מעורב ירושלמי: בית הספר למל, כיכר אלנבי, ספסוד, קניות ושקיות

א. חָזְרָה עטרה ליושנה: בית ספר לֶמֶל

קוראי הבלוג הוותיקים אולי יזכרו את הפוסט 'ונדליזם בבית ספר למל' (17 באפריל 2019), שבו סיפרנו בצער על הגורל העצוב של השלט ההיסטורי בבית הספר למל שבשכונת זכרון משה בירושלים, שטויח בסיד וכוסה בידיים חרדיות.

הנה תזכורת:

את הצילומים הביא אז לידיעתי ידידי ברוך גיאן, בעל מדור הצילום המיתולוגי 'ברוך הבא' (ומכאן תצא הקריאה הנרגשת: ברוך, שוב הביתה!). השבוע בישר לי ברוך בשמחה כי חזרה עטרת השלט ההיסטורי המקורי ליושנה.

צילומים: ברוך גיאן

האם הפרסום בבלוג סייע במשהו? אולי כן ואולי לא. אבל התוצאה הסופית – ניצחון קטן במאבק צודק – היא שקובעת.

ב. ביקור בכיכר אלנבי 

צילום: בני עורי

לא רבים מכירים את כיכר אלנבי, שנחבאת על ראש גבעה בשולי שכונת רוממה, ממש מאחורי התחנה המרכזית החדשה.

זו פינה היסטורית קסומה, שכן סמוך לכאן נערך ב-9 בדצמבר 1917 טקס הכניעה הראשון של ירושלים העות'מאנית בפני נציגי הצבא הבריטי (במקרה היו אלה שני טבחים, שחיפשו תרנגולות שתטלנה ביצים). טקס הכניעה החגיגי, בנוכחות גנרל אלנבי, התקיים יומיים אחרי כן, ב-11 בדצמבר, בעיר העתיקה למרגלות מגדל דוד.

במרכז הכיכר יש אנדרטה מעניינת המנציחה את האירוע ההיסטורי החשוב וגם את הנופלים הבריטים. ביקרתי במקום הזה לראשונה לפני כארבעים שנה, בסיור שהדריך הסופר והמשורר המנוח יצחק שלו. לא אשכח איך אמר שלו בבת צחוק, שראש האנדרטה היה מקור ההשראה של אדריכלי בניין הכנסת... כולם פרצו בצחוק, אבל האנדרטה נראתה אז באור שונה.

ויקיפדיה

באותם ימים רחוקים רוממה הייתה עדיין שכונה חילונית, הבניין ההיסטורי הסמוך של הטלוויזיה הישראלית שקק חיים, ו'מחנה שנלר' הסמוך עמד על עמדו כבסיס צה"לי. מאז השתנו פני העיר, והיום האזור הפך להיות חרדי במאה אחוז.

כיכר אלנבי דווקא השתנתה לטובה. היא שופצה, נוקתה, רוצפה מחדש, נשתלו בה פרחים והותקנו בה ספסלי מנוחה ומשחקי ילדים. אלמלי ידם הזדונית של ונדליסטים, כהניסטים וחרדים אנטי-ציונים, שהדביקו את מרכולתם על הכיתוב בערבית, זו הייתה יכולה להיות פינת חמד פסטורלית, לילדים, לקשישים, לכלבים ולחתולים, בבחינת התגשמות נבואת זכריה (ח 5-4):

עֹד יֵשְׁבוּ זְקֵנִים וּזְקֵנוֹת בִּרְחֹבוֹת יְרוּשָׁלָ‍ִם וְאִישׁ מִשְׁעַנְתּוֹ בְּיָדוֹ מֵרֹב יָמִים. רְחֹבוֹת הָעִיר יִמָּלְאוּ יְלָדִים וִילָדוֹת מְשַׂחֲקִים בִּרְחֹבֹתֶיהָ.

אבל בין כל המדרכות המקיפות את הכיכר סביב סביב, אין אף לא מעבר חצייה אחד שיבטיח מעבר בטוח (ככל האפשר) להולכי הרגל. אולי אחרי 102 שנה הגיע הזמן גם למעבר חצייה?

צילומים: בני עורי

ג. פילאטיס מסופסד

חוג הפילאטיס לנשים – או שמא מדובר ב'סדנאת (!) בריאות' – בשכונת רמות מאושר ומפוקח על ידי רב נכבד (איך בדיוק מתנהל הפיקוח? הוא בא ומציץ?), והעיקר – יש 'ספסוד' מלא מקופת חולים לאומית...

צילום: מנחם רוזנברג

ד. ילדים ממותגים, טסטר דוס ואניגמה

איזה כיף לעשות קניות בירושלים...

מי שעובר ליד החנות הזו ברחוב שטראוס לא יכול שלא לשאול את עצמו כמה עולים הילדים שנמכרים בחנות ה'אאוטלט' הזו?

צילום: מנחם רוזנברג

פעם, מזמן, היו צחוקים על תוכנת ההפעלה הישנה של המחשב שנקראה DOS. הדוס הזה כבר מזמן לא איתנו, אבל עכשיו, ברשת המרכולים 'זול טוב', יש קפה נמס מיוחד לדוסים: טסטר דוס!

תודה לטובה הרצל

אבל השיא עוד לפנינו.

בקניון הדר שבתלפיות יש חנות ששמה הפלצני הוא MIGVAN ALASKA. זאב קינן רכש שם חלוק רחצה איכותי במיוחד מתוצרת חברה ושמה 'סמירנה'. כשבחן את התווית שהוצמדה לחלוק הוא כמעט איבד את הכרתו.

'קל יותר היה לפצח את האניגמה', כתב לי זאב, 'מאשר להבין מה כתוב כאן'...

ה. שקיות

כידוע התקבל בכנסת חוק המכונה 'חוק השקיות' שמחייב את המרכולים למכור שקיות נשיאה מניילון במחיר של עשר אגורות לשקית. זהו חוק אקולוגי חשוב, שבין השאר נועד להילחם בלכלוך הנורא שמפיצות מיליוני השקיות שחולקו עד לא מכבר חינם אין כסף.

ב'מרכול 2000' מציגים ליד הקופות שלט מוזר, שהגיונו אינו ברור: גם אנו גובים עשר אגורות עבור שקית, אבל לא בגלל החוק אלא 'במסגרת בחירה'. 

מישהו מבין מה זה אומר?

צילום: טובה הרצל