'עֲלֵי קֶבֶר קְדוּמִים תֶּאֱבַל מַצֶּבֶת': בעקבות קברו של פרץ סמולנסקין

פרץ סמולנסקין (מקור: הספרייה הלאומית; אוסף שבדרון)

רשימתו של אליהו הכהן, שהתפרסמה כאן בשבוע שעבר ועסקה בשיר 'אהבת ארץ מולדת' של פרץ סמולנסקין (1885-1842), הביאה אותי להתחקות אחר גלגולי קבורותיו. 'קבורותיו' בלשון רבים, כי סמולנסקין נקבר פעמיים: לראשונה ב-1885, במקום מותו, בעיירת המרפא היפה מֶרָאנוֹ (מֶרָאן) שבדרום טירול (היום בצפון איטליה), ובשנית ב-1952, בירושלים, שבה מעולם לא היה בחייו.

א. הקבורה במֶרָאנוֹ, 1885

נוף פנורמי של העיירה מראנו (מקור: ויקיפדיה)

בט"ז בשבט תרמ"ה (1 בפברואר 1885) מת סמולנסקין במֶרָאנוֹ. בודד, עני וחסר כל, הרחק מביתו שבווינה ומבני משפחתו. הוא הגיע לשם כשלושה וחצי חודשים קודם לכן, בהוראת רופאיו-ידידיו, שאף אספו למענו סכום כסף שבעזרתו יוכל לכלכל את עצמו שם. לוויתו הייתה מעוטת משתתפים, ורק אחיו ליאון וידידו הסופר זליגמן הֶלֶר הגיעו מווינה. איש מאלפי מעריציו ברוסיה לא ידע על מותו וממילא איש מהם גם לא השתתף בלוויה.

הלצה ידועה, שפרץ סמולנסקין עצמו הכירה עוד בחייו, קיבלה עתה משמעות מקאברית:

מרדכי ליפסון, מדור דור, א, תל אביב 1929, עמ' 77, מס' 194

מיד לאחר היוודע דבר מותו פשט האבל בתפוצות ישראל. יוסף קלוזנר העיד: 'ידועים לי כמה מחובבי ציון, שישבו "שבעה" עליו, לאחר שנודעה להם פטירתו, כעל אב או אח שמת' (היסטוריה של הספרות העברית החדשה, ה, תש"ט, עמ' 199). בד בבד החל מבצע איסוף כספים לתמיכה באלמנתו ובחמשת ילדיו ולהדפסה מחודשת של כתביו. במבצע זה השתתפו פשוטי-עם לצד פילנטרופים יהודיים ידועים, כמו לזר פוליאקוב וקלונימוס זאב ויסוצקי (ראו למשל: 'אות זכרון', המליץ, 20 במרס 1885; 'לתמיכת בית סמאלענסקין', המגיד, 26 במרס 1885).

ככל הנראה, בשל ריחוק המקום ובשל העדר אמצעים כספיים לא היה מי שידאג להקים מצבה ראויה לשמה על הקבר. תשע שנים לאחר מות סמולנסקין חיבר יוסף קלוזנר הצעיר (אז בדיוק בן עשרים) מאמר מקיף לזכרו ובו מחה על כך:

פה אמצא לנכון להזכיר עוד הפעם את יום מלאת יובל שנים להולדת סמולנסקין ... גם להעיר כי עד היום אין עוד אף מצבת אבן להעברי הגדול במיראן, ששם גוע הרחק מקרוביו ואוהביו בתור קרבן הלאום – מצבה, אשר גם הקל שבקלים בעמנו יזכה לה. 

('עוד על דבר סמולנסקין' , המליץ, 29 במרס 1894, עמ' 2-1. קלוזנר גרס כי סמולנסקין נולד ב-1840, ראו בספרו היסטוריה של הספרות העברית החדשה, ה, תש"ט, עמ' 22-20)

האם אכן לא הוקמה מצבה על הקבר? 

בליל י"ז בשבט תרנ"ה (1895) נערכה באודסה אספה לזכרו של סמולנסקין, במלאת עשור למותו (המרצה הראשי היה יוסף קלוזנר, שידו הייתה כנראה בכל), ושוב נשמעה התביעה להקים מצבה על קברו של הסופר הנערץ. ממכתב ששלח לאסיפה העיתונאי הגליצאי גרשם באדר נודע לנאספים כי יש מצבה על הקבר, אך 'הכתובת שעל גבה קטנה', ואחראית לה אלמנתו (לאונורה), שדחתה תרומות להקמת מצבה מכובדת יותר.

הצפירה, 17 במרס 1895, עמ' 2

הסופר ראובן בריינין (1939-1862), גדול מעריציו של סמולנסקין ומחבר הביוגרפיה הראשונה עליו, טרח גם הוא להזים את דברי קלוזנר. בספרו פרץ בן משה סמולנסקין: חייו וספריו, שראה אור לראשונה ב-1896, סיפר בריינין כי על הקבר נקבעה מצבה פשוטה, 'קטנה ושפלה'. האֶפִּיטָף חובר על ידי אחיו הבכור של הסופר, יהודה לייב (ליאון) סמולנסקין (1928-1836):

ראובן בריינין, פרץ בן משה סמולנסקין: חייו וספריו, ורשה: תושיה, תרנ"ו, עמ' 160

אולם כדאי לשים לב למילה 'עתה' ('על קברו של פ"ס ניצבה עתה מצבת אבן'), שמרמזת כי ייתכן שקלוזנר צדק, והנחת המצבה על הקבר נעשתה זמן רב לאחר מותו של סמולנסקין, ואולי אף בעקבות מאמרו. לבריינין היה חשוב להפריך את השמועה, שכנראה עשתה לה כנפיים, ועל כן ביקש משמואל אבא הורודצקי (1957-1871) – אז צעיר בן 25 ולימים חוקר ידוע של החסידות – שביקר אז במראנו (ראו: ש"א הורודצקי, 'מכתבי סופרינו', הצפירה, 13 בנובמבר 1896, עמ' 1166), שיזמין צלם מקצועי כדי להנציח את המצבה. הורודצקי עשה כך, שלח לבריינין את התמונה וזה הדפיסה בספרו:

צילום המצבה מתוך ספרו של בריינין

בשנת 1896 פרסם בריינין, בחוברת ג' של כתב העת הספרותי שערך, 'ממזרח וממערב', שיר של משורר צעיר ולא ידוע מאודסה ושמו יהושע דוידוביץ (1896-1868).  בשירו דמיין המשורר את מסע הלוויה של סמולנסקין, בן הארבעים שמת משחפת.

ממזרח וממערב, ג (1896), עמ' 8 (תודה לפרופסור אבנר הולצמן)

מיטב השיר – כזבו. כפי שראינו בלוויתו של סמולנסקין לא השתתפו לא אשתו ולא ילדיו... מה שטרגי יותר הוא שאותו דוידוביץ מת בעצמו באותה שנה, בן 28 בלבד, וספק אם ראה את שירו בדפוס.

עשר שנים לאחר מכן, בשנת 1905, הגשים בריינין את חלומו ונסע לראשונה בחייו למראנו המושלגת, כדי לעלות על קברו של האדם שכה העריץ. את חוויותיו הוא תיאר ברשימה יפה, 'על קברו של פרץ סמולנסקין', שאותה פרסם בעיתון הווילנאי 'הזמן' (25 בינואר 1905) לקראת יום השנה העשרים למות סמולנסקין. הנה קטעים קצרים ממנה:

מרגע הראשון לבואי מרנה לא מצאתי מנוחה בנפשי. נכספתי ללכת אל קברו של פרץ בן משה סמולנסקין, לראות בעיני את גל העפר, שבו שמורים שרידי הגוף של סופרנו הגדול. דמותו הרוחנית התיצבה לגגד עיני, והטרגדיה הנוראה של גסיסתו במקום הזה לא משה מזכרוני. עיף ויגע מעמל דרך רחוקה עליתי על מטתי, אולם שנתי נדדה. מחשבות 'שחורות' נקרו כעורבים את מוחי: מי יודע אם לא בחדר הזה שאני שוכב התאבק סמולנסקין עם מר המות ... מדוע לא הכירו את גדלו של סמולנסקין בחייו ולא הקימו לו מצבה אחרי מותו?  

בתום ארוחת הבוקר בקשתי את אחדים מבני שולחני, י‬הודים צעירים בני רוסיא, ללכת אתי אל קברו של סמולנסקין. רוב בני השלחן לא ידעו מי הוא סמולנסקין, ‬ובפעם הראשונה שמעו את שמו ... יצאתי בעצמי לבקש את בית העלמין העברי.

בדרכו לבית העלמין פגש בריינין חולים רבים שטיילו על שפת הנהר פָּאסֶר ובתוכם גם קבוצה של יהודים שהכיר וביניהם גם 'קוראים נכבדים'. בריינין הציע להם להתלוות אליו, ושוב נכזבה תקוותו. איש מהם לא התעניין בכך. הם העדיפו לטייל לאתרי טבע או לבית הקפה, 'ורק שתי נשים צעירות "קוראות עבריות". נלוו אלי'.

הטיילת על שפת נהר פָּאסֶר במראנו (מקור: ויקיפדיה)

וממשיך בריינין:

כעבור עשרה רגעים כבר היינו בבית העלמין. השער היה סגור, אך השוער, נוצרי, מיהר לפתוח לפנינו את בית המועד לכל חי, בתקותו לקבל 'כסף השתיה'.‬ לא רחוק מן השער מצאנו את קברו של סמולנסקין בתוך שורות של קברות יהודי רוסיא, אורחים שמתו במרן. על קברו של סופרנו הגדול עומדת מצבה קטנה ודלה, אבן פשוטה ובלי כל גדר ועליה חרותים חרוזים עוד יותר דלים ... בהיותי נער וקראתי את 'התועה [בדרכי החיים]', כמעט הסיפור הראשון שקראתי בימי חיי, נולד בלבי החפץ לראות את פני יוצרו. חפצי זה לא נתמלא. סמולנסקין מת, ואנכי כתבתי תולדותיו ואת פניו לא ראיתי בחייו. 

עתה עמדתי על יד קברו, כעבור י"ט שנה אחרי מותו. זהו אמנם ביקור מאוחר מעט, אבל ברגע ההוא הרגשתי כי אחד מצרכי נפשי נתמלא. בעיני 'הקוראות העבריות' שעמדו על יד גל העפר הקטן של הסופר הגדול נראו דמעות, מלבן התפרצו גם אנחות. ואנוכי לא נאנחתי, וגם לא בכיתי. קפוא הייתי על מקומי ... כמה עמדתי על יד קברו של סמולנסקין לא אדע, אבל יודע אנכי כי באותו המעמד הרגשתי בנפשי יסורים ומכאובים של דור שלם, טרגדיה של אלפים שנה.

ראובן בריינין (מקור: הספרייה הלאומית;  אוסף שבדרון)

עוד פרטים מעניינים על ימיו האחרונים של פרץ במראנו התפרסמו בעיתון הצפירה בשנת 1928 על ידי כותב שהסתתר תחת השם ש. ר-ן (לחיצה על האיור תגדיל אותו):

הצפירה, 13 באפריל 1928, עמ' 2

על פרשת המצבה במראנו ועל מקצת גלגוליה כתב גם א"ר מלאכי, 'על מצבת סמולנסקין', חרות, 2 באפריל 1965, עמ' 5.

ב. ארונו הגיע: הקבורה בירושלים, 1952

ברחוב סמולנסקין בירושלים נמצאת הכניסה לבית ראש הממשלה (שבטעות מכונה בתקשורת הישראלית, 'הבית ברחוב בלפור', על שם הרחוב הסמוך). שנת הולדתו של סמולנסקין שנרשמה על השלט (ת"ר / 1840) היא על פי שיטת קלוזנר (צילום: דוד אסף).

בול סמולנסקין שהנפיקה הקק"ל בשנת 1952 (מקור: סלקק"ל)

בשנת 1952, ארבע שנים לאחר הקמת המדינה, פרעה מדינת ישראל את חובה לסמולנסקין. ביזמתם של המשורר דוד שמעוני (אז ראש אגודת הסופרים), יו"ר הכנסת יוסף שפרינצק, ושר החינוך והתרבות, ההיסטוריון פרופסור בן-ציון דינור (דינבורג), הועלו עצמותיו של סמולנסקין ארצה לקבורה מחודשת. 

ב-25 במאי 1952 עגנה בנמל חיפה האונייה 'קדמה' ועליה ארונו של סמולנסקין, שבמהלך כל הנסיעה היה על גשר הפיקוד מוקף במשמר כבוד של מלחים וקצינים.

שלושה ימים אחר כך, בד' בסיון תשי"ב (28 במאי 1952), נערך טקס הקבורה בהר המנוחות בירושלים (השם המדויק הוא 'הר מנוחות', אך שבשתא כיוון דעל – על), במתחם שתוכנן להיות 'פנתיאון גדולי האומה'. כשנה מאוחר יותר, בח' באייר תשי"ג (23 באפריל 1953), ייקבר לא הרחק משם נפתלי הרץ אימבר (1909-1856), מחבר 'התקווה', שעצמותיו הועלו מניו-יורק; שמונה חודשים אחר כך, בי"ט בטבת תשי"ד (25 בדצמבר 1953), ייקבר ליד סמולנסקין, צבי הרמן שפירא (1898-1840), הוגה רעיון הקרן הקיימת לישראל, שעצמותיו הועלו מקלן שבגרמניה. 

מסע הלוויה של סמולנסקין התחיל בנמל חיפה, לשם הובא ארונו. לאחר טקס קצר בעיריית חיפה נסע הארון לעיריית תל אביב, שם הספידוהו ראש העיר ישראל רוקח והמשורר שמעוני, ואחר הצהריים הגיע הארון לירושלים, שם תוכננו לו שלוש תחנות: במשרד החינוך והתרבות, ברחבת המוסדות הלאומיים ובהר המנוחות.

מודעה המפרטת את סדרי הלוויה (מקור: הספרייה הלאומית; אוסף האפמרה)

מודעה הקוראת לתושבי ירושלים להשתתף בלוויה (מקור: הספרייה הלאומית; אוסף האפמרה)

מבצע העלאת העצמות, הקבורה המחודשת והסרת הלוט, שנה וחצי לאחר מכן, לוו בשמועות ושערוריות. אליהו הכהן כתב לי, כי במו אוזניו שמע מדב סדן שעצמות סמולנסקין אבדו בדרכן ארצה בנסיבות מסתוריות, וגופתו של אדם אחר הונחה בקברו. טענה זו לא אומתה אף פעם והמקור לשמועה זו קשור, כנראה, למעשה שהיה: כאשר הגיעו למראנו נציגיה הרשמיים של ישראל, בראשות המשורר ש. שלום, התברר להם כי עצמות סמולנסקין כבר הוצאו מקברו בלי פיקוח. 

יו"ר הכנסת יוסף שפרינצק מספיד את סמולנסקין בחצר המוסדות הלאומיים, 28 במאי 1952 (מקור: הארכיון הציוני המרכזי)

על המשמר, 21 בינואר 1954

שנה וחצי אחר כך, ב-20 בינואר 1954, נערך טקס קצר (בשל מזג האוויר הסוער) של הסרת הלוט מעל המצבה המקורית שהובאה מאיטליה. 

עיתון 'על המשמר' דיווח למחרת, כי אנשי חברה קדישא בירושלים ניסו למנוע את הקמת המצבה בנימוקי שוא, וכך ביקשו לנקום בסמולנסקין את עלבון אבות אבותיהם, שתוארו על ידו באכזריות נוקבת ברומן 'קבורת חמור': 

עוד על קבורתו מחדש של פרץ סמולנסקין ראו בספרו החדש של דורון בר, אידאולוגיה ונוף סמלי: קבורתם בשנית של אנשי שם יהודים באדמת ארץ ישראל, 1967-1904, מאגנס, תשע"ה, עמ' 86-64.


ג. אחרי מות, 2016 

מהפנתיאון יש נוף נפלא של הרי ירושלים 
(הכותב ובתו נטע, יוני 2016; כל הצילומים בהמשך הם שלי; הקלקה על התמונות תגדיל אותן)

בשבוע שעבר ביקרתי בהר המנוחות כדי להשתתף בטקס האזכרה השנתי לאבי, משה קרונה ז"ל, שנטמן שם לפני 23 שנים. ניצלתי את ההזדמנות וגררתי את ילדיי נטע והלל כדי לנסות ולאתר את מקום קבורתו של סמולנסקין. 

לא קל היה למצוא את המקום. מאז החלו לקבור בהר המנוחות, מיד לאחר הקמת המדינה, הפך ההר לנקרופוליס ענקית במימדים שקשה בכלל לתאר. למרבית הצער, חברה קדישא של ירושלים, על מגוון עדותיה ופלגיה, עדיין תקועה עמוק בימי הביניים והמידע העצום על הנקברים במקום לא ממוחשב ואיננו זמין. באינטרנט לא תמצאו מיפוי של בית הקברות ושל החלקות השונות שבו, ואין שום דרך לאתר את הקבורים שם באמצעות שמותיהם. זהו מחדל בלתי רגיל ואפשר היה לצפות מהמשרד לשירותי דת שייכפה זאת על הנהלות החברה קדישא, שמפעילות את בית הקברות וממון אינו חסר להן.

ובכל זאת, מליקוט רמזים שונים התברר לי כי קברו של סמולנסקין נמצא במה שמכונה 'הפסגה'. לא הרחק מאחוזת הקבר של בני משפחת הנשיא השני יצחק בן-צבי ורעייתו רחל ינאית, ובסמוך לקברותיהם של נפתלי הרץ אימבר, צבי הרמן שפירא ופרופסור אברהם שלום יָהודה, שגם עצמותיהם הועלו מחו"ל לצורך קבורה שנייה בהר. 

נסענו אפוא אל פסגת ההר ברכבנו (המקום ענק והליכה ברגל לא באה בחשבון, בטח לא ביום חם). מהחניון המערבי ביותר של בית הקברות מטפס כביש צר שעולה לפסגת ההר בכיוון צפון (וסימנך: מימין לכביש, במפלס החניון וליד מבנה השירותים, נמצא קברו של הרב משה בן-טוב, המכונה 'צדיק המזוזות'). ברום ההר הכביש פונה שמאלה (מערבה) וב'צומת' הראשונה יש לפנות ימינה (יש שלט קטן שמכוון ל'פסגה'). כביש זה יגיע בסופו של דבר לכיכר מטופחת ומרווחת, מצוידת בסככת צל ומתקני שתייה, ובה ניתן גם לחנות. 

בכיכר זו קבורים רבים מ'יקירי ירושלים' – ראשי עיר (גרשון אגרון ומרדכי איש-שלום), שרים (בכור שטרית) ונכבדים אחרים (כמו המלחין פאול בן חיים; הגאוגרפים דוד בנבנישתי ומנשה הראל; איש הרדיו והטלוויזיה יצחק שמעוני, שעל מצבתו נחקק המשפט האלמותי שבו השתמש בתכנית 'מקבילית המוחות': 'התחלתי ולכן אסיים'; ליה ון ליר, מייסדת הסינמטק, שעל מצבתה עוצב סרט פילם). מכאן נחזור ברגל מעט אחורה על הכביש שבו נסענו, עד לפנייה שמאלה אל חלקת משפחת בן-צבי, בה קבורים גם בני משפחתו וקרוביו של הנשיא השני, ובהם אחיו, הסופר אהרן ראובני, והארכאולוג פרופסור בנימין מזר, שהיה גיסו של בן-צבי.

כשיוצאים מחלקת משפחת בן-צבי פונים ימינה ושביל קצר מוליך אל שער כניסה לחלקת 'חברה קדישא אחידה לעדת הספרדים ובני עדות המזרח'. כאן אמור היה לקום הפנתיאון לגדולי האומה, וכאן נקברו סמולנסקין, שפירא ויָהודה.

התוכנית המקורית הייתה להשאיר את פסגת ההר חשופה ולשמור אותה אך ורק לקבורת 'אנשי שם'. אך מתברר כי זמן קצר לאחר קבורתם של סמולנסקין, א"ש יָהודה ונ"ה אימבר הלך הפנתיאון לאיבוד...

על המשמר, 13 באוקטובר 1953

באוקטובר 1953 דיווח כתב העיתון 'על המשמר', כי כאשר באו אנשי הקרן הקיימת לאתר את המקום המתאים לקבורתו מחדש של צבי הרמן שפירא, הם נדהמו לגלות כי ב'פנתיאון לגדולי האומה' נכרו קברים חדשים ללא היתר.

עשרה קברים – גם אם של פשוטי עם – זה לא כל כך נורא, ואכן עצמותיו של פרופסור שפירא נקברו ממש ליד סמולנסקין, ואילו עצמות פרופסור אברהם שלום יָהודה נטמנו שתי שורות לפניהם. אך במרוצת הזמן עשרת הקברים הללו הפכו לעשרות רבות ואף למאות, וה'פנתיאון' נמחק לחלוטין.


תחילה איתרנו את מצבתו של סמולנסקין. אפשר להשוותה עם התמונה שלמעלה, שנדפסה בספרו של בריינין, ולראות שאכן על הקבר המחודש הונחה המצבה המקורית שהובאה מאיטליה. מן התמונה שצולמה בסוף המאה ה-19 קיבלתי את הרושם שמדובר באובליסק גבוה. ממש לא. המצבה קטנה מאוד ואינה מרשימה כלל.

 הכיתוב שעל המצבה, שנחקק לפני יותר ממאה ועשרים שנים, ברור וקריא; לעומת זאת הכיתוב למראשות המצבה, שנחקק ב-1953 בשם ממשלת ישראל, מטושטש לחלוטין ובלתי אפשרי לקרוא אותו.



השתמשנו בפטנט הידוע לחובבי מצבות עתיקות – שפכנו מים על האותיות השחוקות, והנה הופיעו האותיות מחדש. הצלחתי מיד לזהות שורות משירו של יל"ג 'לְנִשְׁמַת עֹשֵׂה הַשַּׁחַר', שפורסם לראשונה בשנתון 'כנסת ישראל', בשנת 1887.

כל ימיך לטובת עמך עמלת / מחוץ ומבית את ריבו רבת / לציון קנאה גדולה קנאת פרץ 

יל"ג, 'לנשמת עושה השחר', כנסת ישראל, א (תרמ"ז), עמ' 287

ובתחתית המצבה הצלחתי בקושי לקרוא את השורות האלה:

עצמותיו / ואבן מצבתו / העלו על ידי / ממשלת ישראל / ממירנו שבאיטליה / לירושלים / ביום ד' בסיון תשי"ב / ת.נ.צ.ב.ה.  

השמש הקופחת ייבשה במהירות את המים והאותיות שוב נעלמו מול עינינו... מה נאמר ומה נדבר? זהו ביזיון שכך נראית המצבה על קבר בעל חשיבות לאומית והיסטורית, שכל כך הרבה מאמצים הושקעו בהבאתה ארצה.

כאמור, ליד סמולנסקין קבור צבי הרמן שפירא:

ושתי שורות לפניהם – 'המלומד פרופסור אברהם שלום יָהודה' (1951-1877), יליד ירושלים, ש'הציל את הישוב מגירוש בימי מלחמת העולם הראשונה'. לחוקר, לפעיל הציוני ולאספן א"ש יָהוּדָה (על שמו יש רחוב בשכונת תלפיות בירושלים, וכולם קוראים לו בטעות שְׁלום יְהוּדָה) הקדשנו בשעתו רשימה בעונ"ש מאת אסא כשר ('הספרים המבויישים שלי: קום התנדב לגדוד העברי'). הוא מת במפתיע ב-13 באוגוסט 1951, שעה שביקר במעיינות המרפא של העיירה סרטוגה ספרינגס שבמדינת ניו יורק, ונקבר זמנית בניו-הייבן. עצמותיו הועלו ארצה באונייה 'אילת', שהגיעה לנמל חיפה וממנו הועברו לקבורה מחדש בהר המנוחות, ב-11 בדצמבר 1952.

אברהם שלום יהודה (מקור: הספרייה הלאומית; אוסף שבדרון)

כדי להגיע למצבתו של אימבר יש לצאת מהחלקה ולחזור לכיכר. בצדה הדרום-מזרחי של הכיכר נמצא קברו של בעל 'התקווה'.

נפתלי הרץ אימבר, 1906 (מקור:הספרייה הלאומית; אוסף שבדרון)

אימבר שוכן כבוד סמוך למצבת בזלת נטולת תארים של פרופסור יוסף קלוזנר (1958-1874), שככל הנראה זכה לכבוד זה משום שעמד בראש הוועדה שיזמה את העלאת עצמות אימבר לקבורה בירושלים.

יוסף קלוזנר, בערך 1945 (מקור: הספרייה הלאומית; אוסף שבדרון)

וכך נסגר המעגל שבו פתחנו – שראשיתו בקלוזנר הצעיר, שהתריע על כך שאין מצבה על קברו של סמולנסקין, וסיומו במצבתו של קלוזנר עצמו, לא הרחק מקבורתו המחודשת של סמולנסקין בירושלים.