‏הצגת רשומות עם תוויות בית ספר למל. הצג את כל הרשומות
‏הצגת רשומות עם תוויות בית ספר למל. הצג את כל הרשומות

יום רביעי, 18 בדצמבר 2019

מעורב ירושלמי: בית הספר למל, כיכר אלנבי, ספסוד, קניות ושקיות

א. חָזְרָה עטרה ליושנה: בית ספר לֶמֶל

קוראי הבלוג הוותיקים אולי יזכרו את הפוסט 'ונדליזם בבית ספר למל' (17 באפריל 2019), שבו סיפרנו בצער על הגורל העצוב של השלט ההיסטורי בבית הספר למל שבשכונת זכרון משה בירושלים, שטויח בסיד וכוסה בידיים חרדיות.

הנה תזכורת:


את הצילומים הביא אז לידיעתי ידידי ברוך גיאן, בעל מדור הצילום המיתולוגי 'ברוך הבא' (ומכאן תצא הקריאה הנרגשת: ברוך, שוב הביתה!). השבוע בישר לי ברוך בשמחה כי חזרה עטרת השלט ההיסטורי המקורי ליושנה.

צילומים: ברוך גיאן

האם הפרסום בבלוג סייע במשהו? אולי כן ואולי לא. אבל התוצאה הסופית – ניצחון קטן במאבק צודק – היא שקובעת.

ב. ביקור בכיכר אלנבי 

צילום: בני עורי

לא רבים מכירים את כיכר אלנבי, שנחבאת על ראש גבעה בשולי שכונת רוממה, ממש מאחורי התחנה המרכזית החדשה.

זו פינה היסטורית קסומה, שכן סמוך לכאן נערך ב-9 בדצמבר 1917 טקס הכניעה הראשון של ירושלים העות'מאנית בפני נציגי הצבא הבריטי (במקרה היו אלה שני טבחים, שחיפשו תרנגולות שתטלנה ביצים). טקס הכניעה החגיגי, בנוכחות גנרל אלנבי, התקיים יומיים אחרי כן, ב-11 בדצמבר, בעיר העתיקה למרגלות מגדל דוד.


במרכז הכיכר יש אנדרטה מעניינת המנציחה את האירוע ההיסטורי החשוב וגם את הנופלים הבריטים. ביקרתי במקום הזה לראשונה לפני כארבעים שנה, בסיור שהדריך הסופר והמשורר המנוח יצחק שלו. לא אשכח איך אמר שלו בבת צחוק, שראש האנדרטה היה מקור ההשראה של אדריכלי בניין הכנסת... כולם פרצו בצחוק, אבל האנדרטה נראתה אז באור שונה.

ויקיפדיה

באותם ימים רחוקים רוממה הייתה עדיין שכונה חילונית, הבניין ההיסטורי הסמוך של הטלוויזיה הישראלית שקק חיים, ו'מחנה שנלר' הסמוך עמד על עמדו כבסיס צה"לי. מאז השתנו פני העיר, והיום האזור הפך להיות חרדי במאה אחוז.

כיכר אלנבי דווקא השתנתה לטובה. היא שופצה, נוקתה, רוצפה מחדש, נשתלו בה פרחים והותקנו בה ספסלי מנוחה ומשחקי ילדים. אלמלי ידם הזדונית של ונדליסטים, כהניסטים וחרדים אנטי-ציונים, שהדביקו את מרכולתם על הכיתוב בערבית, זו הייתה יכולה להיות פינת חמד פסטורלית, לילדים, לקשישים, לכלבים ולחתולים, בבחינת התגשמות נבואת זכריה (ח 5-4):
עֹד יֵשְׁבוּ זְקֵנִים וּזְקֵנוֹת בִּרְחֹבוֹת יְרוּשָׁלָ‍ִם וְאִישׁ מִשְׁעַנְתּוֹ בְּיָדוֹ מֵרֹב יָמִים. רְחֹבוֹת הָעִיר יִמָּלְאוּ יְלָדִים וִילָדוֹת מְשַׂחֲקִים בִּרְחֹבֹתֶיהָ.
אבל בין כל המדרכות המקיפות את הכיכר סביב סביב, אין אף לא מעבר חצייה אחד שיבטיח מעבר בטוח (ככל האפשר) להולכי הרגל. אולי אחרי 102 שנה הגיע הזמן גם למעבר חצייה?


צילומים: בני עורי

ג. פילאטיס מסופסד

חוג הפילאטיס לנשים – או שמא מדובר ב'סדנאת (!) בריאות' – בשכונת רמות מאושר ומפוקח על ידי רב נכבד (איך בדיוק מתנהל הפיקוח? הוא בא ומציץ?), והעיקר – יש 'ספסוד' מלא מקופת חולים לאומית...

צילום: מנחם רוזנברג

ד. ילדים ממותגים, טסטר דוס ואניגמה

איזה כיף לעשות קניות בירושלים...

מי שעובר ליד החנות הזו ברחוב שטראוס לא יכול שלא לשאול את עצמו כמה עולים הילדים שנמכרים בחנות ה'אאוטלט' הזו?

צילום: מנחם רוזנברג

פעם, מזמן, היו צחוקים על תוכנת ההפעלה הישנה של המחשב שנקראה DOS. הדוס הזה כבר מזמן לא איתנו, אבל עכשיו, ברשת המרכולים 'זול טוב', יש קפה נמס מיוחד לדוסים: טסטר דוס!

תודה לטובה הרצל

אבל השיא עוד לפנינו.

בקניון הדר שבתלפיות יש חנות ששמה הפלצני הוא MIGVAN ALASKA. זאב קינן רכש שם חלוק רחצה איכותי במיוחד מתוצרת חברה ושמה 'סמירנה'. כשבחן את התווית שהוצמדה לחלוק הוא כמעט איבד את הכרתו.

'קל יותר היה לפצח את האניגמה', כתב לי זאב, 'מאשר להבין מה כתוב כאן'...




ה. שקיות

כידוע התקבל בכנסת חוק המכונה 'חוק השקיות' שמחייב את המרכולים למכור שקיות נשיאה מניילון במחיר של עשר אגורות לשקית. זהו חוק אקולוגי חשוב, שבין השאר נועד להילחם בלכלוך הנורא שמפיצות מיליוני השקיות שחולקו עד לא מכבר חינם אין כסף.

ב'מרכול 2000' מציגים ליד הקופות שלט מוזר, שהגיונו אינו ברור: גם אנו גובים עשר אגורות עבור שקית, אבל לא בגלל החוק אלא 'במסגרת בחירה'. 


מישהו מבין מה זה אומר?


צילום: טובה הרצל

יום רביעי, 17 באפריל 2019

זוטות היסטוריות: ונדליזם בבית ספר לֶמֶל והפורונקל של דיזנגוף

א. ונדליזם בלֶמֶל

חזית בית הספר למל ברחוב ישעיהו, 2011 (צילום: אבישי טייכר; ויקיפדיה)

בית הספר לֶמֶל, שנוסד בשנת 1856 בעיר העתיקה של ירושלים, בתרומת משפחת למל האוסטרית, הוא אבן דרך בתולדות היישוב הישן והחדש בירושלים ובתולדות החינוך היהודי. בראשית המאה העשרים החליטה הנהלת בית הספר (המנהל היה אז אפרים כהן-רייס) לעבור למשכן קבע בעיר החדשה. המבנה, שתוכנן ב-1902 בידי האדריכל הגרמני-הטמפלרי תיאודור זונדל, הוקם בשכונת זיכרון משה (היום רחוב ישעיהו פינת דוד ילין) ונחנך בשנת 1903. חוקר ארץ ישראל ישעיהו פְְּרֵס (1955-1874), שניהל את בית הספר כארבעים שנה וגר בסמוך לו (הרחוב בו גר נקרא  עוד בחייו  על שמו), חיבר ספר מיוחד על תולדות בית הספר:

ספרו של ישעיהו פרס נדפס בירושלים בשנת 1936

הרוצה לקרוא על בית הספר ועל חשיבותו בתולדות התחייה הלאומית והתחדשות היישוב היהודי בארץ ישראל, יעיין בערך המפורט בוויקיפדיה, וגם באתר המועצה לשימור אתרי מורשת בישראל.

הבניין הגדול והיפה, על שעון האותיות שבגמלונו ומגן הדוד מאבן שבמרכזו, השתמר בשלמותו עד היום. הוא שוכן מול מה שהיה פעם קולנוע אדיסון. הריסתו של קולנוע מיתולוגי זה, בשנת 2006, הייתה ביטוי סמלי ל'נפילתה' של שכונת זיכרון משה  שבשעתה הייתה ממרכזי התרבות של ירושלים הציונית והנאורה – בידי חרדים. בית הספר למל התגלגל גם כן לידיים חרדיות. תחילה נבנה בו תלמוד תורה של חסידי בּוֹיָאן, שהם ענף של חסידות רוז'ין-סדיגורה (היה בזה צדק היסטורי מסוים, משום שהספרדים וחסידי סדיגורה, ובראשם ניסן ב"ק, תמכו בפתיחת בית ספר למל, נגדה-נא קנאי היישוב הישן שהחרימוהו). אחר כך נמכר המתחם (בידי ההסתדרות!) לישיבת 'עץ חיים' הליטאית. סוף דבר, יזמים חרדים קיבלו אישור להקים בחצר הגדולה מבני מגורים, אך הותנה עמם לשמר את מבנה בית הספר.

אז הותנה...

כך נראתה החזית המקורית של בית הספר (ויקיפדיה)

כבר בשלב שבו הועבר המבנה לידי ישיבת עץ חיים, החליטו פרנסי הישיבה לוותר על הכתובת ההיסטורית בעברית ובגרמנית, שבה נכתב בסך הכל: 'בית הספר להאציל לבית למל'. הם סיידו אותה בגבס לבן והסתירוה בשלט בד חדש, כפי שאפשר לראות בבירור מתמונה זו שצולמה באוקטובר 2018:

בית ספר למל הפך ל'מרכז התורה הגדול'. הכתובת המקורית סויידה ועליה נתלה שלט בד (ויקיפדיה)

השלט החדש, שעליו נכתב 'ברוכים הבאים למשכננו החדש, כניסה ראשית', כבר נתלש מזמן. ברוך גיאן עבר שם השבוע והזדעזע לראות את כתובת ההקדשה ההיסטורית בוהקת בלבן.

צילום: ברוך גיאן

'כששאלתי את המשגיח רוטמן על כך', סיפר לי ברוך, 'הוא אמר: "אני לא יודע וזה לא אני", אבל כשעברנו מתחת לתמונה של הרב שמואל סלנט הוא אמר: "יש כאן הורים קנאים"...'.

קנאים או לא, נשאלת השאלה: מלכתחילה מה יש להסתיר כאן? האם זו כתובת תועבה? פרצוף אישה, רחמנא לצלן? לא ולא! סתם חוצפה, גסות רוח, צפצוף ארוך על רשויות החוק והתנשאות על המורשת ההיסטורית של הבניין.

אם יש מישהו מן הקוראים שיש לו מהלכים בעירייה  יואיל להפעיל את קשריו כדי שייענשו הוונדליסטים ותוחזר עטרת הכתובת המקורית ליושנה. נכון שלא מדובר בכנסיית נוטרדאם, אבל מי שמוותר בדברים הקטנים הללו היום, ימצא עצמו מחר מול דברים גרועים בהרבה.

ב. 'פוֹרוּנְקֶל רע מאוד'

מאיר דיזנגוף על סוסו (משמאל) עם 'זְקַן השומרים' אברהם שפירא, פורים 1934 (צילום: זולטן קלוגר; אוסף התצלומים הלאומי)

ומירושלים הקנאית של היישוב הישן אל תל אביב הקטנה.

ריקי שפרינצק העבירה אליי מכתב ששלח בשנת 1934 מאיר דיזנגוף (1936-1861), ראש העיר הראשון של תל אביב, לגרגורי וילבושביץ מחיפה. המהנדס והאדריכל גדליהו וילבושביץ (1943-1865), יליד גרודנה ובן למשפחת וילבושביץ-שוחט הענפה, שעלה לארץ עוד בימי העלייה הראשונה, הוא סבא-רבא של יהודית גולן מחיפה (המחותנת של משפחת שפרינצק).

גדליהו וילבושביץ (ויקיפדיה)

כאשר מיינה יהודית את המסמכים המשפחתיים היא מצאה מכתב נחמד. וילבושביץ שמע כנראה שדיזנגוף חולה ושלח לו מכתב ובו איחל לראש העיר בריאות ורפואה שלמה והביע תקווה לראותו בקרוב כשהוא רוכב, כמנהגו, על סוס. דיזנגוף ענה לו בטון משועשע, על נייר מכתבים רשמי של העירייה.

על ימים אלה וטיפוסים אלה כתב יעקב אורלנד: 'הָיֹה הָיוּ אֵי-פַּעַם בַּחוּרִים, / אַתֶּם אֶת זֹאת אוּלַי אֵינְכֶם זוֹכְרִים'...

ז' טבת תרצ"ה 
13.12.34
לכבוד מר גריגורי וילבושביץ, 
חיפה.
ידידי היקר,
קראתי את גלויתך מיום 3 לח"ז [לחודש זה] שקבלתיה באמצעות הד"ר פאול וייס, והנני נרגש מאד מהתענינותך במצב בריאותי. אמנם היה לי פורונקל רע מאוד שבגללו שכבתי כמה שבועות אולם כיום הולך מצב בריאותי וטוב ואני מקוה שבקרוב אשוב לגמרי לאיתני ואפגש אתך כשאני רכוב על סוס, כחפצך.
שלום וברכה לכלכם, 
בכבוד ובידידות, 
מ' דיזנגוף 

דיזנגוף על סוסתו. פסל של דוד זונדלוביץ' בשדרות רוטשילד (צילום: אבישי טייכר; ויקיפדיה)