'השיר שלא הצליח לי': מרדכי זעירא ו'צברים' של משה שרת

צברים בירושלים (צילום: דוד אסף)

מאת אליהו הכהן

א. 'צברים'

בראשית שנת 1962 פגש משה שרת (שבימים אלה מלאו 55 שנה למותו) בידידו הוותיק המלחין מרדכי זעירא (שבימים אלה מלאו 115 שנים להולדתו) ונתן בידו דף נייר ובו מילות שיר פרי עטו: 'צַבָּרִים'. שרת, מי שהיה עד לא מכבר ראש הממשלה השני של ישראל ושר החוץ, כיהן באותה עת כיושב ראש ההסתדרות הציונית ויושב ראש הנהלת הסוכנות היהודית. 'אם תצלח עליך הרוח' – אמר לזעירא – 'חבר לו מנגינה'.

כל המסמכים המובאים ברשימה זו הם מאוסף אליהו הכהן

הנה מילות השיר בניקודן:

בְּאֶרֶץ זוֹ שֶׁלָּנוּ –                                          לַפִּסְגָה הִגַּעְנוּ,

אֶרֶץ טַל רָוָה –                                            נֵס חֵרוּת הוּרָם.

בְּנֵי זְקוּנִים גִּדְלָנוּ                                          בַּעֲדָה נִתְבַּעְנוּ

יִשְׂרָאֵל סָבָא.                                               לְשַׁלֵם בְּדָם.

          בְּשִׁמְשָׁהּ נִצְרַבְנוּ                                           חֲבֵרִים נָפָלוּ,

          עִם סְלָעֶיהָ רַבְנוּ                                           עֲלוּמִים נִגְזָלוּ,

          מְזִיוָה שָׁאַבְנוּ                                              מִי וָמִי? – גּוֹרָל הוּא,

          עֹז וְאַהֲבָה.                                                 בְּלִי קָרְבָּן אֵין עָם.

צַבָּרִים כִּנוּנוּ –                                            כָּכָה קָם צְבָאֵנוּ

פְּרי קוֹצִים מָתוֹק.                                         בֵּין מָצוֹר וּקְרָב –

חֲלוֹמוֹת הִשְלוּנוּ                                           אַגָּדַת דּוֹרֵנו,

כִּי חַיֵּינוּ שְׂחוֹק.                                            לָאֻמָה מִשְׂגָב.

          עַד פָּרַץ הַסַּעַר                                             צַהַ"ל שֵׁם גְּבוּרָה בּוֹ

          בּוֹ נִקְרָא כָּל נַעַר                                          קֶסֶם הוֹד נוֹרָא בּוֹ

          לַעֲמֹד בַּשַּׁעַר                                               וְלָעַד צְרוּרָה בּוֹ

          קְרָב קָרוֹב-רָחוֹק.                                         נֶפֶשׁ חֲלָלָיו.

אָז תְּקוּפָה נוֹלָדָה –                                       לְחַיִים נִבְדַלְנוּ

תּוֹר חָדָש נִפְתַּח:                                          עַל עָבָר לִתְהוֹת –

זֹהַר הַבְּרִיגָדָה,                                             צַבָּרִים גִּדַלְנוּ

לַהַט הַפָּלְמַ"ח.                                             בְּנֵי חוֹרִין לִחְיוֹת.

          שָּם הַרְחֵק שׁוֹטַטְנוּ,                                       הֵן סַפֵּר לֹא נֵלֶא –

          פֹּה מֵחוֹף אוֹתַתְנוּ                                         אֵיך קָרָה הַפֶּלֶא?

          אָרְצָה עֵת הֵשַׁטְנוּ                                         הַיָבִינוּ אֵלֶה –

          כָּל אָחוֹת וְאָח.                                             לֶעָתִיד הַסּוֹד. 

משה שרת, 1964 (משה שרת ומורשתו)

ב. זיק ההלחנה לא ניצת

כל מלחין יאמר זאת: יש מנגינות הפורצות מאליהן, כמי באר ארטזית. אחרות עולות כפרי בוסר וטעונות הבשלה וליטוש. אך לא אחת קורה שתעמוד יגע, נואש וחסר אונים מול טקסט שאינך יכול לעשות עמו מאומה, ובסופו של דבר אינך מצליח לרשום ולו תו אחד.

זעירא הבחין מיד כי לפניו שיר הלל לנוער הישראלי הכתוב ברוח שירי 'המדינה שבדרך'. הניסוח, כדרכו של שרת, היה רהוט וקולח, אך הרוממות הפטריוטית שנשבה מבין מילותיו כבר עבר זמנה בראשית שנות השישים. ככל שקרא את בתי השיר שוב ושוב, נוכח כי השיר אינו שובה את ליבו. ובכל זאת, כיוון שהעריך את שרת ואהב אותו מאוד, ניסה זעירא לחבר לשיר לחן הולם. שוב ושוב ניסה להפיק בדל של צליל, אך במשך שבועות וחודשים נותר השיר מונח על הפסנתר למול עיניו והצלילים לא באו. 

אני שומר כבבת עיני על רישום מקורי של דיוקן זעירא, מאותם ימים שבהם התלבט והתחבט בהלחנת שירו של שרת. הרישום הוא מעשה ידי המלחין משה וילנסקי, שלבד מיצירתיות מוזיקלית רבת שנים, ניחן גם בטביעת עין ובכישרון ציור. דומני שזהו הציור הראשון של וילנסקי שנחשף בציבור.

רישום דיוקנו של זעירא בידי משה וילנסקי, 5 בפברואר 1963 (אוסף אליהו הכהן)

זעירא היה מעמודי התווך של זמרת הארץ. הוא זכה בימי חייו לשמוע את נעימותיו מקובלות ואהובות לא רק על ותיקי היישוב אלא גם על צעירים: 'היו לילות', 'לילה לילה', 'שני שושנים', 'הי ציוניוני הדרך', 'מה אומרות עינייך' – כל אלה לא נס ליחם בתמורות העיתים והסגנונות וכבשו את ליבם של כל תושבי הארץ, מזקן ועד נער. 

אך לא תמיד יצאו השירים בנקל מכבשונו. גם מנגינה הנשמעת פשוטה, טבעית וקולחת אין בה כדי להעיד שנשלפה בהינף יד מן השרוול. 'שיר צריך קודם כל להרות, ורק אחר כך ללדת', נהג זעירא לומר לפרחי משוררים ולאמרגני להקות שהאיצו בו להלחין את שיריהם למועד קצוב.

בין כך ובין כך, ראה שרת כי בושש הלחן להגיע, ישב וערך אל זעירא מכתב:

7/8/62

יקירי מרדכי,

אני מסיק משתיקתך כי עלי להוָאש מחיבור מנגינה לאותם חרוזים שלי. אני אומר 'להוָאש', כי למלחין אחר לא אפנה. אין לי טענות אליך, חלילה; להפך, אני מודה לך על הזמן שהקדשתָ למישאלתי ורצוני לשחרר אותך מן המעמסה המיותרת. 

כל ברכותיי לשרה. 

שלך

מ.ש.

לא הייתה זו פעם ראשונה שמנהיגים ובעלי שם פנו לזעירא וביקשוהו שילחין את פרי עטם. בשנות השלושים הוא הלחין, לבקשת אביגדור המאירי, את שירו של ראש בית"ר זאב ז'בוטינסקי, 'שמאל הירדן' ('שתי גדות לירדן'). בשנות הארבעים הלחין את 'שיר לנגב', שכתב פרופסור חיים הלפרין, המנכ"ל הראשון של משרד החקלאות. ובשנות החמישים הלחין את 'סבלי התקומה', שחיבר זלמן ארן (בשם הבדוי ז' לאור), שהיה אז שר החינוך והתרבות. אף לא אחד מלחנים אלה זכה להצלחה והם כמעט ואינם מוכרים.

עשרות שנים היה אמון זעירא על כתיבת מנגינות לשירים שריגשו אותו. כאלה היו שיריהם של נתן אלתרמן, יעקב אורלנד, אלכסנדר פן, אהרון אשמן ואחרים. אלא שהפעם כבדה עליו המשימה. שירו של שרת לא דיבר אל לבו. ובכל זאת, לאחר שהתייסר בכתיבת טיוטות אחדות, עלה בידו הדבר. ואף כי לא היה שלם עם המנגינה שהוציא מתחת ידו מיהר לשלוח את התווים בכתב ידו אל שרת. עתה, כך האמין, ישתחרר מהמחויבות שנטל על עצמו.

שרת שמח כמובן לקבל את התווים ולהיווכח שזעירא נענה לאתגר. הוא בחן את הלחן החדש, שר אותו מתוך דף התווים  פעם ופעמיים ושלוש – והתאכזב. הצלילים לא הלהיבו אותו. הוא היה משוכנע שזעירא מסוגל, במאמץ נוסף, להלחין מנגינה טובה הרבה יותר. לבל יחטא בשתדלנות יתר, שתכביד על היוצר, החליט ליצור 'כביש עוקף' ופנה לשרה, רעייתו של זעירא, וביקש את עזרתה. את מכתבו מיען שרת לגן הילדים שבו עבדה שרה זעירא. וזה לשון המכתב:

רחוב בלפור 19

ירושלים

25/1/63

שרה יקרה, 

בוודאי תתפלאי וכו'. אני כותב בחיפזון, ממש לפני הנסיעה לאנגליה. הכל בענין אותו לחן. האמת – לא הייתי מרוצה. דומני שאף אַת לא באת על סיפוקך. העובדה היא כי לא עשיתי דבר להפיצו. על מלחינים אחרים לא אחזור [אֲחַזֵר]. אם לא תצלח על מרדכי רוח אחרת – ישארו המלים קבורות. ההזדמנות 'ההיסטורית' האחרונה להפיץ את השיר ברבים היא ימי ערב חג העצמאות ה-15, ז"א חדשי פברואר-מרס-אפריל. אולי אַת, ביזמתך, תעוררי את מרדכי לנסות כוחו מחדש? משונה שאני בא עמך במגע 'סודי' – אך תביני כי קשה לי לפנות אליו ולהודות כי יצירתו הפעם אינה בעיני לפי כשרונו ורמתו. אני בטוח כי תביני אותי ותעזרי, אם תוכלי.  

שלך 

משה

מכאן ואילך העיקו על זעירא לא רק מצפונו אלא גם מאמצי השידול החוזרים ונשנים של אשתו. נגזר עליו לשאת את הטפותיה והפצרותיה להלחין את שירו של שרת 'כמו שאתה יודע'...

שרה ומרדכי זעירא בביתם בתל אביב (באדיבות יובל זעירא)

זעירא לא נזקק לעידוד כדי להתמסר להלחנת 'צברים'. הוא רצה בכל מאודו להשביע את רצון ידידו, שהיה בעיניו שילוב של מנהיג פוליטי, איש רוח ובעל מידות מהוגנות. בזיכרונו עלו מן הסתם חוויות ההיכרות הראשונה ביניהם בימי מלחמת העולם השנייה, כשהגיע שרת לבקר את חיילי הבריגדה היהודית (חי"ל) ששהו אז במצרים. כמנהגו עצר שרת את רכבו כדי להעלות חייל עברי שחיכה לנסיעה בחוצות קהיר, וכששאלוֹ לשמו גילה להפתעתו שלצידו יושב מרדכי זעירא, שאת שיריו היטיב לדעת על-פה. שרת החל לשיר את 'למולדתי', 'תן כתף' ו'הבו לבֵנים', שאותם הלחין זעירא עוד בשנות העשרים והשלושים, ומאז נתקשרה ביניהם ידידות אמיצה והערכה הדדית. 

ועוד זכר זעירא, כי בשנת 1954, עת כיהן שרת כראש הממשלה, הוא הגיע למסיבת פורים במועדון 'מילוא' בתל אביב. זה היה יומיים בלבד לאחר הטבח במעלה עקרבים (17 במרס 1954), שבו נרצחו 11 נוסעי אוטובוס אגד ששבו מאילת לתל אביב, ובארץ שררה אווירת עצב ודיכאון. שרת הפציר בזעירא לחבור בו במקום אל יעקב אורלנד ולכתוב שיר זמר שיפיח תקווה בציבור. 'תצאו מכאן רק לאחר שתכתבו שיר שמח' – אמר לשניהם כשנעל אותם במזנון המועדון. הרוח נחה באותו ערב על שני יוצרים מחוננים אלה, וכעבור זמן קצר מסרו לשרת כתב יד של שיר חדש וקראו לו 'שיר שמח' (מוכר במילות הפתיחה 'אם גם ראשנו שח'). שרת אחז בידו את דף התווים והחל ללמד את השיר ולנצח על השירה. 

הנה 'שיר שמח' בביצועם של מלי ברונשטיין ועוזי מאירי בתכנית 'על הדשא' בעריכתי, שהוקלטה בקיבוץ מעברות בשנת 1976:



'חולשתו' של משה שרת לשירה ולתרגום עוד לא נודעה אז ברבים, אך בקיאותו בזמר ובצלילים הייתה שם דבר מאז גדל ב'משתלת' חנינא קרצ'בסקי, המחנך המוזיקלי בגימנסיה הרצליה. שרת היה תלמיד המחזור הראשון, שר במקהלת הגימנסיה, ניצח עליה פעמים אחדות ואף ניגן בקלרנית בתזמורת כלי הנשיפה שלה. 

תזמורת גימנסיה הרצליה, 1911 (צילום: אברהם סוסקין; אוסף אליהו הכהן); הקלקה על הצילום תגדיל אותו
בשורה הראשונה, ראשון מימין, יושב משה שרת ולידו דב הוז; באמצע חנינא קרצ'בסקי. בשורה העליונה עומדים, ראשון משמאל המורה לציור אברהם אלדמע ולידו המורה להתעמלות צבי נשרי (אורלוב); רביעי משמאל: זרובבל חביב 

בעת סיוריו כשר חוץ ברחבי העולם נהג שרת לבקש מזעירא לשלוח אליו את תווי שיריו החדשים, והיה מחזיר לו אותם אחר כך בתוספת תיקוני סימנים שזעירא שכח לרשום.

בזכרו את כל אלה, אסף זעירא את כוחותיו והשקיע מאמצים מחודשים בהלחנת שירו של שרת. תחילה ניסה לשפר את הלחן שכבר כתב, אך בחלוף שבועות אחדים החליט לחבר נוסח חדש לגמרי. אף כי לא היה שלם עם היצירה החדשה שיצאה מתחת ידיו, שלח אותה אל כתובתו של שרת.

ג. ניסיון שלישי ואחרון

כשקיבל שרת את הלחן החדש החליט כי לא ישפוט את השיר לבדו אלא יעמידו הפעם למבחן בני משפחתו. עד מהרה זומנו כל אלה לשמוע את השיר והתגובה לא הייתה נלהבת. כשנוכח שרת לדעת כי גם הפעם לא מילא זעירא את ציפיותיו הניח כי הסיבה נעוצה במילות השיר. על כן מיהר להריץ אליו את המכתב הבא: 

12/4/63

מרדכי יקירי,

צר לי מאד מאד על כל הטורח והדאגה והמאמץ והלבטים שגרמתי לך על לא דבר. אתה מלחין מחונן להפליא, זמירותיך בפי כל וכוחך עמך להוסיף [ל]יצור. לא לי היה להטיל עצמי עליך, לחייב אותך בהתאמצות מלאכותית וכאילו להעמידך במיבחן.  

אך כיון שקרה מה שקרה והדברים ארכו ונתמשכו, אין לי אלא להודות לפניך על האמת. גירסתך הראשונה נראתה לי כחסרת חן ולחלוחית. הגירסה השניה יש בה יותר עירָנות וגיוון, אך אין היא כובשת לב. איני מתרשם כי היא אחת מאותן המנגינות שיש חשק לשיר אותן. תגובות חברי משפחתי אשר זמז[מ]תי באזניהם את הנוסח האחרון לא היו מעודדות. 

משהוספתי לחשוב על פשר המבוי הסתום שנכנסת לתוכו באתי לידי מסקנה, כי האשמה ב'תמליל'. אין בשיר עצמו, ז"א [זאת אומרת] במילותיו, כדי להפיק השראה. יש בו צירופי ביטויים המסַברים את האוזן, אך אין בו הלך-נפש, עמקות רגש והמיַת-לב – בקצרה, אין זה שיר כלל. ואם כך, דומני כי מוטב לך להסיח דעת ממנו ולהניח לו להשאר רשום אי-שם בלי שייעשה נסיון כלשהו לתתו בפי הרבים.  

בינתיים הלא גם שעתו הוחמצה. פזמון כמוהו מן הדין היה לחברו בשנים הראשונות למדינה. אילו חובר בכשרון של פייטן, כי אז באוירת הימים ההם היה נקלט, אבל מועדו חלף ושוב אין לו ולכמותו סיכויים להיות לנחלת הכלל. זמן מה השתעשעתי בתקוה כי אם יזכה למנגינה שיהא בה שאר רוח – אולי ישחק לו המזל בעונת חג העצמאות הט"ו. אבל הדבר לא נסתייע ויש לקבל את הדין ולסתום את הגולל. 

כיון שהגעתי למסקנה זו, הריני נמנע מלמלא את בקשתך ואיני שולח לך את המלים. אילו שלחתי כי אז היה בזה משום דירבון להמשך החיפושים – בעוד שאין לי עכשו שום כוונה כזאת.  

תנוח-נא דעתך וסלח-נא על שהטרדתיך לחינם. 

אני עומד לצאת למסע ממושך ביום ג' 16/4 ואשוב בסוף מאי או בתחילת יוני. 

בברכה חמה לך ולשרה, 

משה

שירו של שרת נכתב בימים שבהם גאה בארץ גל הנוסטלגיה המוזיקלי הראשון. אווירה של התרפקות על העבר נשבה מכל אמצעי התקשורת. במופעים, בהצגות ובסרטים – כמו 'תל אביב הקטנה' (1959), 'היֹה היוּ זמנים: מצעד פזמוני היישוב' (1960ׂ) או הסרט התיעודי 'עץ או פלסטיין' (1962) – שוחזר הווי היישוב באומר ובצליל לדור חדש שלא הכיר את שיריו של הדור הקודם. בתוכניות רדיו שודרו הקלטות מקוריות נדירות של שירים עבריים ישנים; שנת 1962 הוכרזה 'שנת ראשונים'; ובבנייני האומה בירושלים התקיים מופע פומבי של מצעד שירי היישוב שכותרתו הייתה 'אנו נהיה הראשונים'. אפשר להניח ששרת האמין לתומו כי אפשר ששירו עדיין רלוונטי ולא איחר את מועדו, ואם רק תולחן לו מנגינה הולמת הוא גם עשוי להצליח.

ובכל זאת, זעירא התעלם מבקשתו של שרת והסתער שוב על המילים, מתוך תקווה שזו הפעם תשרה עליו בת השירה והוא יצליח סוף סוף להדביק לחן סוחף לשיר. במרץ ובהתלהבות חזר לעבוד על הלחן, שינה את מילות השיר, הזיז בתים לכאן ולכאן, תיקן והעתיק את הנוסח שוב ושוב. 

שירו של שרת עם תיקוני זעירא

במכתב ששלח לשרת ביקש זעירא את סבלנותו והבטיח לשלוח עד מהרה גרסה נוספת. ואכן, לא חלפו ימים רבים ומנגינה שלישית לשיר קרמה עור וגידים. זעירא רשם את התווים בכתב ידו הקליגרפי ושלחם לשרת.

הלחן הסופי בכתב ידו של זעירא

תגובתו של שרת התעכבה וזעירא כסס את ציפורניו בציפייה לקבל ממנו הפעם משוב חיובי. כעבור זמן הגיעה תשובתו הכנה והנרגשת של שרת:

28/6/63  

רעי היקר מרדכי, 

חטאתי, עָויתי, פשעתי נגדך באיחור הרב של תשובתי על שני מכתביך, אך סהדי במרומים כי לא מקשיחות-לב, חלילה, ובוודאי שלא משיכחת-ידידות בא הדבר. 

קודם כל, אין לך כלל ולא יוכל להיות לך מושג כיצד עוברים עלי הימים והלילות ובאיזה מחנק גמור אני נתון לפעמים שבועות רצופים. רק מי שחי עמדי יודע זאת, ולסוג זה שייך רק אדם אחד בעולם כולו – למעשה, אשה אחת. 

ושנית – גורם זה חל רק על מכתבך השני, אליו צירפתָ את התווים של הגירסה החדשה – נתקלתי במעצור נפשי פנימי מלאמר לך את אשר עם לבי והיה דרוש לי זמן כדי להתגבר עליו. 

אני מעריץ באמת את יצר-לבך הטוב ואת רגש החובה שהשתלט עליך להביא את החרוזים, שחיברתי בשעה של חולשת-דעת לעומת תפקידַי הכבדים, לידי ביטוי נְגיני. אך תודתי והוקרתי לחוד – והתרשמותי האמנותית, אותה שאני מסוגל לה, לחוד. 

כבר אמרתי לך כי רחוק אני מלייחס לחרוזַי סגולה של פַּיִט רם ונישא. אעפ"י [אף על פי] כן נדמה לי, כי פועמת בהם נימת-מה של נפשיות. אפשר טעות יסודית בידי, אך לאזני אין נימת נפשיות זו מתפעמת במנגינותיך, אף לא באחרונה שבשלוש. צירופי הצלילים והמעברים שביניהם – Переливы בלע"ז שלנו  ['פרליווי' ברוסית] – שנתברכו בהם מנגינות אחרות שלך, שהנן כה חביבות עלי, כגון 'לילה לילה" ו'אשיר לך שיר ישן-נושן' ['שני שושנים'], חסרים לי כאן. משקל החרוזים שלי, ביחוד לאחר התיקונים שעשיתי בהם לפי בקשתך, הוא מובהק ומוכרח הוא להתבטא בכל מנגינה שתחובר בשבילם. אך איני סבור כי אופי של שיר-לכת הוא המתאים להם. אפשר נתפסת לאופי זה דווקא משום ה'תימַטיקה' הצבאית של השיר, ואפשר סברת כי דוקא קצב של שיר-לכת יכבוש את לב הנוער. דומני כי טעות בידך.  

אבל אין אני בא להטרידך בנסיון מחודש. אל נא ייהפך הענין לזבוב טרדן שאינו נותן לך מנוח ואין תקנתו אלא במעיכה. ואל-נא תסיח התלבטות מיותרת זו את דעתך מנושאים אחרים העומדים בודאי על הפרק לפני בת-שירתך הברוכה. 

בברכה חמה לך ולשרה, 

שלכם תמיד, 

משה

לגבי המנגינה האחרונה כשלעצמה – הפסוק השני נחמד מאד, אך בראשון מורגש חוסר-עֵרוּת.

רֶמָה סַמסונוב שרה במסיבה שנערכה במועדון 'מִלוֹא' לכבוד ארבעים שנה להלחנת שירו הראשון של זעירא, 8 בדצמבר 1967.
זעירא יושב במרכז השולחן ולידו שושנה דמארי והמלחין מנחם אבידום. ליד הפסנתר: שמעון כהן (באדיבות יובל זעירא)

עיניו של זעירא דמעו כשקרא את מכתבו של שרת. הוא קיפל את כתב היד המקורי של 'צברים', צרר את כל ההתכתבות וניסיונות ההלחנה במעטפה חתומה ורשם עליה: 'מִלוֹת השיר (האומלל) שלא הצליח לי'. כעבור שנתיים, ב-7 ביולי 1965, מת שרת והוא בן שבעים; זעירא נפטר שלוש שנים אחר כך, ב-1 באוגוסט 1968, והוא בן 63.

בעלי התוספות

המלחין, המעבד והמוזיקאי שמעון כהן ביקש להוסיף את הדברים הבאים:

למקרא רשימתו המרשימה של אליהו הכהן אני מבקש להוסיף משהו מזיכרוני.  

זעירא סיפר לי על לבטיו אודות השיר שהלחין למילותיו של משה שרת. הוא כתב לשרת כי הפקיד בידיי את התווים כדי שאעביר לו אותם עם שובו לארץ, שכן הוא ואשתו נסעו לארצות הברית לבקר את בנם. לימים שרת טילפן לי ובאתי לפגשו בבית הסוכנות היהודית ברחוב קפלן בתל-אביב. זכור לי אדם כסוּף שיער ובעל הדרת פנים מרשימה. הגשתי לו את התווים והוא שר מיד את המנגינה ללא קושי. זכור לי שנדהמתי מהשליטה שלו בסולפג' בקריאה מהדף. הוא חזר שוב ושוב, ובסיכומו של דבר לא התלהב מהלחן... מאמרו של אליהו פתר את התעלומה.  

קוצים ושושנים: קַו צַבָּר רָשָׁע, שָׁמִיר וָשַּׁיִת

פסח עיר-שי, 1946 (מקור: ציוני דרך: כרזות מאוסף ציונות 2000, בית יהושע, 2008, עמ' 30)

מאת אמוץ דפני

א. הצבר הרשע

לרבים נדמה שהצבר הוא תושב ארצנו מימים ימימה. ילידי הארץ קרויים על שמו 'צברים', מאחר והם אמורים להיות 'קוצניים מבחוץ ומתוקים מפנים', כמו פירות הצבר. למען הדיוק הבוטני, מקורו של הצבר הוא במקסיקו. הוא הובא על ידי הספרדים למולדתם רק אחרי גילוי אמריקה ומשם התפשט לארצות הים התיכון האחרות. 

אברהם אופיר שמש, שחקר את  תולדות הצבר בארץ, ציין שהראשון שהזכירו באזורנו היה הרב הירושלמי רפאל מיוחס (1771-1701), שנשאל מה הברכה שיש לברך על פריו – בורא פרי העץ או בורא פרי האדמה? הרב מיוחס פסק שמדובר בעץ ('עדויות היסטוריות להתאזרחותו של הצבר בארץ-ישראל במאות השנים האחרונות', מחקרי יהודה ושומרון, 2001, עמ'  220). הפוליטיקאי וההיסטוריון הצרפתי קונסטנטין פרנסואה דה-וולניי (Constantin François de Chassebœuf), שסייר במצרים ובארץ ישראל בשנים 1785-1783, דיווח על שיחי צבר שראה משני צדי הדרך ללוד (מסע במצרים ובסוריה, תרגם אהרן אמיר, יד יצחק בן-צבי, 1966, עמ' 228).

נראה שהראשון  שיצר את ההקבלה המטפורית בין מתיקותו של צמח הצבר מבפנים וקוצניותו מבחוץ לבין תכונותיו של בן הארץ היה אורי קיסרי, שכתב ב-1931 מאמר בעיתון 'דואר היום' בשם 'אנחנו ... עלי הצבר!' (ולא 'פרי הצבר'). הרשימה קַבלה על כך שילידי הארץ (חמישים שנה אחרי תחילת העלייה הראשונה!) מקופחים על ידי המהגרים החדשים.

המושג 'צברים' תפש מיד, ותוך שנה-שנתיים כבר נכתבו כמה שירים על הצברים, וב-1932 אפילו הופק סרט עלילתי בשם 'צבר', שנחשב לסרט העלילתי המדבר הראשון שהופק בארץ ישראל.

דואר היום, 20 באפריל 1931, עמ' 2

העיר על כך עוז אלמוג בספרו הצבר – דיוקן, 1997, עמ' 15:

יש הסוברים כי מקור הכינוי 'צבר' בכינוי הגנאי 'סאברס' שהדביקו מהגרי העלייה השנייה והשלישית לנערי העלייה הראשונה, שהיו דור הילידים הראשון של התנועה הציונית ... לאחר זמן, בשנות השלושים (ובאופן ניכר יותר בשנות הארבעים), נהפך כינוי הגנאי 'סאברס' לכינוי חיבה, ולא הודגשו עוד קוציו הדוקרניים של הצמח, אלא תוכו, פריו המתוק, שאיננו כברו הקוצני – ממש כמו בן הארץ, שהחספוס הגברי החיצוני מסתיר כביכול נפש עדינה ורגישה.

הצבר היה לא רק פרי מאכל אלא שימש בעיקר שיח לגידור ולהגנה מפני חיות טרף ובני אדם. למעשה, נופי הכפר בארץ היו 'נופי צבר' כפי שהיטיב לבטא שאול טשרניחובסקי.

שאול טשרניחובסקי, שירים ובלדות, עם עובד, 1990, עמ' 330-329

מבין העצים ציין המשורר 'הדר', 'זית', 'דקל' ו'שקמה', ומבין צמחי הבר את ה'שמיר' וה'שית', שהם סמל לעזובה, ואת 'גדר-קו-צבר רשע'.

הנה שיר נפלא זה בלחנה של נעמי שמר ובביצוע הגבעטרון:

 

ב-1952 פרסם אפרים קישון, העולה החדש מהונגריה שתמיד רצה להיות 'צבר', הומורסקה על פרי הצבר והצביע על כך שכל מי שאוכל את פריו מוצא בו טעמים שונים ומשונים רק לא 'טעם של צבר'...

מעריב, 31 ביולי 1952

על השיר 'ארץ הצבר', שכתב והלחין עוזי חיטמן, ראו ברשימה קודמת בעונ"ש כאן.

ב. נוֹף שֶׁל שָׁמִיר וָשַּׁיִת, יָפְיוֹ יִגַּע עַד-לֵב

שדה קוצים מול הר תבור (צילום: אילן שריף; מקור: פיקיוויקי)

בעוד מרבדי הפריחה האביביים חולפים במהרה, לקוצים יופי משלהם והם מאפיינים את הארץ רוב ימות השנה.

כך כתבה לאה גולדברג ביומנה, ב-12 באוגוסט 1949 (יומני לאה גולדברג, ספריית פועלים, 2005, עמ' 285-284):

מציירת יום-יום, בעיקר קוצים ודרדרים למיניהם. מה יפות הצורות שאפשר לגלות בצמחים הללו כאשר מתבוננים בהם היטב. גם הצבעים יפים עד למאוד. אותו חום-צהבהב מונוטוני כביכול של שדותינו בקיץ, כמה גוונים יש בו! יום-יום אני מגלה משהו חדש. והתענוג הכפול של ההתבוננות והציור גדול מאוד.

בשירה 'קיץ' היא עמדה על אומץ לבם של הקוצים ועל יופים הצנוע שלאחר השרב. 

לאה גולדברג, צריף קטן, ספרית פועלים, 1959, עמ' 69

כאן המקום לברר מי הם, או מה הם, 'שמיר ושית'. 'צמד' צמחים זה מופיע רק בספר ישעיהו, ולא פחות משבע פעמים. יהודה פליקס סבר, ש'שמיר ושית' אינו אלא שלב בהתפתחות הצומח, בין בתה (שיחים נמוכים) לבין יער. הוא הסתמך על הפסוק בישעיהו, ה 6 : 'וַאֲשִׁיתֵהוּ בָתָה לא יִזָּמֵר וְלא יֵעָדֵר וְעָלָה שָׁמִיר וָשָׁיִת' (עולם הצומח המקראי, תשי"ז, עמ'  212). זהר עמר גרס, כי מדובר בשם כללי לשמות נרדפים או קיבוציים של קוצים, כמו צירופים מקראיים אחרים: 'קוץ ודרדר' או 'קימוש וחוח' (צמחי המקרא, 2012, עמ' 46). לעומתםו זיהה אמוץ כהן את ה'שמיר' עם הסירה הקוצנית ואת ה'שית' עם הקורנית המקורקפת, וזאת על סמך התפשטותם לאחר נטישת השדות ('שמיר ושית', בית מקרא, פג, תש"ם, עמ' 357).

בעוד השית נשכח ונזנח לאנחות, ומופיע רק בשירה ובספרות, השמיר (באנגלית: Dill) עדיין מככב במטבח העולמי והישראלי. אלא שהשם שמיר אינו אלא כינוי, ושמו הרשמי בפי הבוטנאים הוא 'שֶׁבֶת ריחני'. עד לא מזמן כּוּנה השיח הקוצניPaliurus spina-christi  בשם 'שמיר קוצני', אך לאחרונה קבעה האקדמיה ללשון העברית את שמו, ועתה הוא נקרא 'אֶשְׁמָר קוֹצָנִי'.

פיצ'י (כינויו של המשורר יורם בן-מאיר) תינה אהבים בשירתו עם צמחי הארץ והקדיש ספר שלם לקוצים בשם 'כתר קוצים', עם רישומים של הצייר ליאופולד קרקאור (ספרית פועלים, 1979).

כתר קוצים, עמ' 15

לאוהב הקוצים מתחלף 'קו צבר רשע' ב'יפעה אחרת', והוא 'מְצַמְּחָם אֶל לֵב'...

גלגולו של ניגון: משחקי ילדים ב'ארץ הצבר'

כרזת קק"ל, 1990 (עיצוב: מוטי מלמד)

____________________________________________________________________

גולשים יקרים,

אם הגעתם לכאן בוודאי תשמחו לדעת שפרק זה קיבל פנים חדשות בספרי שיר הוא לא רק מילים: פרקי מסע בזמר העברי (הוצאת עם עובד, תש"ף / 2019).

אתם מוזמנים לבקר בפרק השמונה עשר של הבלוג 'שיר הוא לא רק מילים' ושם תמצאו מידע נוסף על הספר ועל השיר.

____________________________________________________________________

לכבוד יום העצמאות ה-65 של מדינתנו

לכבוד יום העצמאות – כתבה לי יפעת גלבר  – למד נהוראי, בנה שבכיתה א', את שירו השמח של עוזי חיטמן, 'ארץ הצבר'. הילד חזר הביתה וביקש מאמו שתבאר לו את המילים הקשות: 'קיפקא וטיארה', 'גוגואים ודודס'. כשיפעת קראה את מילות השיר היא שמה לב שיש שם מושגים נוספים שכבר אינם מוכרים לילדי הפייסבוק ('גזוז חמוץ-מתוק', 'חצי מיל'), והציעה שאכין מהדורה מבוארת. 

אז הנה משהו על תולדות השיר ופירושיו, ואת הרשימה אני מקדיש לנהוראי ולבני גילו. אני יכול להבטיח להם שכאשר הם יהיו גדולים, גם להם יהיו געגועים משלהם ('מי האמין שפעם השתמשנו בסמרטפונים ושיחקנו במשחקי מחשב', הם יגידו זה לזה בנוסטלגיה, בעוד כחמישים שנה).

עוזי חיטמן המוכשר והאהוב (2004-1952), שגדל וחי רוב ימיו ברמת גן ונפטר כל כך צעיר, כתב והלחין את השיר 'ארץ הצבר' בשנת 1985 לתחרות ה'פסטיגל' של שירי הילדים. הוא ביצע אותו יחד עם חבריו לשלישיית 'כמו צועני' – יגאל בשן ויונתן מילר – והשיר זכה במקום השני בתחרות. ב-1986 החליפה השלישייה את שמה ל'הופה היי', ובשם זה החלו חבריה להופיע בסדרת נוער טלוויזיונית שהוקרנה בערוץ הראשון. הם נדדו עם התכנית ברחבי הארץ וזכו להצלחה רבה. ב-1988 התפרקה הלהקה המקורית, אך המותג 'הופה היי' עוד המשיך שנים ארוכות בהרכב חדש, ואת מקומם של חיטמן ומילר תפסו אבי דור ואהרן פררה.

השיר 'ארץ הצבר' שייך לסוגת שירי הגעגועים לארץ ישראל היפה והאבודה של פעם, אלא שבניגוד לשירים רבים כאלה, שנכתבו עבור מבוגרים שהיו פעם ילדים ועתה, ממרומי גילם, הם נזכרים בילדותם (למשל, שירו של עלי מוהר 'שיעור מולדת'); שירו של חיטמן נכתב עבור ילדים. הזמרים המבוגרים שרים לילדים על הארץ התמימה והמדומיינת, שאותה הם זוכרים ושאותה הם דורשים – במין התפנקות ילדותית – להחזיר להם 'כמו שהיא הייתה' (למרות שהם עצמם מודים שבכלל לא בטוח שהיא הייתה)...

הנה הם, החבר'ה ליצים:

ואלה הן המילים:

ארץ ושמיים, ירק ומדבר ליד מגדל של מים, בין שבילי עפר שם אני נולדתי, שם ליבי נשבר ביום שבו לקחו לי את ארץ הצבר. היתה או לא היתה, אני עוד חי איתה, תחזירו לי אותה - כמו שהיא היתה. היתה או לא היתה, אני עוד חי איתה, תחזירו לי אותה - את ארץ הצבר. כובע טמבל חאקי, פוני ותלתל, גזוז חמוץ-מתוק, עמוד אחד חשמל, סרט ופלאפל, בקושי חצי מיל, חלב בתוך בקבוק כל בוקר כרגיל. היתה או לא היתה... קיפקא וטיארה מעל צמרות ברושים, בן לוקח בת בערב יום שישי, גוגואים ודודס, יו-יו, מחבואים, היינו 'ילדודס' ולא סתם ילדים.  היתה או לא היתה...

*

משוכת צברים בנחל תבור (צילום: דוד אסף)

אז מה היה לנו כאן?

ארץ הצבר
שיחי הצבר המצוי אכן מילאו את הארץ, בעיקר בכפרים ערביים, והם עדיין מצויים אם כי לא בכמויות שהיו פעם. הם נשתלו  כדי לסמן חלקות וגבולות וליצור מחסום קוצני בפני אורחים לא קרואים. על הדרך, היו להם גם פירות טעימים ומתוקים, וילדי ישראל פיתחו שיטות מגוונות לקטוף את הפרי בלי להסתכן בדקירת הקוצים הרבים. כידוע, שיח הצבר נתן לילידי הארץ את כינויים – 'צברים' או 'סָבְּרֶס' (מוזר, אבל דווקא כינוי זה קיבל צורת יידיש!) – שהתפרש בדרך כלל: קוצני ומחוספס בחוץ, רגיש ומתוק בפנים.

פאול קונרד הניך, 'החלוץ האלמוני ובת זוגו', חיתוך עץ, 1938 (מקור: המרכז לאמנות, מדע וטכנולוגיה בטכניון)

מגדל של מים
כמעט בכל יישוב כפרי, וגם בשכונות קצה בערים הגדולות, היו מגדלי מים. היו אלה למעשה מיכלי מים שהוצבו על עמודים גבוהים, ובאמצעותם סופקו המים לצנרת של תושבי המקום. המגדלים היו נקודות ציון בולטות בנוף, ושימשו גם עמדות שמירה ותצפית.

מגדל מים ושדה חרוש – כך נראתה 'ארץ הצבר'
דִבְקִית לתקליט בהוצאת 'כנור' (אנגליה), שם הצייר אינו ידוע (מקור: קדם - מכירות פומביות)

כובע טמבל חאקי
כובע טמבל היה הכובע הסטנדרטי של ילדי ישראל, עד שיום אחד – אי-שם בשנות השבעים – הוא נחשב למטופש. בבת אחת ירד הכובע מראשינו ונשאר רק על ראשי התיירים הלא-מעודכנים מאמריקה. החאקי היה כמובן הבד שסימל פשטות וצניעות וממנו נתפרו כובעים ומכנסיים. חברי תנועות הנוער לבשו חאקי, ורק חאקי (בניגוד לבגדי 'טֶרֶלין', שאותם לבשו אלה שהלכו ל'ריקודים סלוניים').

בסוף הקליפ של שלישיית 'כמו צועני' חובשים הזמרים את כובע הטמבל שבכותפות, וגם הם מחייכים במבוכה...

היה או לא היה? – עורך עונ"ש חובש כובע טמבל מחאקי כחול, 1971 

גזוז חמוץ-מתוק
הגזוז היה בעצם מי סודה שנמהלו בסירופ פרי ובצבעי מאכל עזים. הגזוז על טעמיו וצבעיו (כולל חמוץ-מתוק) נמכר ב'קיוסקים' שהיו בכל מקום.

ברז אחד לגזוז פטל, ברז שני לגזוז לימון, וברז שלישי לגזוז 'מעורב' (מקור: נוסטלגיה אונליין)

חצי מיל
המיל היה מטבע נחושת שאיתו יכלו לקנות המון דברים כשבגרוש היה חור (המטבעות עם החורים היו שווים 5, 10 ו-20 מיל). המיל, שהוכנס לשימוש בתקופת המנדט הבריטי (1927), היה החלק ה-1,000 של הלירה.

למעשה מעולם לא היה מטבע של 'חצי מיל', שכן הערך הנמוך ביותר של מטבע זה היה מיל אחד. זאת ועוד, המיל בוטל ועבר מן העולם בשנת 1952, באותה שנה שעוזי חיטמן נולד בה. חיטמן התכוון מן הסתם ל'פרוטה', שהחליפה את המיל.

תוספת
הקוראת נירה אורני מעידה שהיה גם היה מטבע של חצי מיל, שהיה קשור למפעל 'כופר היישוב' לפני קום המדינה. המטבע לא היה הילך חוקי, אבל נעשה בו שימוש כאילו היה כזה. כך או כך, גם את המטבע הזה לא יכול היה עוזי חיטמן לזכור...

שני מיל של פלשתינה-א"י (מקור: ויקיפדיה)

חלב בתוך בקבוק
פעם החלב חולק כאן על ידי מחלקי חלב ('חלבנים'), שהיו מניחים את בקבוק הזכוכית האטום ליד דלת הבית, לצד עיתון הבוקר. אף אחד לא ראה את זה כפינוק. כך זה היה – פרנסה של יהודים. בשנות השישים נעלמו החלבנים ובקבוקי הזכוכית, והוחלפו בשקיות פלסטיק שקונים במרכולים.

מקור: נוסטלגיה אונליין

קיפקא
אני מודה שזו המילה היחידה שבשיר שלא הכרתי מילדותי, בתל אביב של שנות השישים. אבל מחקר קטן לימד אותי שהכוונה היא למטוסי הנייר, שקופלו באמנות אוריגמי פרימיטבית למדי מדפי נייר מחברת, והוטסו בדרך כלל מעל ראשי הילדים בכיתה, כשהמורה לא שמה לב... מטוסים כאלה גם היו בכיתה שלי, אבל לא קראנו להם 'קיפקא'.

תוספת
קוראים רבים הסבו את תשומת לבי לכך שבמחוזותיהם (תל אביב ובנותיה) 'קיפקא' לא הייתה מטוס נייר אלא עפיפון נייר פשוט, שגם הוא הונף אל על עם חוט.
כתב לי יהודה וולוך:

הקיפקה הייתה עפיפון לדלפונים חומר הגלם היה דף שנתלש ממחברת, מקופל לאורך אחד האלכסונים שלו, כל משולש שנוצר קופל החוצה ושוב פנימה .שני המשולשים האחרונים שימשו לקשירת החוט המאזן וגם זנב מפואר צורף לו שאותו קרענו מדף אחר... הקיפקה נשלטה בעזרת חוט תפירה.  בשמי חוף הים בת"א נראו לא פעם עשרות קיפקות מתמרנות בזריזות כשמעליהן מעופפת ברישרוש אדנותי טייארה מגונדרת.

הקיפקא הוא כנראה אב הטיפוס של המזל"ט

טַיָארָה
בערבית 'טיארה' היא מטוס, אבל בסלנג הכוונה הייתה תמיד לעפיפון נייר או צלופן צבעוני שקשור בחוט ארוך. העפיפונים של פעם היו פשוטים, ולכל היותר הדביקו להם 'זנב'. העיקר שהם עפו ברוח...

הטייארה של בנג'מין פרנקלין

בן לוקח בת בערב יום שישי
 כשהדתיים (שפעם נקראו אדוקים) ישבו בערב שבת ליד שולחן השבת ושרו זמירות, החופשיים (שהיום נקראים חילוניים) התכנסו ברחוב ורקדו במעגלים. ריקוד פופולרי במיוחד היה 'בן לוקח בת, ובת לוקחת בן / הרבי אמר צריך להתחתן' (בכל זאת ערב שבת וצריך להתחשב ברצונו של הרבי). הבן או הבת היו מדלגים לבדם בתוך המעגל וכאשר הגיעו ל'צריך להתחתן' היו בוחרים לעצמם בן או בת זוג מבין העומדים סביבם. בקהילות מסוימות נוסח השיר היה 'הרבי אמר: אסור להתחתן' או 'אסור להתבייש', אבל אני משום מה זוכר דווקא את ה'צריך להתחתן'.

הגיע הזמן להתחתן! (איור: איתן קדמי)

גוגואים
גרעיני מישמיש מיובשים שנצברו במאותיהם בשקיות ניילון ושימשו למשחקים, בעיקר בהשלכה מטווחת היטב לגומה שנכרתה בחצר בית הספר או לשקערוריות במכסי הביוב שעל מדרכות השכונה. בהשפעת הערבית, הירושלמים קראו לגוגואים בשם 'עג'ואים', אבל עקרונות המשחק היו דומים בכל מקום.

דּוּדֶס
דודס היה משחק של הילדים הגדולים והמסוקסים. זה היה משחק קייץ שהתבסס על ה'בייסבול' האמריקני (רק שאף אחד לא ידע את זה). שתי הקבוצות היו מצויידות במחבטי עץ (שלא היו אלא קרשים) וכדור, שאותו היו צריכים לזרוק על פי כללים מסובכים, שלדעתי גם אלה ששיחקו לא ממש ידעו על בוריים. במקומות מסוימים נקרא המשחק גם 'תחנות' או 'הקפות'. אני עצמי אף פעם לא שיחקתי ב'דודס' והסתפקתי בגוגואים ובג'ולות.

איור: איתן קדמי

יו-יו
על משחק היו-יו, שהוא מן המשחקים העתיקים בעולם, כבר כתבתי משהו ברשימה על שירו של דן אלמגור, 'ויויו גם'.

איור: איתן קדמי

מחבואים
לצד 'תופסת', 'מחבואים' היה ועודנו משחק הילדים הפופולרי ביותר. ילד אחד עומד ופניו אל הקיר או העץ, עוצם את עיניו, סופר עד 10 או עד 100 (בדילוגים) ואז קורא בקול רם: 'כל מי שעומד מאחוריי, מלפניי ומצדדיי הוא העומד, 'חת-שתיים-שלוש'. משהסתיימה ההשבעה מתחיל המשחק: העומד אמור לחשוף ילד מתחבא, לרוץ אחריו ולנגוע בו כדי שהנגוע יהפוך ל'עומד' הבא; המתחבאים מצדם מנסים לגעת במקום שבו נשבע ה'עומד'. אם מישהו מן המסתתרים הקדים את 'העומד', 'העומד' חוזר לתפקידו והטקס מתחיל מחדש.

דואר ישראל, 2011

יְלדוּדֶס
'פניית חיבה ועליצות רווחת לילדים ואף למבוגרים' (דן בן אמוץ ונתיבה בן יהודה, מלון אחול-מניוקי לעברית מדוברת, ב, 1982, עמ' 165).

אז הייתה או לא הייתה? מה שבטוח, לעולם כבר לא יחזירו לנו אותה כפי שהייתה וצריך להסתדר עם מה שיש.

*

האיורים של איתן קדמי נלקחו מספרו של דייויד סלע, אמת או חובה: משחקי הילדוּת שאהבנו, כתר, 2005.