הזיכרון שמחוץ לסלון: משה שרת, שמעון פרס, גולדה מאיר, ק. צטניק

א. משה שרת גר כאן פעם

שלט חדש הוצב ברחוב גרוזנברג 12 בתל אביב. משה שרת, ראש הממשלה השני של מדינת ישראל, גר כאן פעם...

צילום: איתמר לויתן

ב. שמעון פרס גר כאן פעם

שמעון פרס, עוד ראש ממשלה לשעבר והשמיני במספר, זכה לאחרונה לשלט דומה בביתו ברמת אביב, ברחוב אופנהיימר 12.

צילום: טלי פלד-ליוביץ'

השלט נמצא מימין למכונית החונה, בין עמוד התמרור לבין העץ (צילום: אבישי ליוביץ')

פרס (שנקרא בילדותו פֶּרְסְקִי) נולד בווִישְׁנֵבָה (היום בבלארוס), וגם שם ידעו פרנסי העיירה לכבד את בן המקום שעלה לגדולה.

השלט בבית בווישנבה (צילום: Newmanmze; ויקימדיה)

בית הולדתו של שמעון פרס בווישנבה (צילום: Newmanmze; ויקימדיה)

ג. גולדה מאיר גרה כאן פעם (אבל אף אחד לא יודע)

מי שלא זכתה לשלט מכובד היא גולדה מאיר, ראש ממשלת ישראל הרביעית, שגרה לא הרחק מפרס, ברחוב הברון הירש 8 ברמת אביב הישנה.

הבית נראה נטוש, אך אחד השכנים אמר לצלמנו כי הנכדה מגיעה מדי פעם.

השלט שמספר כי כאן גרה ראש ממשלת ישראל מיושן ומכוסה כמעט לגמרי בצמחייה.

אגב, ממש ליד נמצא 'גן גולדה', ועכשיו הכל ברור...

צילום: איתמר לויתן

כמו פרס, גם בית הולדתה של גולדה מאבוביץ' – זה היה שם נעוריה – במרכז קייב בירת אוקראינה, זכה להנצחה הולמת.

צילום: דוד אסף

בעלי התוספות

ד"ר אבישי טייכר שלח לי תמונות של בית גולדה ברמת אביב שאותן צילם ב-2008, בטרם עלו הצמחים על השלט.

צילום: אבישי טייכר

ד. יחיאל די-נור גר כאן פעם  (ואף אחד לא יודע)

               

בתחילת השבוע צוין יום השואה והגבורה. לא פעם ולא פעמיים נזכרה במהלכו דמותו של יחיאל די-נור (2001-1909), המוכר יותר בכינויו הספרותי ק. צטניק (אִמְרוּ: קַצֶטְנִיק, כלומר אסיר במחנה ריכוז), שעל ספריו – בעייתיים ככל שהם – גדל דור שלם בארץ.

עדותו במשפט אייכמן, כולל התעלפותו על דוכן העדים, הייתה אירוע שנצרב בלב כל מי שצפה בו, בשעתו ולדורות. העדות נפתחה בשאלות שגרתיות של התובע גדעון האוזנר, 'מר דינור, אתה גר בתל אביב, ברחוב מגידו 8'. דינור אישר זאת.

הנה התיעוד ההיסטורי:

  

עיריית תל אביב היא בדרך כלל דוגמה ומופת לערים אחרות בארץ בכל הקשור להנצחת יוצרים שפעלו בה, אך בבית מגוריו של דינור, ברחוב מגידו 8 בתל אביב, אין זכר לעובדה שהסופר הגדול גר ויצר שם.  

צילום: איתמר לויתן

ננצל הזדמנות זו ונספר כי לאחרונה ראה אור בהוצאת פרדס הספר חידת ק. צטניק, קובץ מאמרים בעריכת דינה פורת ויוחאי עתריה, שמוקדש להבנת יצירתו של ק. צטניק ועולמו החידתי.

'השיר שלא הצליח לי': מרדכי זעירא ו'צברים' של משה שרת

צברים בירושלים (צילום: דוד אסף)

מאת אליהו הכהן

א. 'צברים'

בראשית שנת 1962 פגש משה שרת (שבימים אלה מלאו 55 שנה למותו) בידידו הוותיק המלחין מרדכי זעירא (שבימים אלה מלאו 115 שנים להולדתו) ונתן בידו דף נייר ובו מילות שיר פרי עטו: 'צַבָּרִים'. שרת, מי שהיה עד לא מכבר ראש הממשלה השני של ישראל ושר החוץ, כיהן באותה עת כיושב ראש ההסתדרות הציונית ויושב ראש הנהלת הסוכנות היהודית. 'אם תצלח עליך הרוח' – אמר לזעירא – 'חבר לו מנגינה'.

כל המסמכים המובאים ברשימה זו הם מאוסף אליהו הכהן

הנה מילות השיר בניקודן:

בְּאֶרֶץ זוֹ שֶׁלָּנוּ –                                          לַפִּסְגָה הִגַּעְנוּ,

אֶרֶץ טַל רָוָה –                                            נֵס חֵרוּת הוּרָם.

בְּנֵי זְקוּנִים גִּדְלָנוּ                                          בַּעֲדָה נִתְבַּעְנוּ

יִשְׂרָאֵל סָבָא.                                               לְשַׁלֵם בְּדָם.

          בְּשִׁמְשָׁהּ נִצְרַבְנוּ                                           חֲבֵרִים נָפָלוּ,

          עִם סְלָעֶיהָ רַבְנוּ                                           עֲלוּמִים נִגְזָלוּ,

          מְזִיוָה שָׁאַבְנוּ                                              מִי וָמִי? – גּוֹרָל הוּא,

          עֹז וְאַהֲבָה.                                                 בְּלִי קָרְבָּן אֵין עָם.

צַבָּרִים כִּנוּנוּ –                                            כָּכָה קָם צְבָאֵנוּ

פְּרי קוֹצִים מָתוֹק.                                         בֵּין מָצוֹר וּקְרָב –

חֲלוֹמוֹת הִשְלוּנוּ                                           אַגָּדַת דּוֹרֵנו,

כִּי חַיֵּינוּ שְׂחוֹק.                                            לָאֻמָה מִשְׂגָב.

          עַד פָּרַץ הַסַּעַר                                             צַהַ"ל שֵׁם גְּבוּרָה בּוֹ

          בּוֹ נִקְרָא כָּל נַעַר                                          קֶסֶם הוֹד נוֹרָא בּוֹ

          לַעֲמֹד בַּשַּׁעַר                                               וְלָעַד צְרוּרָה בּוֹ

          קְרָב קָרוֹב-רָחוֹק.                                         נֶפֶשׁ חֲלָלָיו.

אָז תְּקוּפָה נוֹלָדָה –                                       לְחַיִים נִבְדַלְנוּ

תּוֹר חָדָש נִפְתַּח:                                          עַל עָבָר לִתְהוֹת –

זֹהַר הַבְּרִיגָדָה,                                             צַבָּרִים גִּדַלְנוּ

לַהַט הַפָּלְמַ"ח.                                             בְּנֵי חוֹרִין לִחְיוֹת.

          שָּם הַרְחֵק שׁוֹטַטְנוּ,                                       הֵן סַפֵּר לֹא נֵלֶא –

          פֹּה מֵחוֹף אוֹתַתְנוּ                                         אֵיך קָרָה הַפֶּלֶא?

          אָרְצָה עֵת הֵשַׁטְנוּ                                         הַיָבִינוּ אֵלֶה –

          כָּל אָחוֹת וְאָח.                                             לֶעָתִיד הַסּוֹד. 

משה שרת, 1964 (משה שרת ומורשתו)

ב. זיק ההלחנה לא ניצת

כל מלחין יאמר זאת: יש מנגינות הפורצות מאליהן, כמי באר ארטזית. אחרות עולות כפרי בוסר וטעונות הבשלה וליטוש. אך לא אחת קורה שתעמוד יגע, נואש וחסר אונים מול טקסט שאינך יכול לעשות עמו מאומה, ובסופו של דבר אינך מצליח לרשום ולו תו אחד.

זעירא הבחין מיד כי לפניו שיר הלל לנוער הישראלי הכתוב ברוח שירי 'המדינה שבדרך'. הניסוח, כדרכו של שרת, היה רהוט וקולח, אך הרוממות הפטריוטית שנשבה מבין מילותיו כבר עבר זמנה בראשית שנות השישים. ככל שקרא את בתי השיר שוב ושוב, נוכח כי השיר אינו שובה את ליבו. ובכל זאת, כיוון שהעריך את שרת ואהב אותו מאוד, ניסה זעירא לחבר לשיר לחן הולם. שוב ושוב ניסה להפיק בדל של צליל, אך במשך שבועות וחודשים נותר השיר מונח על הפסנתר למול עיניו והצלילים לא באו. 

אני שומר כבבת עיני על רישום מקורי של דיוקן זעירא, מאותם ימים שבהם התלבט והתחבט בהלחנת שירו של שרת. הרישום הוא מעשה ידי המלחין משה וילנסקי, שלבד מיצירתיות מוזיקלית רבת שנים, ניחן גם בטביעת עין ובכישרון ציור. דומני שזהו הציור הראשון של וילנסקי שנחשף בציבור.

רישום דיוקנו של זעירא בידי משה וילנסקי, 5 בפברואר 1963 (אוסף אליהו הכהן)

זעירא היה מעמודי התווך של זמרת הארץ. הוא זכה בימי חייו לשמוע את נעימותיו מקובלות ואהובות לא רק על ותיקי היישוב אלא גם על צעירים: 'היו לילות', 'לילה לילה', 'שני שושנים', 'הי ציוניוני הדרך', 'מה אומרות עינייך' – כל אלה לא נס ליחם בתמורות העיתים והסגנונות וכבשו את ליבם של כל תושבי הארץ, מזקן ועד נער. 

אך לא תמיד יצאו השירים בנקל מכבשונו. גם מנגינה הנשמעת פשוטה, טבעית וקולחת אין בה כדי להעיד שנשלפה בהינף יד מן השרוול. 'שיר צריך קודם כל להרות, ורק אחר כך ללדת', נהג זעירא לומר לפרחי משוררים ולאמרגני להקות שהאיצו בו להלחין את שיריהם למועד קצוב.

בין כך ובין כך, ראה שרת כי בושש הלחן להגיע, ישב וערך אל זעירא מכתב:

7/8/62

יקירי מרדכי,

אני מסיק משתיקתך כי עלי להוָאש מחיבור מנגינה לאותם חרוזים שלי. אני אומר 'להוָאש', כי למלחין אחר לא אפנה. אין לי טענות אליך, חלילה; להפך, אני מודה לך על הזמן שהקדשתָ למישאלתי ורצוני לשחרר אותך מן המעמסה המיותרת. 

כל ברכותיי לשרה. 

שלך

מ.ש.

לא הייתה זו פעם ראשונה שמנהיגים ובעלי שם פנו לזעירא וביקשוהו שילחין את פרי עטם. בשנות השלושים הוא הלחין, לבקשת אביגדור המאירי, את שירו של ראש בית"ר זאב ז'בוטינסקי, 'שמאל הירדן' ('שתי גדות לירדן'). בשנות הארבעים הלחין את 'שיר לנגב', שכתב פרופסור חיים הלפרין, המנכ"ל הראשון של משרד החקלאות. ובשנות החמישים הלחין את 'סבלי התקומה', שחיבר זלמן ארן (בשם הבדוי ז' לאור), שהיה אז שר החינוך והתרבות. אף לא אחד מלחנים אלה זכה להצלחה והם כמעט ואינם מוכרים.

עשרות שנים היה אמון זעירא על כתיבת מנגינות לשירים שריגשו אותו. כאלה היו שיריהם של נתן אלתרמן, יעקב אורלנד, אלכסנדר פן, אהרון אשמן ואחרים. אלא שהפעם כבדה עליו המשימה. שירו של שרת לא דיבר אל לבו. ובכל זאת, לאחר שהתייסר בכתיבת טיוטות אחדות, עלה בידו הדבר. ואף כי לא היה שלם עם המנגינה שהוציא מתחת ידו מיהר לשלוח את התווים בכתב ידו אל שרת. עתה, כך האמין, ישתחרר מהמחויבות שנטל על עצמו.

שרת שמח כמובן לקבל את התווים ולהיווכח שזעירא נענה לאתגר. הוא בחן את הלחן החדש, שר אותו מתוך דף התווים  פעם ופעמיים ושלוש – והתאכזב. הצלילים לא הלהיבו אותו. הוא היה משוכנע שזעירא מסוגל, במאמץ נוסף, להלחין מנגינה טובה הרבה יותר. לבל יחטא בשתדלנות יתר, שתכביד על היוצר, החליט ליצור 'כביש עוקף' ופנה לשרה, רעייתו של זעירא, וביקש את עזרתה. את מכתבו מיען שרת לגן הילדים שבו עבדה שרה זעירא. וזה לשון המכתב:

רחוב בלפור 19

ירושלים

25/1/63

שרה יקרה, 

בוודאי תתפלאי וכו'. אני כותב בחיפזון, ממש לפני הנסיעה לאנגליה. הכל בענין אותו לחן. האמת – לא הייתי מרוצה. דומני שאף אַת לא באת על סיפוקך. העובדה היא כי לא עשיתי דבר להפיצו. על מלחינים אחרים לא אחזור [אֲחַזֵר]. אם לא תצלח על מרדכי רוח אחרת – ישארו המלים קבורות. ההזדמנות 'ההיסטורית' האחרונה להפיץ את השיר ברבים היא ימי ערב חג העצמאות ה-15, ז"א חדשי פברואר-מרס-אפריל. אולי אַת, ביזמתך, תעוררי את מרדכי לנסות כוחו מחדש? משונה שאני בא עמך במגע 'סודי' – אך תביני כי קשה לי לפנות אליו ולהודות כי יצירתו הפעם אינה בעיני לפי כשרונו ורמתו. אני בטוח כי תביני אותי ותעזרי, אם תוכלי.  

שלך 

משה

מכאן ואילך העיקו על זעירא לא רק מצפונו אלא גם מאמצי השידול החוזרים ונשנים של אשתו. נגזר עליו לשאת את הטפותיה והפצרותיה להלחין את שירו של שרת 'כמו שאתה יודע'...

שרה ומרדכי זעירא בביתם בתל אביב (באדיבות יובל זעירא)

זעירא לא נזקק לעידוד כדי להתמסר להלחנת 'צברים'. הוא רצה בכל מאודו להשביע את רצון ידידו, שהיה בעיניו שילוב של מנהיג פוליטי, איש רוח ובעל מידות מהוגנות. בזיכרונו עלו מן הסתם חוויות ההיכרות הראשונה ביניהם בימי מלחמת העולם השנייה, כשהגיע שרת לבקר את חיילי הבריגדה היהודית (חי"ל) ששהו אז במצרים. כמנהגו עצר שרת את רכבו כדי להעלות חייל עברי שחיכה לנסיעה בחוצות קהיר, וכששאלוֹ לשמו גילה להפתעתו שלצידו יושב מרדכי זעירא, שאת שיריו היטיב לדעת על-פה. שרת החל לשיר את 'למולדתי', 'תן כתף' ו'הבו לבֵנים', שאותם הלחין זעירא עוד בשנות העשרים והשלושים, ומאז נתקשרה ביניהם ידידות אמיצה והערכה הדדית. 

ועוד זכר זעירא, כי בשנת 1954, עת כיהן שרת כראש הממשלה, הוא הגיע למסיבת פורים במועדון 'מילוא' בתל אביב. זה היה יומיים בלבד לאחר הטבח במעלה עקרבים (17 במרס 1954), שבו נרצחו 11 נוסעי אוטובוס אגד ששבו מאילת לתל אביב, ובארץ שררה אווירת עצב ודיכאון. שרת הפציר בזעירא לחבור בו במקום אל יעקב אורלנד ולכתוב שיר זמר שיפיח תקווה בציבור. 'תצאו מכאן רק לאחר שתכתבו שיר שמח' – אמר לשניהם כשנעל אותם במזנון המועדון. הרוח נחה באותו ערב על שני יוצרים מחוננים אלה, וכעבור זמן קצר מסרו לשרת כתב יד של שיר חדש וקראו לו 'שיר שמח' (מוכר במילות הפתיחה 'אם גם ראשנו שח'). שרת אחז בידו את דף התווים והחל ללמד את השיר ולנצח על השירה. 

הנה 'שיר שמח' בביצועם של מלי ברונשטיין ועוזי מאירי בתכנית 'על הדשא' בעריכתי, שהוקלטה בקיבוץ מעברות בשנת 1976:



'חולשתו' של משה שרת לשירה ולתרגום עוד לא נודעה אז ברבים, אך בקיאותו בזמר ובצלילים הייתה שם דבר מאז גדל ב'משתלת' חנינא קרצ'בסקי, המחנך המוזיקלי בגימנסיה הרצליה. שרת היה תלמיד המחזור הראשון, שר במקהלת הגימנסיה, ניצח עליה פעמים אחדות ואף ניגן בקלרנית בתזמורת כלי הנשיפה שלה. 

תזמורת גימנסיה הרצליה, 1911 (צילום: אברהם סוסקין; אוסף אליהו הכהן); הקלקה על הצילום תגדיל אותו
בשורה הראשונה, ראשון מימין, יושב משה שרת ולידו דב הוז; באמצע חנינא קרצ'בסקי. בשורה העליונה עומדים, ראשון משמאל המורה לציור אברהם אלדמע ולידו המורה להתעמלות צבי נשרי (אורלוב); רביעי משמאל: זרובבל חביב 

בעת סיוריו כשר חוץ ברחבי העולם נהג שרת לבקש מזעירא לשלוח אליו את תווי שיריו החדשים, והיה מחזיר לו אותם אחר כך בתוספת תיקוני סימנים שזעירא שכח לרשום.

בזכרו את כל אלה, אסף זעירא את כוחותיו והשקיע מאמצים מחודשים בהלחנת שירו של שרת. תחילה ניסה לשפר את הלחן שכבר כתב, אך בחלוף שבועות אחדים החליט לחבר נוסח חדש לגמרי. אף כי לא היה שלם עם היצירה החדשה שיצאה מתחת ידיו, שלח אותה אל כתובתו של שרת.

ג. ניסיון שלישי ואחרון

כשקיבל שרת את הלחן החדש החליט כי לא ישפוט את השיר לבדו אלא יעמידו הפעם למבחן בני משפחתו. עד מהרה זומנו כל אלה לשמוע את השיר והתגובה לא הייתה נלהבת. כשנוכח שרת לדעת כי גם הפעם לא מילא זעירא את ציפיותיו הניח כי הסיבה נעוצה במילות השיר. על כן מיהר להריץ אליו את המכתב הבא: 

12/4/63

מרדכי יקירי,

צר לי מאד מאד על כל הטורח והדאגה והמאמץ והלבטים שגרמתי לך על לא דבר. אתה מלחין מחונן להפליא, זמירותיך בפי כל וכוחך עמך להוסיף [ל]יצור. לא לי היה להטיל עצמי עליך, לחייב אותך בהתאמצות מלאכותית וכאילו להעמידך במיבחן.  

אך כיון שקרה מה שקרה והדברים ארכו ונתמשכו, אין לי אלא להודות לפניך על האמת. גירסתך הראשונה נראתה לי כחסרת חן ולחלוחית. הגירסה השניה יש בה יותר עירָנות וגיוון, אך אין היא כובשת לב. איני מתרשם כי היא אחת מאותן המנגינות שיש חשק לשיר אותן. תגובות חברי משפחתי אשר זמז[מ]תי באזניהם את הנוסח האחרון לא היו מעודדות. 

משהוספתי לחשוב על פשר המבוי הסתום שנכנסת לתוכו באתי לידי מסקנה, כי האשמה ב'תמליל'. אין בשיר עצמו, ז"א [זאת אומרת] במילותיו, כדי להפיק השראה. יש בו צירופי ביטויים המסַברים את האוזן, אך אין בו הלך-נפש, עמקות רגש והמיַת-לב – בקצרה, אין זה שיר כלל. ואם כך, דומני כי מוטב לך להסיח דעת ממנו ולהניח לו להשאר רשום אי-שם בלי שייעשה נסיון כלשהו לתתו בפי הרבים.  

בינתיים הלא גם שעתו הוחמצה. פזמון כמוהו מן הדין היה לחברו בשנים הראשונות למדינה. אילו חובר בכשרון של פייטן, כי אז באוירת הימים ההם היה נקלט, אבל מועדו חלף ושוב אין לו ולכמותו סיכויים להיות לנחלת הכלל. זמן מה השתעשעתי בתקוה כי אם יזכה למנגינה שיהא בה שאר רוח – אולי ישחק לו המזל בעונת חג העצמאות הט"ו. אבל הדבר לא נסתייע ויש לקבל את הדין ולסתום את הגולל. 

כיון שהגעתי למסקנה זו, הריני נמנע מלמלא את בקשתך ואיני שולח לך את המלים. אילו שלחתי כי אז היה בזה משום דירבון להמשך החיפושים – בעוד שאין לי עכשו שום כוונה כזאת.  

תנוח-נא דעתך וסלח-נא על שהטרדתיך לחינם. 

אני עומד לצאת למסע ממושך ביום ג' 16/4 ואשוב בסוף מאי או בתחילת יוני. 

בברכה חמה לך ולשרה, 

משה

שירו של שרת נכתב בימים שבהם גאה בארץ גל הנוסטלגיה המוזיקלי הראשון. אווירה של התרפקות על העבר נשבה מכל אמצעי התקשורת. במופעים, בהצגות ובסרטים – כמו 'תל אביב הקטנה' (1959), 'היֹה היוּ זמנים: מצעד פזמוני היישוב' (1960ׂ) או הסרט התיעודי 'עץ או פלסטיין' (1962) – שוחזר הווי היישוב באומר ובצליל לדור חדש שלא הכיר את שיריו של הדור הקודם. בתוכניות רדיו שודרו הקלטות מקוריות נדירות של שירים עבריים ישנים; שנת 1962 הוכרזה 'שנת ראשונים'; ובבנייני האומה בירושלים התקיים מופע פומבי של מצעד שירי היישוב שכותרתו הייתה 'אנו נהיה הראשונים'. אפשר להניח ששרת האמין לתומו כי אפשר ששירו עדיין רלוונטי ולא איחר את מועדו, ואם רק תולחן לו מנגינה הולמת הוא גם עשוי להצליח.

ובכל זאת, זעירא התעלם מבקשתו של שרת והסתער שוב על המילים, מתוך תקווה שזו הפעם תשרה עליו בת השירה והוא יצליח סוף סוף להדביק לחן סוחף לשיר. במרץ ובהתלהבות חזר לעבוד על הלחן, שינה את מילות השיר, הזיז בתים לכאן ולכאן, תיקן והעתיק את הנוסח שוב ושוב. 

שירו של שרת עם תיקוני זעירא

במכתב ששלח לשרת ביקש זעירא את סבלנותו והבטיח לשלוח עד מהרה גרסה נוספת. ואכן, לא חלפו ימים רבים ומנגינה שלישית לשיר קרמה עור וגידים. זעירא רשם את התווים בכתב ידו הקליגרפי ושלחם לשרת.

הלחן הסופי בכתב ידו של זעירא

תגובתו של שרת התעכבה וזעירא כסס את ציפורניו בציפייה לקבל ממנו הפעם משוב חיובי. כעבור זמן הגיעה תשובתו הכנה והנרגשת של שרת:

28/6/63  

רעי היקר מרדכי, 

חטאתי, עָויתי, פשעתי נגדך באיחור הרב של תשובתי על שני מכתביך, אך סהדי במרומים כי לא מקשיחות-לב, חלילה, ובוודאי שלא משיכחת-ידידות בא הדבר. 

קודם כל, אין לך כלל ולא יוכל להיות לך מושג כיצד עוברים עלי הימים והלילות ובאיזה מחנק גמור אני נתון לפעמים שבועות רצופים. רק מי שחי עמדי יודע זאת, ולסוג זה שייך רק אדם אחד בעולם כולו – למעשה, אשה אחת. 

ושנית – גורם זה חל רק על מכתבך השני, אליו צירפתָ את התווים של הגירסה החדשה – נתקלתי במעצור נפשי פנימי מלאמר לך את אשר עם לבי והיה דרוש לי זמן כדי להתגבר עליו. 

אני מעריץ באמת את יצר-לבך הטוב ואת רגש החובה שהשתלט עליך להביא את החרוזים, שחיברתי בשעה של חולשת-דעת לעומת תפקידַי הכבדים, לידי ביטוי נְגיני. אך תודתי והוקרתי לחוד – והתרשמותי האמנותית, אותה שאני מסוגל לה, לחוד. 

כבר אמרתי לך כי רחוק אני מלייחס לחרוזַי סגולה של פַּיִט רם ונישא. אעפ"י [אף על פי] כן נדמה לי, כי פועמת בהם נימת-מה של נפשיות. אפשר טעות יסודית בידי, אך לאזני אין נימת נפשיות זו מתפעמת במנגינותיך, אף לא באחרונה שבשלוש. צירופי הצלילים והמעברים שביניהם – Переливы בלע"ז שלנו  ['פרליווי' ברוסית] – שנתברכו בהם מנגינות אחרות שלך, שהנן כה חביבות עלי, כגון 'לילה לילה" ו'אשיר לך שיר ישן-נושן' ['שני שושנים'], חסרים לי כאן. משקל החרוזים שלי, ביחוד לאחר התיקונים שעשיתי בהם לפי בקשתך, הוא מובהק ומוכרח הוא להתבטא בכל מנגינה שתחובר בשבילם. אך איני סבור כי אופי של שיר-לכת הוא המתאים להם. אפשר נתפסת לאופי זה דווקא משום ה'תימַטיקה' הצבאית של השיר, ואפשר סברת כי דוקא קצב של שיר-לכת יכבוש את לב הנוער. דומני כי טעות בידך.  

אבל אין אני בא להטרידך בנסיון מחודש. אל נא ייהפך הענין לזבוב טרדן שאינו נותן לך מנוח ואין תקנתו אלא במעיכה. ואל-נא תסיח התלבטות מיותרת זו את דעתך מנושאים אחרים העומדים בודאי על הפרק לפני בת-שירתך הברוכה. 

בברכה חמה לך ולשרה, 

שלכם תמיד, 

משה

לגבי המנגינה האחרונה כשלעצמה – הפסוק השני נחמד מאד, אך בראשון מורגש חוסר-עֵרוּת.

רֶמָה סַמסונוב שרה במסיבה שנערכה במועדון 'מִלוֹא' לכבוד ארבעים שנה להלחנת שירו הראשון של זעירא, 8 בדצמבר 1967.
זעירא יושב במרכז השולחן ולידו שושנה דמארי והמלחין מנחם אבידום. ליד הפסנתר: שמעון כהן (באדיבות יובל זעירא)

עיניו של זעירא דמעו כשקרא את מכתבו של שרת. הוא קיפל את כתב היד המקורי של 'צברים', צרר את כל ההתכתבות וניסיונות ההלחנה במעטפה חתומה ורשם עליה: 'מִלוֹת השיר (האומלל) שלא הצליח לי'. כעבור שנתיים, ב-7 ביולי 1965, מת שרת והוא בן שבעים; זעירא נפטר שלוש שנים אחר כך, ב-1 באוגוסט 1968, והוא בן 63.

בעלי התוספות

המלחין, המעבד והמוזיקאי שמעון כהן ביקש להוסיף את הדברים הבאים:

למקרא רשימתו המרשימה של אליהו הכהן אני מבקש להוסיף משהו מזיכרוני.  

זעירא סיפר לי על לבטיו אודות השיר שהלחין למילותיו של משה שרת. הוא כתב לשרת כי הפקיד בידיי את התווים כדי שאעביר לו אותם עם שובו לארץ, שכן הוא ואשתו נסעו לארצות הברית לבקר את בנם. לימים שרת טילפן לי ובאתי לפגשו בבית הסוכנות היהודית ברחוב קפלן בתל-אביב. זכור לי אדם כסוּף שיער ובעל הדרת פנים מרשימה. הגשתי לו את התווים והוא שר מיד את המנגינה ללא קושי. זכור לי שנדהמתי מהשליטה שלו בסולפג' בקריאה מהדף. הוא חזר שוב ושוב, ובסיכומו של דבר לא התלהב מהלחן... מאמרו של אליהו פתר את התעלומה.  

עוד על קבורותיו של פרץ סמולנסקין

רשימתי 'עֲלֵי קֶבֶר קְדוּמִים תֶּאֱבַל מַצֶּבֶת': בעקבות קברו של פרץ סמולנסקין הביאה תגובות רבות, וכך הגיעו לידי מקורות מעניינים נוספים על פרשה זו. דומני שכדאי לחלקם עם הקוראים.

א. ביאליק עולה לקברו של סמולנסקין, 1933

ד"ר אסתר גולדנברג הפנתה את תשומת לבי לכך שגם חיים נחמן ביאליק עלה על קברו של סמולנסקין במראנו. זה היה בספטמבר 1933. לבקשתי הצליח שמואל אבנרי, מנהל הארכיון של בית ביאליק, לאתר את המקור: רשימה של המשוררת ביידיש מלכה לוקר (1990-1887; רעייתו של ברל לוקר), שנדפסה בדבר הפועלת, שנה לה, תמוז תשכ"ט, עמ' 193.

כתב לי אבנרי:

לכתבתך המאלפת והמאירה מכל צד, על אודות קבורתו הכפולה של פרץ סמולנסקין, אבקש להוסיף שגם ביאליק נמנה עם אלה שעלו לקברו של הסופר וחתרו להעלות את עצמותיו ארצה. ברשימת זיכרון שפרסמה מלכה לוקר במלאות 35 שנה למות ביאליק, היא סיפרה על פגישותיה עם המשורר, ובתוך כך כתבה: 'ביום האחרון לשהותנו במיראן הלכנו יחד לקברו של פרץ סמולנסקין. האדמה היתה לחה, בקבר ניכרו סימני הזנחה. ביאליק הצטער על כך צער רב, וגם חשש שמא יימחה בית הקברות כולו. בו במקום החל בתכניות להעלאת עצמות סמולנסקין לארץ־ישראל' (הדגשה שלי).

ב. קבורתו השנייה של פרץ סמולנסקין במראנו, 1940

ד"ר יואל רפל הפנה את תשומת לבי לכך שבעצם סמולנסקין נקבר שלוש פעמים, לא פעמיים.

הקבורה השנייה הייתה במראנו עצמה, בשנת 1940, כאשר פרנסי העיר החליטו לחסל את בית הקברות היהודי הישן ולקבור את העצמות מחדש בקבורת אחים. בספרו אידאולוגיה ונוף סמלי: קבורתם בשנית של אנשי שם יהודים באדמת ארץ ישראל, 1967-1904 (מאגנס, תשע"ה), הסתמך ד"ר דורון בר על ספרו של משה ישי (1989-1895), שהיה ציר ישראל באיטליה בשנות החמישים, ארץ ברוכת שמש: זכרונות מראשית השרות הדיפלומטי של ישראל (המנורה, תשל"ה).

משה ישי (מקור: דוד תדהר, אנציקלופדיה לחלוצי היישוב ובוניו)

ואכן, בספרו העיד ישי על הוצאת עצמותיו של סמולנסקין לקראת העברתן לישראל, ויש בעדותו פרטים מעניינים. לדבריו, ד"ר יוסף כהן ממראנו, שהשתתף בטקס העברת העצמות לישראל, סיפר לו כי הוא עצמו דרש מהשלטונות לקבור את סמולנסקין בקבר מיוחד משלו ולא בקבר אחים משותף.

ארץ ברוכת שמש, עמ' 216-215

קודם לכן סיפר ישי על הטקסים שנערכו במילנו ובגנואה וגם הביא תמונות מהם, כולל תמונה של המצבה במקומה החדש במראנו:

ארץ ברוכת שמש, עמ' 103-100

ג. משה שרת על העלאת עצמות סמולנסקין ארצה

כתב לי פרופ' אבנר הולצמן:

ביום 6 באפריל 1954 תיאר משה שרת ביומנו האישי את הכנותיו לנאום שיישא בכנסת כראש הממשלה לרגל העלאת עצמות הברון רוטשילד. שרת גילה כי סמולנסקין היה הראשון שטען, כי אלמלא תרומתו הכספית של רוטשילד כל המושבות בארץ ישראל היו קורסות 'ותנועת חיבת ציון הייתה נותנת את הדין לפני ההיסטוריה על אפסות כוחה וחידלון מאמציה'. אגב כך נזכר שרת בחלקו בהעלאת עצמות סמולנסקין, ובא אתו חשבון, בהומור, על כך ש'גנב' לו את החידוש שתכנן לומר בנאומו. סמולנסקין, מתברר, היה גיבור ילדותו של שרת. הדגשתי את המלים הרלוונטיות לפרשת סמולנסקין. היומן כולו ניתן לקריאה באתר העמותה למורשת משה שרת. 

לעומת זה שליתי מהספר [של ג. קרסל על הברון רוטשילד] פנינה ממש - דיבור שנזרק מפי פרץ סמולנסקין לפני 70 שנה והוא בא לאַמת נחרצות הנחה יסודית שלי. בשביל ארבע שורות אלו כדאי היה לקרוא את הספר כולו.

וזה העניין. אמרתי לעצמי בתחילת תהייתי על הנושא: מהו קנה המידה הממשי להערכת תפקידו של הברון בתולדות ההתיישבות? הן כשאתה בא להעריך תועלתה של זרוע שמאל שלך, למשל, הלא תשאל מה היה עולה לך אילו נכרתה. ובכן שאלתי עצמי מה היה אילולא קם הברון, והנכון להניח כי אז פתח תקווה וראשל"צ, זיכרון וראש פנה היו מתנוונות ומתחסלות והרציפות היישובית הייתה נפסקת שוב בשנות השמונים של המאה שעברה, כשם שנפסקה בדורות הקודמים, ומי יודע אם ומתי ובאלו סיכויים הייתה מתחדשת שיבת ציון. זו הייתה השאלה שהצגתי לבן ציון דינור ועליה קיבלתי תשובה חיובית מוחלטת: אין שמץ ספק כי כך היה הדבר - הגולל היה נסתם על ההתחלה ההיא ותוך שנים ספורות הייתה כלא הייתה ותנועת חיבת ציון הייתה נותנת הדין לפני ההיסטוריה על אפסות כוחה וחידלון מאמציה. גמרתי אומר להגיד את הדברים האלה ולהעמיד על ידי כך את הערכת הברון על חודה. תגלית אין בזה, אבל בעצם אמירת הדברים יש חידוש.

והנה מגלה לי קרסל כי סמולנסקין אמר כאותם הדברים ממש ב"השחר" בתרמ"ג או תרמ"ד. תחילה נחלתי אכזבה. אם כן הדבר, מה אני בא לחדש? וטענה מרה פרצה מפי כלפי פרץ גיבור ילדותי. מה ראית על ככה להכשילני? התרסתי כלפיו. אתה שאבי העריצך וערך איתך ויכוח בווינה כ"ד שעות תמימות והתאבל עליך בירושלים בהגיע לשם הידיעה על מותך בלא עת, ואף אני הקטן והדל בעודי נער רך קראתי בנאמנות נואשת את ארבעת כרכי "התועה בדרכי החיים" שלך כשאני מגריס שינַי בחצץ מליצותיך הנוקשות (מי יתנך חינו של מאפו!) ואף על "קבורת חמור" שלך התגברתי, ולא עוד אלא סייעתי באחרונה על ידי משרד החוץ שלי להעלאת עצמותיך ובעצם הזמן הזה אני דר ברחוב הנקרא על שמך - על כל אלה כך אתה גומל לי רעה תחת טובה? באמת לא פיללתי לכזאת מצדך!

אבל את הנעשה בתרמ"ד אין להשיב בתשי"ד ואז נתתי דעתי להפוך מפלה לתגבורת: הנה זו הערכתנו כיום על פי הסיכום ההיסטורי וראו גם ראו כי גם הראשונים גרסו כך מתוך מראה עיניים ממש !

משה שרת בכנסת. מאחוריו יוסף שפרינצק, לימינו הרב יהודה פישמן-מימון (משה שרת ומורשתו)