יום שישי, 1 בינואר 2021

סיפור על אהבה והערות כרונולוגיות

עמוס עוז ועזריאל אוכמני. ועידת הסופרים, 1972 (צילום: יוני המנחם)

שנתיים למותו של עמוס עוז (2018-1939)
מאת שמריה גרשוני

כל אוהביה של ירושלים שקראו את סיפור על אהבה וחושך ניסו לעקוב אחר המקומות שתוארו בפרוטרוט ובאהבה בספר. בשנה שעברה גם זיכה אותנו האדריכל דוד קרויאנקר בספר נהדר ושמו ירושלים של עמוס עוז: בעקבות 'סיפור על אהבה וחושך' ויצירות נוספות (כתר, 2020), שמזמין את הקורא בו ללכת בדרכי הסופר בירושלים. קרויאנקר גם מציע מסלולי סיור ומלווה כל אתר שבדרך בציטוטים מכתביו של עוז.  


גם אוהבי ההיסטוריה של היישוב ושל המדינה זיהו את הדמויות שנקרו בדרכו של המחבר ונהנו מהזווית החדשה שלהן שהציג. לפיכך, נראה שלא יהיה זה חטא גדול אם ננסה לתארך כמה מן האירועים האישיים שפורטו בספר. על אף שאין זה נעים כל כך להיות 'הקורא הרע' של הספר, ששואל 'אז בכל זאת מה אוטוביוגרפי בסיפורים שלי, ומה בדיוני?'  כאזהרתו של עוז (עמ' 37-36), נוכל ללמד על עצמנו סנגוריה בהסתמך על דבריו המרוככים יותר, שבהם קבע כי בכל זאת 'יש מקום למחקר ביוגרפי, ויש מתק ברכילות, ואולי יש אף ערך רכילותי מתון לחקירת הרקע הביוגרפי לכתיבתן של יצירות שונות' (עמ' 38).

הפרטים הקטנים שיידונו כאן הם אכן קטנים ואין בהם להעיב במאומה על מעשה האמנות. אבל דווקא בשל כך מעניין לראות כיצד סופר גדול לש לצרכיו  במודע, ולרוב שלא במודע  פרטי מידע 'קשים'.

א. 'ומי מזיין את ממשלת בן-גוריון?' הנאום של בגין

בפרק נב בספרו (עמ' 481-476) תיאר עוז את הרגע בו הפסיד המחנה הלאומי עסקן, הלא הוא המחבר עצמו, והכל בגלל צחוקו הרם, שהתפרץ במהלך נאום של מנחם בגין, 'מפקד המחתרת האגדי, [ש]היה אליל ילדותי הראשי בשנים ההן' (עמ' 475). בגין דיבר במהלך אספת עם שערכה מפלגת 'חֵרוּת' בשבת בקולנוע 'אדיסון', והקדיש את נאומו לבעיית הזיון של מדינות ערב. בגין התכוון כמובן לחימוש, ולא היה מודע כלל ללשון בני הנוער שראתה בזי"ן ובהטיותיו מילת סלנג גסה. 


חזית קולנוע אדיסון ברחוב ישעיהו 14 (מועצה לשימור אתרי מורשת בישראל)

הנה התיאור המשעשע של האירוע:


עמ' 480-479

מתי קרה אירוע מביך זה?

עוז עצמו סייע בעדנו לתארך את המאורע. לדבריו, היה אז 'כבן שתים-עשרה'. הוא נולד ב-1939 ומדובר אפוא בשנת 1951. ובמקום אחר בספר הוא מספר כי 'שמונה-תשע שנים לאחר הבוקר שבו מנחם בגין ומחנהו הפסידו אותי באולם אדיסון, נפגשתי עם דויד בן-גוריון' (עמ' 488). את תאריך המפגש עם בן-גוריון נקל לתארך במדויק – תחילת שנת 1961, ואם כך עוז הקשיב לנאומו של בגין בשנת 1952 או 1953, ואם נגדיל את טווח הזמנים נאמר: בין 1951 לראשית 1954, שכן באמצע שנת 1954 עזב הנער עמוס קלוזנר את ירושלים ועבר לקיבוץ חולדה.

מנחם בגין נואם ברמת גן בטקס הסרת לוט לזכרו של דב גרונר, 1954. משמאלו: פרופ' יוסף קלוזנר, ראש העיר אברהם קריניצי והפסלת חנה אורלוף (צילום: הנס פין; אוסף התצלומים הלאומי)

והנה רוב הדמויות ההיסטוריות שבגין הזכיר כביכול בנאומו כמי ש'מזיינים' את נשיא מצרים גמאל עבדל נאצר, שעלה לשלטון בפברואר 1954 – כמה חודשים לפני שעוז עזב את ירושלים – הפכו להיות חשובות ומוכרות רק אחרי 1955! וכך, ניקולאי בולגנין התמנה לראש ממשלת ברית המועצות בפברואר 1955; אנתוני אידן החליף את וינסטון צ'רצ'יל כראש ממשלת בריטניה באפריל 1955, וגי מוֹלֶה נבחר לראשות ממשלת צרפת ב-1956. במילים אחרות, אם עוז אכן שמע את בגין, הרי שהיה זה נאום אחר לגמרי, שכן בגין לא יכול היה להזכיר אז לא את נאצר, לא את בולגנין ולא את אידן או מולה (דוד אסף, עורך הבלוג, הפנה את תשומת לבי להרצאתו של פרופסור מיכאל סטניסלבסקי מאוניברסיטת קולומביה, 'Amos Oz, Autobiography and the Cahalenge to the 'Bad Reader. שעוסק בבירור אותן עובדות. הרצאתו טרם נדפסה).

צריך לזכור כי בדיחות על הפער הלשוני בין בני דור 'האבות', במיוחד פוליטיקאים ואנשי ציבור, לבין בני הנוער, היו נפוצות באותן שנים. כך היה עם השימוש במילה 'מפליץ' בפי משה שרת, שהתכוון לאירוע מעורר פלצות, וכך גם התבדחו על חשבונו של יצחק טבנקין, שבאחד מנאומיו אמר 'רַאסִייָה תזיין את הערבים'. ולמשמע צחוקו של הקהל אמר להם: 'מה הצחוק? אתם חושבים שאני לא יודע להגיד רוּסְיָה?'. קל היה אפוא לקשור גם את בגין 'הג'נטלמן הפולני' לאותו ניתוק מהלשון החיה של הצברים (הוספה של עורך הבלוג). 

בהיותו 'כבן חמש-עשרה או שש-עשרה' שחזר עוז באוזני אפרים אבנרי, ממייסדי חולדה, את סיפור 'הזיון של בגין' (עמ' 483).  אבנרי חילק עם הנער עמוס את תובנותיו על ההבדלים בין בן-גוריון לבגין, ואמר שדברי בגין מזכירים לו את הפוליטיקה המפולפלת של הבטלנים בעיירתו, שמדמיינים כיצד ישלחו משלחת לצאר ניקולאי. 

אפרים אבנרי (קיבוץ חולדה: ונזכור את כולם...)
אבנרי נולד בשנת 1910 בעיירה מיילניצה שבגליציה המזרחית (היום באוקראינה). עיירה זו הייתה תחת שלטון האימפריה ההבסבורגית מאז שלהי המאה ה-18 ורק אחרי מלחמת העולם הראשונה חזרה לפולין. בטלניה לא יכלו לשלוח שליחים לצאר, שכן העיירה לא הייתה בכלל ברוסיה. בין כך ובין כך, שלטונו של הצאר ניקולאי השני – שכסאו כבר היה מט לנפול שנים קודם לכן – הסתיים רשמית במהפכת פברואר 1917, כשאבנרי היה בן שבע. בהחלט ייתכן שדברי בגין נדמו לו, לחבר אפרים, כדברי הבל של בטלני עיירה טיפוסית, אך ספק אם יכול היה לזכור דיונים על משלחות לצאר ניקולאי. אפשר להניח שדימוי זה נקלט אצלו לא מן החיים עצמם אלא מיצירות ספרותיות שקרא, כמו כתבי מנדלי מוכר ספרים.

הנציב העליון ארתור ווקופ מבקר ביער הרצל ליד חולדה, 1936 או 1937. שני מימין אפרים אבנרי, מזכיר הקיבוץ
(ישראל נגלית לעין)

ב. מתי עברה משפחת קלוזנר לרחביה?

הקורא בפשטות את ספרו של עוז יבין כי עוד לפני התאבדותה של האם עברה משפחת קלוזנר לרחביה. כך תיאר זאת עוז במקצב יבש: 

נחלצנו סוף-סוף משכונת כרם אברהם. עברנו לגור ברחביה מחוז חלומותיו של אבי. אחר כך מתה אמי ואני הלכתי לחיות ולעבוד בקיבוץ. את ירושלים רציתי מאוד להשאיר לגמרי מאחורי (עמ' 338; הדגשה שלי). 

והנה תיאוריהן של שתי הדירות של משפחת קלוזנר. את הראשונה, זו שברחוב עמוס, שבה נולד וגדל, תיאר עוז בזיקה להידרדרות במצבה הנפשי של אמו: ב'סתיו, בסוף שנת 1951, שוב הורע מצבה של אמי' (עמ' 498). 'בערבים עדיין הקפיד אבי ללא שום פשרה על כך שהאור בחדרי יכבה בדיוק בתשע. והיה נכנס על בהונות נעליו לחדר האחר, חדר הספרים, חדר האורחים-והעבודה-והשינה ... כאשר לא יכול היה לשאת עוד את החושך ואת הדומייה, הלך אבי עם ספריו והמון כרטיסיותיו אל המטבח' (עמ' 503). 

תיאור מצמצם זה, של דירה קטנה, הולם את רחוב עמוס ולא את הדירה הגדולה ברחוב בן מימון 28 ברחביה, כפי שזו תוארה בשנת 1959 במודעת 'להשכיר' בעיתון: 'להשכיר בירושלים בדמי מפתח דירת 3 חדרים ומרפסת גדולה ברחביה בקומה א' ... קלוזנר בן מימון 28, ירושלים' (מודעה זהה הופיעה באותו עיתון שבוע לאחר מכן). מתברר שיהודה אריה קלוזנר, אביו של עוז, שנסע ללונדון לשם כתיבת הדוקטורט שלו, השכיר את הדירה, וכששב עם משפחתו החדשה ארצה, 'הם התיישבו בשכונת בית הכרם (עמ' 531).

הארץ, 3 ביולי 1959

במקומות אחרים בספר תיארך עוז את מקום מגוריהם החדש ברחביה למועד השנה שלאחר מות אמו: 'מאז מותה של אמא, ומאז נישואיו החדשים כשנה לאחר מותה ... גרנו כבר בדירה החדשה, בשדרות בן-מימון 28 ברחביה, שכונה שאליה יצא לבו של אבי כל השנים' (עמ' 518). זו הייתה גם הסיבה ש'בשנה שאחרי מות אמי הועברתי מתחכמוני לגימנסיה רחביה' (עמ' 520). אגב, בית זה נהרס לפני כעשרים שנה ובמקומו נבנה בית דירות חדש בן חמש קומות (ראו קרויאנקר, ירושלים של עמוס עוז, עמ' 126).

בניגוד לרושם שביקש עוז ליצור על אותו פרק זמן בחייו  בין מות אמו לבין המעבר לקיבוץ  ממנו עולה ילד מר נפש ואדיש, שמשתמט מלימודיו ומבלה עד חצות הליל בשוטטות בשטח ההפקר הסמוך לגבול (ראו בעמ' 522), ממקורות אחרים מתגלה עמוס עוז דווקא כנער אכפתי המעורב בסביבתו. עדות קוריוזית ומעניינת לכך טמונה בעיתונות הזמן וממנה עולה כי 'תושב ירושלים, עמוס קלויזנר, מרח' בן מימון, הביא הבוקר למשטרה זחל ארבה שמצא בגינתו. זהו המקרה השלישי של מציאת זחלי ארבה בירושלים ב-24 השעות האחרונות' (מעריב, 17 באפריל 1952; ידיעה זהה הופיעה למחרת בעיתונים חרות והצופה). 

הצופה, 18 באפריל 1952


ג. 'בהערכה, אך לא בלי הסתייגות': עוז ובן-גוריון 

כשנה מאוחר יותר, עדיין בירושלים, הספיק הנער עמוס קלוזנר להתכתב עם דוד בן-גוריון, ראש ממשלת ישראל הפורש, ולנסות לשכנעו לחזור בו מפרישתו. בפרק נג תיאר עוז בהרחבה את פגישתו עם בן-גוריון, בתחילת שנת 1961, בהיותו בן 21. באותה פגישה אף ייחס עוז לבן-גוריון זיכרון משובח: 'והיה לו, ככל הנראה, כוח זיכרון אבסולוטי: כל מה שראה פעם – לא שכח עוד' (עמ' 495). בשום מקום לא הזכיר עוז את ההתכתבות המוקדמת ביניהם משנת 1954, שלמיטב ידיעתי לא נדפסה בשום מקום.  מצאתיה בדף הפייסבוק של המכון למורשת בן גוריון. 

מכתבו של עוז לבן-גוריון, 1954 (המכון למורשת בן-גוריון)

והנה התעתיק המלא:
ירושלים     23/4/54

מר בן-גוריון!

כתבת פעם כי אינך מאמין בקיומם של ציונים אמיתיים בדורנו, והנך מחפש עתה יהודים – ותו לא. לא אסכים לגמרי לדעה זו: מאמין אני, כי עדיין נותרו ציונים, מיעוטם בצמרת השלטון, ורובם אלמונים, אנשי רחוב אפורים. ועוד מאמין אני, כי אתה אחד מהמועטים הללו. ובתור שכזה, לא בתור 'מי שהיה' וכו' –ברצוני לשאלך כמה שאלות. אך סבורני שקודם עלי להציג את עצמי, אם כי זה חשוב פחות. ובכן, אני חבר תנועת נוער (הצופים), יליד הארץ, מתעניין בבעיות אקטואליות, מעריך את המעשה הגדול שעשית בעזבך את השלטון, אם כי מסתייג במקצת, ואפרט זאת בהמשך מכתבי; חשוב מאד הוא החלוץ הבונה את הנגב, הרחק ככל האפשר מזרקורי הפרסומת, המנתק עצמו כמעט לגמרי מהעולם החיצוני, ומשקיע את כל יישותו בהפרחת שממות. אך חשוב ממנו – מנהיג. 'האיש הנכון במקום הנכון'. נקל להפוך מנהיג לרועה צאן. אך לא תמיד ניתן להפוך רועה צאן למנהיג. אך אל נא תפרש את דברי שלא כראוי: יש הבדל בין שלטון לבין מנהיגות. שליט חייב לשבת במשרד ולנהל את ענייני נתיניו. מנהיג יכול לשבת גם בשדה בוקר, ולכוון את העם. אך חוששני כי בלכתך לשדה בוקר, השארת מאחריך בתל אביב לא רק את ראש הממשלה כי גם את המנהיג שבך. ועל כך צר לי. אין לי הערצה עיוורת כלפיך או כלפי מישהו אחר. אך אינך יכול להרשות לעצמך להפקיר את ההגה, בשעה שאין אף סימן לאדם בעל שיעור קומה מספיק בכדי ליטול הגה זה תחתיך. ושוב: אינני מדבר על אודות הגה השלטון, בשבילו די, בדלית ברירה, בפוליטיקאי בינוני למדי, אך הגה המנהיגות? מדוע לא לקחת הגה זה אתך לשדה בוקר?

בדורות האחרונים התפשט בעולם 'פולחן הנוער'. בכל שעת משבר תולה העם עינים מקוות בנוער שלו, ואילו בשעת התפרקות מוסרית הוא מטיל את האשמה, כמובן, על הנוער. אך הנוער איננו נע מעצמו. הנוער נע בכיוון שמתווים לו מחנכיו. מחנכים אלו, הם הבונים, בעקיפין, את עתידו של כל עם. וכלום יכול הנך להצביע בבטחון על אישיות מסויימת במדינתנו הממלאת תפקיד כזה? – אֵין. כלומר, ישנם אלפי מחנכים קטנים. אך המחנך הגדול, הראשי, נעדר. ואדם כזה, בכוחו לקבוע, כאמור, את עתידנו.

איני בקי ביותר בהיסטוריה של זמננו, אך סבורני שהיטלר ומוסוליני עלו לשלטון בסיוע ניכר של נוער. הם היו מנהיגי נוער. במקרה היו שניהם טיפוסים שליליים. בכל זאת הוליכו את הנוער שלהם, ועמו, את העולם כולו, רחוק מאד... ונתאר לעצמנו שבמקומם היו עומדים אישים חיוביים, והכוחות העצומים שבוזבזו במלחמת העמים האחרונה היו מודרכים לאפיק חיובי, כלום לא היתה האנושיות צועדת צעד ניכר קדימה? אך נשוב לנוער שלנו. כלום אין אתה סבור, שיש בך הכח והמעוף הדרושים על מנת לקחת תפקיד זה על שכמך? – 'שדה בוקר' הציבה לפנינו מטרה. אך לא בכוחות עצמנו נגיע כולנו לשדה בוקר. נחוץ האדם שיובילנו לשדה בוקר. ואין המלאכה קלה. יש במה להילחם: שחיתות, ריקניות, קרייריזם, דוגמא אישית שלילית ועוד. הצבת לפנינו מטרה נעלה: שדה בוקר והדומים לה. סייע לנו להגיע למטרה זו. באין אחר שימלא את חציו השני של התפקיד הגדול, תאלץ לקחת גם זאת על שכמך. אמנם, אישית מתנגד אני להניח לאדם יחיד לבצע לבדו משימה גורלית. יחיד מסוגל לטעות, כפי שהוכיחה גם תקופת שלטונך. אבל אין אחר, כאמור. ואין ברירה. ולבסוף, שאלה קשה במקצת: ההיתה 'שדה בוקר' נסיגה וכניעה של אדם עייף, שבור ומיואש, או היה המעשה שלב וחוליה בדרך מאבקו של מנהיג? – באם תשובתך מזדהית עם האפשרות הראשונה, לא נותר לי עוד אלא להספיד מנהיג שנשבר, ולקחת את דברי בחזרה. אך אם יש אמת בהנחה המתנגדת ('שדה בוקר – שלב במאבק'), סבורני כי חייב אתה תשובה למכתב זה; סלח לי כי מכתבי נעדר כל גינונים והקדמות שבנימוס, אך סבורני כי הרבה נייר מבוזבז למטרות כאלו, וכי איש משנינו אינו זקוק לגינונים. 

שלך,

בהערכה, אך לא בלי הסתייגות

עמוס עוז, שבט 'מצדה', הסתדרות הצופים

כתובתיעמוס עוז, שדרות בן מימון 28, רחביה, ירושלים

בבלוג של דוד בן-גוריון (בלוג פיקטיבי, כמובן, שמפעילים אנשי המכון למורשת בן גוריון) הובא גם עותק מודפס במכונת כתיבה של מכתב זה. מדובר בתמצית מכתבו של עוז, שכנראה הוכנה על ידי מזכיר או מזכירה על מנת להקל על בן-גוריון, שבאותה עת הוצף במכתבי אזרחים הקוראים לו לשוב ולהנהיג את המדינה.


עוז שלח את המכתב בכתב ידו וחתם עליו בשם משפחתו החדש. הוא אף ציין כי הנו 'יליד הארץ'. ושמא אפשר לדקדק? יליד הארץ ולא יליד ירושלים, שהרי כשעזב את ירושלים רצה למחוק אותה: 'בגיל ארבע-עשרה וחצי, כשנתיים אחרי מות אמי, קמתי והרגתי את אבא והרגתי את כל ירושלים, שיניתי את שמי והלכתי לבדי לקיבוץ חולדה' (עמ' 516). עוז גם חתם כבן שבט 'מצדה' של תנועת הצופים, אף כי כבר לא היה חבר פעיל בה: 'בסוף כיתה ט', ה"חמישית" של גימנסיה רחביה, עזבתי פתאום את הצופים וכמעט שהפסקתי ללכת לבית הספר' (עמ' 521). בשולי המכתב ציין עוז את כתובתו, לא רק לצרכי זיהוי אלא מן הסתם מתוך ציפייה ש'הזקן' גם יענה למכתבו. בן-גוריון אכן ענה לו, ואפשר רק לנחש מה הייתה תגובת אביו של עוז, כאשר גילה בתיבת הדואר כי בנו עשה צעד נוסף בדרך ההתנתקות ממנו. 

בבלוג של דוד בן-גוריון הובאה תשובתו של 'הזקן', שמתוארכת, כנראה בטעות, ל-28 במארס (במקום אפריל) 1954 (ואולי הטעות בתאריך הייתה דווקא במכתבו של עוז).

בן גוריון בצריף בשדה בוקר, 1962 (צילום: פריץ כהן; אוסף התצלומים הלאומי)

ההערצה לבן-גוריון קיננה בעמוס עוז עוד קודם לכן. כשנתיים או שלוש לפני כתיבת המכתב, 'בחופש הגדול של שנת חמישים או חמישים ואחת', הראה יגאל, בן-הדוד התל-אביבי, לבן-משפחתו הירושלמי 'את הקיוסק של אחיו של דויד בן-גוריון, ואיך כל מי שרוצה רשאי לגשת ולדבר חופשי כמו כלום כמה שאתה רק רוצה עם האח הזה של בן-גוריון, שבאמת נראה די דומה לו ... קינאתי מאוד בתל אביבים: לנו בשכונת כרם אברהם לא היו לא אנשי-שם ולא אחים של אנשי-שם' (עמ' 352). באותה עת לא דמיין הנער עמוס כי בתוך זמן לא רב יכתוב בעצמו למנהיג הנערץ ואף יקבל ממנו תשובה.

שנתיים מאוחר יותר, העיד עוז, כי 'למרות שכבר רחקתי מאוד מן הרטוריקה של "חירות" ושל משפחת קלוזנר, עדיין לא הייתי אלא תוצר הולך-בתלם של המציאות הציונית" (עמ' 486). בהמשך הספר הוא גם תיאר את הדילוג שדילג משנאה רוויזיוניסטית לבן-גוריון, מהצד הימני, של ימי ילדותו 'בין הקלוזנרים', אל התנגדות חריפה לבן-גוריון מהצד השמאלי, 'בכל שנות בגרותי' (עמ' 496). מתברר אפוא שתהליך עזיבתו של עוז את אביו, את משפחת קלוזנר ואת ירושלים, בדרכו לקיבוץ חולדה ולשמאל הציוני, עבר אז במרכז מנעד התגובות הרגשיות כלפי בן-גוריון.

ונסיים בקטע ארכיוני קצר שפורסם בבלוג של דוד בן-גוריון ובו תיעוד של הפגישה המפורסמת בין עוז לבין בן-גוריון. חבל שההמשך עדיין לא פורסם.

רישום מן השיחה בעל-פה בין בן-גוריון ועמוס עוז

22 תגובות:

  1. תחקיר מרתק. למרות שלספר הנפלא של עוז זה לא מוסיף או גורע , הרי לחקר עובדות זה מענין. אינני זוכרת אם בילקוט הכזבים או במקום אחר מסופר שבן גוריון ביקר באחת מיחידות הפלמ"ח ואמר להם , שיש לזיין היטב גם את הבנות של הפלמ"ח . העיר לו אחד הבחורים כי כבר לא משתמשים במונח זה. בן גוריון לא התבלבל ואמר אם כך אז יש לנשק אותן

    השבמחק
  2. באשר לביטוי לזיין:
    שמעתי את הסיפור הבא מפי אבי המנוח, אל"מ מישאל שחם, ששמע אותו מפי אל"מ נחמיה ארגוב, שהיה מזכירו הצבאי של בן גוריון:
    בימי עיסקת הנשק הגדולה בין הגוש המזרחי למצרים, בתקופה שקדמה למבצע קדש, היה בן גוריון מרבה להתייחס אליה בנאומיו כ"הרוסים מזיינים את מצרים" או "הרוסים מזיינים את מדינות ערב". העיר לו נחמיה ארגוב כי עדיף לא להשתמש בפועל "מזיינים". תהה-התקומם בן גוריון: למה?! מלה עברית!" ואף שלף מילון להוכיח את צדקת דבריו. "נכון", הסכים ארגוב, אך בפי העם יש לה משמעות אחרת, לא יפה. הדבר זרע ספק אצל בן גוריון, והוא פנה לבחון זאת. שאל את השוטר שהיה מוצב בפתח ביתו מה זה לזיין, וזה הגיב בצחקוק של מבוכה. שאל את נהגו (אינני יודעת אם היה זה יהושע כהן האגדי או אחר) מה זה לזיין, וזה נבוך, ואחר שלא יפה להשתמש במלה הזאת. חזר בן גוריון אל נחמיה ארגוב ואמר לו: "נראה שאתה צודק. יתכן ובפי העם יש למלה משמעות אחרת"

    השבמחק
    תשובות
    1. הביוגרפיה של ב"ג מאת תום שגב מלמדת ש-ב"ג ידע היטב "לזיין" (ולא דווקא את פולה הפרימיטיבית שלו) - גם אם לא נקט את המונח הנכון...

      מחק
  3. האם המשפט במכתבו של עמוס עוז לבן-גוריון : "אמנם, אישית מתנגד אני להניח לאדם יחיד לבצע לבדו משימה גורלית. יחיד מסוגל לטעות, כפי שהוכיחה גם תקופת שלטונך. אבל אין אחר, כאמור." לא מזכיר גם את ימינו וההתייחסות של אנשים רבים לנתניהו ?

    השבמחק
  4. הזדמנות לברר משהו... בסמטא שליד קולנוע אדיסון, ממש ליד פינת ישעיהו היתה מסעדה קטנה ונהדרת. מישהו זוכר איך קראו לה ומי היו הבעלים? זכור לי משנות ה 80 תחילת ה 90. הבעלים היה איש מבוגר שהכין ממולאים על פתיליות...אשמח אם מישהו זוכר וישתף

    השבמחק
  5. המסעדה הקטנה והנהדרת נקראה על שם בעליה כהן, או מ.כהן. ממולאים מהאגדות

    השבמחק
  6. בימי נעורייהקמנו בנות דודתי ואני קומונה של בני משרד החוץ. דודתי ימימה טשרנוביץ וויוסף אבידר יצאו לשגרירות ישראל במוסקבה, כשאני בן השגריר בפאריס שכבר קודם סרבתי להיות עם הוריי בפטריס. הקומונה הוקמה בירושלים במימון הורינו שגלו. גרנו בבית שהושכר לנו הוא ביתו של עמוס עוז. אז עוד לא הכרנו. הבית היה מרווח והעיקר בו היתה ספרייה נהדרת של אביו של עמוס ממנה שתיתי בצמאון גדול ואני שנה מבוגר מעמוס. בחדר שבו אני גרתי שהיה כנראה היה החדר של עמוס התגוללו עתוני קיר בהם כתב בימי ילדותו. עד היום אני נהנה לחשוב על הספרייה הנהדרת שיצרה גשר מוזר בין עמוס וביני. לא פלא שאחת השיחות שקיים עמוס עם בן גוריון היו בחברתי. בשיחה זו טען עמוס כלפי בן גוריון כי העולים מפולין זוכים ליחס טוב יותר מאשר אלו שבאו מן המזרח.

    מוקי צור עין גב

    השבמחק
  7. מעניין! אבל משום מה כשקראתי את הדברים שעוז כתב וערבב בין התאריכים תוך שהוא מציב עצמו בנקודות זמן אחרות נזכרתי בהתנפלות הלועגת על ראש הממשלה הנוכחי שאף הוא הציב עצמו בזמנים שלא יכולה היה מבחינה כרונולוגית להיות שם. רק לעוז לא לעגו... ולא אינני מתומכיו של מר נתניהו!

    השבמחק
    תשובות
    1. זה ההבדל 'הקטן' בין סופר, שמספר סיפורים שהיו או שלא היו - וכל קוראיו יודעים שזה מותר לו, כי הוא לא היסטוריון אלא אָמָּן - לבין ראש ממשלה, שהוא סתם שקרן. ולא אינני מתומכי נתניהו (אם זה לא היה ברור).

      מחק
    2. מר לביא,
      אם אינך מבחין בין ספרות יפה ובין פוליטיקה (מאוסה דמגוגית ומניפולטיבית כפי שהיא), הרי אינך מבין בספרות וגם לא בפוליטיקה.

      מחק
    3. משה ההיסטוריון3 בינואר 2021 בשעה 14:36

      למען האמת, נתניהו אמר שזכר חיילים במתחם שנלר. ידיעות אחרונות דיווח שנתניהו אמר שזכר חיילים אנגלים במתחם שנלר ןלעג לרוה"מ על זכרונו המותאם. לאחר זמן פירסם ידיעות אחרונות תיקון אי שם בעמוד פנימי בידיעה זערורית. להתייחס לנקודה זו לצורך הגדרת אישיות , גם שנואה, כשקרן הינה לכל הפחות אי דיוק !!

      מחק
  8. צלם: הנס פין.
    כנראה לבגין היתה משיכה אקסטטית על-טבעית לכלי-זין.
    (בזקנתו נעשה חובב מכונות-יריה. זאת יודע אני מנסיוני האישי ועל חשבון דם רעי).

    השבמחק
    תשובות
    1. במה מדובר?.. בגין הרג מישהו?

      מחק
    2. https://youtu.be/Kd5Co_gohiM

      מחק
  9. תמיד חשבתי שעמוס עוז גר ברחוב צפניה הניצב לרחוב עמוס. והנה מסתבר שגר ברחוב צפניה, כנראה בקצה הרחוב. הסבים שלי, מצד אימי, שבתי ומאשה לינביץ, גרו בדירת חדר דלה ברחוב עמוס 2. ממולם היה בית ממכר עוגות גרליץ. לפני שנים נהרס הבית, שגבל בגדר מתחם שנלר, ובמקומו נבנה בית דירות מכוער להפליא. עמוס עוז הוא בן גילי ממש.

    השבמחק
  10. מאמר מרתק וחושפני, המאשר את אשר חשדותיי מאז ומתמיד: עמוס עוז היה פוזאי (מלשון "פוזה"), שעיצב לעצמו דמות מדומיינת השונה תכלית שינוי מזו האמיתית. ובתוך כך, הוא גם היה בלופר לא קטן...

    השבמחק
  11. אני קורא את ספרו החדש של קרויאנקר "ירושלים של עמוס עוז", מעמיק, מדויק ומאיר עיניים כדרכו. לי באופן אישי מפריעה נימת הפרטונות על השכונות, כשתיאורי ההתפשטות החרדית תמיד מוצגים באור שלילי (ברוחו של עוז עצמו). נכון, סגנון החיים החרדי הוסיף כיעור וצפיפות, אבל חזותה של העיר איננה רק תווי הבתים האדריכליים אלא גם האנשים שגרים בהם, ומה לעשות - הם התחלפו, בין שנאהב את זה ובין שלא. חרה לי במיוחד התיאור של כרם אברהם, החווה החקלאית ההיסטורית שהפכה למוסד חינוך חרדי: רק זעקות דווי על פסוקים מברית החדשה שהושחתו ועל אורווה שלא זכתה לשימור, ואף לא מילה טובה אחת על שימור בית הקונסול, על תצוגת תמונות המתארת את קורות משפחת פין (בתוך מוסד חינוך חרדי!) ועל שימור עתיקות - הכל במימון המוסד החרדי ובשיתוף עם רשויות המדינה. חבל.

    השבמחק
  12. המאמר היפה מאמת את ההבנה הקיימת כי סופרים כותבים את האוטוביוגרפיה שלהם מבלי שעשו בדיקה היסטורית מוקדמת.הם מספרים ובתוך הסיפור שלובים גם אי-דיוקים,לעיתים חמורים לעיתים כאלה הנובעים רק מיחסו של סופר לכתיבתו של היסטוריון.על כן אין לראות בשגיאות שצוינו ניסיון לבנות ביוגרפיה חלופית כפי שעשו ועושים סופרים אחרים.ההערות במאמר על הספר מעניינות ונכונות אך אין הם משנות כלל את הסיפור הגדול 'סיפור על אהבה וחושך'.

    השבמחק
  13. בספור על אהבה וחושך היטיב עמוס עוז לתאר את המאבק להקמת מדינת ישראל על כל היבטיו יחד עם גיבוש תולדות היהודים מקימי המדינה בארץ מולדתם. הפרטים ההיסטוריים הם שוליים והם אמתיים בהווייתם. זהו ספר מופת שכל יהודי ישראלי בארץ ישראל חיב לקרוא. מאוד ריגש אותי המעבר של אביו של עמוס לרחביה. אבי, צבי כץ, גדל ברחוב צפניה בבית שבנה סבי בשנות העשרים המאוחרות כשעלה מפולין עם חבילת מזומנים קטנה ממכירת רכושו בעירה ווישנבייץ ליד קרמניץ בווהלין. כשהתחתן אבי עם שרה אמי הם עברו להתגורר ברחוב החבשיים. כשנולדה אחותי עדנה וגדלה בצל המצור החל אבי חוסך כמיטב יכולתו כדי להעביר אותנו לרחביה על מנת שאחותי (ואכ"ח ב 1952 נולדתי גם אני) תלך ללמוד בגימנסיה. ממש כמו אביו של עמוס עוז. עברנו לשדרות בן מימון 16 לבית חדש שנבנה על ידי הקבלן פרוסק ב 1958 ושנינו הלכנו לגימנסיה. אני מכתה א ואחותי לתיכון.
    ספרו של עמוס עוז הוא אמיתי ככל שספרות יפה יכולה להיות ומבטא היטב את ציוניותו, די בניגוד להרבה דעות שהשמיע בעל פה. תרומתו להוויה הציונית משתווה ואף עולה על זו של כל הסופרים העבריים בארץ ישראל ובישראל.
    תודה לדוד אסף ותודה לעמוס עוז שזכרו ברוך עד מאוד

    השבמחק
  14. מכתבו של עוז ותגובת בן גוריון מחזקת את דעתי שלבן גוריון היה דחיה מחנפנות.

    השבמחק

הזינו את תגובתכם בחלון התגובות. אחר כך פתחו את הלשונית "הגב כ:", לחצו על "שם / כתובת אתר' ורשמו את שמכם (אין צורך למלא את 'כתובת אתר'). נא רשמו שם אמיתי (מה יש להסתיר?) או כינוי, והימנעו, ככל שניתן, מ'אנונימי'. לבקשה 'הוכח שאינך רובוט' הקליקו על העיגול ואז 'פרסם' – זהו.

מגיבים שאינם מצליחים להעלות את תגובתם מוזמנים לכתוב אליי ישירות ואני אפרסם את דבריהם.

תגובות שאינן מכבדות את בעליהן ואינן תורמות לדיון – תוסרנה.