על דעת המקום: הגשרים של בקעת החוּלה ונקמת היד השמאלית

כרזת קק"ל לכבוד יום תל-חי, עיצוב: צבי ברגר, 1961 (מקור: Dan Wyman Books)

מאת יהודה זיו

הגשר הראשון הנטוי על הירדן – לאחר התכנסות יובליו ליד קיבוץ שדה נחמיה – נושא היום את השם 'גשר יוסף'. רבים טועים ומייחסים את כינויו של הגשר ליוסף טרומפלדור. חיזוק לטעותם הם מוצאים בכך שהכביש העובר על הגשר (9779) יוצא מקריית שְׁמוֹנָה, אשר עם הקמתה (26 בדצמבר 1949) נקראה תחילה 'קריית יוסף', על שם הגיבור הגלילי הגידם. לימים (1951) קבעה לה ועדת השמות הממשלתית, את שמה הנוכחי, המנציח את זכרם של כל שמונת הנופלים בתל חי הסמוכה. 

הגשר המנדטורי התלוי, הצפוני והראשון בגשרי הירדן, הוקם כנראה בשנת 1927 ונבנה מפרקי מתכת מעודפי חיל ההנדסה של הצבא הבריטי במלחמת העולם הראשונה. הוא נבנה על כביש שחיבר בין חָאלִצָה (קרי: חָ'אלִסָה; בערבית: خَالِصَة, שפירושו חופשיה, פטורה ממס) – קרית שמונה של היום – לבין דֻוָארָה ((دُوَارَة; מעגל) – כפרון בני העַ'וָארְנֶה (غَوَارْنَة; כינוים של הבדווים שוכני הביצות), עשוי סוכות גומא ערוכות במעגל, בצד קיבוץ עמיר. מכאן כינויו של הגשר בפי ותיקי המתיישבים היהודים בצפון בקעת החולה: 'גשר דוּאַרָה', כשם יעדה של הדרך החולפת על פניו. 

גשר דוארה באמצע שנות החמישים. ברקע התאטרון האזורי שנבנה על תל רון ושימש את תושבי המועצה האזורית גליל עליון (מקור: יוסי גרעיני, מצגת גשרים ישנים בעמק החולה)

בראש הגבעה הסמוכה לגשר דוארה נקבר שייח' יוסוף – 'שייח' השייח'ים' של הע'וארנה – ומכאן כינויו של הגשר בפי ערביי המקום: 'גִ'סְר אֶ-שֵּׁיח' יוּסֻף'. בעקבות שמו הערבי קבעה לו ועדת השמות הממשלתית לאחר קום המדינה (26 בדצמבר  1954) את השם 'גשר יוסף', המנציח את זכרם של שניים מחברי קיבוץ עמיר הסמוך: יוסף שְׁלִימֶנְס, אשר נפל בהתקפה על שיירת אספקה בדרכה מחָאלִצָה לכאן, ויוסף רוזנפלד, אשר נפל בשייח' עַבִּד (היום הר שִׁנְאָן) אשר ברכס רמים, פסגת השיא של הרי נפתלי. הגשר הבריטי הישן פורק בשנת 1964 בעקבות שיטפון גדול ובמקומו נבנה גשר חדש.

וישן מפני חדש תוציאו – מימין: גשר דוארה התלוי; משמאל: 'גשר יוסף' על כביש 9779 
(מקור: יוסי גרעיני, מצגת גשרים ישנים בעמק החולה)

פירוק גשר דוארה, 1962-1961. חלקי הגשר היפה נמכרו כגרוטאות

שֵּׁיח' יוּסֻף, אשר נקבר בסמוך, היה מנהיגם של בדוויי הביצות (אֶל-עַ'וָארְנֶה) בעמק החוּלָה, אך בראשיתה של ההתיישבות היהודית החדשה באזור כבר עמד בראשם בנו, חֻסֵין אֶל-יוּסֻף; בעוד הנכד, כָּאמֶל-בֶּכּ חֻסֵין אֶל-יוּסֻף, שכינויו היה כאמל חוסיין אפנדי, נודע כאשר פיקד על ההתקפה על תל חי, בי"א באדר תר"ף (1 במרס 1920), שעם הנופלים בה נמנה טרומפלדור.

לימים שבו ונתחדשו הקשרים עם כָּאמֶל-בֶּכּ: יוסף נחמני, חבר 'השומר' איש טבריה, אשר עסק ברכישת קרקעות בצפון הגליל, ועמו עורך הדין החיפני יוסף מַמָן, אשר דאג לחתימה מסודרת על שטרי המכר, ואף יוסף ויץ, שעמד בעת ההיא בראש מחלקת הקרקעות של הקרן הקיימת לישראל, הסתייעו בו ברכישת קרקעות ובפינוי האריסים שישבו עליהן. כך עורר עליו כאמל-בכ אל-יוסוף את חמתם של לאומנים ערבים, אשר איימו עליו ברצח, ולפיכך נאלץ להעתיק את מגוריו, עם כל בני שבטו, אל מעבר לגבול לבנון. במאי 1949, לאחר פגישתו במטולה עם מָנוּ (עמנואל) פרידמן, איש ראש פינה – שליווה אותו בשובו עד גשר נחל עיון, בצפון-מזרחה של מטולה – ראה מנו שני אנשים, אזרח וקצין בכיר בצבא סוריה, מנסים ללכוד את כאמל-בכ, וכאשר הלה נמלט ירה בו הקצין והרגו (נקדימון רוגל, תל-חי: חזית בלי עורף, הוצאת יריב-הדר, 1979, עמ' 258).

אז כמה 'יוסף' היו לנו עד כה? הנה הם: שייח' יוסוף, חוסיין אל-יוסוף, כאמל-בכ אל-יוסוף, יוסף טרומפלדור, יוסף נחמני, יוסף ממן, יוסף ויץ, יוסף רוזנפלד ויוסף שלימנס... ממש כמאמרם של חז"ל, ששאלו: 'כַּמָּה יוֹסֵף אִיכָּא בְּשׁוּקָא?' (פסחים, סח ע"ב).

ועתה נוסיף לרשימה יוסף נוסף: יוסף אבידר (1995-1906), לימים מראשוני המפקדים בארגון 'ההגנה', אלוף בצה"ל, שגריר ישראל בברית המועצות ובארגנטינה, ובעלה של סופרת הילדים הנודעת ימימה אבידר-טשרנוביץ. אם טרומפלדור איבד את ידו השמאלית במלחמת רוסיה-יפן (1904), הרי אבידר איבד את ידו הימנית...

יוסף אבידר (משמאל) עם עמיתו צבי איילון, 1949 (מקור: ויקיפדיה)

הדבר היה בשנת 1931. במהלך אימון חניכים בשימוש ברימונים הקדים רימון להתפוצץ וריסק את ידו ומאז נשא אבידר, שאז עוד נקרא בשם משפחתו הלועזי 'רוֹכֶל', יד תותבת. בין השנים 1943-1941 שימש אבידר מפקד 'גְּלִיל הצפון', ולאחר הקמת המדינה שימש אלוף פיקוד הצפון (אוקטובר 1949-יוני 1952) וזמן קצר גם אלוף פיקוד המרכז. אבידר עסק גם בהתיישבות ומשנתמנה סגן הרמ"א (ראש המטה הארצי של 'ההגנה') עמד בראש מבצע 'י"א הנקודות', אשר הוקמו בצפון הנגב במוצאי יום הכיפורים תש"ז (1946). עם קום המדינה עִבְרֵת יוסף רוכל את שם משפחתו וכינה עצמו אֲבִידָר, בעקבות ראשי תיבות שמותיהן של שתי בנותיו: אֲבִי דָּנָה וְרָמָה.

משפחת רוכל, 1947-1946. מימין לשמאל: יוסף, הרעיה ימימה טשרנוביץ, הבת הבכורה רמה והצעירה דנה
(באדיבות רמה זוטא)

והנה, בזיכרונותיו סיפר אבידר על פגישתו עם רוצחו של טרומפלדור (בדרך לצה"ל: זכרונות אלוף אבידר, מערכות ומשרד הביטחון, 1970, עמ' 141). השנה היא 1939:

לכל עליה על הקרקע הקדמתי סיורים אחדים, וזכור לי היטב סיור הרכיבה באדמות חִיָאם אֶל-וַלִיד, במזרחו של עמק החולה, שבהן קם קיבוץ 'להבות הבשן'. בסיור זה הדריכני כָּאמֶל אֶל-חֻסֵין הידוע מחאלסה, אותו ערבי שעמד בראש קבוצת הערבים שהורשו בי"א באדר תר"פ להיכנס לחצר תל-חי, כביכול על מנת לחפש אחר צרפתים, ובנצלם את שהותם בפנים הרגו ארבעה מהמגנים ופצעו אנושות את יוסף טרומפלדור. למרות שעברו מאז תשע-עשרה שנים, עדיין 'לא סולק' חשבון גאולת הדם של טרומפלדור וחבריו, וכאמל הקפיד להיות מלווה תמיד במשמר מזויין, ונזהר מלבוא אל קרבת כפר גלעדי ואנשיה. במרוצת השנים עבר כאמל לעסוק בתיווך קרקעות וסייע בידי הקק"ל ברכישת אדמות חיאם אל-וליד. 

בבוקר הסיור פגשנוהו מצפה לנו במבואות המזרחיים של חאלסה, בליווי אנשיו החמושים, כדי להדריכנו בשטחים החדשים שנרכשו. מאנשי כפר גלעדי לא השתתף איש בסיור, בגלל חשבון גאולת הדם. יוסף וייץ ויוסף נחמני באו אתי למפגש ואחד מהם הציג אותי לפני כאמל: 'כאמל אפנדי – חוואג'ה יוסף'. הושטתי לו, כמנהגי, את ידי השמאלית, ולדברי וייץ נרתע כאמל קמעה בראותו את הַפְּרוֹטֶזָה של ידי השנייה, שכן עלו בו זיכרונות מסויימים...

למעשה זה יש גרסה נוספת, דרמטית יותר. נח שדמי, חבר קיבוץ תל יוסף (הנושא בשמו את זכר טרומפלדור), שלח בשעתו אל דנה, בתו של אבידר, 'פרוטוקול' שמצא בארכיון הקיבוץ. וכך, לדברי דנה, נכתב בו: 

בשנת 1952, בימים בהם כיהן אבא כאלוף פיקוד צפון, כונסו שבטי הבדואים בראשות אותו כָּאמֶל-בֶּכּ –השייח' של חאלסה – כדי לחתום עם המדינה והמנהל על מסירת האדמות שהוקצו לבניית קריית שמונה. השבט הכין כרה כיד המלך, כבשים נשחטו, פיתות נאפו, צעירים חוללו ב'דַבְּקוֹת' מסורתיות. אך כאשר החל הטקס והנציגים עלו על הבמה לחתום על המסמך הרשמי, הבחין פתאום כָּאמֶל-בֶּכּ בידו האחת של אבא ובפרוטזה שלו, וצעק: 'יוסוף בא לשחוט אותנו!'. הבדואים ברחו לכל עבר והשאירו את השולחנות עמוסים ואת הניירות לא-חתומים... 

לדברי נח שדמי סיפור זה הועלה על הכתב ונשמר בארכיון 'בית גדוד העבודה' בתל יוסף, יחד עם תותבתו של טרומפלדור. אך כמו כל אגדה טובה יש לקחת גם את זו עם קורטוב של מלח: בשנת 1952, שעה שיוסף אבידר שימש אלוף פיקוד הצפון, כבר לא היה כאמל-בֶּכּ אל-יוסוף בין החיים. ואף על פי כן, חייבים להודות כי הסיפור טוב וחבל שהעובדות מקלקלות אותו... 

היד התותבת של טרומפלדור ששימשה אותו לעבודה מוצגת במוזיאון שבקיבוץ תל יוסף (מקור: חדר 404)

*

ברכת עונ"ש שלוחה ליהודה זיו ליום הולדתו הפ"ט שחל בי"א באדר

עוד ינובון בשיבה, דשנים ורעננים יהיו!

יהודה זיו - תמיד פלמ"חניק (צילום: אסנת מרדור)