א. מתי מת פיכמן?
שמו של המשורר, הסופר, המבקר והעורך יעקב פיכמן, כבר כמעט נשכח מלב, למרות כ-300 הספרים שכתב והוציא לאור, ועל אף שאת שירו האהוב 'אגדה' ('על שפת ים כנרת'), בלחנו של חנינא קרצ'בסקי (1922), יודעים לשיר עד היום גם ילדי גן.
מזל שבערים רבות בישראל יש רחובות הנושאים את שמו, שמשאירים לפחות את שם המשפחה בזיכרון הקולקטיבי.
 |
| צילום: איתמר וכסלר (ותודה לאיתמר לויתן ששם לב) |
ברמת אביב יש רחוב ותיק על שמו, רק שבשלט ההסבר קיצרו את חייו של פיכמן בשמונה שנים, גם בתאריך העברי וגם בתאריך הכללי.
נאמר זאת כך: יעקב פיכמן מת רשמית ב-1958 / תשי"ח, לא ב-1950 / תש"י. שנה קודם לכן, ב-1957, הוא קיבל את פרס ישראל בספרות.
זאת ועוד, למקפידים על הלוח העברי: פיכמן נולד בג' בכסלו תרמ"ב (ולא בתרמ"א), שהיא אכן שנת 1881.
לא מאמינים לי? יעידו על כך מודעות האבל לזכרו ומצבת קבורתו בבית הקברות הישן ברחוב טרומפלדור:
 |
| דבר, 18 במאי 1958, עמ' 1 |
 |
| צילום: אבישי טייכר (ויקימדיה) |
ב. אורט חו"ל ואורט ישראל
 |
| צילום: איתמר לויתן |
בבת ים יש רחוב ארוך יחסית ושמו 'אורט ישראל', אבל ההסבר מוקדש דווקא לאורט חו"ל...
הארגון העולמי של אורט (World ORT) אכן נוסד ברוסיה בשנת 1880 וכבודו במקומו מונח, אבל אורט ישראל, רשת החינוך שעל שמה נקרא הרחוב, נוסדה ב-1949.
ג. מרגולין הקולונל
 |
| צילום: איתמר לויתן |
גם כבודו של הקולונל אליעזר (לזר) מרגולין במקומו מונח. אבל השלט הזה, בראשון לציון, ממש מביך.
ראשית הוא נולד ב-1875 ולא ב-1874, שנית, מה זה הכינוי 'מרגולין הקולונל', שזה כמו 'אלנבי הגנרל' או 'זמיר הרב-אלוף'? למה אי אפשר פשוט ולעניין 'הקולונל מרגולין' (או 'הקולונל אליעזר מרגולין')?
אבל מה שבאמת דפוק הוא תיאור פועלו: 'פיקד באוסטרליה במלחמת העולם ה-1'...
על זה פרסומו ותהילתו? על פיקוד באוסטרליה במלחמת העולם הראשונה (לא ידוע לי על קרבות שהיו באוסטרליה במלחמה זו)? והרי זה האיש שיזם את הקמת הגדודים העבריים, והיה מפקד 'הגדוד הראשון ליהודה'!
מרגולין, שנולד ברוסיה, הגיע לארץ עם הוריו ב-1892 וגר במושבה רחובות, אך בשל קשיים כלכליים עזב את הארץ ב-1902 וירד לאוסטרליה. כשפרצה מלחמת העולם הראשונה התנדב לצבא האוסטרלי ויחד איתו הגיע למצרים ואחר כך השתתף בקרבות גליפולי ואפילו בקרבות על נהר סום.
פגישתו בלונדון עם זאב ז'בוטינסקי שינתה את חייו. השניים יזמו את הקמת הגדודים העבריים במסגרת הצבא הבריטי, ומרגולין, שפיקד על הגדוד ה-39, חזר עטור תהילה לארץ ישראל.
 |
| קבלת פנים למרגולין במושב בן שמן, לפני 1918 (ויקימדיה) |
ב-1921, לאחר הרפתקאות, ניסיונות וכישלונות עזב מרגולין את הארץ; תחילה לאנגליה ואחר כך חזר לאוסטרליה. הוא מת בנכר ב-1944 וב-1950 הועלו עצמותיו ארצה והוא נקבר ברחובות.
 |
| מצבת קבורתו של מרגולין בבית הקברות הישן ברחובות (צילום: עידו פנקס, ויקימדיה) |
קולונל מרגולין, או בכינויו 'מרגולין השר', זכה לחיי נצח בזמר העברי בזכות השיר 'אריה, קום התגייס לגדוד העברי' (הלחן על פי השיר הסקוטי 'My Bonnie Lies Over the Ocean'), שאילתר אחד המגויסים לגדוד, אריה רובינשטיין.
בָּעֶרֶב נָתְנוּ לָנוּ בָּשָׂר
הָאֱמֶת שֶׁלֹּא הָיָה טָרִי
אָמַרְנוּ לְמַרְגּוֹלִין הַשַּׂר
אָנָּא אֱכֹל וְתִהְיֶה בָּרִיא
הנה השיר בפי שלישיית גשר הירקון (הקלטה מ-1968):
ד. קידוש השם
 |
| צילום: איתמר לויתן |
קצת קשה להאמין, אבל עובדה. בראשון לציון יש רחוב בשם 'קידוש השם'.
אני לא בטוח שהייתי רוצה לגור ברחוב עם שם כזה, מה גם שהשלט מסביר לכל מי שמעוניין לדעת, שמצווה זו מחייבת למסירת נפש על 'קדושת האלוקים ותורתו'. לא אהבתי את ההחמרה הדתית שקיבלה על עצמה עיריית ראשון, להשתמש במונח 'אלוקים' ולא חס ושלום בשם המפורש בתנ"ך 'אלוהים'. לפחות לא כתבו בס"ד להשלמת המהלך.
מצוות קידוש השם (והיפוכה, האיסור על חילול השם) היא מצווה חשובה בין תרי"ג המצוות. פיקוח נפש דוחה, כידוע, את כל המצוות שבתורה, אבל על שלושה דברים, קובעת ההלכה, יש לקדש את השם, ליהרג ולא לעבור: עבודה זרה, שפיכות דמים וגילוי עריות (בדורנו נוסף על אלה איסור חמור להתגייס לצה"ל, כנאמר 'נמות ולא נתגייס' 😊).
אבל קידוש השם אינו בא לידי ביטוי דווקא במסירת הנפש, אלא גם בהימנעות מחילול השם בחיי היום-יום. כך פירש הרמב"ם, בלשון הזהב שלו, את טיבה של מצווה זו:
ויש דברים אחרים שהן בכלל חילול השם, והוא שיעשה אותם אדם גדול בתורה ומפורסם בחסידות דברים שהבריות מרננים אחריו בשבילם. ואף על פי שאינן עבירות הרי זה חילל את השם, כגון שלקח ואינו נותן דמי המקח לאלתר [...] או שירבה בשחוק או באכילה ושתיה אצל עמי הארץ וביניהן, או שדיבורו עם הבריות אינו בנחת ואינו מקבלן בסבר פנים יפות אלא בעל קטטה וכעס, וכיוצא בדברים האלו. הכל לפי גודלו של חכם צריך שידקדק על עצמו ויעשה לפנים משורת הדין. וכן אם דקדק החכם על עצמו והיה דיבורו בנחת עם הבריות, ודעתו מעורבת עמהם, ומקבלם בסבר פנים יפות, ונעלב מהם ואינו עולבם, מכבד להן ואפילו למקילין לו, ונושא ונותן באמונה ולא ירבה באריחות [באורחות] עמי הארץ וישיבתן, ולא יראה תמיד אלא עוסק בתורה, עטוף בציצית, מוכתר בתפילין, ועושה בכל מעשיו לפנים משורת הדין [...] עד שיימצאו הכל מקלסין אותו ואוהבים אותו ומתאווים למעשיו, הרי זה קידש את השם (ספר משנה תורה, הלכות יסודי התורה, ה, יא).
