מתים על שופן

צילום: דוד אסף

מאת דותן גורן 

מה המכנה המוזיקלי המשותף לאישים הבאים: תיאודור הרצל, נעמן בלקינד ויוסף לישנסקי, דב בער בורוכוב, שרה ואהרן אהרנסון, אליעזר בן-יהודה, אחד העם, יוסף טרומפלדור, חיים ארלוזורוב, חיים נחמן ביאליק, נחום סוקולוב, שלמה בן-יוסף, זאב ז'בוטינסקי, פינחס רוטנברג, ארתור רופין ויוסיף סטאלין? ובכן, בטקסי הזיכרון שנערכו לכבודם בארץ ישראל, לאחר מותם, נוגן מארש הָאֵבֶל של המלחין הפולני פרדריק שופן (1849-1810 ;Chopin) מתוך הסונטה לפסנתר מס' 2, שאותה הלחין בשנים 1839-1837.

פרדריק שופן, 1847 (ויקיפדיה)

מארש אבל הוא שיר לכת איטי, הכתוב בדרך כלל בסולם מינורי, שמתאים לצעידה בתהלוכות לוויה או בטקסי זיכרון. יש דוגמאות רבות למארשים כאלה, אבל מארש האבל שהלחין שופן הוא המושמע ביותר בעידן המודרני והוא נוגן בלוויותיהם של גדולי העולם (למשל בלוויתה של המלכה ויקטוריה, בפברואר 1901). מארש זה חלחל גם לתרבות הפופולרית והוא מושמע בסרטים רבים. הבה נאזין לאחד הביצועים המוכרים שלו, בנגינתו של הפסנתרן ארתור רובינשטיין.

 

הנה כמה דוגמאות שליקטתי מהעיתונות העברית על שכיחות מארש האבל של שופן בטקסי זיכרון ביישוב היהודי בתקופת המדינה שבדרך ובמדינת ישראל. 

בטקס שנערך בבית העם בירושלים (אז ברחוב הנביאים), במלאת שנה לנפילתם של מגיני תל חי, ניגן אותו הפסנתרן סידני סיל ואחר כך הספיד החבר יצחק בן צבי את הנופלים (הארץ, 23 במרס 1921). במאי 1926, בטקס קבורתו מחדש של מקס נורדאו בבית הקברות הישן ברחוב טרומפלדור בתל אביב, ניגנה את מארש האבל תזמורת משטרת תל אביב, שקיבלה לכך היתר מיוחד מהרב הספרדי הראשי של העיר בן-ציון מאיר חי עוזיאל (למרחב, 1 בנובמבר 1963). כך היה גם בטקס שנערך על שפת ימה של תל אביב ביום השנה לזכר חללי מאורעות תרפ"ט (1929). אז ניגנה אותו תזמורת מכבי האש והקהל שהיה במקום כיבד את זכר הנופלים בקימה (הארץ, 17 באוגוסט 1930). ב-12 במאי 1940 נערך בחיפה טקס 'יום זכְרון גבורה' לחללי מאורעות תרצ"ו-תרצ"ט (1939-1936). האירוע, שבו השתתפו אלפי אנשים, נפתח וננעל בהשמעת מרש האבל של שופן (מעל גבי תקליט), ואילו שירת 'התקווה' לא נשמעה כלל (הבוקר, 13 במאי 1940). כמה ימים אחר כך נמתחה ביקורת חריפה על מארגני הטקס: 

מה שם יקרא לדבר זה? הבאמת הגענו כבר לידי אבסורד כזה, שמנהיגי עיר ואם בארץ ישראל לא יעיזו לשיר את הימנוננו ביום כזה? איחוד האומה? אבל אי אפשר לאחד את האומה מסביב לשיר האבל של שופן. התנקשויות מתמידות כאלה בסמלינו הלאומיים מן ההכרח שתפגענה ביסודותיה של אושיות האומה. האם לא יקום האיש, המוסד, הציבור, אשר ישים קץ, פעם אחת ולתמיד, לשערוריה זו? (הארץ, 19 במאי 1940). 

למרות הסתייגויות שנשמעו מאישיותו של שופן ומדעותיו על יהודים, קונצרטים של יצירותיו המשיכו להישמע בכל רחבי הארץ ולאורך כל השנים.

'ערב שופן' עם נחום נרדי, 25 בינואר 1941 (אוסף האפמרה, הספרייה הלאומית)

היחסים בין ישראל ופולין (שהצביעה בעד תכנית החלוקה) התחדשו מיד לאחר הקמת המדינה, וצירות ישראלית הוקמה בפולין בספטמבר 1948, בראשותו של איש מפ"ם ישראל ברזילי, חבר קיבוץ נגבה ולימים שר הבריאות. זו הייתה הנציגות הדיפלומטית הראשונה שפתחה מדינת ישראל וסרטון נדיר זה מתעד את הצירות בוורשה בשנה הראשונה לפעילותה:

היחסים החמים באו לידי ביטוי גם במוזיקה וכבר בשנה הראשונה לאחר הקמת המדינה נשמעו בישראל צלילי המוזיקה הרומנטית של שופן. ביוזמת ועד הידידות ישראל-פולין – שבו היו חברים בין השאר אישים פוליטיים כמו משה שרת, זלמן שזר ויוסף שפרינצק, הרמטכ"ל יעקב דורי, סופרים כמו יעקב פיכמן, אשר ברש ואברהם שלונסקי, ומוזיקאים כמו פאול בן חיים ואוריה בוסקוביץ – תוכננה סדרת אירועים מוזיקליים לציון מאה שנה למותו של שופן. מטרתם של אירועים אלה הייתה '[לתת] ביטוי לרגשות העם היהודי לזכרו של האמן הגדול שיצירותיו כל כך קרובות ללבנו' (הבוקר, 21 בפברואר 1949). בקונצרט המרכזי, שנערך בתל-אביב בחסות ורה ויצמן, פולה בן-גוריון ופאני סולומיאן-לוץ (רעייותיהם של נשיא המדינה, של ראש הממשלה ושל הקונסול הכללי של פולין בישראל), ניגנה התזמורת הפילהרמונית יחד עם פנינה זלצמן, 'הגברת הראשונה של הפסנתר בישראל'. באירוע נכח קהל רב ובו חברי כנסת ונציגי הסגל הדיפלומטי (הארץ, 25 בפברואר 1949).

'קונצרט חגיגת שופן', 24 בפברואר 1949 (אוסף האפמרה, הספריה הלאומית)

שלושה חודשים אחר כך הכריז הוועד לקשרי ידידות בין שתי המדינות על תחרות פסנתרנים צעירים (בגילאי 32-16) על שם שופן, שתתקיים בחול המועד סוכות תש"י (הבוקר, 20 במאי 1949). שר החינוך והתרבות זלמן שזר אף קבע פרס בסך 100 ל"י לפסנתרן שינצח בתחרות (על המשמר, 8 ביוני 1949). באותה שנה, 1949, חודשה גם בפולין התחרות הבינלאומית לפסנתר על שם שופן, תחרות יוקרתית שנוסדה ב-1927 ומתמידה בקיומה עד היום.

על המשמר, 8 ביוני 1949

התחרות, שסיימה את אירועי שנת שופן בארץ, התקיימה באולם אהל שם בתל אביב. 'מפעל חינוכי תרבותי ראשון במינו זה, עורר התעניינות רבה בקרב חובבי המוסיקה והנוער' (הארץ, 18 באוקטובר 1949). התחרות נמשכה יומיים והסתיימה ללא זוכה במקום הראשון. בפרס השני זכה נגן צעיר ובפרס השלישי התחלקו שתי צעירות (הארץ, 21 באוקטובר 1949). כמה שבועות לאחר מכן ניגנו באולם אהל שם שלושת הזוכים, תלמידי הפסנתרנית אילונה וינצֶה-קראוס: וולטר אופהויזר (לימים פרופסור בבית הספר למוזיקה באוניברסיטת תל אביב), גלילה יזרעאלי מעין חרוד (לימים רעייתו השנייה של המשורר טוביה ריבנר) והדסה פרנקל (הארץ, 14 בנובמבר 1949). 'מבחינה ציבורית-תרבותית הייתה תחרות שופן זו למאורע: בפעם הראשונה נערכה אצלנו תחרות-פסנתרנים מוקדשת לביצוע יצירות של קומפוזיטור מסויים בלווית פרסים, נאומים, שידור ברדיו וקשר תרבותי עם ארץ מסויימת' (על המשמר, 25 בנובמבר 1949). 

קונצרט וחלוקת הפרסים לזוכים בתחרות שופן, 1949 (bidspirit)

ארבע שנים אחר כך, ב-1953, ניגן הפסנתרן פרדריק פורטנוי את מארש האבל של שופן באסיפה שהתכנסה בחיפה לציון מותו של יוסיף סטלין, 'המנהיג והמורה הגדול והאהוב של העמים הסובייטים ועמלי העולם כולו' (קול העם, 8 במארס 1953). אומנם קוריוז, אך עדיין ראוי לציון.

ב-1959, לקראת ציון 150 שנה להולדתו של שופן, הוקמה ועדה ציבורית בראשות שרת החוץ גולדה מאיר, שיזמה, בין השאר, קונצרטים מיצירותיו וכן תחרות לפסנתרנים צעירים, שמהם ייבחרו מועמדים לתחרות הבינלאומית על שמו של שופן בוורשה (על המשמר, 2 בספטמבר 1959). ואכן, כעבור שישה חודשים (מרץ 1960), נפתחו בתל אביב 'חגיגות שופן'. 'ואולי יש עניין בכך שבביצועי שופן אלה עוברת, כעין מכנה משותף, הסונטה בסי-במול-מינור על מארש האבל שלה. מעטים המבצעים ששמענו בזמן האחרון בתל-אביב שפסחו עליה, אף שהסונטה בעלת הצורה הקלאסית העשויה במטרוּם מדויק למדי, אינה שופן טיפוסי' (דבר, 4 במארס 1960). על החגיגות העיבה במעט כתבתו של העיתונאי מיכאל אוהד, שהשווה בין שופן לריכרד וגנר, וטען כי 'מבחינת השנאה ליהודים כיהודים אין ואגנר מגיע לקרסוליו של שופן'. עם זאת, אוהד לא הציע לבטל את החגיגות. גם הוא הסכים כי 'יצירתו [של שופן] שייכת לנו, כשם שהיא שייכת לכלל האנושות', והצהיר כי למרות זאת 'אוסיף ללכת להיכל התרבות לשמוע את ארתור רובינשטיין או מינדרו כץ מנגנים שופן. אך כדאי לפעמים לעמוד על הצביעות בחיינו האמנותיים' (דבר, 26 בפברואר 1960). 

מאירועי שנת 150 להולדתו של שופן (אוסף עיריית תל אביב; הספרייה הלאומית)

בנובמבר 1960, בשלהי שנת החגיגות להולדת שופן, החליטה עיריית ירושלים 'לקרוא רחוב בבירה על שם הקומפוזיטור הפולני'. ההחלטה התקבלה בעקבות הבטחה אישית שנתנה שרת החוץ גולדה מאיר לוולדיסלב גומולקה, מזכיר המפלגה הקומוניסטית בפולין. להחלטה קדמו הסתייגויות של כמה מחברי הנהלת העירייה, וגם חברי ועדת השמות העירונית התנגדו לכך בטענה, 'כי אין זה נאה שרחוב בבירת ישראל ישא שם של אנטישמי, ואף הביאו ציטטות שונות מביטוייו של שופן על יהודים'. הם הציעו כי ייקרא אולם או גן באקדמיה למוזיקה על שמו של שופן, אך לא רחוב. אבל ראש העיר מרדכי איש-שלום עמד על כך שיש להיענות בחיוב ליוזמת משרד החוץ, שכן 'הממשלה מעוניינת ביחסים תקינים עם פולין', והכרעתו התקבלה. בנוסף לכך מינתה גולדה מאיר את 'ועדת השניים', שבה היו חברים נציב המדינה דוד רוזוליו (מראשוני מבקרי המוזיקה ביישוב) ויוחנן בוהם (מלחין, מנצח ופסנתרן), 'שהעלו במסקנותיהם כי לא ידוע ששופן היה אנטישמי' (הארץ, 24 בנובמבר 1960).

בימים הבאים נדפסו בעיתונים הסתייגויות של קוראים. כך למשל כתב קורא מבנימינה: 'אם התחייבה שרת החוץ או הבטיחה לקרוא רחוב בירושלים על שם פולני דגול, וכך לגרום קורת רוח לאומה הפולנית, מדוע לא בחרה בשם [אדם] מיצקביץ, הנערץ בפולין לפחות כשופן והצטיין בחיבה ליהודים? במקרה כזה לא היה מתעורר ויכוח על אנטישמיות כפי שהוא מתעורר בצדק כשמזכירים את שמו של שופן' (הארץ, 30 בנובמבר 1960). קורא מחדרה השתומם כיצד דחתה מועצת עיריית ירושלים את הצעתו לקריאת רחוב על שמו של אליהו האניג, סופר ופעיל ציבור ירושלמי שראוי להנצחה בעירו, ובה בעת אישרה קריאת רחוב על שם שופן: 'בשם נוצרי שונא ישראל – כן, ובשם איש דגול שהקדיש כל ימי חייו לבניין העיר – לא?' (מעריב, 22 בדצמבר 1960). 

האומנם היה שופן שונא ישראל? ממש לא בטוח. 

יעקב שביט, במאמרו 'למה יהודים מבינים טוב מכולם את שופן?', עמד על מקור האמונה ב'אנטישמיות הנסתרת' של שופן. מתברר כי מי שהמציאה את הסיפור והפיצה אותו, הייתה פאולינה צ'רניצקה (Czernicka). ב-1939 היא ניסתה לעניין את הרדיו הפולני בווילנה בצרור מכתבים אינטימיים ואנטישמיים של המלחין, שאותם שלח כביכול לאהובתו הרוזנת דלפינה פוטוצקה, שלטענתה הייתה סבתא רַבְּתָא שלה. לאחר מלחמת העולם השנייה (1945) הצליחה צ'רניצקה לפרסם קטעים מהמכתבים. אלא שככל הנראה מדובר במכתבים מזויפים, צ'רניצקה הועמדה לדין על הכפשת שמו של המלחין הלאומי והתאבדה ב-1949 (יש שטוענים שנרצחה). עלילה זו עמדה במרכז הסרט 'המקרה המוזר של דלפינה פוטוצקה' (1999). 

בין כך ובין כך, ב-27 בדצמבר 1960, חודש לאחר החלטת עיריית ירושלים, התקיים בשכונת קרית שמואל טקס קריאת הרחוב על שם שופן, 'לציון הידידות בין ישראל לבין פולין'. באירוע הרשמי השתתפו בין השאר גם שרת החוץ גולדה מאיר, ציר פולין בישראל אנטוני בידה, ראש העיר איש-שלום, חברי הנהלת העירייה ופקידי משרד החוץ. בנאומיהם ציינו איש-שלום ומאיר את שיתוף הפעולה בין העם היהודי והאומה הפולנית בתקופת השואה. בידה ציין כי אחת הפעולות הראשונות של הנאצים לאחר כיבוש ורשה הייתה הורדת שלטים מרחוב שופן והרס האנדרטה של המוזיקאי הדגול (על המשמר, 28 בדצמבר 1960). 

צילום: דוד אסף

ירושלים היא העיר היחידה בארץ שיש בה רחוב על שם שופן. אפשר להניח בוודאות שבימינו, בהרכב הנוכחי של חברי מועצת עיריית ירושלים, כלל לא היה עולה על הדעת לקרוא רחוב על שם מלחין פולני. גם כאן אפשר להיאנח ולומר: היו ימים, ולהתנחם בכך שלפחות אין דרישה להחליף את השם... אגב, ב'מערכת חיפוש שם רחוב' שמפעילה עיריית ירושלים נכתב שמו הלועזי של המלחין באופן שגוי ומביך (Shopen). 

נחזור ל'מארש האבל' של שופן. 

באתר 'זמרשת' נרשמו שתי וריאציות מעניינות של המארש, שנוגנו באופן לגמרי לא מסורתי באקורדיון. האחת היא שירו של חיים גורי, 'כבר נשבר החבל' מימי הפלמ"ח; והשני, 'כל הבנות הן יצור של השטן', הלצה שוביניסטית שנוצרה בתנועת הנוער 'המחנות העולים' והושרה בבית הספר החקלאי 'כדורי'.

הנה הקלטה שערכו אנשי זמרשת בשנת 2013:

היודעים על גרסאות עבריות נוספות למארש האבל של שופן מוזמנים להודיענו ותבוא עליהם הברכה. 

דמותו של שופן ממשיכה למשוך אש. רק לאחרונה התפרסם תחקיר עיתונאי, שגורס על סמך מכתביו ההומו-ארוטיים כי המלחין הנערץ קיים יחסי אהבה ומין עם גברים. תחקיר זה עורר פולמוס עז בפולין השמרנית של ימינו. 

לקינוח נחתום בשיר I Like Chopin  שהיה להיט של הלהקה האיטלקית Gazebo.

 

במקור פורסם השיר בשנת 1983 ומאז נודע בביצועים שונים. בעקבות התפשטות נגיף הקורונה באיטליה ביצעה הלהקה גרסה חדשה לשיר.  

 

ומתברר שהַקֶּשֶׁר בין שופן לשם רחוב הוא עדיין אקטואלי בהֶקְשֵׁר הישראלי. בסדרה חדשה, שמציע בית הספר למוזיקה של אוניברסיטת תל אביב למנויים, ינגנו הפסנתרן פרופסור תומר לב ואורחיו תחת הכותרת 'שופן פינת ליסט'... 

מי העירייה שתרים את הכפפה?

_________________________

ד"ר דותן גורן הוא חוקר תולדות ארץ ישראל בעת החדשה