולים, בבחינת התגשמות נבואת זכריה (ח 5-4):

עֹד יֵשְׁבוּ זְקֵנִים וּזְקֵנוֹת בִּרְחֹבוֹת יְרוּשָׁלָ‍ִם וְאִישׁ מִשְׁעַנְתּוֹ בְּיָדוֹ מֵרֹב יָמִים. רְחֹבוֹת הָעִיר יִמָּלְאוּ יְלָדִים וִילָדוֹת מְשַׂחֲקִים בִּרְחֹבֹתֶיהָ.

אבל בין כל המדרכות המקיפות את הכיכר סביב סביב, אין אף לא מעבר חצייה אחד שיבטיח מעבר בטוח (ככל האפשר) להולכי הרגל. אולי אחרי 102 שנה הגיע הזמן גם למעבר חצייה?

צילומים: בני עורי

ג. פילאטיס מסופסד

חוג הפילאטיס לנשים – או שמא מדובר ב'סדנאת (!) בריאות' – בשכונת רמות מאושר ומפוקח על ידי רב נכבד (איך בדיוק מתנהל הפיקוח? הוא בא ומציץ?), והעיקר – יש 'ספסוד' מלא מקופת חולים לאומית...

צילום: מנחם רוזנברג

ד. ילדים ממותגים, טסטר דוס ואניגמה

איזה כיף לעשות קניות בירושלים...

מי שעובר ליד החנות הזו ברחוב שטראוס לא יכול שלא לשאול את עצמו כמה עולים הילדים שנמכרים בחנות ה'אאוטלט' הזו?

צילום: מנחם רוזנברג

פעם, מזמן, היו צחוקים על תוכנת ההפעלה הישנה של המחשב שנקראה DOS. הדוס הזה כבר מזמן לא איתנו, אבל עכשיו, ברשת המרכולים 'זול טוב', יש קפה נמס מיוחד לדוסים: טסטר דוס!

תודה לטובה הרצל

אבל השיא עוד לפנינו.

בקניון הדר שבתלפיות יש חנות ששמה הפלצני הוא MIGVAN ALASKA. זאב קינן רכש שם חלוק רחצה איכותי במיוחד מתוצרת חברה ושמה 'סמירנה'. כשבחן את התווית שהוצמדה לחלוק הוא כמעט איבד את הכרתו.

'קל יותר היה לפצח את האניגמה', כתב לי זאב, 'מאשר להבין מה כתוב כאן'...

ה. שקיות

כידוע התקבל בכנסת חוק המכונה 'חוק השקיות' שמחייב את המרכולים למכור שקיות נשיאה מניילון במחיר של עשר אגורות לשקית. זהו חוק אקולוגי חשוב, שבין השאר נועד להילחם בלכלוך הנורא שמפיצות מיליוני השקיות שחולקו עד לא מכבר חינם אין כסף.

ב'מרכול 2000' מציגים ליד הקופות שלט מוזר, שהגיונו אינו ברור: גם אנו גובים עשר אגורות עבור שקית, אבל לא בגלל החוק אלא 'במסגרת בחירה'. 

מישהו מבין מה זה אומר?

צילום: טובה הרצל