נשף פורים בעמק השווייצרי, ורשה 1901

הופעת תאטרון בגן 'העמק השוויצרי', המחצית השנייה של המאה ה-19 (המקור לכל תמונות 'העמק': ויקיפדיה)

מאת רמי נוידרפר

ביום שלישי, י"ד באדר תרס"א (5 במרס 1901), התפרסמה בראש עמודו הראשון של  העיתון הוורשאי 'הצפירה' מודעה קטנה על מסיבת פורים שעמדה להיערך למחרת:

כסקרן בלתי נלאה תהיתי ביני לבין עצמי: מהו 'העמק השווייצי', למה הוא נקרא כך, מי ומי מ'סופרי ישראל' הגיעו למסיבה, לְמה התחפשו, מי נאם ומי רקד, מה אכלו ומה שתו? 

חיפשתי תשובות, וגם מצאתי.

נתחיל באולם שזכה לשם המוזר 'העמק השווייצי'. כל מי שמכיר את ורשה יודע שעמקים אין בה, ובטח לא עמקים שווייצרים. על מה מדובר כאן? ובכן, 'העמק השווייצי' (בפולנית: Dolina Szwajcarska ; וביידיש: שווײַצער טאָל), שכתובתו הייתה בשדרות אוּיָאזְדוֹב (Aleje Ujazdowskie) היה אתר בילוי ידוע בוורשה, שנפתח בשנת 1768 ופעל עד שנת 1939. המקום כלל בתוכו גנים מטופחים, ביתני עץ, בתי קפה ואולמות גדולים לקונצרטים, הצגות והופעות. מקור השם אינו ברור, וההשערה היא שאחד מבעלי המקום, קצין פולני ושמו סטניסלב שְׁלֶז'ינסקי, שטייל בשווייץ בשנת 1825, עיצב את המקום 'בסגנון שווייצרי'...

'העמק השווייצרי', 1860

אולם הקונצרטים ב'עמק', 1870

וכך נראה המקום ב-1901, בשנה שבה נערך בתוכו נשף פורים של 'סופרי ישראל'.

גלוית דואר, 1901

'העמק' בראשית המאה ה-20 

בשושן פורים, למחרת הנשף, לא הופיעו העיתונים היהודיים בוורשה, אך יום אחר כך, בט"ז באדר, נדפס ב'הצפירה' דיווח קצר על הנשף.

הצפירה, 7 במרס 1901

כמה מילות הסבר לעברית של אותם זמנים: 'הלשכה', היא אולם ההופעות; 'המסכות', הן התחפושות; 'התמונות', הן קטעי המופע השונים; 'מדברות', הם הנאומים; ו'שעשועי חבר', הם משחקי חברה.

יום לאחר מכן, בי"ז באדר, נדפס בעיתון דיווח מפורט על הנשף. נקרא אותו, פסקה פסקה, שכן יש בו לא רק קסם ארכאי, אלא גם מידע לא שגרתי על חיי הסופרים ומעריציהם בוורשה לפני יותר ממאה שנה.

גם בשנה זו – מספר הכותב החתום בקיצור ז. (זהותו תתבררר בהמשך) – נערך נשף המסכות, שכנראה נערך בפעם הראשונה שנה קודם לכן (1900). באותן שנים הייתה ורשה עדיין חלק מהאימפריה הרוסית, שלא ממש קידשה זכויות אזרח, ומי שרצה לערוך אספה או אירוע גדול נדרש להוציא רישיון מיוחד מ'כבוד שר השוטרים'. הרישיון ניתן לארבעה אישים הנזכרים בשמם: עו"ד יאשינאווסקי, המו"ל נ"ס והדוקטורים משורר ומ' לוריא. מי היו אנשים אלה?

ישראל איזידור יָסינובסקי (1917-1842), היה עורך דין ורשאי ידוע, פעיל ב'חובבי ציון' וממארגני ועידת קטוביץ, ואחר כך מקורב להרצל ופעיל בהסתדרות הציונית העולמית; המו"ל נ"ס הוא כמובן העיתונאי האגדי נחום סוקולוב (1936-1859), שהיה אז המוציא לאור והעורך של 'הצפירה'; ד"ר יוסף משורר (1914-1868) היה כימאי, מתמטיקאי, משורר ופעיל תרבות ידוע; ד"ר מ' לוריא, הוא ככל הנראה ד"ר יוסף לוריא (1937-1871) והמ' היא טעות הדפסה. לוריא גם הוא היה איש ספר ופעיל ציוני ושש שנים לאחר מכן, ב-1907, כבר עלה לארץ ישראל. בראש הועד המארגן ('ועד המסדר') עמד 'הסופר המצוין' י"ל פרץ (1915-1851), שהיה אז בן חמישים בדיוק.

יוסף לוריא (מקור: הספרייה הלאומית, אוסף שבדרון)

נחום סוקולוב, 1904 (מקור: הארכיון הציוני המרכזי)

המארגנים והשחקנים ('עורכי המערכה') הגיעו כבר בשעה שש בערב. האורחים החלו לזרום משעה תשע בערב, ועד השעה אחת-עשרה ('עשתי עשרה') כבר היו באולמות 'העמק' כ-1,600 איש! 'אכן סימן טוב הוא לסופרינו כי כה רבו מוקיריהם'...

את פני הבאים קידמו נערות שמכרו פרחים ושולחנות עמוסי 'משלוח מנות'. סלסלות ה'משלוח', שהוכנו בצורת ספר ועליו שני עטי זהב, כללו בתוכן דברי מתיקה – שוקולד ודבש ('נוֹפֶת'). המחיר – שקל אחד. כמה שווה שקל? האם הכוונה לרובל? לא ברור.

עתה דמיינו לעצמכם את החוגגים – הגברים בחליפות שחורות, ו'בנות ישראל הנאות' בשמלות נשף לבנות – ממלאים את אולמות 'העמק השווייצרי'.

תהלוכת התחפושות החלה בחצות. מה לא היה שם? החל ממראות התנ"ך (המרגלים נושאים אשכול ענבים, מרים, דבורה, בת יפתח והמלכה אסתר) ועד לתחפושות של עדות ישראל ותפוצותיהן – גליציאנרים, טורקים, קווקזים ו'קולוניסטים', כלומר יהודים עובדי אדמה, אנשי העלייה הראשונה, שכבר גרו בארץ ישראל. לא ברור לי מיהו 'היהודי הבורי גבה הקומה וחסון כאלון', אבל 'איש ישראל מחינא ועבריה חינאית' הם כמובן זוג המחופש ליהודים מסין.

יהודים סינים בקאיפנג בתחילת המאה ה-20 (מקור: ויקיפדיה)

אחרי תהלוכת התחפושות, החלו המופעים ('תמונות חיות'). החזיונות עסקו בנושא היקר ללב הצופים: גלות ושיבת ציון. וכך התחלפו 'התמונות' מחזון העצמות היבשות ועד הקמת המושבות בארץ ישראל. לאחר מכן היו 'מחולות המחנים', כלומר ריקודי מעגל של בני הנוער. המבוגרים ניגשו אל 'שולחנות המשתה', אכלו מעט ושילמו לא מעט...

כפי שקורה בדרך כלל, גם כאן לא נערכו כנדרש. האוכל שהכינו המארגנים (תשלום נוסף) הספיק ל-250 איש בלבד.

כדאי לשים לב לעיוור הסובב בקהל וילדה קטנה מכוונת את דרכו. העיוור מתואר כ'צנא דמלי שירי עם', כלומר סל מלא בשירים. מיהו אדם זה? האם מדובר בעיוור 'אמתי' או שמא גם הוא מחופש?

בזמן הארוחה נישאו אחד-עשר נאומים (!), 'על הכוס'. אמנם, דבריהם נשמעו רק בקושי בגלל הרעש שבחוץ (יותר מאלף אנשים נשארו בלי אוכל), אבל מי שהיה 'קרוב לצלחת' (תרתי משמע), בוודאי הצליח לשמוע וליהנות מה'אמרות השנונות'. 

מי ומי היו הנואמים?

עורך הדין יוליאן קאָהן (כהן), ראשון הדוברים, היה חבר מועצת הקהילה ופעיל ציוני נלהב, שעמד בראש אגודות ציוניות ואף היה מעורב בפתיחת המכון למדעי היהדות בוורשה.  

מיהו הד"ר י' פוזננסקי? לא הצלחתי למצוא עליו מידע כלשהו. אני משער שגם כאן נפלה טעות דפוס והכוונה היא לד"ר שמואל אברהם פוזננסקי (1921-1864), החוקר המפורסם שהיה רב בית הכנסת הגדול ברחוב טלומצקה. 

שמואל אברהם פוזננסקי (מקור: ויקיפדיה) 

יצחק גרינבוים

אחרי י"ל פרץ ונחום סוקולוב (הרנ"ס) נשא את דברו אמיל פרץ, איש עסקים שהיה מעורב בפעולות רווחה למען נזקקים בוורשה. גרינבוים, שנשא דבריו בעברית, היה בלי ספק יצחק גרינבוים (1970-1879), אז בן 22 בסך הכל, שנמנה עם מקורביו של י"ל פרץ וכך כנראה זכה לכבוד. לימים היה גרינבוים מנהיג הציונים ו'ברית המיעוטים' בסיים הפולני ושר הפנים הראשון של מדינת ישראל.

על הנריק כהן לא מצאתי מידע רב, פרט לכך שהיה חבר בהנהלת הבורסה בוורשה; 'אשכנזי מדובנא' הוא כנראה פעיל ציוני בשם זלמן אשכנזי, שגר בעיירה דובנא שבוולין; 'מזכיר העדה גראסגליק' הוא שלמה גרוסגליק (1904-1861), שהיה מזכיר הקהילה בוורשה ועיתונאי לעת מצוא, שפרסם מאמרים בעברית וביידיש. פרייד הוא מאיר יעקב פרֶייד (1940-1871), מוכר ספרים מפורסם בוורשה, שגם כתב בעברית וביידיש וגם עסק בתרגומים לעברית. לימים עלה פרייד לארץ (1932) וגר בתל-אביב. הנואם האחרון היה עורך דין שלמה זיידֶמן, לימים מזכיר הקהילה בוורשה.

בעוד בעלי הממון סועדים את ליבם לקול נאומים ציוניים שנונים או משמימים, החלו באולם השני ריקודי 'זוגות זוגות'. מעל הבמה שרה מקהלה ובפינה אחרת קרא 'אחד מבעלי החידודין' מברקים שנונים 'ומילי דבדיחותא'. הריקודים נמשכו עד עלות השחר, ובלשונו של הכותב – 'עד אחרי קריאת שמע של שחרית'.

על הכתבה חתם ז. הלא הוא הפיליטוניסט הקבוע של 'הצפירה' ישראל חיים זגורודסקי (1931-1864), סופר פורה בעברית וביידיש, שהיה גם עוזרו וממלא מקומו של סוקולוב בעריכת העיתון (תודה לדרור שגב על הזיהוי).

כמה הייתי רוצה להשתתף בנשף ההוא...

נשף מסכות בלובלין, פורים 1927 (מקור: הספרייה הלאומית הפולנית)