קוצים ושושנים: קַו צַבָּר רָשָׁע, שָׁמִיר וָשַּׁיִת

פסח עיר-שי, 1946 (מקור: ציוני דרך: כרזות מאוסף ציונות 2000, בית יהושע, 2008, עמ' 30)

מאת אמוץ דפני

א. הצבר הרשע

לרבים נדמה שהצבר הוא תושב ארצנו מימים ימימה. ילידי הארץ קרויים על שמו 'צברים', מאחר והם אמורים להיות 'קוצניים מבחוץ ומתוקים מפנים', כמו פירות הצבר. למען הדיוק הבוטני, מקורו של הצבר הוא במקסיקו. הוא הובא על ידי הספרדים למולדתם רק אחרי גילוי אמריקה ומשם התפשט לארצות הים התיכון האחרות. 

אברהם אופיר שמש, שחקר את  תולדות הצבר בארץ, ציין שהראשון שהזכירו באזורנו היה הרב הירושלמי רפאל מיוחס (1771-1701), שנשאל מה הברכה שיש לברך על פריו – בורא פרי העץ או בורא פרי האדמה? הרב מיוחס פסק שמדובר בעץ ('עדויות היסטוריות להתאזרחותו של הצבר בארץ-ישראל במאות השנים האחרונות', מחקרי יהודה ושומרון, 2001, עמ'  220). הפוליטיקאי וההיסטוריון הצרפתי קונסטנטין פרנסואה דה-וולניי (Constantin François de Chassebœuf), שסייר במצרים ובארץ ישראל בשנים 1785-1783, דיווח על שיחי צבר שראה משני צדי הדרך ללוד (מסע במצרים ובסוריה, תרגם אהרן אמיר, יד יצחק בן-צבי, 1966, עמ' 228).

נראה שהראשון  שיצר את ההקבלה המטפורית בין מתיקותו של צמח הצבר מבפנים וקוצניותו מבחוץ לבין תכונותיו של בן הארץ היה אורי קיסרי, שכתב ב-1931 מאמר בעיתון 'דואר היום' בשם 'אנחנו ... עלי הצבר!' (ולא 'פרי הצבר'). הרשימה קַבלה על כך שילידי הארץ (חמישים שנה אחרי תחילת העלייה הראשונה!) מקופחים על ידי המהגרים החדשים.

המושג 'צברים' תפש מיד, ותוך שנה-שנתיים כבר נכתבו כמה שירים על הצברים, וב-1932 אפילו הופק סרט עלילתי בשם 'צבר', שנחשב לסרט העלילתי המדבר הראשון שהופק בארץ ישראל.

דואר היום, 20 באפריל 1931, עמ' 2

העיר על כך עוז אלמוג בספרו הצבר – דיוקן, 1997, עמ' 15:

יש הסוברים כי מקור הכינוי 'צבר' בכינוי הגנאי 'סאברס' שהדביקו מהגרי העלייה השנייה והשלישית לנערי העלייה הראשונה, שהיו דור הילידים הראשון של התנועה הציונית ... לאחר זמן, בשנות השלושים (ובאופן ניכר יותר בשנות הארבעים), נהפך כינוי הגנאי 'סאברס' לכינוי חיבה, ולא הודגשו עוד קוציו הדוקרניים של הצמח, אלא תוכו, פריו המתוק, שאיננו כברו הקוצני – ממש כמו בן הארץ, שהחספוס הגברי החיצוני מסתיר כביכול נפש עדינה ורגישה.

הצבר היה לא רק פרי מאכל אלא שימש בעיקר שיח לגידור ולהגנה מפני חיות טרף ובני אדם. למעשה, נופי הכפר בארץ היו 'נופי צבר' כפי שהיטיב לבטא שאול טשרניחובסקי.

שאול טשרניחובסקי, שירים ובלדות, עם עובד, 1990, עמ' 330-329

מבין העצים ציין המשורר 'הדר', 'זית', 'דקל' ו'שקמה', ומבין צמחי הבר את ה'שמיר' וה'שית', שהם סמל לעזובה, ואת 'גדר-קו-צבר רשע'.

הנה שיר נפלא זה בלחנה של נעמי שמר ובביצוע הגבעטרון:

 

ב-1952 פרסם אפרים קישון, העולה החדש מהונגריה שתמיד רצה להיות 'צבר', הומורסקה על פרי הצבר והצביע על כך שכל מי שאוכל את פריו מוצא בו טעמים שונים ומשונים רק לא 'טעם של צבר'...

מעריב, 31 ביולי 1952

על השיר 'ארץ הצבר', שכתב והלחין עוזי חיטמן, ראו ברשימה קודמת בעונ"ש כאן.

ב. נוֹף שֶׁל שָׁמִיר וָשַּׁיִת, יָפְיוֹ יִגַּע עַד-לֵב

שדה קוצים מול הר תבור (צילום: אילן שריף; מקור: פיקיוויקי)

בעוד מרבדי הפריחה האביביים חולפים במהרה, לקוצים יופי משלהם והם מאפיינים את הארץ רוב ימות השנה.

כך כתבה לאה גולדברג ביומנה, ב-12 באוגוסט 1949 (יומני לאה גולדברג, ספריית פועלים, 2005, עמ' 285-284):

מציירת יום-יום, בעיקר קוצים ודרדרים למיניהם. מה יפות הצורות שאפשר לגלות בצמחים הללו כאשר מתבוננים בהם היטב. גם הצבעים יפים עד למאוד. אותו חום-צהבהב מונוטוני כביכול של שדותינו בקיץ, כמה גוונים יש בו! יום-יום אני מגלה משהו חדש. והתענוג הכפול של ההתבוננות והציור גדול מאוד.

בשירה 'קיץ' היא עמדה על אומץ לבם של הקוצים ועל יופים הצנוע שלאחר השרב. 

לאה גולדברג, צריף קטן, ספרית פועלים, 1959, עמ' 69

כאן המקום לברר מי הם, או מה הם, 'שמיר ושית'. 'צמד' צמחים זה מופיע רק בספר ישעיהו, ולא פחות משבע פעמים. יהודה פליקס סבר, ש'שמיר ושית' אינו אלא שלב בהתפתחות הצומח, בין בתה (שיחים נמוכים) לבין יער. הוא הסתמך על הפסוק בישעיהו, ה 6 : 'וַאֲשִׁיתֵהוּ בָתָה לא יִזָּמֵר וְלא יֵעָדֵר וְעָלָה שָׁמִיר וָשָׁיִת' (עולם הצומח המקראי, תשי"ז, עמ'  212). זהר עמר גרס, כי מדובר בשם כללי לשמות נרדפים או קיבוציים של קוצים, כמו צירופים מקראיים אחרים: 'קוץ ודרדר' או 'קימוש וחוח' (צמחי המקרא, 2012, עמ' 46). לעומתםו זיהה אמוץ כהן את ה'שמיר' עם הסירה הקוצנית ואת ה'שית' עם הקורנית המקורקפת, וזאת על סמך התפשטותם לאחר נטישת השדות ('שמיר ושית', בית מקרא, פג, תש"ם, עמ' 357).

בעוד השית נשכח ונזנח לאנחות, ומופיע רק בשירה ובספרות, השמיר (באנגלית: Dill) עדיין מככב במטבח העולמי והישראלי. אלא שהשם שמיר אינו אלא כינוי, ושמו הרשמי בפי הבוטנאים הוא 'שֶׁבֶת ריחני'. עד לא מזמן כּוּנה השיח הקוצניPaliurus spina-christi  בשם 'שמיר קוצני', אך לאחרונה קבעה האקדמיה ללשון העברית את שמו, ועתה הוא נקרא 'אֶשְׁמָר קוֹצָנִי'.

פיצ'י (כינויו של המשורר יורם בן-מאיר) תינה אהבים בשירתו עם צמחי הארץ והקדיש ספר שלם לקוצים בשם 'כתר קוצים', עם רישומים של הצייר ליאופולד קרקאור (ספרית פועלים, 1979).

כתר קוצים, עמ' 15

לאוהב הקוצים מתחלף 'קו צבר רשע' ב'יפעה אחרת', והוא 'מְצַמְּחָם אֶל לֵב'...