עוד על קבורותיו של פרץ סמולנסקין

רשימתי 'עֲלֵי קֶבֶר קְדוּמִים תֶּאֱבַל מַצֶּבֶת': בעקבות קברו של פרץ סמולנסקין הביאה תגובות רבות, וכך הגיעו לידי מקורות מעניינים נוספים על פרשה זו. דומני שכדאי לחלקם עם הקוראים.

א. ביאליק עולה לקברו של סמולנסקין, 1933

ד"ר אסתר גולדנברג הפנתה את תשומת לבי לכך שגם חיים נחמן ביאליק עלה על קברו של סמולנסקין במראנו. זה היה בספטמבר 1933. לבקשתי הצליח שמואל אבנרי, מנהל הארכיון של בית ביאליק, לאתר את המקור: רשימה של המשוררת ביידיש מלכה לוקר (1990-1887; רעייתו של ברל לוקר), שנדפסה בדבר הפועלת, שנה לה, תמוז תשכ"ט, עמ' 193.

כתב לי אבנרי:

לכתבתך המאלפת והמאירה מכל צד, על אודות קבורתו הכפולה של פרץ סמולנסקין, אבקש להוסיף שגם ביאליק נמנה עם אלה שעלו לקברו של הסופר וחתרו להעלות את עצמותיו ארצה. ברשימת זיכרון שפרסמה מלכה לוקר במלאות 35 שנה למות ביאליק, היא סיפרה על פגישותיה עם המשורר, ובתוך כך כתבה: 'ביום האחרון לשהותנו במיראן הלכנו יחד לקברו של פרץ סמולנסקין. האדמה היתה לחה, בקבר ניכרו סימני הזנחה. ביאליק הצטער על כך צער רב, וגם חשש שמא יימחה בית הקברות כולו. בו במקום החל בתכניות להעלאת עצמות סמולנסקין לארץ־ישראל' (הדגשה שלי).

ב. קבורתו השנייה של פרץ סמולנסקין במראנו, 1940

ד"ר יואל רפל הפנה את תשומת לבי לכך שבעצם סמולנסקין נקבר שלוש פעמים, לא פעמיים.

הקבורה השנייה הייתה במראנו עצמה, בשנת 1940, כאשר פרנסי העיר החליטו לחסל את בית הקברות היהודי הישן ולקבור את העצמות מחדש בקבורת אחים. בספרו אידאולוגיה ונוף סמלי: קבורתם בשנית של אנשי שם יהודים באדמת ארץ ישראל, 1967-1904 (מאגנס, תשע"ה), הסתמך ד"ר דורון בר על ספרו של משה ישי (1989-1895), שהיה ציר ישראל באיטליה בשנות החמישים, ארץ ברוכת שמש: זכרונות מראשית השרות הדיפלומטי של ישראל (המנורה, תשל"ה).

משה ישי (מקור: דוד תדהר, אנציקלופדיה לחלוצי היישוב ובוניו)

ואכן, בספרו העיד ישי על הוצאת עצמותיו של סמולנסקין לקראת העברתן לישראל, ויש בעדותו פרטים מעניינים. לדבריו, ד"ר יוסף כהן ממראנו, שהשתתף בטקס העברת העצמות לישראל, סיפר לו כי הוא עצמו דרש מהשלטונות לקבור את סמולנסקין בקבר מיוחד משלו ולא בקבר אחים משותף.

ארץ ברוכת שמש, עמ' 216-215

קודם לכן סיפר ישי על הטקסים שנערכו במילנו ובגנואה וגם הביא תמונות מהם, כולל תמונה של המצבה במקומה החדש במראנו:

ארץ ברוכת שמש, עמ' 103-100

ג. משה שרת על העלאת עצמות סמולנסקין ארצה

כתב לי פרופ' אבנר הולצמן:

ביום 6 באפריל 1954 תיאר משה שרת ביומנו האישי את הכנותיו לנאום שיישא בכנסת כראש הממשלה לרגל העלאת עצמות הברון רוטשילד. שרת גילה כי סמולנסקין היה הראשון שטען, כי אלמלא תרומתו הכספית של רוטשילד כל המושבות בארץ ישראל היו קורסות 'ותנועת חיבת ציון הייתה נותנת את הדין לפני ההיסטוריה על אפסות כוחה וחידלון מאמציה'. אגב כך נזכר שרת בחלקו בהעלאת עצמות סמולנסקין, ובא אתו חשבון, בהומור, על כך ש'גנב' לו את החידוש שתכנן לומר בנאומו. סמולנסקין, מתברר, היה גיבור ילדותו של שרת. הדגשתי את המלים הרלוונטיות לפרשת סמולנסקין. היומן כולו ניתן לקריאה באתר העמותה למורשת משה שרת. 

לעומת זה שליתי מהספר [של ג. קרסל על הברון רוטשילד] פנינה ממש - דיבור שנזרק מפי פרץ סמולנסקין לפני 70 שנה והוא בא לאַמת נחרצות הנחה יסודית שלי. בשביל ארבע שורות אלו כדאי היה לקרוא את הספר כולו.

וזה העניין. אמרתי לעצמי בתחילת תהייתי על הנושא: מהו קנה המידה הממשי להערכת תפקידו של הברון בתולדות ההתיישבות? הן כשאתה בא להעריך תועלתה של זרוע שמאל שלך, למשל, הלא תשאל מה היה עולה לך אילו נכרתה. ובכן שאלתי עצמי מה היה אילולא קם הברון, והנכון להניח כי אז פתח תקווה וראשל"צ, זיכרון וראש פנה היו מתנוונות ומתחסלות והרציפות היישובית הייתה נפסקת שוב בשנות השמונים של המאה שעברה, כשם שנפסקה בדורות הקודמים, ומי יודע אם ומתי ובאלו סיכויים הייתה מתחדשת שיבת ציון. זו הייתה השאלה שהצגתי לבן ציון דינור ועליה קיבלתי תשובה חיובית מוחלטת: אין שמץ ספק כי כך היה הדבר - הגולל היה נסתם על ההתחלה ההיא ותוך שנים ספורות הייתה כלא הייתה ותנועת חיבת ציון הייתה נותנת הדין לפני ההיסטוריה על אפסות כוחה וחידלון מאמציה. גמרתי אומר להגיד את הדברים האלה ולהעמיד על ידי כך את הערכת הברון על חודה. תגלית אין בזה, אבל בעצם אמירת הדברים יש חידוש.

והנה מגלה לי קרסל כי סמולנסקין אמר כאותם הדברים ממש ב"השחר" בתרמ"ג או תרמ"ד. תחילה נחלתי אכזבה. אם כן הדבר, מה אני בא לחדש? וטענה מרה פרצה מפי כלפי פרץ גיבור ילדותי. מה ראית על ככה להכשילני? התרסתי כלפיו. אתה שאבי העריצך וערך איתך ויכוח בווינה כ"ד שעות תמימות והתאבל עליך בירושלים בהגיע לשם הידיעה על מותך בלא עת, ואף אני הקטן והדל בעודי נער רך קראתי בנאמנות נואשת את ארבעת כרכי "התועה בדרכי החיים" שלך כשאני מגריס שינַי בחצץ מליצותיך הנוקשות (מי יתנך חינו של מאפו!) ואף על "קבורת חמור" שלך התגברתי, ולא עוד אלא סייעתי באחרונה על ידי משרד החוץ שלי להעלאת עצמותיך ובעצם הזמן הזה אני דר ברחוב הנקרא על שמך - על כל אלה כך אתה גומל לי רעה תחת טובה? באמת לא פיללתי לכזאת מצדך!

אבל את הנעשה בתרמ"ד אין להשיב בתשי"ד ואז נתתי דעתי להפוך מפלה לתגבורת: הנה זו הערכתנו כיום על פי הסיכום ההיסטורי וראו גם ראו כי גם הראשונים גרסו כך מתוך מראה עיניים ממש !

משה שרת בכנסת. מאחוריו יוסף שפרינצק, לימינו הרב יהודה פישמן-מימון (משה שרת ומורשתו)

'עֲלֵי קֶבֶר קְדוּמִים תֶּאֱבַל מַצֶּבֶת': בעקבות קברו של פרץ סמולנסקין

פרץ סמולנסקין (מקור: הספרייה הלאומית; אוסף שבדרון)

רשימתו של אליהו הכהן, שהתפרסמה כאן בשבוע שעבר ועסקה בשיר 'אהבת ארץ מולדת' של פרץ סמולנסקין (1885-1842), הביאה אותי להתחקות אחר גלגולי קבורותיו. 'קבורותיו' בלשון רבים, כי סמולנסקין נקבר פעמיים: בפעם הראשונה ב-1885, במקום מותו, בעיירת המרפא היפה מֶרָאנוֹ (מֶרָאן) שבדרום טירול (היום בצפון איטליה), ובשנית ב-1952, בירושלים, שבה מעולם לא היה בחייו.

א. הקבורה במֶרָאנוֹ, 1885

נוף פנורמי של העיירה מראנו (מקור: ויקיפדיה)

בט"ז בשבט תרמ"ה (1 בפברואר 1885) מת סמולנסקין במֶרָאנוֹ והוא בן 42 בלבד. בודד, עני וחסר כל, הרחק מביתו שבווינה ומבני משפחתו. הוא הגיע לשם כשלושה וחצי חודשים קודם לכן, בהוראת רופאיו-ידידיו, שאף אספו למענו סכום כסף שבעזרתו יוכל לכלכל את עצמו שם. לווייתו הייתה מעוטת משתתפים, ורק אחיו ליאון וידידו הסופר זליגמן הֶלֶר הגיעו מווינה. איש מאלפי מעריציו ברוסיה לא ידע על מותו וממילא איש מהם גם לא השתתף בלוויה.

הלצה ידועה, שפרץ סמולנסקין עצמו הכירה עוד בחייו, קיבלה עתה משמעות מקאברית:

מרדכי ליפסון, מדור דור, א, תל אביב 1929, עמ' 77, מס' 194

מיד לאחר היוודע דבר מותו פשט האבל בתפוצות ישראל. יוסף קלוזנר העיד: 'ידועים לי כמה מחובבי ציון, שישבו "שבעה" עליו, לאחר שנודעה להם פטירתו, כעל אב או אח שמת' (היסטוריה של הספרות העברית החדשה, ה, תש"ט, עמ' 199). בד בבד החל מבצע איסוף כספים לתמיכה באלמנתו ובחמשת ילדיו ולהדפסה מחודשת של כתביו. במבצע זה השתתפו פשוטי עַם לצד פילנטרופים יהודים ידועים, כמו לזר פוליאקוב וקלונימוס זאב ויסוצקי (ראו למשל: 'אות זכרון', המליץ, 20 במרס 1885; 'לתמיכת בית סמאלענסקין', המגיד, 26 במרס 1885).

ככל הנראה, בשל ריחוק המקום ובשל העדר אמצעים כספיים לא היה מי שידאג להקים מצבה ראויה לשמה על הקבר. תשע שנים לאחר מות סמולנסקין חיבר יוסף קלוזנר הצעיר (אז בדיוק בן עשרים) מאמר מקיף לזכרו ובו מחה על כך:

פה אמצא לנכון להזכיר עוד הפעם את יום מלאת יובל שנים להולדת סמולנסקין [...] גם להעיר כי עד היום אין עוד אף מצבת אבן להעברי הגדול במיראן, ששם גוע הרחק מקרוביו ואוהביו בתור קרבן הלאום – מצבה, אשר גם הקל שבקלים בעמנו יזכה לה. 

('עוד על דבר סמולנסקין', המליץ, 29 במרס 1894, עמ' 2-1. אגב, קלוזנר גרס מאוחר יותר כי סמולנסקין נולד ב-1840, ראו בספרו היסטוריה של הספרות העברית החדשה, ה, תש"ט, עמ' 22-20)

האם אכן לא הוקמה מצבה על הקבר? 

בליל י"ז בשבט תרנ"ה (1895) נערכה באודסה אספה לזכרו של סמולנסקין, במלאת עשור למותו (המרצה הראשי היה יוסף קלוזנר, שידו הייתה כנראה בכל), ושוב נשמעה התביעה להקים מצבה על קברו של הסופר הנערץ. ממכתב ששלח לאסיפה העיתונאי הגליצאי גרשם באדר נודע לנאספים כי יש מצבה על הקבר, אך 'הכתובת שעל גבה קטנה', ואחראית לה אלמנתו (לאונורה), שדחתה תרומות להקמת מצבה מכובדת יותר.

הצפירה, 17 במרס 1895, עמ' 2

הסופר ראובן בריינין (1939-1862), גדול מעריציו של סמולנסקין ומחבר הביוגרפיה הראשונה עליו, טרח גם הוא להזֵם את דברי קלוזנר. בספרו פרץ בן משה סמולנסקין: חייו וספריו, שראה אור בפעם הראשונה ב-1896, סיפר בריינין כי על הקבר נקבעה מצבה פשוטה, 'קטנה ושפלה'. האֶפִּיטָף חובר בידי אחיו הבכור של הסופר, יהודה לייב (ליאון) סמולנסקין (1928-1836):

ראובן בריינין, פרץ בן משה סמולנסקין: חייו וספריו, ורשה: תושיה, תרנ"ו, עמ' 160

אולם כדאי לשים לב למילה 'עתה' ('על קברו של פ"ס ניצבה עתה מצבת אבן'), שמרמזת כי ייתכן שקלוזנר צדק, והנחת המצבה על הקבר נעשתה זמן רב לאחר מותו של סמולנסקין, ואולי אף בעקבות מאמרו. לבריינין היה חשוב להפריך את השמועה, שכנראה עשתה לה כנפיים, ועל כן ביקש משמואל אבא הורודצקי (1957-1871) – אז צעיר בן 25 ולימים חוקר ידוע של החסידות – שביקר אז במראנו (ראו: ש"א הורודצקי, 'מכתבי סופרינו', הצפירה, 13 בנובמבר 1896, עמ' 1166), שיזמין צלם מקצועי כדי להנציח את המצבה. הורודצקי עשה כך, שלח לבריינין את התמונה וזה הדפיסה בספרו:

צילום המצבה מתוך ספרו של בריינין

בשנת 1896 פרסם בריינין, בחוברת ג' של כתב העת הספרותי שערך, ממזרח וממערב, שיר של משורר צעיר ולא ידוע מאודסה ושמו יהושע דוידוביץ (1896-1868). בשירו דמיין המשורר את מסע הלוויה של סמולנסקין, בן הארבעים שמת משחפת.

ממזרח וממערב, ג (1896), עמ' 8 (תודה לפרופסור אבנר הולצמן)

מיטב השיר – כזבו. כפי שראינו, בלווייתו של סמולנסקין לא השתתפו לא אשתו ולא ילדיו... מה שטרגי יותר הוא שאותו דוידוביץ מת בעצמו באותה שנה, בן 28 בלבד, וספק אם ראה את שירו בדפוס.

עשר שנים לאחר מכן, בשנת 1905, הגשים בריינין את חלומו ונסע בפעם הראשונה בחייו למראנו המושלגת, כדי לעלות לקברו של האדם שכה העריץ. את חוויותיו הוא תיאר ברשימה יפה, 'על קברו של פרץ סמולנסקין', שאותה פרסם בעיתון הווילנאי הזמן (25 בינואר 1905) לקראת יום השנה העשרים למות סמולנסקין. הנה קטעים קצרים ממנה:

מרגע הראשון לבואי מרנה לא מצאתי מנוחה בנפשי. נכספתי ללכת אל קברו של פרץ בן משה סמולנסקין, לראות בעיני את גל העפר, שבו שמורים שרידי הגוף של סופרנו הגדול. דמותו הרוחנית התיצבה לנגד עיני, והטרגדיה הנוראה של גסיסתו במקום הזה לא משה מזכרוני. עיף ויגע מעמל דרך רחוקה עליתי על מטתי, אולם שנתי נדדה. מחשבות 'שחורות' נקרו כעורבים את מוחי: מי יודע אם לא בחדר הזה שאני שוכב התאבק סמולנסקין עם מר המות [...] מדוע לא הכירו את גדלו של סמולנסקין בחייו ולא הקימו לו מצבה אחרי מותו?  

בתום ארוחת הבוקר בקשתי את אחדים מבני שולחני, י‬הודים צעירים בני רוסיא, ללכת אתי אל קברו של סמולנסקין. רוב בני השולחן לא ידעו מי הוא סמולנסקין, ‬ובפעם הראשונה שמעו את שמו [...] יצאתי בעצמי לבקש את בית העלמין העברי.

בדרכו לבית העלמין פגש בריינין חולים רבים שטיילו על שפת הנהר פָּאסֶר ובהם גם קבוצה של יהודים שהכיר וביניהם גם 'קוראים נכבדים'. בריינין הציע להם להתלוות אליו, ושוב נכזבה תוחלתו. איש מהם לא התעניין בכך. הם העדיפו לטייל לאתרי טבע או לבית הקפה, 'ורק שתי נשים צעירות "קוראות עבריות". נלוו אלי'.

הטיילת על שפת נהר פָּאסֶר במראנו (מקור: ויקיפדיה)

ובריינין ממשיך:

כעבור עשרה רגעים כבר היינו בבית העלמין. השער היה סגור, אך השוער, נוצרי, מיהר לפתוח לפנינו את בית המועד לכל חי, בתקותו לקבל 'כסף השתיה'.‬ לא רחוק מן השער מצאנו את קברו של סמולנסקין בתוך שורות של קברות יהודי רוסיא, אורחים שמתו במרן. על קברו של סופרנו הגדול עומדת מצבה קטנה ודלה, אבן פשוטה ובלי כל גדר ועליה חרותים חרוזים עוד יותר דלים [...] בהיותי נער וקראתי את 'התועה [בדרכי החיים]', כמעט הסיפור הראשון שקראתי בימי חיי, נולד בלבי החפץ לראות את פני יוצרו. חפצי זה לא נתמלא. סמולנסקין מת, ואנכי כתבתי תולדותיו ואת פניו לא ראיתי בחייו. 

עתה עמדתי על יד קברו, כעבור י"ט שנה אחרי מותו. זהו אמנם ביקור מאוחר מעט, אבל ברגע ההוא הרגשתי כי אחד מצרכי נפשי נתמלא. בעיני 'הקוראות העבריות' שעמדו על יד גל העפר הקטן של הסופר הגדול נראו דמעות, מלבן התפרצו גם אנחות. ואנוכי לא נאנחתי, וגם לא בכיתי. קפוא הייתי על מקומי [...] כמה עמדתי על יד קברו של סמולנסקין לא אדע, אבל יודע אנכי כי באותו המעמד הרגשתי בנפשי יסורים ומכאובים של דור שלם, טרגדיה של אלפים שנה.

ראובן בריינין (מקור: הספרייה הלאומית;  אוסף שבדרון)

עוד פרטים מעניינים על ימיו האחרונים של פרץ במראנו פרסם עיתון הצפירה בשנת 1928 פלוני שהסתתר תחת השם ש. ר-ן (לחיצה על האיור תגדיל אותו):

הצפירה, 13 באפריל 1928, עמ' 2

על פרשת המצבה במראנו ועל מקצת גלגוליה כתב גם א"ר מלאכי, 'על מצבת סמולנסקין', חרות, 2 באפריל 1965, עמ' 5.

ב. ארונו הגיע: הקבורה בירושלים, 1952

ברחוב סמולנסקין בירושלים נמצאת הכניסה לבית ראש הממשלה (שבטעות מכונה בתקשורת הישראלית, 'הבית ברחוב בלפור', על שם הרחוב הסמוך). שנת הולדתו של סמולנסקין שנרשמה על השלט (ת"ר / 1840) היא על פי שיטת קלוזנר (צילום: דוד אסף).

בול סמולנסקין שהנפיקה קק"ל בשנת 1952 (מקור: סלקק"ל)

בשנת 1952, ארבע שנים לאחר הקמת המדינה, פרעה מדינת ישראל את חובה לסמולנסקין. ביוזמתם של המשורר דוד שמעוני (אז ראש אגודת הסופרים), יו"ר הכנסת יוסף שפרינצק, ושר החינוך והתרבות, ההיסטוריון פרופסור בן-ציון דינור (דינבורג), הועלו עצמותיו של סמולנסקין ארצה לקבורה מחודשת. 

ב-25 במאי 1952 עגנה בנמל חיפה האונייה 'קדמה' ועליה ארונו של סמולנסקין, שבמהלך כל הנסיעה היה על גשר הפיקוד מוקף במשמר כבוד של מלחים וקצינים.

שלושה ימים אחר כך, בד' בסיוון תשי"ב (28 במאי 1952), נערך טקס הקבורה בהר המנוחות בירושלים (השם המדויק הוא 'הר מנוחות', אך שבשתא כיוון דעל – על), במתחם שתוכנן להיות 'פנתיאון גדולי האומה'. כשנה מאוחר יותר, בח' באייר תשי"ג (23 באפריל 1953), נקבר לא הרחק משם נפתלי הרץ אימבר (1909-1856), מחבר 'התקווה', שעצמותיו הועלו מניו יורק; שמונה חודשים אחר כך, בי"ט בטבת תשי"ד (25 בדצמבר 1953), נקבר ליד סמולנסקין, צבי הרמן שפירא (1898-1840), הוגה רעיון הקרן הקיימת לישראל, שעצמותיו הועלו מקלן שבגרמניה. 

מסע הלוויה של סמולנסקין התחיל בנמל חיפה, לשם הובא ארונו. לאחר טקס קצר בעיריית חיפה נסע הארון לעיריית תל אביב, שם הספידוהו ראש העירייה ישראל רוקח והמשורר שמעוני, ואחר הצוהריים הגיע הארון לירושלים, שם תוכננו לו שלוש תחנות: במשרד החינוך והתרבות, ברחבת המוסדות הלאומיים ובהר המנוחות.

מודעה המפרטת את סדרי הלוויה (מקור: הספרייה הלאומית; אוסף האפמרה)

מודעה הקוראת לתושבי ירושלים להשתתף בלוויה (מקור: הספרייה הלאומית; אוסף האפמרה)

מבצע העלאת העצמות, הקבורה המחודשת והסרת הלוט, שנה וחצי לאחר מכן, היו כרוכים בשמועות ובשערוריות. אליהו הכהן כתב לי, כי במו אוזניו שמע מדב סדן שעצמות סמולנסקין אבדו בדרכן ארצה בנסיבות מסתוריות, וגופתו של אדם אחר הונחה בקברו. טענה זו לא אומתה מעולם והמקור לשמועה קשור, כנראה, למעשה שהיה: כאשר הגיעו למראנו נציגיה הרשמיים של ישראל, בראשות המשורר ש' שלום, התברר להם כי עצמות סמולנסקין כבר הוצאו מקברו בלי פיקוח. 

יו"ר הכנסת יוסף שפרינצק מספיד את סמולנסקין בחצר המוסדות הלאומיים, 28 במאי 1952 (מקור: הארכיון הציוני המרכזי)

על המשמר, 21 בינואר 1954

שנה וחצי אחר כך, ב-20 בינואר 1954, נערך טקס קצר (בשל מזג האוויר הסוער) של הסרת הלוט מעל המצבה המקורית שהובאה מאיטליה. 

עיתון על המשמר דיווח למוחרת, כי אנשי חברה קדישא בירושלים ניסו למנוע את הקמת המצבה בנימוקי שווא, וכך ביקשו לנקום בסמולנסקין את עלבון אבות אבותיהם, שתוארו על ידיו באכזריות נוקבת ברומן 'קבורת חמור': 

עוד על קבורתו מחדש של פרץ סמולנסקין ראו בספרו החדש של דורון בר, אידאולוגיה ונוף סמלי: קבורתם בשנית של אנשי שם יהודים באדמת ארץ ישראל, 1967-1904, מאגנס, תשע"ה, עמ' 86-64.


ג. אחרי מות, 2016 

מהפנתיאון יש נוף נפלא של הרי ירושלים 
(הכותב ובתו נטע, יוני 2016; כל הצילומים בהמשך הם שלי; הקלקה על התמונות תגדיל אותן)

בשבוע שעבר ביקרתי בהר המנוחות כדי להשתתף בטקס האזכרה השנתי לאבי, משה קרונה ז"ל, שנטמן שם לפני 23 שנים. ניצלתי את ההזדמנות וגררתי את ילדיי נטע והלל כדי לנסות ולאתר את מקום קבורתו של סמולנסקין. 

לא קל היה למצוא את המקום. מאז החלו לקבור בהר המנוחות, מיד לאחר הקמת המדינה, הפך ההר לנקרופוליס ענקית בממדים שקשה בכלל לתאר. למרבית הצער, חברה קדישא של ירושלים, על מגוון עדותיה ופלגיה, עדיין תקועה עמוק בימי הביניים והמידע העצום על הנקברים במקום לא ממוחשב ואיננו זמין. באינטרנט לא תמצאו מיפוי של בית הקברות ושל החלקות השונות שבו, ואין שום דרך לאתר את הקבורים שם באמצעות שמותיהם. זהו מחדל בלתי רגיל ואפשר היה לצפות מהמשרד לשירותי דת שיכְפה זאת על הנהלות החברה קדישא, שמפעילות את בית הקברות וממון אינו חסר להן.

ובכל זאת, מליקוט רמזים שונים התברר לי כי קברו של סמולנסקין נמצא במה שמכונה 'הפסגה'. לא הרחק מאחוזת הקבר של בני משפחת הנשיא השני יצחק בן-צבי ורעייתו רחל ינאית, וסמוך לקברותיהם של נפתלי הרץ אימבר, צבי הרמן שפירא ופרופסור אברהם שלום יָהודה, שגם עצמותיהם הועלו מחו"ל לצורך קבורה שנייה בהר. 

נסענו אפוא אל פסגת ההר ברכבנו (המקום ענק והליכה ברגל לא באה בחשבון, בטח לא ביום חם). מהחניון המערבי ביותר של בית הקברות מטפס כביש צר שעולה לפסגת ההר בכיוון צפון (וסימנך: מימין לכביש, במפלס החניון וליד מבנה השירותים, נמצא קברו של הרב משה בן-טוב, המכונה 'צדיק המזוזות'). ברום ההר הכביש פונה שמאלה (מערבה) וב'צומת' הראשון יש לפנות ימינה (יש שלט קטן שמכוון ל'פסגה'). כביש המגיע בסופו של דבר לכיכר מטופחת ומרווחת, מצוידת בסככת צל ומתקני שתייה, ובה ניתן גם לחנות. 

בכיכר זו קבורים רבים מ'יקירי ירושלים' – ראשי עירייה (גרשון אגרון ומרדכי איש-שלום), שרים (בכור שטרית) ונכבדים אחרים (כמו המלחין פאול בן חיים; הגאוגרפים דוד בנבנישתי ומנשה הראל; איש הרדיו והטלוויזיה יצחק שמעוני, שעל מצבתו נחקק המשפט האלמותי שבו השתמש בתוכנית 'מקבילית המוחות': 'התחלתי ולכן אסיים'; ליה ון ליר, מייסדת הסינמטק, שעל מצבתה עוצב סרט פילם). מכאן חוזרים ברגל מעט אחורה על הכביש שבו נסענו, עד לפנייה שמאלה אל חלקת משפחת בן-צבי, שבה קבורים גם בני משפחתו וקרוביו של הנשיא השני, ובהם אחיו, הסופר אהרן ראובני, והארכאולוג פרופסור בנימין מזר, שהיה גיסו של בן-צבי.

כשיוצאים מחלקת משפחת בן-צבי, פונים ימינה ושביל קצר מוליך אל שער כניסה לחלקת 'חברה קדישא אחידה לעדת הספרדים ובני עדות המזרח'. כאן אמור היה לקום הפנתיאון לגדולי האומה, וכאן נקברו סמולנסקין, שפירא ויָהודה.

התוכנית המקורית הייתה להשאיר את פסגת ההר חשופה ולשמור אותה אך ורק לקבורת 'אנשי שם'. אך מתברר כי זמן קצר לאחר קבורתם של סמולנסקין, א"ש יָהודה ונ"ה אימבר הלך הפנתיאון לאיבוד...

על המשמר, 13 באוקטובר 1953

באוקטובר 1953 דיווח כתב על המשמר, כי כאשר באו אנשי הקרן הקיימת לאתר את המקום המתאים לקבורתו מחדש של צבי הרמן שפירא, הם נדהמו לגלות כי ב'פנתיאון לגדולי האומה' נכרו קברים חדשים ללא היתר.

עשרה קברים – גם אם של פשוטי עם – זה לא כל כך נורא, ואכן עצמותיו של פרופסור שפירא נקברו ממש ליד סמולנסקין, ואילו עצמות פרופסור אברהם שלום יָהודה נטמנו שתי שורות לפניהם. אך במרוצת הזמן עשרת הקברים הללו הפכו לעשרות רבות ואף למאות, וה'פנתיאון' נמחק לחלוטין.

תחילה איתרנו את מצבתו של סמולנסקין. אפשר להשוותה עם התמונה שלמעלה, שנדפסה בספרו של בריינין, ולראות שאכן על הקבר המחודש הונחה המצבה המקורית שהובאה מאיטליה. מן התמונה שצולמה בסוף המאה ה-19 קיבלתי את הרושם שמדובר באובליסק גבוה. ממש לא. המצבה קטנה מאוד ואינה מרשימה כלל.

הכיתוב שעל המצבה, שנחקק לפני יותר ממאה ועשרים שנים, ברור וקריא; לעומת זאת הכיתוב למרגלות המצבה, שנחקק ב-1953 בשם ממשלת ישראל, מטושטש לחלוטין ובלתי אפשרי לקרוא אותו.



השתמשנו בפטנט הידוע לחובבי מצבות עתיקות – שפכנו מים על האותיות השחוקות, והנה הופיעו האותיות מחדש. הצלחתי מיד לזהות שורות משירו של יל"ג 'לְנִשְׁמַת עֹשֵׂה הַשַּׁחַר', שפורסם בפעם הראשונה בשנתון כנסת ישראל, בשנת 1887.

כל ימיך לטובת עמך עמלת / מחוץ ומבית את ריבו רבת / לציון קנאה גדולה קנאת פרץ 

יל"ג, 'לנשמת עושה השחר', כנסת ישראל, א (תרמ"ז), עמ' 287

ובתחתית המצבה הצלחתי בקושי לקרוא את השורות האלה:

עצמותיו / ואבן מצבתו / העלו על ידי / ממשלת ישראל / ממירנו שבאיטליה / לירושלים / ביום ד' בסיון תשי"ב / ת.נ.צ.ב.ה.  

השמש הקופחת ייבשה במהירות את המים והאותיות שוב נעלמו מול עינינו... מה נאמר ומה נדבר? זהו ביזיון שכך נראית המצבה על קבר בעל חשיבות לאומית והיסטורית, שכל כך הרבה מאמצים הושקעו בהבאתה ארצה.

כאמור, ליד סמולנסקין קבור צבי הרמן שפירא:

ושתי שורות לפניהם – 'המלומד פרופסור אברהם שלום יָהודה' (1951-1877), יליד ירושלים, ש'הציל את הישוב מגירוש בימי מלחמת העולם הראשונה'. לחוקר, לפעיל הציוני ולאספן א"ש יָהוּדָה (על שמו יש רחוב בשכונת תלפיות בירושלים, וכולם קוראים לו בטעות שְׁלום יְהוּדָה) הקדשנו בשעתו רשימה בעונ"ש מאת אסא כשר ('הספרים המבויישים שלי: קום התנדב לגדוד העברי'). הוא מת במפתיע ב-13 באוגוסט 1951, בשעה שביקר במעיינות המרפא של העיירה סרטוגה ספרינגס שבמדינת ניו יורק, ונקבר זמנית בניו הייבן. עצמותיו הועלו ארצה באונייה 'אילת', שהגיעה לנמל חיפה וממנה הועברו לקבורה מחדש בהר המנוחות, ב-11 בדצמבר 1952.

אברהם שלום יהודה (מקור: הספרייה הלאומית; אוסף שבדרון)

כדי להגיע למצבתו של אימבר יש לצאת מהחלקה ולחזור לכיכר. בצידה הדרומי-מזרחי של הכיכר נמצא קברו של בעל 'התקווה'.

נפתלי הרץ אימבר, 1906 (מקור: הספרייה הלאומית; אוסף שבדרון)

אימבר שוכן במקום של כבוד סמוך למצבת בזלת נטולת תארים של פרופסור יוסף קלוזנר (1958-1874), שככל הנראה זכה לכבוד זה משום שעמד בראש הוועדה שיזמה את העלאת עצמות אימבר לקבורה בירושלים.

יוסף קלוזנר, בערך 1945 (מקור: הספרייה הלאומית; אוסף שבדרון)

וכך נסגר המעגל שבו פתחנו – שראשיתו בקלוזנר הצעיר, שהתריע על כך שאין מצבה על קברו של סמולנסקין, וסיומו במצבתו של קלוזנר עצמו, לא הרחק ממקום קבורתו המחודשת של סמולנסקין בירושלים.

'אהבת ארץ מולדת': פרץ סמולנסקין ושיר המולדת הראשון

מנשה קדישמן, נוף מולדתי (באדיבות גלריית בידרמן פרייבט ארט קולקשן בע"מ, כפר שמריהו)

מאת אליהו הכהן

שיר עברי אחד, שנכתב באקראי בשנת 1868 בווינה, תחת הכותרת 'אהבת ארץ מולדת', הדהד בתפוצה היהודית במזרח אירופה יותר מאלף מאמרים ומנשרים. זה היה שיר פורץ דרך, שהתפרסם שנים לפני שנטבע המושג 'ציונות', ואף קדם לשירת חיבת ציון. אפשר לראותו כמעין קְדִימוֹן של שירת ההתעוררות הלאומית היהודית. 

את השיר חיבר פרץ סמולנסקין, אז סופר בראשית דרכו, שהיה בן עשרים ושש בסך הכול. סמולנסקין הבליע את זהותו כשחתם על השיר באות ס'.

פרץ סמולנסקין, 1885-1842 (מקור: הספרייה הלאומית; אוסף שבדרון)

עשר שנים לפני ייסוד פתח תקווה ושנתיים לפני הקמת מקווה ישראל, ארבע-עשרה שנים לפני פרסום 'אוטואמנציפציה' של פינסקר, וכימי דור לפני שפרסם הרצל את מחברתו 'מדינת היהודים', טבע סמולנסקין את הצירוף 'אהבת ארץ מולדת' בשירה העברית. רק כעבור עשרות שנים החלה להשתבץ בשירה העברית הלאומית המילה 'מולדת' שלימים התכנסו שיריה תחת ההגדרה 'שירי מולדת'. סוגה זו נפתחת בשירו של אהרן ליבושיצקי 'הוי ערש מולדת, אַת ארץ נחמדת' (1903), ושיאה בשנות השלושים, כאשר התפרסמו שיריהם של שאול טשרניחובסקי 'הוי, ארצי! מולדתי!' (1933) ושל נתן אלתרמן 'שיר בוקר' (או 'שיר מולדת'), ובו השורות הידועות 'אָנוּ אוֹהֲבִים אוֹתָךְ, מוֹלֶדֶת / בְּשִׂמְחָה, בְּשִׁיר וּבְעָמָל' (1934).

את כתב העת השחר יסד סמולנסקין בווינה בשנת 1868 כדי להפיץ באמצעותו את רעיונותיו ואת חיבוריו. עד מהרה הפך השחר לבמה הספרותית החשובה ביותר של יהודי אירופה, והשתתפו בו טובי הסופרים, המשוררים, הוגי הדעות והחוקרים של התקופה. סמולנסקין עצמו פרסם שם את יצירותיו החשובות ביותר והוא גם זה שנשא, לבדו, בעול העריכה וההוצאה לאור. שנים-עשר כרכים עבים נדפסו בעריכתו, ועם מותו, ב-1885, פסק השחר מלהופיע.

השיר 'אהבת ארץ מולדת' נדפס בפתח החוברת הראשונה של השחר (תשרי תרכ"ט, עמ' 4-3), ובוודאי אין זה מקרה שדווקא בו בחר העורך לפתוח את חוברת הביכורים.

בייחוד השפיעו על הקוראים שני הבתים האחרונים של השיר:

בשני בתים אלה מיצה סמולנסקין את השאיפה שבאה אחר כך לידי ביטוי בכתבי היסוד של הציונות: להיות עם ככל העמים היושב על אדמתו בארץ מולדתו. בעת שכתב סמולנסקין את השיר, נראתה שאיפה זו כמשאת נפש רחוקה ממימוש, אך בתוך שנים ספורות היא החלה לצאת אל הפועל, עם הקמת המושבות הראשונות בארץ ישראל.

על פי עדותו בשורות המקדימות את השיר, הוא כתב אותו בעקבות ביקור שערך בגן 'פְּרָאטֶר' (Prater) – הריאה הירוקה של וינה, שהייתה פארק ציבורי כבר בסוף המאה ה-18. זה היה ביום שנאספו בפארק אלפי אנשים לחגיגת 'מוֹעֵד הרובים' (Schützenfest), תחרות צלפים עממית שהייתה (ועדיין) מקובלת במרחב התרבות הגרמני. נסער ונרגש צפה סמולנסקין בהמון החוגג. מכל עבר נשמעו שירים עליזים בגרמנית, שהציתו אש בעצמותיו והעלו על זיכרונו את ירושלים החרבה. 'אז עלה זכרון ירושלים בעת מועדיה על לבי ואשיר את השיר הזה'.

הפראטר, 1794 (מקור: ויקיפדיה)

הגם שהשיר מעולם לא הולחן, מילותיו ליוו את ראשיתה של התנועה הציונית ועוררו את הלבבות כצליליו של שיר זמר כובש לב, המפכים לאורך ימים ושנים.

כאמור, שבע-עשרה שנים התמיד סמולנסקין לשאת בעול עריכת השחר. בכתב העת הזה נדפסו מאמרים מכוננים גם בתולדות המהפכה הציונית, בהם מאמרו הראשון, מפלס הדרך, של אליעזר בן יהודה 'שאלה נכבדה' (1879). ועל אף שרחובות רבים בארץ קרויים על שמו של פרץ סמולנסקין, דומני כי תרומתו ללבלוב הרעיון הציוני לא הובלטה דיה. 

כך, למשל, נשכחה העובדה שהוא שימש זרז להתאגדותם של סטודנטים יהודים ברוסיה, שבעקבותיה קמה תנועת ביל"ו. 'הרוח הלאומי אשר הטיף לנו סמולנסקין בכל חוברות "השחר", עשה את שלו' – העיד מרדכי בן הלל הכהן (1936-1856), שנמנה עם פעילי חיבת ציון באותה עת (לוח אחיאסף, ח, תרס"א, עמ' 149).

בביקור שערך סמולנסקין ב-1880 באוניברסיטאות של סנקט פטרבורג ושל מוסקבה, כדי לקבץ מנויים לעיתונו השחר, הקיפו אותו סטודנטים יהודים בהתרגשות ובהתלהבות ונשאו אותו על כפיים. לאות הוקרה העניקו לו הסטודנטים במוסקבה שי – עט יקר מצופה זהב שעליו חרטו: 'וּפְדוּיֵי יְהוָה יְשׁוּבוּן וּבָאוּ צִיּוֹן בְּרִנָּה' (ישעיהו, נא 11), פסוק שהלם את המסר שהפיץ סמולנסקין בנאומיו ובכתיבתו. הוא עצמו סיפר על כך בהערה למאמרו 'נחפשה דרכינו', שהתפרסם באותה שנה (השחר, י, 1880): 

הכבוד הגדול אשר פזרו לי במלא הפנים בפעטערסבורג ומאסקוי, כבוד אשר לא נעשה עוד לשום סופר עברי, ידעתי גם ידעתי כי לא לי הוא כי אם להדעה אשר אחזו בה, כאשר השמיעו בפומבי התלמידים מהאוניווערזיטאֶט אשר הריעו לקראתי הידד וישאוני על כפים לבית התפלה, וכאשר השמיעו מדברותיהם בעת הארוחה אשר הכינו לכבודי בפעטערסבורג נכבדי העדה ומשכיליה [...] והאחרון הגדיל הלא הוא המשורר הנפלא ה' ש"ז לוריא, אשר דיבר בדברים חוצבים להבות אש, ויאמר כי כל הכבוד אשר יפזרו לכותב הדברים האלה הוא יען כי הוא סלל מסלה להרעיון כי עַם אנחנו ויען כי הראה אומץ לבו להדיח את בן-מנחם [מנדלסון] משאתו ועל זאת עלינו לרוממו – וכל השומעים קראו 'הידד', והתלמידים בבית-מדרש החכמות במאסקיי, יותר מארבעים, אשר קדמו פני בבואי הקריבו לי אשכר: עט זהב מעש אמן נפלא, חרתו עליה לאות את הפסוק 'ופדויי ה' ישובון ובאו ציון ברנה'. 

מאה שנה ויותר לאחר מכן, בשנת 1992, הגיש מנחם מיכלסון ב'קול ישראל' תוכנית בשם 'כמעט שבת', שהוקדשה לפרץ סמולנסקין. הוא סיפר עליו, קרא מיצירותיו, ובין היתר סיפר על עט הזהב שקיבל כשי. תוך כדי שידור התקשרה לאולפן אשה נרגשת ואמרה: 'ברגע זה אני מחזיקה בידי את העט'. האשה סירבה להזדהות, אך אמרה שאיננה קרובת משפחה של סמולנסקין. בעלה – כך סיפרה – הוא בן העיר מֶרָאנוֹ (מֶרָאן) שבדרום טירול (היום בצפון איטליה), שבה שהה סמולנסקין בימיו האחרונים ובה גם נקבר. רכושו הדל של סמולנסקין, שנותר אחריו, נמסר כנראה לקהילה היהודית המקומית, וכך הגיע העט אל סבו של בעלה, שהוריש אותו לצאצאיו. האם ידוע למישהו מקוראינו היכן נמצא היום פריט סמלי זה מימי הערש של הציונות?

פרץ סמולנסקין בסדרת גלויות סופרים, הוצאת' התחייה' (א' רובינזון, סטניסלבוב), ראשית המאה ה-20

בדור שקדם להרצל, נחשב סמולנסקין לחוזה. הסופר והעיתונאי שמואל לייב ציטרון (1930-1860), מפעילי חיבת ציון בראשיתה, כינה אותו 'נביא התחייה הראשון' ('קטעים', האשכול, ה, תרס"ה, עמ' 89; ושם גם התייחסות לשירו 'אהבת ארץ מולדת'). דברים דומים כתב עליו ביידיש הסופר הגליצאי גרשם באדר: 'סמולנסקין היה בעיניי הנביא הגדול בכל תקופת חיי ... [מאמרו] "עם עולם" הניח את אבן הפינה הראשונה בתודעת הלאומיות היהודית שלי והיה אבן יסוד באמונתי בנצחיות העם היהודי' (מײַנע זכרונות, בואנוס איירס, תשי"ד, עמ' 255). סמולנסקין היה גם מחברו של 'נקם ברית' (השחר, 1883), שנכתב בעקבות הפרעות בדרום רוסיה, ומקובל לראות בו את הסיפור הציוני הראשון.

שער הגיליון הראשון של 'השחר'. כתב העת נדפס בדפוס שלוסברג ולא בדפוס בְּרֶג בו עבד סמולנסקין.

את רשימותיו להשחר חיבר סמולנסקין בעת ששימש מנהל המחלקה העברית בבית הדפוס הנודע של גיאורג בְּרֶג בוינה. הוא כתב אותן בחטף, תוך כדי עבודתו המייגעת שהעסיקה אותו מבוקר עד ערב, ומסרן ישר להדפסה ללא תיקונים. כך גם לגבי יצירותיו הספרותיות, כמו התועה בדרכי החיים, קבורת חמור, גְּמוּל ישרים או הירושה, שרובן נכתבו בהינף יד, ללא טיוטות מקדימות, ועל כן סבלו מהעדר עריכה וממבנה מסורבל שהכביד את הקריאה בהן.

על אף שבראשית צעדיו פקפק סמולנסקין בסיכוייה של הלשון העברית לקום לתחייה, הוא לא רק כתב בעברית (ולא ביידיש), אלא גם דיבר עברית שוטפת – דבר נדיר לפני שהתעוררה התנועה להחייאת הדיבור העברי. לדברי ראובן בריינין, שבשנת 1896 פרסם את הביוגרפיה הראשונה של סמולנסקין (פרץ בן משה סמולנסקין: חייו וספריו, ורשה: תושיה, תרנ"ו), כבר בשנת 1867, בעת טיוליו בטבע עם המשכיל הגליצאי אברהם קרוכמל (בנו של רנ"ק), שוחחו שני המלומדים בעברית בלבד.

סמולנסקין גם עמד בקשר רצוף עם חוקר ארץ ישראל הירושלמי, אברהם משה לונץ. בשנת 1882 ראה אור בבית הדפוס שניהל סמולנסקין בווינה, הכרך הראשון בסדרת השנתונים ירושלים – מפעלו החלוצי של לונץ, שהיה ראשון מסוגו בשפה העברית (שנים-עשר הכרכים הנוספים כבר נדפסו בירושלים, בבית הדפוס שיסד לונץ). מאמצים עילאיים השקיע סמולנסקין בהדפסת כרך זה, ובייחוד בהכנת מפה עברית מעודכנת של ארץ ישראל, שהייתה אמורה להיכלל בו, ולבסוף, בגלל קשיים טכניים, נאלץ לוותר על הדפסתה.

שער הכרך הראשון של 'ירושלים', תרמ"ב. למטה: 'בדפוס של געאָרג בראֶג (המנהל פ. סמאָלענסקין)'

בהקדמה לכרך הראשון כתב סמולנסקין:

הספר הזה אשר אקריב לפניך כיום, קורא יקר, יהיה הראשון לאחיו אשר יבואו אחריו, ואשר מטרתם להאיר על דרכי ארץ הקודש, מצבה ומה העם היושב בה [...] אם כי גלינו מארץ חמדה זאת והננו נודדים בגויים, בכל זאת אין לנו לבוש בצור מחצבתנו זה, בהביטנו לאחור אל ערש ילדותנו. ואף כי היום, אשר עיני רבים נשואות לשוב ולרשת את הארץ, עתה עלינו החובה להפיץ אור נאמן על כל אורחות הארץ.

משפטים אלה נכתבו ערב ייסודן של המושבות ראשון לציון, ראש פינה וזיכרון יעקב.

איש חמודות יפה תואר, כריזמטי, אהוב ונערץ היה סמולנסקין. ראובן בריינין תיאר אותו כאיש רעים להתרועע, חובב שירה וזמר, 'מבקר תמיד בבתי שיר וזמרה אשר אהב עד מאד' (התורן, ד).

דיוקנו של סמולנסקין (כנסת ישראל, א, תרמ"ז, עמ' 252-251)

סמולנסקין מת ממחלת השחפת בטרם עת, בט"ז בשבט תרמ"ה (1 בפברואר 1885), כאשר היה בן 43 בסך הכול, והובא למנוחות, כאמור לעיל, בעיירת המרפא האוסטרית (לשעבר) מֶרָאן שבה נפטר. זה היה טקס עגום ומְעוּט משתתפים. פחות ממניין אנשים ליווהו בדרכו האחרונה ואיש לא נשא הספד על קברו. פרשת הקמת המצבה על קברו במראן וקבורתו המחודשת בירושלים בשנת 1952 אינה עניין לכאן והיא תידון ברשימה נפרדת של דוד אסף.

סמולנסקין מת עני ואביון וככל הנראה לא הניח אחריו מאומה. הרב והמחזאי יהודה לייב לנדא כתב בספרו, כי 'במותו לא השאיר למשפחתו אפילו מזון סעודה אחת, והפרופסורים דוד צבי מילר וזליגמן הילר נאלצו לקבץ נדבות בשבילה בפומבי ובקולי קולות' (וידויים: מכתבים על דבר היהדות והיהודים בזמן הזה, וינה, [1930], עמ' 41). כאמור, עם מותו הקיץ הקץ גם על מפעל חייו – השחר. המשורר מנחם מנדל דוליצקי (מחבר 'ציון תמתי'), שבעצמו הספיק לפרסם מפרי עטו בהשחר, קונן על סמולנסקין מרחוק (הוא גר אז במוסקבה), כאשר הגיעה אליו השמועה על מותו. הנה קטע קצר מהשיר:

המליץ, 20 בפברואר 1885, עמ' 175-173

גרשם באדר רשם בזיכרונותיו, כי כאשר הגיעה אליו הידיעה על מות סמולנסקין הוא פרץ בבכי מר. 'מעולם לא בכיתי כך', כתב, 'לא לפני כן ולא אחרי כן. לא כשמת אבי ולא כשמת בני'. רעייתו וילדיו של סמולנסקין לא היו בלווייתו ובאדר הרגיש שהוא בוכה במקומם (מײַנע זכרונות, עמ' 254-253). 

גם יהודה ליב גורדון (יל"ג), 'אביר סופרי ההשכלה', הקדיש לסמולנסקין שיר אֵבֶל מליצי: 'לְנִשְׁמַת עֹשֵׂה הַשַּׁחַר' (נדפס בפעם הראשונה בספר השנה כנסת ישראל שבעריכת שפ"ר, א, ורשה, תרמ"ז, עמ' 288-287). בין היתר התייחס יל"ג לקנאת ציון של פרץ סמולנסקין, שכמשה רבנו ראה את הארץ מנגד ואליה לא בא:

כנסת ישראל, א, תרמ"ז, עמ' 288

שירו של יל"ג הולחן בידי דוד קבונובסקי ונדפס בדפרון מיוחד עם תווים שיצא ביקטרינוסלב בשנת 1892 (שער ברוסית, מילות השיר בעברית ותווים). קבונובסקי היה מלחין יהודי-רוסי שהלחין והקליט שירים עבריים אחדים בתקופת חיבת ציון. האם גם שרו את השיר הזה? ואם כן, מי, מתי והיכן? לפי שעה, זאת לא נדע. אך עצם ההלחנה והדפסת הדפרון מעידים על חשיבותו של השיר בעיני המלחין. 

תוספת לאחר הפרסום: רק שאלנו אם גם שרו שיר זה, והנה מצא דוד אסף עדות מעניינת, שהתפרסמה בעיתון הצפירה בשנת 1895. מן העדות עולה כי בהתכנסות שהייתה באודסה לרגל יום השנה העשירי למות סמולנסקין שר קבונובסקי את השיר בפני באי האספה, ואחריו שיר חדש נוסף בשם 'בנשף בערב', שאותו הלחין מתוך הרומן 'התועה בדרכי החיים' של סמולנסקין. עיננו הרואות אפוא כי השיר הושר גם הושר.

הצפירה, 17 במרס 1895, עמ' 238

'לנשמת עושה השחר' נמנה עם שירי הזמר העבריים המקוריים (מילים וגם לחן) הראשונים של תקופת העלייה הראשונה. הדפרון עם השיר נשלח ארצה על ידי המלחין לחבריו שהיו בין מקימי רחובות, בתקווה שישירו את השיר. אבל זה לא קרה ולהערכתי השיר מעולם לא הושר ולא הוקלט בארץ, למעט הקלטה פרטית יחידה של הלחן שנעשתה לפני כשלושים שנה. ומעשה שהיה כך היה: הפסנתרן, המלחין, המנצח והמעבד שמעון כהן ביקר אותי בביתי, ואז שמתי לפניו ערימת לחנים מתקופת חיבת ציון, שמעולם לא הוקלטו בארץ, וביקשתיו שינגן אותם בצורה ספונטנית. שמעון נעתר לבקשתי ואני הקלטתי את נגינתו על סלילי הקלטה של פעם.

הנה אפוא, בהשמעת בכורה, היצירה 'לנשמת עושה השחר' של דוד קבונובסקי, כ-125 שנים לאחר הלחנתה. אומנם רק כארבעים שניות, אך בהחלט ניתן לעמוד על יופיה:

מעניין כי לצד שם המחבר (יל"ג) ושם המלחין (קבונובסקי) נרשם בדפרון גם שמו של המעבד א' דונָיֶיבסקי. לא מדובר כמובן באיסאק דונייבסקי המפורסם, המוכר לנו מעשרות שירים (בהם 'רינה'), שעדיין לא בא לאוויר העולם, אלא במוזיקאי אחר, איש המאה ה-19, שעיבד וכינס שירים ביידיש ויצירות ליטורגיות. קרבתו לדונייבסקי המפורסם אינה ברורה, אבל אפשר להניח שמדובר באותו גזע משפחה.

דפרון 'לנשמת עושה השחר', יקטרינוסלב 1892 (אוסף אליהו הכהן)

ולסיום נעיר כי סמולנסקין אומנם היה הראשון שהשתמש בצירוף 'אהבת ארץ מולדת' בשירה הלאומית, אך בעצם השימוש בצירוף זה קדם לו לא אחר מאשר הרב יהודה חי אלקלעי (1878-1798), רבה של קהילת זֶמְלִין הסמוכה לבלגרד (היום סרביה). 

אלקלעי, שנחשב אחד ממבשרי הציונות, נולד בסרייבו, אך מגיל 11 גדל והתחנך בירושלים העתיקה. בערוב ימיו הוא שב ועלה ארצה (1874), התגורר תחילה ביפו, אחר כך בירושלים, ונקבר בהר הזיתים. 

בחוברת צנומה בשם קול מבשר, שראתה אור בלייפציג שבגרמניה בשנת 1852, כתב אלקלעי בעמוד השער, מתחת לכותרת הספר, את כותרת המשנה: 'על אהבת ארץ מולדת'. מעט עותקים נותרו מחוברת זו – לדעת החוקר א"מ הברמן, הוא בּוֹעַר בשל חרם שהטילו עליו ראשי האורתודוקסיה היהודית בגרמניה, שהאשימו את אלקלעי בעילויו של הסולטן הטורקי עבד אל-מג'יד לדרגת משיח צדקנו – ובכולם, כנראה, חסר דף השער. ועם זאת, נוסחה של כותרת המשנה השתמר בבירור ברישומי קטלוג הספרים העבריים של יצחק אייזיק בן-יעקב:

יצחק אייזיק בן-יעקב, אוצר הספרים, וילנה 1880, עמ' 521, מס' 143

הרב יהודה אלקלעי ורעייתו