מעיל נקמה: חולצת קוזק או מעיל נאצי?

הכניסה ל'מרתף השואה' (צילום: גיורא שור, הערים הסמויות מהעין)

לקראת עשרה בטבת

יום הקדיש הכללי לנספים בשואה שיום קבורתם לא נודע

מאת שמריה גרשוני 

מוזיאון  מרתף השואהשוכן בחצר גדולה בכניסה להר ציון, ונמצא בניהולה של 'ישיבת התפוצות', שפועלת בקומה השנייה של הבניין. ה'מרתף' הוקם ב-1948, ביוזמתו של מנכ"ל משרד הדתות אז, שמואל זנוויל כהנא (1998-1905), ובכך היה לאתר הראשון בישראל שהוקדש לזכר השואה ('יד ושם' נוסד רק בשנת 1953). במהלך השנים נמתחה ביקורת על מהימנות מקצת המוצגים במקום (למשל סבונים, שנטען כי נעשו משומן גוף של נרצחים יהודים, דבר שחוקרי שואה מטילים בו ספק), ועדיין המקום במקומו עומד, וביקור בו הוא מעין נסיעה במנהרת הזמן.

ידידי מתניה גנטק ביקר שם לא מכבר והעלה את רשמיו לרשת X (טוויטר). הוא צירף תמונה של מוצג מזעזע, והההסבר לו, בחלקה העליון של קופסת הזכוכית שבה הוא נתון, נמסר בלשון זו (בעברית ובתרגום לאנגלית): 

'מעיל נקמה' עשוי מגוויל ספר תורה. נתפר בכפייה על ידי חייט יהודי עבור קצין נאצי במטרה לבזות את האמונה היהודית ואת סמליה.  

צילום: צביקה איצקוביץ'

הגווילים שמהם נתפר אותו מעיל הם מפרשת 'האזינו', שבסוף ספר דברים. הפרשה – שהיא בת פרק אחד בלבד (פרק לב), שעיקרו מוכר כשירת האזינו – מתארת את 'מחזור החיים' ההיסטורי של עם ישראל: התנחלות בארץ ישראל, חטא שעונשו גלות וסופו גאולה. השירה כוללת גם כמה פסוקים שבהם האל מבטיח לנקום באויביו: 

לִי נָקָם וְשִׁלֵּם [...] אָשִׁיב נָקָם לְצָרָי וְלִמְשַׂנְאַי אֲשַׁלֵּם [...] כִּי דַם עֲבָדָיו יִקּוֹם וְנָקָם יָשִׁיב לְצָרָיו. 

הכיתוב על המוצג הזכיר לי סיפור ישן לבני הנעורים שכתב סבי ז"ל, הסופר והמשורר בן-ציון גרשוני (1996-1909). בסיפורו 'לי נקם ושלם', שהתפרסם בשני המשכים בשבועון החרדי שערים לנוער (י"ד, כ"ח בתשרי תשי"ג / 3, 17 באוקטובר 1952, עמ' 22-21, 12, בהתאמה), תואר יהודי שאסף פרוטה לפרוטה והכניס ספר תורה לבית הכנסת בעיירתו. כשהגיעו קוזקים לבית הכנסת במהלך פרעות, נטל אחד מהם, קוזק ושמו פטרושה, גווילים מאותו ספר תורה, ודרש מתופרת רוסייה בת המקום לתפור לו מהם חולצה.

ולמחרת כבר שוטט לו פטרושה בגאוה בחוצות העיירה בחולצתו המיוחדת במינה, וערך בה את 'ביקוריו' בבתי העיירה. אמנם במקצת הפריעה לו החולצה הנוקשה והסבה לו אי-נעימות. אכן לא קוזק כפטרושה ישים לב לזאת. דומה היה לו כי הכל מקנאים בו עתה. 

לאחר שהפורעים עזבו את העיירה תיאר המחבר שיחה בין הניצולים, שאחד הם ציין: 

באותה שעה שהכני ופצעני וחשבתי כי הגיע קצי, קראתי מעל גבי חולצתו שהיה לבוש בה: 'לי נקם ושלם לעת תמוט רגלם' [...] ומיד מלאתי בטחון, כי נקום ינקם ממנו בקרוב.

הסיפור מסתיים בכך שגדוד הקוזקים נחל מפלה בקרב אחר במחוז, ולאחר מספר ימים הגיעה החולצה לעיירה, 'חולצת הקוזק, אשר נמצא בין החללים'. 

הפרטים הזהים – בגד עשוי מגווילי ספר תורה, שהפסוקים הכתובים בו הם מפרשת 'האזינו' – רמזו לי על קשר סביר בין המוצג במרתף השואה לבין סיפורו של סבי וקראו לי להעמיק בסוגיה. מה שלכד את תשומת לבי הייתה הערה שנוספה בסוף הסיפור: 'אם יזדמן לכם פעם לבקר בבית הנכאת "בצלאל" בירושלים, הופקדה שם [החולצה] למשמרת'.

הקלקה על האיורים תגדיל אותם לקריאה נוחה

בן-ציון גרשוני, 1986 (ויקיפדיה)

יצאתי למסע בעקבות החולצה. 

בית הנְכֹאת הלאומי 'בצלאל', שראשיתו כבר ב-1906, הפך ל'מוזיאון הלאומי בצלאל' בשנת 1925. השם העברי המקראי 'בית נְכֹאת' (או 'בית נְכוֹת') לא נקלט בלשוננו, ולימים הושמט ונעלם (כמו גם הצורות המיושנות 'מוסיאון' או 'מוזיאום'). המוזיאון, ששכן בבית בצלאל ברחוב שמואל הנגיד 12 בירושלים, אוחד בשנת 1965 עם מוזיאון ישראל, ואוספיו שולבו בתוכו. הבניין המקורי עומד על תילו עד היום ועדיין מתנהלים בו מקצת מלימודי 'בצלאל' (כמו בית הספר לארכיטקטורה), ומוצגות בו תערוכות ציור מתחלפות.

מוזיאון בצלאל ברחוב שמואל הנגיד, 1913. משמאל, בגלימה לבנה, מייסדו ומנהלו הראשון בוריס שץ (ויקימדיה)

בשנת 1925 נמסרה למוזיאון חולצה של קוזק, ועל כך דווח בשבועון ההסתדרות הציונית העולם (19 ביוני 1925, עמ' 483) תחת הכותרת 'זכרון מימי הנוראות': 

אחד מהעולים החדשים, ה'[אדון] מייזל, שבא לפני זמן קצר מאוקראינה, הביא לארץ ומסר למוזיאום הלאומי 'בצלאל' חולצה של קוזק אוקראיני, תפורה מגווילים של ספר תורה. 

כשנתיים וחצי מאוחר יותר דיווח מרדכי נרקיס, מנהל מוזיאון בצלאל:

במוזיאון נמצאת כתנת תפורה מגלילי ספר תורה מעשה קוזק. כשנתקבלה לא היה לבית הנכאת הסכום הדרוש לסידור ארון [זכוכית] בשבילה. והנה בא אדם אחד [...] דומני נהג על פי מקצועו, והוא נדב את הסכום הזה. אותו יום היה לנו חג במוזיאון. הרגשנו את הקשר שבינינו ובין העם (דואר היום, 13 בנובמבר 1927, עמ' 2).

נראה שהתפרסותו של מוזיאון בצלאל על פני תחומים רבים, לצד מחסור במשאבים, לא אפשרה לו לפתח את עצמו כראוי. עם הקמת מרתף השואה – שכזכור קדם להקמת 'יד ושם' – הועברה לידיו בשנת 1950 (אלול תש"י) אותה חולצת קוזק: 

הועבר להר ציון לגניזה במרתף השואה מעיל שנעשה על ידי הנאצים מיריעות ספר תורה ושהובא ארצה על ידי מר נרקיס, מנהל בית הנכאת 'בצלאל', ירושלים. [...] המעיל הוכן, כנראה, על ידי הנאצים בשביל נשף מסכות, כדי לשים ללעג את היהודים (הצופה, 3 בספטמבר 1950, עמ' 2).

לא ברור אם הדבר נעשה בתום לב או במכוון, אך כבר עם העברת החולצה לבעליה החדשים היא כונתה 'מעיל' ונטען שהוכנה בידי נאצים לשימוש לעגני בנשף מסכות. הרושם הוא שדיווח זה הועבר לעיתון בידי מנכ"ל משרד הדתות באותם ימים, ומי שהקים את 'מרתף השואה' ועמל רבות בהר ציון וסביבתו במגוון מיזמים ואירועים – ד"ר שמואל זנוויל כהנא. כהנא, שהיה מוכר גם בראשי תיבות שמו שז"ך, פעל נמרצות גם באיתור מקומות קדושים ברחבי הארץ, ולא היסס לקבוע קביעות נחרצות גם כאשר הבסיס ההיסטורי לקביעותיו היה רעוע.

שמואל זנוויל כהנא (1998-1905)

בטור ארוך שפרסם באותו עיתון ארבעה חודשים מאוחר יותר, בגיליון עשרה בטבת, שנקבע 'יום זכרון חללי השואה', תיאר שז"ך את מרתף השואה תוך הדגשת 'גלימת הקודש':

על יד צנצנות האפר דולקים באופן קבוע נרות תמיד ועומדים 'כעדויות קבועות' שרידי קדושת השם – התוף ו'גלימת הקודש' שנעשו על ידי הרשעים הנאצים מיריעות של ספרי תורה ('מרתף השואה בהר ציון', הצופה, 19 בדצמבר 1950, עמ' 4-3). 

אני משער שכאשר פרסם סבי את סיפורו – כולל ההערה המציינת היכן אפשר לראות את חולצת הקוזק – הוא כלל לא ידע שהחולצה הועברה למרתף השואה. ככל הנראה, הדבר הובא לידיעתו מאוחר יותר, ולפיכך כאשר פורסם סיפורו מחדש – בקובץ שערך דוד זריצקי, מבחר ספורי מסורת: לקט ספורים, מוריה, תשי"ח, עמ' 25-19 – הפעם בשם 'חולצת הקוזק', הושמטה הערה זו.

בגרסה השנייה הספיק סבי להרחיב ולעבד את גרעין הסיפור המקורי והוסיף שינויי סגנון ותוכן. אם הסיפור בגרסתו הראשונה היה נטול הקשר היסטורי ברור, ואפשר היה לשער שאולי התרחש במאה ה-17, בימי גזרות ת"ח ות"ט, הנה מן הגרסה המחודשת עולה כי מדובר בימי מלחמות האזרחים ברוסיה לאחר מלחמת העולם הראשונה, וגם נכתב שמה של העיירה – בירוזובקה. קשה לדעת אם שם המקום נבחר בכוונת מכוון או סתם כשם רוסי טיפוסי, שכן יש כמה וכמה מקומות בשם זה. אם בכל זאת הייתה כאן בחירה מודעת, אולי התכוון סבי לעיירה בֶּרֶזוֹבְקָה (Berezovka), כ-75 ק"מ מצפון לאודסה, שהייתה בלב לבו של אזור הפרעות, אך בדרך פלא כמעט שלא נהרגו בה יהודים (שלושה בעיר וכשלושים מחוץ לה). את המידע על מקום זה יכול היה לשאוב מספר העדויות המזעזע בן שלושת הכרכים שערך א"ד רוזנטל, מגילת הטבח: חומר לדברי ימי הפרעות והטבח ביהודים באוקראינה, ברוסיה הגדולה וברוסיה הלבנה (כרך א, הוצאת חבורה, תל אביב 1927, עמ' 82-81). בין כך ובין כך אין הדבר יוצא מכלל השערה.

סוף הסיפור 'חולצת הקוזק' (דוד זריצקי, מבחר סיפורי מסורת, עמ' 25)

השימוש בגווילי ספרי תורה כחומר גלם לשימוש חוזר מוכר לחוקרי השואה, אך ככל הידוע פריטי הלבוש היחידים שנעשו מגווילי הספרים היו סוליות נעליים. הקלף אינו גמיש מספיק לתפירה ואינו נוח ללבישה. וכך נכתב באתר יד ושם על 'חילול ספרי תורה והפיכתם לחפצי יום-יום':

מיד לאחר הכיבוש הנאצי החלו שליטי המדינות הכבושות לרדוף את היהודים. הרדיפה כללה השפלות והתעללות ביהודים ובחפצי קדושתם. הרדיפות החלו בהרס בתי כנסת ובחילול ספרי קודש על ידי הנאצים והתרחבו במהרה לביזה והרס על ידי האוכלוסייה המקומית. סוחרים מקומיים גילו שגווילי ספרי תורה יכולים לשמש כחומר גלם ליצירת תיקים, ארנקים, כלי נגינה ושאר מוצרי עור. לא היו אלה רק גילויים מקומיים של גזל ספונטני. הנאצים ארגנו מערך תיעוש שכלל את הפיכתם של גווילי התורה למוצרים. 

באוסף יד ושם מצוי מכתב מבעל בית חרושת למוצרי נייר שקיבל גווילי ספר תורה מעור. הכותב שלח את המכתב למנהל מפעל לייצור תיקים ופריטי עור בצירוף גוויל ספר תורה לדוגמה. כך כתב: 'מטה המפלגה העביר לידי כמות גדולה של קלף והוטל עליי לאחסן אותו [...] מדובר בקלף אמיתי [...] הקלף אמנם כתוב מצדו האחד, אבל ניסיונות העלו כי ניתן למחוק את הכתב באמצעות שטיפה [...] אם אתם מעוניינים לקנות את הקלף, אבקשכם להודיע לי. נכון לעכשיו יש ברשותי מלאי של כ-700-600 קילוגרם' (אוגסבורג, גרמניה, 13 באוגוסט 1940). [...] באוסף יד ושם מצויים פריטים רבים המעידים על השימוש שנעשה בגווילי התורה המחוללים ובהם סוליות, כלי נגינה, תיקים, ארנקים וכן ציורים.

 

תיק יד עשוי מגוויל של ספר תורה (יד ושם)

נחזור ל'מעיל הנאצי' שבמרתף השואה. 

במהלך השנים היה המעיל מוצג מרכזי במרתף, והספקנות בתיאור יצירתו הפכה לאמת מוחלטת. כך למשל ב-1962 תיאר העיתונאי מנחם מיכלסון (אז בן 16) את ביקורו במרתף:

במרכז החדר ניצבנו כשראשינו מורכנים למראה ספר התורה המושפל שנגזר במידת גופו של קצין ס.ס. מהגווילים שנשאו עליהם את פרשת הקללה: 'והפקדתי עליכם בהלה את השחפת ואת הקדחת...' [דווקא פסוק זה אינו לקוח מפרשת האזינו, אלא ממקום אחר – ויקרא, כז 16]. קראנו את תקוותו של החייט היהודי שהכין מעיל זה (הצופה, 4 בינואר 1962, עמ' 2).

כעבור ארבע שנים פורסם סיפורו של המעיל בהרחבה עם 'פרטים חדשים' נוספים, שעד אז טרם נודעו:

אחד מקלגסי הס.ס. במחנה ריכוז, בא לידיו ספר תורה של בני 'הגזע הנחות'. ביקש להרבות קלון להם וכבוד לעצמו, נטל חייט אחד מביניהם וציווהו לתפור לו מעיל מיריעות אותו ספר. נרעש החייט היהודי ובא אצל הרב שהיה במחנה ובפיו שאלה: למסור נפשו או לחלל את הספר?! הורה הרב כי למען הצל נפש אדם מישראל, ימחל ספר התורה על כבודו. נטל החייט מספריו, גזר את כל קטעי התוכחה מן הספר ותפר מהם מעיל לצורר. וכשיצא הרשע, עטוי בגדו החדש, לטייל במחנה, התנוסס על חזהו הפסוק: 'ובאו עליך כל הקללות האלה ורדפוך והשיגוך עד השמדך' [דברים, כח 45] (אברהם תירוש, 'קדיש במרתף השואה', הצופה, 23 בדצמבר 1966, עמ' 9).  

מניין ידע הכותב, אברהם תירוש (2024-1937), לימים עיתונאי בעל מוניטין במעריב, לעטר את גרעין הסיפור המקורי בכל אותם ציצים ופרחים? אפשר להניח ששמע זאת מאחד המדריכים של המרתף, שהתלווה אליו בזמן סיורו במקום. כך נוצרה מעין מעשייה חסידית מתפתחת סביב אותה חולצת קוזק שהפכה למעיל נאצי.

לאחר מלחמת ששת הימים, משנפתחה הגישה החופשית לעיר העתיקה ולכותל המערבי, ובד בבד עם סיום תפקידו של שז"ך כמנכ"ל משרד הדתות, הועם זיוום של הר ציון ואתריו. מרתף השואה ירד ממפת התיירות וכמעט שנעלם מן הפרסומים העיתונאיים – מוזיאון יד ושם החליף אותו בתור אתר ההנצחה הרשמי והרציני לתולדות השואה. למרות זאת, המרתף מתפקד ופתוח לביקורים גם בימים אלה ו'מעיל הנקמה', שעדיין מוצג שם, היה כביכול לעובדה מוגמרת.

טוב יעשו מנהלי המרתף אם יתקנו את הכיתוב מעל חולצת הקוזק. המוצג מזעזע דיו גם כך ואין צורך לקשור אותו לשואה, בוודאי כשזו פשוט לא אמת. 

---

שמריה גרשוני הוא מחנך וחוקר תנ"ך shmaryagershuni@gmail.com

שלושה חברים יצאו לדרך: פישל, אביגדור וברכה עולים לארץ ישראל

מעפילי 'אקסודוס' שגורשו על אוניית 'ראנימיד פארק' הניפו דגל בריטניה שעליו צויר צלב קרס (צילום: רות גרובר)

מאת שמריה גרשוני

במלאת 75 שנים לגירוש 'אקסודוס'

קורות חייהן של שלוש הדמויות שנעסוק בהן דומות למדי, עוד בטרם נפגשו. שלושתן נולדו בעיירות חסידיות קטנות בפולין, בסוף שנות העשרים ובתחילת שנות השלושים של המאה הקודמת. שלושתן הספיקו לחצות את הגבול בין פולין לברית המועצות עם פלישת הגרמנים לפולין, ורוב שנות מלחמת העולם השנייה עברו עליהן בסיביר ובמחוזות מרוחקים של בריה"מ. הפגישה ביניהן אירעה רק לאחר המלחמה. נציג אותם לפי סדר הולדתם:

אביגדור נודל נולד בט"ו באדר א' תרפ"ז (7 בפברואר 1927) בעיירה טומשוב לובלסקי. למד בחדר ובישיבה, ועשה חייל בלימודיו. עם פלישת הנאצים לפולין נמלטה משפחתו והתגלגלה לסיביר, שם התקבל בגיל 12 וחצי לכיתה ה' בבית ספר רוסי (הלימודים בתקופה זו החלו בגיל שמונה), והיה אחד התלמידים הטובים. הוריו לא יכלו לעמוד בעבודה הקשה שהוטלה עליהם, ואביגדור, שנאלץ לתמוך בהם, עבד כעוזר במטבח 15-12 שעות ביום. אחר כך נעשה גם מזכיר מחסן המזון. לאחר שעות העבודה מצא בעצמו כוחות ללימוד עצמי של גמרא. בסיביר למד גם את מלאכת התפירה. אחיו הגדול, שלמד בישיבת מיר, נספה בשואה.

אפרים-פישל וולוך נולד בכ"ו באדר ב' תרפ"ט (7 באפריל 1929) בעיירה בילגוריי ולמד ב'חדר' ובבית ספר עממי פולני. בראשית מלחמת העולם נהרג אביו והמשפחה בת שש הנפשות, ובראשה האם-האלמנה, יצאה מהעיירה השרופה לחיי נדודים: אוקראינה, סיביר, אוראל וקזחסטן. בכל המקומות עבד הנער אפרים עבודה קשה, כדי להציל את אמו ואֶחָיו מחרפת רעב. בסיביר עבד ביערות, ובקזחסטן – בקולחוז שהיה רחוק כ-120 ק"מ מהעיר. הוא למד ללבן לבנים ועזר לאיכרים בבניית בתים ובכל עבודה בשדה. 

ברכה שטרן נולדה בכ' בתשרי תרצ"א (12 באוקטובר 1931) בעיירה הורודלה (מחוז הרוביישוב שממזרח ללובלין). לאחר זמן קצר התיישבה המשפחה בעיירה הרוביישוב הסמוכה ושם למדה ברכה בבית ספר עממי פולני. גם היא נדדה עם משפחתה מזרחה – למחוזות סיביר, אוראל ובוכרה. היא הצטרפה ללימודים בבית ספר רוסי באוראל, ולאחר מכן בבית ספר פולני בבוכרה. אחת מאחיותיה נפטרה שם. גילוי נאות: ברכה שטרן היא סבתא שלי, והדברים שיובאו להלן הם פרי זיכרונה וסיפוריה.

עם תום מלחמת העולם השנייה החלו יהודים לשוב לפולין, אם כתחנת מעבר בדרכם לארץ ישראל או לאמריקה, אם כמקום לדירת קבע מחודשת – תוחלת שנכזבה עד מהרה. הניצולים מבני משפחת שטרן, למשל, שבו אל ביתם בהרוביישוב, אך מתוכו יצאה גויה פולנייה שאמרה כי רכשה את הבית בכסף מלא לאחר המלחמה. הסוכנות היהודית הקימה משרדים בכמה ערים מרכזיות בפולין, וכך הגיעו בני משפחותיהם של שלושת גיבורי סיפורנו לעיר הפולנית שצ'צ'ין. אחרי השואה עברו בעיר זו יהודים רבים, שכן הייתה זו עיר נמל ששכנה לחופו של הים הבלטי. שם התחילו אנשי ארגון 'הבריחה' להעביר יהודים לגרמניה בדרכם לארץ ישראל. 

בעצת אנשי הסוכנות היהודית, הוריה של ברכה רשמו אותה, כמו גם את אחיה הקטן בנימין, ברישומים שניהלו אנשי המוסד לעלייה ב'. הם הניחו שליחידים, בוודאי לילדים, יהיה קל יותר לעלות ארצה, מאשר למשפחה שלמה. 

בנימין וברכה שטרן הצטרפו לקבוצה של כמאה ילדים שנקראה בשם 'שח"ל' (על שמו של הרב שמואל חיים לנדוי, ממנהיגיה של תנועת הפועל המזרחי). גם אביגדור נודל הצטרף עם אחותו לאה (לימים גבירץ) לחברת הנוער, ופישל וולוך הצטרף לקבוצה עם שתי אחיותיו הקטנות. 

אחרי כמה חודשים הועברו ילדי חברת הנוער לברלין. הילדים הוכנסו למשאית אטומה בברזנט, וכיוון שמעבר הגבול לא היה חוקי נאסר על הילדים לזוז, לדבר או להשתעל עד חציית הגבול. המשאית הייתה מלאה בילדים והיה מחניק וקשה לנשום בה, אך לבסוף הגיעו בשלום ליעדם. 

ברלין דאז הייתה מחולקת בין ארבע המעצמות שהביסו את הגרמנים: בריטניה, צרפת, ארצות הברית וברית המועצות. חברת הילדים שוכנה במחנה עקורים ליד עיירה קטנה בשם אשאו (Aschau) במחוז רוזנהיים שהיה בתחום השליטה האמריקני ואליו היה קל להסתנן.

במחנה העקורים: אביגדור נודל ופישל וולך בשורת העומדים משמאל; בנימין יושב באמצע

במחנה העקורים: אביגדור עם בנימין (מימין)

במחנה אשאו, שהוקם על ידי אנשי 'הפועל המזרחי', היו כמאה ילדים בגילאים 18-5. כולם היו ניצולי שואה, מקצתם יתומים ולאחרים היו הורים שגרו במקומות אחרים. במחנה היו חיי קהילה פעילים: היה רב, בית ספר ומוסדות קהילה. חצי שנה לאחר מכן לקה בנימין בדלקת ריאות קשה ושב אל הוריו. ברכה, אביגדור ופישל, שהיו בין הבוגרים, תפקדו כמדריכים וכך נוצרה ביניהם קירבה מיוחדת. אביגדור היה מהיר החלטה וניחן בכשרון לימודים ובתבונת כפיים. הוא ניצל את ההזדמנות שנקרתה לפניו ויחד עם פישל ונערים נוספים השתלם במחנה בעבודות מסגרוּת. 

מחנות העקורים: אביגדור נודל (משמאל) ופישל וולך

באותה תקופה, החלו ללבלב בין ברכה לאביגדור ניצניה של אהבה. 

מחנות העקורים: אביגדור (מימין) ולאה אחותו (מתחתיו), פישל (משמאל) וברכה שטרן (מתחתיו)

בכל יום חיכו ילדי הקבוצה להודעה שהם יכולים לעלות ארצה. באחד מימי חודש פברואר 1947 חזר המנהל אלקולם (זה כנראה היה שמו) מישיבת מנהלי מוסדות, והודיע לילדים כי מתארגנת אוניית מעפילים גדולה מאוד וקבוצתם תקבל עשרה מקומות (ההקצבה ניתנה לפי מפתח מפלגתי-תנועתי). לכולם היה ברור שעלייה באוניית מעפילים לא חוקית היא סכנה ברורה וממשית, ובמיוחד כאשר מדובר באונייה גדולה שבה יפליגו אלפי אנשים והיא תהיה תחת מעקב. אף על פי כן, כל הנערים והנערות רצו לעלות. נערכה הגרלה וברכה, אביגדור ופישל היו בין המאושרים שעלו בגורל. אפשר להניח שההגרלה כוונה מלמעלה, ולרשימת המועמדים נכנסו רק כאלה שהיו מסוגלים לצאת למסע הקשה בכוחות עצמם וללא ליווי של מבוגרים. 

ליוצאים נתפרו בגדים מיוחדים והם צויידו בדברים לדרך. עשרת הנבחרים נסעו למינכן, שם היתה נקודת האיסוף, ומשם עברו בהרבה מחנות עקורים, נסעו ברכבת עד הגבול עם צרפת וחצו אותו. מסע זה נמשך זמן רב. הם שהו במחנה ליד מרסיי שבדרום צרפת, ושם המתינו להפלגה המיוחלת. הציפייה ארכה חודשים. האוניייה הייתה ישנה ונועדה ל-600 איש; צריך היה להכשיר אותה לקלוט אלפי נוסעים. העולים המיועדים, כ-4,500 נפש, השתכנו בינתיים בכמה מחנות מחוץ לעיר. תנאי המגורים לא היו נוחים, אך כולם ידעו שמדובר במצב זמני וקיבלו זאת באהבה. במחנה לא היתה תעסוקה, ולכן בני הנוער עצמם יזמו פעילויות, קצת למדו (כולל לימודי עברית), יצאו לטיולים, וגם התבטלו...

ויום אחד הודיעו להם שהאונייה תצא לדרך בלילה הקרוב, ב-11 ביולי 1947. בלילה הגיעו משאיות אטומות בברזנטים והמארגנים הורו למעפילים להיכנס לתוכן ולשתוק, כדי שלא יידעו שבמשאיות יש אנשים ולא סחורות. הם הגיעו לנמל סט שבדרום צרפת, וראו את האונייה העוגנת בו. על דפנותיה נכתב: 'אקסודוס 1947'. מכאן ואילך מתחיל סיפורה של ספינת המעפילים 'אקסודוס', שכבר סופר ונחרש מכל כיוון אפשרי. מבחינתי מדובר ב'סיפורי סבתא', במובן הטוב של המילה, ואביא אפוא בקיצור את זיכרונותיה של סבתי ברכה כפי שהגיעו אליי מפיה.

כולם התרגשו ושמחו שהרגע המיוחל הגיע סוף סוף. על הסיפון עמדו המארגנים והורו לקבוצות השונות את דרכם. הנערים ירדו לסיפון התחתון ועמדו המומים: הסיפון היה מחולק לשלוש קומות של דרגשים מעץ, שנמתחו מקצה אל קצה, ללא רווח ביניהם. נאמר לצעירים שהם יישנו בדרגשים העליונים. כולם שכבו צפופים ודחוקים, ואם באמצע הלילה רצה מישהו להסתובב, היה עליו להעיר את כל השורה בדפיקה על הגב ובכך להודיע לכולם להסתובב...

מעפילי אקסודוס בבטן האונייה (צילום: רות גרובר)

אנשים רבים חלו במהלך ההפלגה וברכה, שהרגישה טוב, הביאה לחולים אוכל, מים ותרופות שחולקו במקום מרכזי. פעמיים ביום, בבוקר ובערב, היו מפקד האונייה אייק אהרונוביץ' (יצחק ארן), ומנהיג המעפילים הכריזמטי, איש השומר הצעיר מרדכי רוזמן, מעדכנים את הנוסעים באמצעות הרמקול: היכן הספינה נמצאת ומה קורה בארץ ישראל, הקריאו קטעים מעיתונים וכיוצא בזה. 

ההפלגה ארכה שבוע. בשלב מסוים כרזו המפקדים למעפילים כי שלוש ספינות קרב בריטיות נמצאות בקרבתם. העולים לא יכלו לראותן כי היו בסיפון התחתון. במשך שלושה ימים עסקו הבריטים בלוחמה פסיכולוגית וכרזו ברמקולים: 'היכנעו! לא תצליחו להגיע לארץ! אנו רואים אתכם!'. בתגובה הודיע מפקד האונייה לאנשיו: 'הם יכולים לצעוק. אנו נגיע!'. המפקדים הצהירו שהם יילחמו בבריטים ולא ירדו מהאונייה ללא מאבק. לכל קבוצה נתמנה אחראי, ניתנו קופסאות שימורים כנשק ונקבעו מקומות בהם יעמדו אנשי הקבוצה כשיחל הקרב.

לפתע התחילו שלוש המשחתות הבריטיות לנגוח באונייה בבת אחת. העולים ששהו בסיפון התחתון הרגישו היטב בנגיחות. בשלב כלשהו חדרו מים לאונייה והם נצטוו לעלות לדרגשים העליונים. חיילים בריטיים עלו על האונייה ומקצתם נהדפו ונזרקו לים. העולים שעל הסיפון הטיחו את קופסאות השימורים שבידיהם בחיילים, בעוד הבריטים, כסיות לבנות על ידיהם, היכו בשוטים, שגולות גומי בקצותיהם, ולא ריחמו על זקנים וטף. במהלך האירועים הללו נפצעו אנשים רבים, ונהרגו שלושה.

בשעת לילה מאוחרת, ובתחושה של אין ברירה, הודיעו מפקדי האונייה על כניעה. בראשים מורכנים עשו המעפילים את צעדיהם הראשונים על אדמת הארץ בנמל חיפה. הבריטים הודיעו כי המעפילים יועברו לשלוש ספינות גירוש. את תחושותיהם הקשות של המעפילים, כולם ניצולי שואה, אין לתאר במילים.

נוסעים באקסודוס (צילום: הנס פין)

לפני הירידה מאקסודוס ציוו הבריטים על המעפילים להתפשט ולעבור תהליך חיטוי. חבילותיהם האישיות נלקחו בטענה שאין מקום על אונייות הגירוש. ברכה התעטפה בכמה שכבות בגדים והשאירה אצלה שקית קטנה שאמהּ תפרה לה ובה שמרה תמונות ומסמכים אישיים. כשירדה ברכה מהאונייה היא לפתה בחוזקה את יד חברתה ואמרה לה: 'אני מרגישה כמו משה על הר נבו, שראה את הארץ המובטחת, ולא זכה להיכנס אליה. אבל אלוהים הוא שהחליט כי משה לא יכנס לארץ המובטחת, ולכן גזירתו התקיימה, עלינו נאסרה הכניסה בידי הבריטים, ולכן גזירה זו לא תתקיים'.

למרות המחאה הציבורית בארץ ובעולם, הבריטים לא ויתרו ולאחר שלושה ימים, ב-20 ביולי 1947, הועלו המעפילים על אונייות הגירוש. איש לא ידע לאן מועדות פניהם, אך ההערכה הייתה שלא לקפריסין, מכיוון שהמחנות שבה כבר היו מלאים וגדושים. רוב המעפילים נסחבו לאונייות הגירוש, מכיוון שלא הסכימו לעלות מרצון. ברכה הועלתה על האונייה 'ראנימיד פארק'. באונייה גילו המעפילים כמה אנשים שלא היו בהפלגה המקורית ומאוחר יותר התברר שאלה היו עיתונאים ואנשי 'הגנה', שהסתננו לאונייות כדי לעזור למגורשים להסתדר. תנאי המגורים על הספינה היו טובים יותר, ולכל אחד הייתה מעין מיטה, אך רגשות הכעס והחרון מנעו מן המעפילים להודות למגרשיהם על 'הטוב' לו זכו מידם.

שומרי המצוות, שהיו כשלושים אחוזים מכלל עולי אקסודוס, נתקלו בקשיים: המטבח מבשל אוכל לא כשר, ואיך יאכלו ממנו?! הם ארגנו משלחת שתבקש ממפקדי האונייה לתת להם את מוצרי המזון על מנת שיוכלו להכין לעצמם אוכל כשר. ברכה, שידעה מעט אנגלית, נבחרה כאחת הנציגות. המשלחת התקבלה בנימוס רב על ידי מפקדי האונייה שהרשו להם לקבל ממטבח האונייה את מוצרי המזון. הם באו לשם וכליהם בידיהם, אך הטבח, בין מחוסר הבנה בין מרוע לב, שפך לתוך כליהם את האוכל המבושל הלא כשר. האכזבה הייתה רבה, ומכאן ואילך הסתפקו באכילת פירות וירקות.

המעפילים לא רצו לבזבז את זמנם באונייה. וכך, ללא ספרים, התארגנו בקבוצות וכל אחד לימד את מה שזכר מלימודיו. היו להם מכשירי כתיבה מעטים, ובעזרתם תרגלו את כוחם בעברית. גם סידורים לא היו להם ולפיכך התפללו מזיכרונם ובעל-פה (מאוחר יותר כתבו את התפילות שזכרו על דפים). את ילדי האונייה הקטנים לקחו הצעירים תחת חסותם ושיחקו עימם.

לאורך כל ההפלגה נאמר להם על ידי הבריטים כי אין אף ארץ שמוכנה לקבלם. בצרפת ניסו להורידם, אך המעפילים סירבו, שרו 'התקווה' והודיעו כי לא יסכימו לרדת בשום מקום פרט לארץ ישראל. לאחר מסע של שישה שבועות בין נמלי אירופה עשו הבריטים את המהלך שאיש לא ציפה מהם והשיבו את המגורשים לגרמניה. כשנודעה למעפילים הבשורה המרה עבר בכולם רגש של זעם וחוסר אונים. הם הורדו בתקיפות מהאונייה והוכנסו למחנה מוקף גדרות תיל, שבארבע פינותיו מגדלי שמירה. לרבים מהם, שהיו במחנות ובגטאות, הזכירו מראות אלה את מעשי הגרמנים בשואה. אך המחנה, שמוקם בשטח הכיבוש של בנות הברית בגרמניה, היה בריטי. הם הוכנסו לצריפים ארוכים שתנאי המגורים בהם היו קשים מאד: מים במשורה ואוכל מאוס. אסור היה לצאת מן המחנה, וגם במחנה עצמו מותר היה להתהלך בחוץ רק שעה אחת ביום. הנחמה היחידה הייתה הבטחתם של אנשי ה'הגנה' שהם יעלו ארצה בהקדם האפשרי.

אמו של פישל וולוך ניסתה לשכנעו שיישאר במחנה עד שיוכל לעלות עם אחיותיו בדרך חוקית, אך הוא סירב להמתין והסביר לאמו כי עליו לעלות מיד כדי להכשיר בארץ מקום לה ולכל המשפחה. לאחר כמה חודשים החלו להסתנן מהמחנה קבוצות העולים הראשונות, שעלו ארצה עם תעודות מזויפות. גם תורה של ברכה שטרן הגיע. היא קיבלה דרכון, שעבורו שולם מן הסתם כסף רב, ובו נכתב שהיא תיירת צרפתיה בשם פרנציסקה. יחד עם כשלושים מעפילים עלתה על אוניית פאר של תיירים. ההפלגה הייתה נוחה מאוד ובסיומה ירדו הנוסעים בנמל חיפה. 

ברכה נרשמה ללימודים בחטיבה הדתית של בית הספר החקלאי במקווה ישראל, שם התבססה התכנית על לימודים ועבודה. הבנות ברובן העדיפו לעבוד בענפים 'נשיים', כמו מכבסה או מתפרה, אך ברכה רצתה לעבוד בחקלאות ובחרה לעבוד בכרם. הלימודים התנהלו בעצלתיים. זו הייתה שנת מלחמה ובסמוך ל'מקווה', בדרך העולה לירושלים, עברו שיירות של משוריינים בין כפרים ערבים עוינים. לא פעם הופגזו בית הספר וחלקות הגידול והתלמידים נאלצו למצוא מסתור באולמות היקב ששימשו מקלט. 

פישל וולוך עלה ארצה בפברואר1948  ומיד גויס ל'הגנה', הצבא שבדרך. לאמו כתב שהסתדר בעבודה. פישל שובץ בפלוגה הדתית של גדוד 33 בחטיבת 'אלכסנדרוני'. אביגדור נודל עלה ארצה חודש אחר כך, בפורים תש"ח. כשנפרד ממשפחתו, אמר לאמו: 'אמא, אל תדאגי, יהיה טוב!'. לילו הראשון בארץ נחרת בליבו כיום של הגשמת חלום: 'הנני בארץ! נתגשם חלומי. ועדיין הכל תמוה וזר בעיני'. גם הוא גויס מיד ושובץ לאותה פלוגה. שני החברים ציינו בטופס הגיוס שאיש הקשר שלהם בארץ, אם חלילה יארע להם דבר מה, היא 'ברכה שטרן, מקוה ישראל'. הקרבה: 'חברה'. באחת מחופשותיהם הקצרות אף הספיקו השניים לבקרה במקווה ישראל.

חיילי אלכסנדרוני. פישל וולוך מימין, אביגדור נודל משמאל

ב-11 באפריל 1948 (ב' בניסן תש"ח) יצאה קבוצת תלמידים, ברכה בתוכה, לעבודת הכרם. מהכפר יָזוּר הסמוך (היום אָזוֹר) נפתח כלפיהם ירי צלפים וברכה נפצעה ברגלה והובהלה לבית החולים. הכדור, שחדר את רגלה, יצא מהצד השני. ברכה ניסתה למנוע את פרסום האירוע בעיתונות, ביודעה שיש סיכוי שהדבר יגיע לידיעת הוריה שעדיין שהו בגרמניה. היא לא הצליחה במשימתה ואחד העיתונים אכן התגלגל לידי הוריה המודאגים. 

המשקיף, 12 באפריל 1948

ברכה שבה למקווה ישראל ונשארה במקום עד סוף מלחמת העצמאות.

ובינתיים, אביגדור ופישל, יחד עם חבריהם לפלוגה ולגדוד, לחמו ב'משולש הקטן', בליווי שיירות לירושלים ובנגב. 

אביגדור ופישל עם חבריהם לפלוגה

שתי אחיותיו של פישל עלו גם הן לארץ, ופישל עוד הספיק להתראות איתן. גם בני משפחתו של אביגדור עלו, אך הם זכו רק לפגישה חטופה עם בנם החייל.

במסגרת מבצע חורב, שמטרתו הייתה דחיקת שרידי הצבא המצרי שנותרו בגבולות הארץ, נקבע מבצע חיסול שמטרתו הייתה לכבוש את מובלעת כיס פלוג'ה, שבו הייתה נצורה חטיבה מצרית. המשימה הוטלה על שני גדודים של חטיבת אלכסנדרוני וההתקפה תוכננה ללילה שבין 28-27 בדצמבר 1948. זה היה אחד הכשלונות הגדולים של מלחמת העצמאות ובסופו נהרגו 87 לוחמים, כמניין פז, רובם חיילי הפלוגה הדתית. אפרים-פישל וולוך ואביגדור נודל היו ביניהם. החיילים המצרים שנותרו במקום התעללו בגופות ההרוגים ולבסוף קברו אותם בקבר אחים (המצרים הנצורים פונו סופית רק בפברואר 1949).

אנדרטה לזכר הנופלים בכיס פלוג'ה במקום שבו נחפר קבר האחים (צילום: אבישי טייכר; ויקיפדיה)

שנתיים אחר כך, בי"ז בכסלו תש"י (8 בדצמבר 1949), הובאו הנופלים למנוחת עולמים בבית הקברות הצבאי בנחלת יצחק.

הצופה, 8 בדצמבר 1949

אף שכאמור, בני משפחות וולוך ונודל הספיקו לעלות ארצה עוד לפני הקרב האחרון של יקיריהם, איש הקשר הרשום בטפסים הצבאיים היה חברתם ברכה שטרן ממקוה ישראל. וכך נפל בחלקה של ברכה להיות הראשונה שהתבשרה על מות חבריה הטובים, והיא שנאלצה לבשר על כך בעצמה לבני משפחותיהם (אמו של פישל עלתה רק לאחר נפילתו).

פישל וולך (מס' 42) ואביגדור נודל (מס' 52) בין נופלי כיס פלוג'ה. משמאל: הכתובת למסירת ההודעה

בעיצומם של הקרבות שלאחר קום המדינה, הגיעו עולים חדשים רבים שגויסו גם הם לצה"ל. מקצתם שובצו לפלוגה שהחזיקה את הקו שנכבש באזור עיראק-מנשיה. לימים נישא אחד מאותם חיילים לברכה שטרן.

סבתי ברכה שטרן-שטרנברג מתגוררת היום בירושלים, וזוכה לראות מארבעת ילדיה: 36 נכדים, למעלה ממאה נינים ואפילו חמישה חימשים...

____________________________

שמריה גרשוני הוא מחנך וחוקר תנ"ך shmaryagershuni@gmail.com

סיפור על אהבה והערות כרונולוגיות

עמוס עוז ועזריאל אוכמני. ועידת הסופרים, 1972 (צילום: יוני המנחם)

שנתיים למותו של עמוס עוז (2018-1939)

מאת שמריה גרשוני

כל אוהביה של ירושלים שקראו את סיפור על אהבה וחושך ניסו לעקוב אחר המקומות שתוארו בפרוטרוט ובאהבה בספר. בשנה שעברה גם זיכה אותנו האדריכל דוד קרויאנקר בספר נהדר ושמו ירושלים של עמוס עוז: בעקבות 'סיפור על אהבה וחושך' ויצירות נוספות (כתר, 2020), שמזמין את הקורא בו ללכת בדרכי הסופר בירושלים. קרויאנקר גם מציע מסלולי סיור ומלווה כל אתר שבדרך בציטוטים מכתביו של עוז.  

גם אוהבי ההיסטוריה של היישוב ושל המדינה זיהו את הדמויות שנקרו בדרכו של המחבר ונהנו מהזווית החדשה שלהן שהציג. לפיכך, נראה שלא יהיה זה חטא גדול אם ננסה לתארך כמה מן האירועים האישיים שפורטו בספר. על אף שאין זה נעים כל כך להיות 'הקורא הרע' של הספר, ששואל 'אז בכל זאת מה אוטוביוגרפי בסיפורים שלי, ומה בדיוני?' – כאזהרתו של עוז (עמ' 37-36), נוכל ללמד על עצמנו סנגוריה בהסתמך על דבריו המרוככים יותר, שבהם קבע כי בכל זאת 'יש מקום למחקר ביוגרפי, ויש מתק ברכילות, ואולי יש אף ערך רכילותי מתון לחקירת הרקע הביוגרפי לכתיבתן של יצירות שונות' (עמ' 38).

הפרטים הקטנים שיידונו כאן הם אכן קטנים ואין בהם להעיב במאומה על מעשה האמנות. אבל דווקא בשל כך מעניין לראות כיצד סופר גדול לש לצרכיו – במודע, ולרוב שלא במודע – פרטי מידע 'קשים'.

א. 'ומי מזיין את ממשלת בן-גוריון?' הנאום של בגין

בפרק נב בספרו (עמ' 481-476) תיאר עוז את הרגע בו הפסיד המחנה הלאומי עסקן, הלא הוא המחבר עצמו, והכל בגלל צחוקו הרם, שהתפרץ במהלך נאום של מנחם בגין, 'מפקד המחתרת האגדי, [ש]היה אליל ילדותי הראשי בשנים ההן' (עמ' 475). בגין דיבר במהלך אספת עם שערכה מפלגת 'חֵרוּת' בשבת בקולנוע 'אדיסון', והקדיש את נאומו לבעיית הזיון של מדינות ערב. בגין התכוון כמובן לחימוש, ולא היה מודע כלל ללשון בני הנוער שראתה בזי"ן ובהטיותיו מילת סלנג גסה. 

חזית קולנוע אדיסון ברחוב ישעיהו 14 (מועצה לשימור אתרי מורשת בישראל)

הנה התיאור המשעשע של האירוע:

עמ' 480-479

מתי קרה אירוע מביך זה?

עוז עצמו סייע בעדנו לתארך את המאורע. לדבריו, היה אז 'כבן שתים-עשרה'. הוא נולד ב-1939 ומדובר אפוא בשנת 1951. ובמקום אחר בספר הוא מספר כי 'שמונה-תשע שנים לאחר הבוקר שבו מנחם בגין ומחנהו הפסידו אותי באולם אדיסון, נפגשתי עם דויד בן-גוריון' (עמ' 488). את תאריך המפגש עם בן-גוריון נקל לתארך במדויק – תחילת שנת 1961, ואם כך עוז הקשיב לנאומו של בגין בשנת 1952 או 1953, ואם נגדיל את טווח הזמנים נאמר: בין 1951 לראשית 1954, שכן באמצע שנת 1954 עזב הנער עמוס קלוזנר את ירושלים ועבר לקיבוץ חולדה.

מנחם בגין נואם ברמת גן בטקס הסרת לוט לזכרו של דב גרונר, 1954. משמאלו: פרופ' יוסף קלוזנר, ראש העיר אברהם קריניצי והפסלת חנה אורלוף (צילום: הנס פין; אוסף התצלומים הלאומי)

והנה רוב הדמויות ההיסטוריות שבגין הזכיר כביכול בנאומו כמי ש'מזיינים' את נשיא מצרים גמאל עבדל נאצר, שעלה לשלטון בפברואר 1954 – כמה חודשים לפני שעוז עזב את ירושלים – הפכו להיות חשובות ומוכרות רק אחרי 1955! וכך, ניקולאי בולגנין התמנה לראש ממשלת ברית המועצות בפברואר 1955; אנתוני אידן החליף את וינסטון צ'רצ'יל כראש ממשלת בריטניה באפריל 1955, וגי מוֹלֶה נבחר לראשות ממשלת צרפת ב-1956. במילים אחרות, אם עוז אכן שמע את בגין, הרי שהיה זה נאום אחר לגמרי, שכן בגין לא יכול היה להזכיר אז לא את נאצר, לא את בולגנין ולא את אידן או מולה (דוד אסף, עורך הבלוג, הפנה את תשומת לבי להרצאתו של פרופסור מיכאל סטניסלבסקי מאוניברסיטת קולומביה, 'Amos Oz, Autobiography and the Cahalenge to the 'Bad Reader. שעוסק בבירור אותן עובדות. הרצאתו טרם נדפסה).

צריך לזכור כי בדיחות על הפער הלשוני בין בני דור 'האבות', במיוחד פוליטיקאים ואנשי ציבור, לבין בני הנוער, היו נפוצות באותן שנים. כך היה עם השימוש במילה 'מפליץ' בפי משה שרת, שהתכוון לאירוע מעורר פלצות, וכך גם התבדחו על חשבונו של יצחק טבנקין, שבאחד מנאומיו אמר 'רַאסִייָה תזיין את הערבים'. ולמשמע צחוקו של הקהל אמר להם: 'מה הצחוק? אתם חושבים שאני לא יודע להגיד רוּסְיָה?'. קל היה אפוא לקשור גם את בגין 'הג'נטלמן הפולני' לאותו ניתוק מהלשון החיה של הצברים (הוספה של עורך הבלוג). 

בהיותו 'כבן חמש-עשרה או שש-עשרה' שחזר עוז באוזני אפרים אבנרי, ממייסדי חולדה, את סיפור 'הזיון של בגין' (עמ' 483).  אבנרי חילק עם הנער עמוס את תובנותיו על ההבדלים בין בן-גוריון לבגין, ואמר שדברי בגין מזכירים לו את הפוליטיקה המפולפלת של הבטלנים בעיירתו, שמדמיינים כיצד ישלחו משלחת לצאר ניקולאי. 

אפרים אבנרי (קיבוץ חולדה: ונזכור את כולם...)

אבנרי נולד בשנת 1910 בעיירה מיילניצה שבגליציה המזרחית (היום באוקראינה). עיירה זו הייתה תחת שלטון האימפריה ההבסבורגית מאז שלהי המאה ה-18 ורק אחרי מלחמת העולם הראשונה חזרה לפולין. בטלניה לא יכלו לשלוח שליחים לצאר, שכן העיירה לא הייתה בכלל ברוסיה. בין כך ובין כך, שלטונו של הצאר ניקולאי השני – שכסאו כבר היה מט לנפול שנים קודם לכן – הסתיים רשמית במהפכת פברואר 1917, כשאבנרי היה בן שבע. בהחלט ייתכן שדברי בגין נדמו לו, לחבר אפרים, כדברי הבל של בטלני עיירה טיפוסית, אך ספק אם יכול היה לזכור דיונים על משלחות לצאר ניקולאי. אפשר להניח שדימוי זה נקלט אצלו לא מן החיים עצמם אלא מיצירות ספרותיות שקרא, כמו כתבי מנדלי מוכר ספרים.

הנציב העליון ארתור ווקופ מבקר ביער הרצל ליד חולדה, 1936 או 1937. שני מימין אפרים אבנרי, מזכיר הקיבוץ
(ישראל נגלית לעין)

ב. מתי עברה משפחת קלוזנר לרחביה?

הקורא בפשטות את ספרו של עוז יבין כי עוד לפני התאבדותה של האם עברה משפחת קלוזנר לרחביה. כך תיאר זאת עוז במקצב יבש: 

נחלצנו סוף-סוף משכונת כרם אברהם. עברנו לגור ברחביה מחוז חלומותיו של אבי. אחר כך מתה אמי ואני הלכתי לחיות ולעבוד בקיבוץ. את ירושלים רציתי מאוד להשאיר לגמרי מאחורי (עמ' 338; הדגשה שלי). 

והנה תיאוריהן של שתי הדירות של משפחת קלוזנר. את הראשונה, זו שברחוב עמוס, שבה נולד וגדל, תיאר עוז בזיקה להידרדרות במצבה הנפשי של אמו: ב'סתיו, בסוף שנת 1951, שוב הורע מצבה של אמי' (עמ' 498). 'בערבים עדיין הקפיד אבי ללא שום פשרה על כך שהאור בחדרי יכבה בדיוק בתשע. והיה נכנס על בהונות נעליו לחדר האחר, חדר הספרים, חדר האורחים-והעבודה-והשינה ... כאשר לא יכול היה לשאת עוד את החושך ואת הדומייה, הלך אבי עם ספריו והמון כרטיסיותיו אל המטבח' (עמ' 503). 

תיאור מצמצם זה, של דירה קטנה, הולם את רחוב עמוס ולא את הדירה הגדולה ברחוב בן מימון 28 ברחביה, כפי שזו תוארה בשנת 1959 במודעת 'להשכיר' בעיתון: 'להשכיר בירושלים בדמי מפתח דירת 3 חדרים ומרפסת גדולה ברחביה בקומה א' ... קלוזנר בן מימון 28, ירושלים' (מודעה זהה הופיעה באותו עיתון שבוע לאחר מכן). מתברר שיהודה אריה קלוזנר, אביו של עוז, שנסע ללונדון לשם כתיבת הדוקטורט שלו, השכיר את הדירה, וכששב עם משפחתו החדשה ארצה, 'הם התיישבו בשכונת בית הכרם (עמ' 531).

הארץ, 3 ביולי 1959

במקומות אחרים בספר תיארך עוז את מקום מגוריהם החדש ברחביה למועד השנה שלאחר מות אמו: 'מאז מותה של אמא, ומאז נישואיו החדשים כשנה לאחר מותה ... גרנו כבר בדירה החדשה, בשדרות בן-מימון 28 ברחביה, שכונה שאליה יצא לבו של אבי כל השנים' (עמ' 518). זו הייתה גם הסיבה ש'בשנה שאחרי מות אמי הועברתי מתחכמוני לגימנסיה רחביה' (עמ' 520). אגב, בית זה נהרס לפני כעשרים שנה ובמקומו נבנה בית דירות חדש בן חמש קומות (ראו קרויאנקר, ירושלים של עמוס עוז, עמ' 126).

בניגוד לרושם שביקש עוז ליצור על אותו פרק זמן בחייו – בין מות אמו לבין המעבר לקיבוץ – ממנו עולה ילד מר נפש ואדיש, שמשתמט מלימודיו ומבלה עד חצות הליל בשוטטות בשטח ההפקר הסמוך לגבול (ראו בעמ' 522), ממקורות אחרים מתגלה עמוס עוז דווקא כנער אכפתי המעורב בסביבתו. עדות קוריוזית ומעניינת לכך טמונה בעיתונות הזמן וממנה עולה כי 'תושב ירושלים, עמוס קלויזנר, מרח' בן מימון, הביא הבוקר למשטרה זחל ארבה שמצא בגינתו. זהו המקרה השלישי של מציאת זחלי ארבה בירושלים ב-24 השעות האחרונות' (מעריב, 17 באפריל 1952; ידיעה זהה הופיעה למחרת בעיתונים חרות והצופה). 

הצופה, 18 באפריל 1952

ג. 'בהערכה, אך לא בלי הסתייגות': עוז ובן-גוריון 

כשנה מאוחר יותר, עדיין בירושלים, הספיק הנער עמוס קלוזנר להתכתב עם דוד בן-גוריון, ראש ממשלת ישראל הפורש, ולנסות לשכנעו לחזור בו מפרישתו. בפרק נג תיאר עוז בהרחבה את פגישתו עם בן-גוריון, בתחילת שנת 1961, בהיותו בן 21. באותה פגישה אף ייחס עוז לבן-גוריון זיכרון משובח: 'והיה לו, ככל הנראה, כוח זיכרון אבסולוטי: כל מה שראה פעם – לא שכח עוד' (עמ' 495). בשום מקום לא הזכיר עוז את ההתכתבות המוקדמת ביניהם משנת 1954, שלמיטב ידיעתי לא נדפסה בשום מקום.  מצאתיה בדף הפייסבוק של המכון למורשת בן גוריון. 

מכתבו של עוז לבן-גוריון, 1954 (המכון למורשת בן-גוריון)

והנה התעתיק המלא:

ירושלים     23/4/54

מר בן-גוריון!

כתבת פעם כי אינך מאמין בקיומם של ציונים אמיתיים בדורנו, והנך מחפש עתה יהודים – ותו לא. לא אסכים לגמרי לדעה זו: מאמין אני, כי עדיין נותרו ציונים, מיעוטם בצמרת השלטון, ורובם אלמונים, אנשי רחוב אפורים. ועוד מאמין אני, כי אתה אחד מהמועטים הללו. ובתור שכזה, לא בתור 'מי שהיה' וכו' –ברצוני לשאלך כמה שאלות. אך סבורני שקודם עלי להציג את עצמי, אם כי זה חשוב פחות. ובכן, אני חבר תנועת נוער (הצופים), יליד הארץ, מתעניין בבעיות אקטואליות, מעריך את המעשה הגדול שעשית בעזבך את השלטון, אם כי מסתייג במקצת, ואפרט זאת בהמשך מכתבי; חשוב מאד הוא החלוץ הבונה את הנגב, הרחק ככל האפשר מזרקורי הפרסומת, המנתק עצמו כמעט לגמרי מהעולם החיצוני, ומשקיע את כל יישותו בהפרחת שממות. אך חשוב ממנו – מנהיג. 'האיש הנכון במקום הנכון'. נקל להפוך מנהיג לרועה צאן. אך לא תמיד ניתן להפוך רועה צאן למנהיג. אך אל נא תפרש את דברי שלא כראוי: יש הבדל בין שלטון לבין מנהיגות. שליט חייב לשבת במשרד ולנהל את ענייני נתיניו. מנהיג יכול לשבת גם בשדה בוקר, ולכוון את העם. אך חוששני כי בלכתך לשדה בוקר, השארת מאחריך בתל אביב לא רק את ראש הממשלה כי גם את המנהיג שבך. ועל כך צר לי. אין לי הערצה עיוורת כלפיך או כלפי מישהו אחר. אך אינך יכול להרשות לעצמך להפקיר את ההגה, בשעה שאין אף סימן לאדם בעל שיעור קומה מספיק בכדי ליטול הגה זה תחתיך. ושוב: אינני מדבר על אודות הגה השלטון, בשבילו די, בדלית ברירה, בפוליטיקאי בינוני למדי, אך הגה המנהיגות? מדוע לא לקחת הגה זה אתך לשדה בוקר?

בדורות האחרונים התפשט בעולם 'פולחן הנוער'. בכל שעת משבר תולה העם עינים מקוות בנוער שלו, ואילו בשעת התפרקות מוסרית הוא מטיל את האשמה, כמובן, על הנוער. אך הנוער איננו נע מעצמו. הנוער נע בכיוון שמתווים לו מחנכיו. מחנכים אלו, הם הבונים, בעקיפין, את עתידו של כל עם. וכלום יכול הנך להצביע בבטחון על אישיות מסויימת במדינתנו הממלאת תפקיד כזה? – אֵין. כלומר, ישנם אלפי מחנכים קטנים. אך המחנך הגדול, הראשי, נעדר. ואדם כזה, בכוחו לקבוע, כאמור, את עתידנו.

איני בקי ביותר בהיסטוריה של זמננו, אך סבורני שהיטלר ומוסוליני עלו לשלטון בסיוע ניכר של נוער. הם היו מנהיגי נוער. במקרה היו שניהם טיפוסים שליליים. בכל זאת הוליכו את הנוער שלהם, ועמו, את העולם כולו, רחוק מאד... ונתאר לעצמנו שבמקומם היו עומדים אישים חיוביים, והכוחות העצומים שבוזבזו במלחמת העמים האחרונה היו מודרכים לאפיק חיובי, כלום לא היתה האנושיות צועדת צעד ניכר קדימה? אך נשוב לנוער שלנו. כלום אין אתה סבור, שיש בך הכח והמעוף הדרושים על מנת לקחת תפקיד זה על שכמך? – 'שדה בוקר' הציבה לפנינו מטרה. אך לא בכוחות עצמנו נגיע כולנו לשדה בוקר. נחוץ האדם שיובילנו לשדה בוקר. ואין המלאכה קלה. יש במה להילחם: שחיתות, ריקניות, קרייריזם, דוגמא אישית שלילית ועוד. הצבת לפנינו מטרה נעלה: שדה בוקר והדומים לה. סייע לנו להגיע למטרה זו. באין אחר שימלא את חציו השני של התפקיד הגדול, תאלץ לקחת גם זאת על שכמך. אמנם, אישית מתנגד אני להניח לאדם יחיד לבצע לבדו משימה גורלית. יחיד מסוגל לטעות, כפי שהוכיחה גם תקופת שלטונך. אבל אין אחר, כאמור. ואין ברירה. ולבסוף, שאלה קשה במקצת: ההיתה 'שדה בוקר' נסיגה וכניעה של אדם עייף, שבור ומיואש, או היה המעשה שלב וחוליה בדרך מאבקו של מנהיג? – באם תשובתך מזדהית עם האפשרות הראשונה, לא נותר לי עוד אלא להספיד מנהיג שנשבר, ולקחת את דברי בחזרה. אך אם יש אמת בהנחה המתנגדת ('שדה בוקר – שלב במאבק'), סבורני כי חייב אתה תשובה למכתב זה; סלח לי כי מכתבי נעדר כל גינונים והקדמות שבנימוס, אך סבורני כי הרבה נייר מבוזבז למטרות כאלו, וכי איש משנינו אינו זקוק לגינונים. 

שלך,

בהערכה, אך לא בלי הסתייגות

עמוס עוז, שבט 'מצדה', הסתדרות הצופים

כתובתי: עמוס עוז, שדרות בן מימון 28, רחביה, ירושלים

בבלוג של דוד בן-גוריון (בלוג פיקטיבי, כמובן, שמפעילים אנשי המכון למורשת בן גוריון) הובא גם עותק מודפס במכונת כתיבה של מכתב זה. מדובר בתמצית מכתבו של עוז, שכנראה הוכנה על ידי מזכיר או מזכירה על מנת להקל על בן-גוריון, שבאותה עת הוצף במכתבי אזרחים הקוראים לו לשוב ולהנהיג את המדינה.

עוז שלח את המכתב בכתב ידו וחתם עליו בשם משפחתו החדש. הוא אף ציין כי הנו 'יליד הארץ'. ושמא אפשר לדקדק? יליד הארץ ולא יליד ירושלים, שהרי כשעזב את ירושלים רצה למחוק אותה: 'בגיל ארבע-עשרה וחצי, כשנתיים אחרי מות אמי, קמתי והרגתי את אבא והרגתי את כל ירושלים, שיניתי את שמי והלכתי לבדי לקיבוץ חולדה' (עמ' 516). עוז גם חתם כבן שבט 'מצדה' של תנועת הצופים, אף כי כבר לא היה חבר פעיל בה: 'בסוף כיתה ט', ה"חמישית" של גימנסיה רחביה, עזבתי פתאום את הצופים וכמעט שהפסקתי ללכת לבית הספר' (עמ' 521). בשולי המכתב ציין עוז את כתובתו, לא רק לצרכי זיהוי אלא מן הסתם מתוך ציפייה ש'הזקן' גם יענה למכתבו. בן-גוריון אכן ענה לו, ואפשר רק לנחש מה הייתה תגובת אביו של עוז, כאשר גילה בתיבת הדואר כי בנו עשה צעד נוסף בדרך ההתנתקות ממנו. 

בבלוג של דוד בן-גוריון הובאה תשובתו של 'הזקן', שמתוארכת, כנראה בטעות, ל-28 במארס (במקום אפריל) 1954 (ואולי הטעות בתאריך הייתה דווקא במכתבו של עוז).

בן גוריון בצריף בשדה בוקר, 1962 (צילום: פריץ כהן; אוסף התצלומים הלאומי)

ההערצה לבן-גוריון קיננה בעמוס עוז עוד קודם לכן. כשנתיים או שלוש לפני כתיבת המכתב, 'בחופש הגדול של שנת חמישים או חמישים ואחת', הראה יגאל, בן-הדוד התל-אביבי, לבן-משפחתו הירושלמי 'את הקיוסק של אחיו של דויד בן-גוריון, ואיך כל מי שרוצה רשאי לגשת ולדבר חופשי כמו כלום כמה שאתה רק רוצה עם האח הזה של בן-גוריון, שבאמת נראה די דומה לו ... קינאתי מאוד בתל אביבים: לנו בשכונת כרם אברהם לא היו לא אנשי-שם ולא אחים של אנשי-שם' (עמ' 352). באותה עת לא דמיין הנער עמוס כי בתוך זמן לא רב יכתוב בעצמו למנהיג הנערץ ואף יקבל ממנו תשובה.

שנתיים מאוחר יותר, העיד עוז, כי 'למרות שכבר רחקתי מאוד מן הרטוריקה של "חירות" ושל משפחת קלוזנר, עדיין לא הייתי אלא תוצר הולך-בתלם של המציאות הציונית" (עמ' 486). בהמשך הספר הוא גם תיאר את הדילוג שדילג משנאה רוויזיוניסטית לבן-גוריון, מהצד הימני, של ימי ילדותו 'בין הקלוזנרים', אל התנגדות חריפה לבן-גוריון מהצד השמאלי, 'בכל שנות בגרותי' (עמ' 496). מתברר אפוא שתהליך עזיבתו של עוז את אביו, את משפחת קלוזנר ואת ירושלים, בדרכו לקיבוץ חולדה ולשמאל הציוני, עבר אז במרכז מנעד התגובות הרגשיות כלפי בן-גוריון.

ונסיים בקטע ארכיוני קצר שפורסם בבלוג של דוד בן-גוריון ובו תיעוד של הפגישה המפורסמת בין עוז לבין בן-גוריון. חבל שההמשך עדיין לא פורסם.

רישום מן השיחה בעל-פה בין בן-גוריון ועמוס עוז