 |
| כרזת קק"ל, 1990 (עיצוב: מוטי מלמד) |
גולשים יקרים,
אם הגעתם לכאן בוודאי תשמחו לדעת שפרק זה קיבל פנים חדשות בספרי שיר הוא לא רק מילים: פרקי מסע בזמר העברי (הוצאת עם עובד, תש"ף / 2019).
אתם מוזמנים לבקר בפרק השמונה עשר של הבלוג 'שיר הוא לא רק מילים' ושם תמצאו מידע נוסף על הספר ועל השיר.
לכבוד יום העצמאות ה-65 של מדינתנו
אז הנה משהו על תולדות השיר ופירושיו, ואת הרשימה אני מקדיש לנהוראי ולבני גילו. אני יכול להבטיח להם שכאשר הם יהיו גדולים, גם להם יהיו געגועים משלהם ('מי האמין שפעם השתמשנו בסמרטפונים ושיחקנו במשחקי מחשב', הם יגידו זה לזה בנוסטלגיה, בעוד כחמישים שנה).
עוזי חיטמן המוכשר והאהוב (2004-1952), שגדל וחי רוב ימיו ברמת גן ונפטר כל כך צעיר, כתב והלחין את השיר 'ארץ הצבר' בשנת 1985 לתחרות ה'פסטיגל' של שירי הילדים. הוא ביצע אותו יחד עם חבריו לשלישיית 'כמו צועני' – יגאל בשן ויונתן מילר – והשיר זכה במקום השני בתחרות. ב-1986 החליפה השלישייה את שמה ל'הופה היי', ובשם זה החלו חבריה להופיע בסדרת נוער טלוויזיונית שהוקרנה בערוץ הראשון. הם נדדו עם התכנית ברחבי הארץ וזכו להצלחה רבה. ב-1988 התפרקה הלהקה המקורית, אך המותג 'הופה היי' עוד המשיך שנים ארוכות בהרכב חדש, ואת מקומם של חיטמן ומילר תפסו אבי דור ואהרן פררה.
השיר 'ארץ הצבר' שייך לסוגת שירי הגעגועים לארץ ישראל היפה והאבודה של פעם, אלא שבניגוד לשירים רבים כאלה, שנכתבו עבור מבוגרים שהיו פעם ילדים ועתה, ממרומי גילם, הם נזכרים בילדותם (למשל, שירו של עלי מוהר 'שיעור מולדת'); שירו של חיטמן נכתב עבור ילדים. הזמרים המבוגרים שרים לילדים על הארץ התמימה והמדומיינת, שאותה הם זוכרים ושאותה הם דורשים – במין התפנקות ילדותית – להחזיר להם 'כמו שהיא הייתה' (למרות שהם עצמם מודים שבכלל לא בטוח שהיא הייתה)...
הנה הם, החבר'ה ליצים:
ואלה הן המילים:
| ||
*
|
 |
| משוכת צברים בנחל תבור (צילום: דוד אסף) |
אז מה היה לנו כאן?
ארץ הצבר
שיחי הצבר המצוי אכן מילאו את הארץ, בעיקר בכפרים ערביים, והם עדיין מצויים אם כי לא בכמויות שהיו פעם. הם נשתלו כדי לסמן חלקות וגבולות וליצור מחסום קוצני בפני אורחים לא קרואים. על הדרך, היו להם גם פירות טעימים ומתוקים, וילדי ישראל פיתחו שיטות מגוונות לקטוף את הפרי בלי להסתכן בדקירת הקוצים הרבים. כידוע, שיח הצבר נתן לילידי הארץ את כינויים – 'צברים' או 'סָבְּרֶס' (מוזר, אבל דווקא כינוי זה קיבל צורת יידיש!) – שהתפרש בדרך כלל: קוצני ומחוספס בחוץ, רגיש ומתוק בפנים.
 |
| פאול קונרד הניך, 'החלוץ האלמוני ובת זוגו', חיתוך עץ, 1938 (מקור: המרכז לאמנות, מדע וטכנולוגיה בטכניון) |
מגדל של מים
כמעט בכל יישוב כפרי, וגם בשכונות קצה בערים הגדולות, היו מגדלי מים. היו אלה למעשה מיכלי מים שהוצבו על עמודים גבוהים, ובאמצעותם סופקו המים לצנרת של תושבי המקום. המגדלים היו נקודות ציון בולטות בנוף, ושימשו גם עמדות שמירה ותצפית.
 |
| מגדל מים ושדה חרוש – כך נראתה 'ארץ הצבר' דִבְקִית לתקליט בהוצאת 'כנור' (אנגליה), שם הצייר אינו ידוע (מקור: קדם - מכירות פומביות) |
כובע טמבל חאקי
כובע טמבל היה הכובע הסטנדרטי של ילדי ישראל, עד שיום אחד – אי-שם בשנות השבעים – הוא נחשב למטופש. בבת אחת ירד הכובע מראשינו ונשאר רק על ראשי התיירים הלא-מעודכנים מאמריקה. החאקי היה כמובן הבד שסימל פשטות וצניעות וממנו נתפרו כובעים ומכנסיים. חברי תנועות הנוער לבשו חאקי, ורק חאקי (בניגוד לבגדי 'טֶרֶלין', שאותם לבשו אלה שהלכו ל'ריקודים סלוניים').
בסוף הקליפ של שלישיית 'כמו צועני' חובשים הזמרים את כובע הטמבל שבכותפות, וגם הם מחייכים במבוכה...
 |
| היה או לא היה? – עורך עונ"ש חובש כובע טמבל מחאקי כחול, 1971 |
גזוז חמוץ-מתוק
הגזוז היה בעצם מי סודה שנמהלו בסירופ פרי ובצבעי מאכל עזים. הגזוז על טעמיו וצבעיו (כולל חמוץ-מתוק) נמכר ב'קיוסקים' שהיו בכל מקום.
 |
| ברז אחד לגזוז פטל, ברז שני לגזוז לימון, וברז שלישי לגזוז 'מעורב' (מקור: נוסטלגיה אונליין) |
חצי מיל
המיל היה מטבע נחושת שאיתו יכלו לקנות המון דברים כשבגרוש היה חור (המטבעות עם החורים היו שווים 5, 10 ו-20 מיל). המיל, שהוכנס לשימוש בתקופת המנדט הבריטי (1927), היה החלק ה-1,000 של הלירה.
למעשה מעולם לא היה מטבע של 'חצי מיל', שכן הערך הנמוך ביותר של מטבע זה היה מיל אחד. זאת ועוד, המיל בוטל ועבר מן העולם בשנת 1952, באותה שנה שעוזי חיטמן נולד בה. חיטמן התכוון מן הסתם ל'פרוטה', שהחליפה את המיל.
תוספת
הקוראת נירה אורני מעידה שהיה גם היה מטבע של חצי מיל, שהיה קשור למפעל 'כופר היישוב' לפני קום המדינה. המטבע לא היה הילך חוקי, אבל נעשה בו שימוש כאילו היה כזה. כך או כך, גם את המטבע הזה לא יכול היה עוזי חיטמן לזכור...
 |
| שני מיל של פלשתינה-א"י (מקור: ויקיפדיה) |
חלב בתוך בקבוק
פעם החלב חולק כאן על ידי מחלקי חלב ('חלבנים'), שהיו מניחים את בקבוק הזכוכית האטום ליד דלת הבית, לצד עיתון הבוקר. אף אחד לא ראה את זה כפינוק. כך זה היה – פרנסה של יהודים. בשנות השישים נעלמו החלבנים ובקבוקי הזכוכית, והוחלפו בשקיות פלסטיק שקונים במרכולים.
.jpg) |
| מקור: נוסטלגיה אונליין |
קיפקא
אני מודה שזו המילה היחידה שבשיר שלא הכרתי מילדותי, בתל אביב של שנות השישים. אבל מחקר קטן לימד אותי שהכוונה היא למטוסי הנייר, שקופלו באמנות אוריגמי פרימיטבית למדי מדפי נייר מחברת, והוטסו בדרך כלל מעל ראשי הילדים בכיתה, כשהמורה לא שמה לב... מטוסים כאלה גם היו בכיתה שלי, אבל לא קראנו להם 'קיפקא'.
תוספת
קוראים רבים הסבו את תשומת לבי לכך שבמחוזותיהם (תל אביב ובנותיה) 'קיפקא' לא הייתה מטוס נייר אלא עפיפון נייר פשוט, שגם הוא הונף אל על עם חוט.
כתב לי יהודה וולוך:
הקיפקה הייתה עפיפון לדלפונים חומר הגלם היה דף שנתלש ממחברת, מקופל לאורך אחד האלכסונים שלו, כל משולש שנוצר קופל החוצה ושוב פנימה .שני המשולשים האחרונים שימשו לקשירת החוט המאזן וגם זנב מפואר צורף לו שאותו קרענו מדף אחר... הקיפקה נשלטה בעזרת חוט תפירה. בשמי חוף הים בת"א נראו לא פעם עשרות קיפקות מתמרנות בזריזות כשמעליהן מעופפת ברישרוש אדנותי טייארה מגונדרת.
 |
| הקיפקא הוא כנראה אב הטיפוס של המזל"ט |
טַיָארָה
בערבית 'טיארה' היא מטוס, אבל בסלנג הכוונה הייתה תמיד לעפיפון נייר או צלופן צבעוני שקשור בחוט ארוך. העפיפונים של פעם היו פשוטים, ולכל היותר הדביקו להם 'זנב'. העיקר שהם עפו ברוח...
 |
| הטייארה של בנג'מין פרנקלין |
בן לוקח בת בערב יום שישי
כשהדתיים (שפעם נקראו אדוקים) ישבו בערב שבת ליד שולחן השבת ושרו זמירות, החופשיים (שהיום נקראים חילוניים) התכנסו ברחוב ורקדו במעגלים. ריקוד פופולרי במיוחד היה 'בן לוקח בת, ובת לוקחת בן / הרבי אמר צריך להתחתן' (בכל זאת ערב שבת וצריך להתחשב ברצונו של הרבי). הבן או הבת היו מדלגים לבדם בתוך המעגל וכאשר הגיעו ל'צריך להתחתן' היו בוחרים לעצמם בן או בת זוג מבין העומדים סביבם. בקהילות מסוימות נוסח השיר היה 'הרבי אמר: אסור להתחתן' או 'אסור להתבייש', אבל אני משום מה זוכר דווקא את ה'צריך להתחתן'.
 |
| הגיע הזמן להתחתן! (איור: איתן קדמי) |
גוגואים
גרעיני מישמיש מיובשים שנצברו במאותיהם בשקיות ניילון ושימשו למשחקים, בעיקר בהשלכה מטווחת היטב לגומה שנכרתה בחצר בית הספר או לשקערוריות במכסי הביוב שעל מדרכות השכונה. בהשפעת הערבית, הירושלמים קראו לגוגואים בשם 'עג'ואים', אבל עקרונות המשחק היו דומים בכל מקום.
דּוּדֶס
דודס היה משחק של הילדים הגדולים והמסוקסים. זה היה משחק קייץ שהתבסס על ה'בייסבול' האמריקני (רק שאף אחד לא ידע את זה). שתי הקבוצות היו מצויידות במחבטי עץ (שלא היו אלא קרשים) וכדור, שאותו היו צריכים לזרוק על פי כללים מסובכים, שלדעתי גם אלה ששיחקו לא ממש ידעו על בוריים. במקומות מסוימים נקרא המשחק גם 'תחנות' או 'הקפות'. אני עצמי אף פעם לא שיחקתי ב'דודס' והסתפקתי בגוגואים ובג'ולות.
 |
| איור: איתן קדמי |
יו-יו
על משחק היו-יו, שהוא מן המשחקים העתיקים בעולם, כבר כתבתי משהו ברשימה על שירו של דן אלמגור, 'ויויו גם'.
 |
| איור: איתן קדמי |
מחבואים
לצד 'תופסת', 'מחבואים' היה ועודנו משחק הילדים הפופולרי ביותר. ילד אחד עומד ופניו אל הקיר או העץ, עוצם את עיניו, סופר עד 10 או עד 100 (בדילוגים) ואז קורא בקול רם: 'כל מי שעומד מאחוריי, מלפניי ומצדדיי הוא העומד, 'חת-שתיים-שלוש'. משהסתיימה ההשבעה מתחיל המשחק: העומד אמור לחשוף ילד מתחבא, לרוץ אחריו ולנגוע בו כדי שהנגוע יהפוך ל'עומד' הבא; המתחבאים מצדם מנסים לגעת במקום שבו נשבע ה'עומד'. אם מישהו מן המסתתרים הקדים את 'העומד', 'העומד' חוזר לתפקידו והטקס מתחיל מחדש.
 |
| דואר ישראל, 2011 |
יְלדוּדֶס
'פניית חיבה ועליצות רווחת לילדים ואף למבוגרים' (דן בן אמוץ ונתיבה בן יהודה, מלון אחול-מניוקי לעברית מדוברת, ב, 1982, עמ' 165).
אז הייתה או לא הייתה? מה שבטוח, לעולם כבר לא יחזירו לנו אותה כפי שהייתה וצריך להסתדר עם מה שיש.
*
האיורים של איתן קדמי נלקחו מספרו של דייויד סלע, אמת או חובה: משחקי הילדוּת שאהבנו, כתר, 2005.
