שלושה חברים יצאו לדרך: פישל, אביגדור וברכה עולים לארץ ישראל

מעפילי 'אקסודוס' שגורשו על אוניית 'ראנימיד פארק' הניפו דגל בריטניה שעליו צויר צלב קרס (צילום: רות גרובר)

מאת שמריה גרשוני

במלאת 75 שנים לגירוש 'אקסודוס'

קורות חייהן של שלוש הדמויות שנעסוק בהן דומות למדי, עוד בטרם נפגשו. שלושתן נולדו בעיירות חסידיות קטנות בפולין, בסוף שנות העשרים ובתחילת שנות השלושים של המאה הקודמת. שלושתן הספיקו לחצות את הגבול בין פולין לברית המועצות עם פלישת הגרמנים לפולין, ורוב שנות מלחמת העולם השנייה עברו עליהן בסיביר ובמחוזות מרוחקים של בריה"מ. הפגישה ביניהן אירעה רק לאחר המלחמה. נציג אותם לפי סדר הולדתם:

אביגדור נודל נולד בט"ו באדר א' תרפ"ז (7 בפברואר 1927) בעיירה טומשוב לובלסקי. למד בחדר ובישיבה, ועשה חייל בלימודיו. עם פלישת הנאצים לפולין נמלטה משפחתו והתגלגלה לסיביר, שם התקבל בגיל 12 וחצי לכיתה ה' בבית ספר רוסי (הלימודים בתקופה זו החלו בגיל שמונה), והיה אחד התלמידים הטובים. הוריו לא יכלו לעמוד בעבודה הקשה שהוטלה עליהם, ואביגדור, שנאלץ לתמוך בהם, עבד כעוזר במטבח 15-12 שעות ביום. אחר כך נעשה גם מזכיר מחסן המזון. לאחר שעות העבודה מצא בעצמו כוחות ללימוד עצמי של גמרא. בסיביר למד גם את מלאכת התפירה. אחיו הגדול, שלמד בישיבת מיר, נספה בשואה.

אפרים-פישל וולוך נולד בכ"ו באדר ב' תרפ"ט (7 באפריל 1929) בעיירה בילגוריי ולמד ב'חדר' ובבית ספר עממי פולני. בראשית מלחמת העולם נהרג אביו והמשפחה בת שש הנפשות, ובראשה האם-האלמנה, יצאה מהעיירה השרופה לחיי נדודים: אוקראינה, סיביר, אוראל וקזחסטן. בכל המקומות עבד הנער אפרים עבודה קשה, כדי להציל את אמו ואֶחָיו מחרפת רעב. בסיביר עבד ביערות, ובקזחסטן – בקולחוז שהיה רחוק כ-120 ק"מ מהעיר. הוא למד ללבן לבנים ועזר לאיכרים בבניית בתים ובכל עבודה בשדה. 

ברכה שטרן נולדה בכ' בתשרי תרצ"א (12 באוקטובר 1931) בעיירה הורודלה (מחוז הרוביישוב שממזרח ללובלין). לאחר זמן קצר התיישבה המשפחה בעיירה הרוביישוב הסמוכה ושם למדה ברכה בבית ספר עממי פולני. גם היא נדדה עם משפחתה מזרחה – למחוזות סיביר, אוראל ובוכרה. היא הצטרפה ללימודים בבית ספר רוסי באוראל, ולאחר מכן בבית ספר פולני בבוכרה. אחת מאחיותיה נפטרה שם. גילוי נאות: ברכה שטרן היא סבתא שלי, והדברים שיובאו להלן הם פרי זיכרונה וסיפוריה.

עם תום מלחמת העולם השנייה החלו יהודים לשוב לפולין, אם כתחנת מעבר בדרכם לארץ ישראל או לאמריקה, אם כמקום לדירת קבע מחודשת – תוחלת שנכזבה עד מהרה. הניצולים מבני משפחת שטרן, למשל, שבו אל ביתם בהרוביישוב, אך מתוכו יצאה גויה פולנייה שאמרה כי רכשה את הבית בכסף מלא לאחר המלחמה. הסוכנות היהודית הקימה משרדים בכמה ערים מרכזיות בפולין, וכך הגיעו בני משפחותיהם של שלושת גיבורי סיפורנו לעיר הפולנית שצ'צ'ין. אחרי השואה עברו בעיר זו יהודים רבים, שכן הייתה זו עיר נמל ששכנה לחופו של הים הבלטי. שם התחילו אנשי ארגון 'הבריחה' להעביר יהודים לגרמניה בדרכם לארץ ישראל. 

בעצת אנשי הסוכנות היהודית, הוריה של ברכה רשמו אותה, כמו גם את אחיה הקטן בנימין, ברישומים שניהלו אנשי המוסד לעלייה ב'. הם הניחו שליחידים, בוודאי לילדים, יהיה קל יותר לעלות ארצה, מאשר למשפחה שלמה. 

בנימין וברכה שטרן הצטרפו לקבוצה של כמאה ילדים שנקראה בשם 'שח"ל' (על שמו של הרב שמואל חיים לנדוי, ממנהיגיה של תנועת הפועל המזרחי). גם אביגדור נודל הצטרף עם אחותו לאה (לימים גבירץ) לחברת הנוער, ופישל וולוך הצטרף לקבוצה עם שתי אחיותיו הקטנות. 

אחרי כמה חודשים הועברו ילדי חברת הנוער לברלין. הילדים הוכנסו למשאית אטומה בברזנט, וכיוון שמעבר הגבול לא היה חוקי נאסר על הילדים לזוז, לדבר או להשתעל עד חציית הגבול. המשאית הייתה מלאה בילדים והיה מחניק וקשה לנשום בה, אך לבסוף הגיעו בשלום ליעדם. 

ברלין דאז הייתה מחולקת בין ארבע המעצמות שהביסו את הגרמנים: בריטניה, צרפת, ארצות הברית וברית המועצות. חברת הילדים שוכנה במחנה עקורים ליד עיירה קטנה בשם אשאו (Aschau) במחוז רוזנהיים שהיה בתחום השליטה האמריקני ואליו היה קל להסתנן.

במחנה העקורים: אביגדור נודל ופישל וולך בשורת העומדים משמאל; בנימין יושב באמצע

במחנה העקורים: אביגדור עם בנימין (מימין)

במחנה אשאו, שהוקם על ידי אנשי 'הפועל המזרחי', היו כמאה ילדים בגילאים 18-5. כולם היו ניצולי שואה, מקצתם יתומים ולאחרים היו הורים שגרו במקומות אחרים. במחנה היו חיי קהילה פעילים: היה רב, בית ספר ומוסדות קהילה. חצי שנה לאחר מכן לקה בנימין בדלקת ריאות קשה ושב אל הוריו. ברכה, אביגדור ופישל, שהיו בין הבוגרים, תפקדו כמדריכים וכך נוצרה ביניהם קירבה מיוחדת. אביגדור היה מהיר החלטה וניחן בכשרון לימודים ובתבונת כפיים. הוא ניצל את ההזדמנות שנקרתה לפניו ויחד עם פישל ונערים נוספים השתלם במחנה בעבודות מסגרוּת. 

מחנות העקורים: אביגדור נודל (משמאל) ופישל וולך

באותה תקופה, החלו ללבלב בין ברכה לאביגדור ניצניה של אהבה. 

מחנות העקורים: אביגדור (מימין) ולאה אחותו (מתחתיו), פישל (משמאל) וברכה שטרן (מתחתיו)

בכל יום חיכו ילדי הקבוצה להודעה שהם יכולים לעלות ארצה. באחד מימי חודש פברואר 1947 חזר המנהל אלקולם (זה כנראה היה שמו) מישיבת מנהלי מוסדות, והודיע לילדים כי מתארגנת אוניית מעפילים גדולה מאוד וקבוצתם תקבל עשרה מקומות (ההקצבה ניתנה לפי מפתח מפלגתי-תנועתי). לכולם היה ברור שעלייה באוניית מעפילים לא חוקית היא סכנה ברורה וממשית, ובמיוחד כאשר מדובר באונייה גדולה שבה יפליגו אלפי אנשים והיא תהיה תחת מעקב. אף על פי כן, כל הנערים והנערות רצו לעלות. נערכה הגרלה וברכה, אביגדור ופישל היו בין המאושרים שעלו בגורל. אפשר להניח שההגרלה כוונה מלמעלה, ולרשימת המועמדים נכנסו רק כאלה שהיו מסוגלים לצאת למסע הקשה בכוחות עצמם וללא ליווי של מבוגרים. 

ליוצאים נתפרו בגדים מיוחדים והם צויידו בדברים לדרך. עשרת הנבחרים נסעו למינכן, שם היתה נקודת האיסוף, ומשם עברו בהרבה מחנות עקורים, נסעו ברכבת עד הגבול עם צרפת וחצו אותו. מסע זה נמשך זמן רב. הם שהו במחנה ליד מרסיי שבדרום צרפת, ושם המתינו להפלגה המיוחלת. הציפייה ארכה חודשים. האוניייה הייתה ישנה ונועדה ל-600 איש; צריך היה להכשיר אותה לקלוט אלפי נוסעים. העולים המיועדים, כ-4,500 נפש, השתכנו בינתיים בכמה מחנות מחוץ לעיר. תנאי המגורים לא היו נוחים, אך כולם ידעו שמדובר במצב זמני וקיבלו זאת באהבה. במחנה לא היתה תעסוקה, ולכן בני הנוער עצמם יזמו פעילויות, קצת למדו (כולל לימודי עברית), יצאו לטיולים, וגם התבטלו...

ויום אחד הודיעו להם שהאונייה תצא לדרך בלילה הקרוב, ב-11 ביולי 1947. בלילה הגיעו משאיות אטומות בברזנטים והמארגנים הורו למעפילים להיכנס לתוכן ולשתוק, כדי שלא יידעו שבמשאיות יש אנשים ולא סחורות. הם הגיעו לנמל סט שבדרום צרפת, וראו את האונייה העוגנת בו. על דפנותיה נכתב: 'אקסודוס 1947'. מכאן ואילך מתחיל סיפורה של ספינת המעפילים 'אקסודוס', שכבר סופר ונחרש מכל כיוון אפשרי. מבחינתי מדובר ב'סיפורי סבתא', במובן הטוב של המילה, ואביא אפוא בקיצור את זיכרונותיה של סבתי ברכה כפי שהגיעו אליי מפיה.

כולם התרגשו ושמחו שהרגע המיוחל הגיע סוף סוף. על הסיפון עמדו המארגנים והורו לקבוצות השונות את דרכם. הנערים ירדו לסיפון התחתון ועמדו המומים: הסיפון היה מחולק לשלוש קומות של דרגשים מעץ, שנמתחו מקצה אל קצה, ללא רווח ביניהם. נאמר לצעירים שהם יישנו בדרגשים העליונים. כולם שכבו צפופים ודחוקים, ואם באמצע הלילה רצה מישהו להסתובב, היה עליו להעיר את כל השורה בדפיקה על הגב ובכך להודיע לכולם להסתובב...

מעפילי אקסודוס בבטן האונייה (צילום: רות גרובר)

אנשים רבים חלו במהלך ההפלגה וברכה, שהרגישה טוב, הביאה לחולים אוכל, מים ותרופות שחולקו במקום מרכזי. פעמיים ביום, בבוקר ובערב, היו מפקד האונייה אייק אהרונוביץ' (יצחק ארן), ומנהיג המעפילים הכריזמטי, איש השומר הצעיר מרדכי רוזמן, מעדכנים את הנוסעים באמצעות הרמקול: היכן הספינה נמצאת ומה קורה בארץ ישראל, הקריאו קטעים מעיתונים וכיוצא בזה. 

ההפלגה ארכה שבוע. בשלב מסוים כרזו המפקדים למעפילים כי שלוש ספינות קרב בריטיות נמצאות בקרבתם. העולים לא יכלו לראותן כי היו בסיפון התחתון. במשך שלושה ימים עסקו הבריטים בלוחמה פסיכולוגית וכרזו ברמקולים: 'היכנעו! לא תצליחו להגיע לארץ! אנו רואים אתכם!'. בתגובה הודיע מפקד האונייה לאנשיו: 'הם יכולים לצעוק. אנו נגיע!'. המפקדים הצהירו שהם יילחמו בבריטים ולא ירדו מהאונייה ללא מאבק. לכל קבוצה נתמנה אחראי, ניתנו קופסאות שימורים כנשק ונקבעו מקומות בהם יעמדו אנשי הקבוצה כשיחל הקרב.

לפתע התחילו שלוש המשחתות הבריטיות לנגוח באונייה בבת אחת. העולים ששהו בסיפון התחתון הרגישו היטב בנגיחות. בשלב כלשהו חדרו מים לאונייה והם נצטוו לעלות לדרגשים העליונים. חיילים בריטיים עלו על האונייה ומקצתם נהדפו ונזרקו לים. העולים שעל הסיפון הטיחו את קופסאות השימורים שבידיהם בחיילים, בעוד הבריטים, כסיות לבנות על ידיהם, היכו בשוטים, שגולות גומי בקצותיהם, ולא ריחמו על זקנים וטף. במהלך האירועים הללו נפצעו אנשים רבים, ונהרגו שלושה.

בשעת לילה מאוחרת, ובתחושה של אין ברירה, הודיעו מפקדי האונייה על כניעה. בראשים מורכנים עשו המעפילים את צעדיהם הראשונים על אדמת הארץ בנמל חיפה. הבריטים הודיעו כי המעפילים יועברו לשלוש ספינות גירוש. את תחושותיהם הקשות של המעפילים, כולם ניצולי שואה, אין לתאר במילים.

נוסעים באקסודוס (צילום: הנס פין)

לפני הירידה מאקסודוס ציוו הבריטים על המעפילים להתפשט ולעבור תהליך חיטוי. חבילותיהם האישיות נלקחו בטענה שאין מקום על אונייות הגירוש. ברכה התעטפה בכמה שכבות בגדים והשאירה אצלה שקית קטנה שאמהּ תפרה לה ובה שמרה תמונות ומסמכים אישיים. כשירדה ברכה מהאונייה היא לפתה בחוזקה את יד חברתה ואמרה לה: 'אני מרגישה כמו משה על הר נבו, שראה את הארץ המובטחת, ולא זכה להיכנס אליה. אבל אלוהים הוא שהחליט כי משה לא יכנס לארץ המובטחת, ולכן גזירתו התקיימה, עלינו נאסרה הכניסה בידי הבריטים, ולכן גזירה זו לא תתקיים'.

למרות המחאה הציבורית בארץ ובעולם, הבריטים לא ויתרו ולאחר שלושה ימים, ב-20 ביולי 1947, הועלו המעפילים על אונייות הגירוש. איש לא ידע לאן מועדות פניהם, אך ההערכה הייתה שלא לקפריסין, מכיוון שהמחנות שבה כבר היו מלאים וגדושים. רוב המעפילים נסחבו לאונייות הגירוש, מכיוון שלא הסכימו לעלות מרצון. ברכה הועלתה על האונייה 'ראנימיד פארק'. באונייה גילו המעפילים כמה אנשים שלא היו בהפלגה המקורית ומאוחר יותר התברר שאלה היו עיתונאים ואנשי 'הגנה', שהסתננו לאונייות כדי לעזור למגורשים להסתדר. תנאי המגורים על הספינה היו טובים יותר, ולכל אחד הייתה מעין מיטה, אך רגשות הכעס והחרון מנעו מן המעפילים להודות למגרשיהם על 'הטוב' לו זכו מידם.

שומרי המצוות, שהיו כשלושים אחוזים מכלל עולי אקסודוס, נתקלו בקשיים: המטבח מבשל אוכל לא כשר, ואיך יאכלו ממנו?! הם ארגנו משלחת שתבקש ממפקדי האונייה לתת להם את מוצרי המזון על מנת שיוכלו להכין לעצמם אוכל כשר. ברכה, שידעה מעט אנגלית, נבחרה כאחת הנציגות. המשלחת התקבלה בנימוס רב על ידי מפקדי האונייה שהרשו להם לקבל ממטבח האונייה את מוצרי המזון. הם באו לשם וכליהם בידיהם, אך הטבח, בין מחוסר הבנה בין מרוע לב, שפך לתוך כליהם את האוכל המבושל הלא כשר. האכזבה הייתה רבה, ומכאן ואילך הסתפקו באכילת פירות וירקות.

המעפילים לא רצו לבזבז את זמנם באונייה. וכך, ללא ספרים, התארגנו בקבוצות וכל אחד לימד את מה שזכר מלימודיו. היו להם מכשירי כתיבה מעטים, ובעזרתם תרגלו את כוחם בעברית. גם סידורים לא היו להם ולפיכך התפללו מזיכרונם ובעל-פה (מאוחר יותר כתבו את התפילות שזכרו על דפים). את ילדי האונייה הקטנים לקחו הצעירים תחת חסותם ושיחקו עימם.

לאורך כל ההפלגה נאמר להם על ידי הבריטים כי אין אף ארץ שמוכנה לקבלם. בצרפת ניסו להורידם, אך המעפילים סירבו, שרו 'התקווה' והודיעו כי לא יסכימו לרדת בשום מקום פרט לארץ ישראל. לאחר מסע של שישה שבועות בין נמלי אירופה עשו הבריטים את המהלך שאיש לא ציפה מהם והשיבו את המגורשים לגרמניה. כשנודעה למעפילים הבשורה המרה עבר בכולם רגש של זעם וחוסר אונים. הם הורדו בתקיפות מהאונייה והוכנסו למחנה מוקף גדרות תיל, שבארבע פינותיו מגדלי שמירה. לרבים מהם, שהיו במחנות ובגטאות, הזכירו מראות אלה את מעשי הגרמנים בשואה. אך המחנה, שמוקם בשטח הכיבוש של בנות הברית בגרמניה, היה בריטי. הם הוכנסו לצריפים ארוכים שתנאי המגורים בהם היו קשים מאד: מים במשורה ואוכל מאוס. אסור היה לצאת מן המחנה, וגם במחנה עצמו מותר היה להתהלך בחוץ רק שעה אחת ביום. הנחמה היחידה הייתה הבטחתם של אנשי ה'הגנה' שהם יעלו ארצה בהקדם האפשרי.

אמו של פישל וולוך ניסתה לשכנעו שיישאר במחנה עד שיוכל לעלות עם אחיותיו בדרך חוקית, אך הוא סירב להמתין והסביר לאמו כי עליו לעלות מיד כדי להכשיר בארץ מקום לה ולכל המשפחה. לאחר כמה חודשים החלו להסתנן מהמחנה קבוצות העולים הראשונות, שעלו ארצה עם תעודות מזויפות. גם תורה של ברכה שטרן הגיע. היא קיבלה דרכון, שעבורו שולם מן הסתם כסף רב, ובו נכתב שהיא תיירת צרפתיה בשם פרנציסקה. יחד עם כשלושים מעפילים עלתה על אוניית פאר של תיירים. ההפלגה הייתה נוחה מאוד ובסיומה ירדו הנוסעים בנמל חיפה. 

ברכה נרשמה ללימודים בחטיבה הדתית של בית הספר החקלאי במקווה ישראל, שם התבססה התכנית על לימודים ועבודה. הבנות ברובן העדיפו לעבוד בענפים 'נשיים', כמו מכבסה או מתפרה, אך ברכה רצתה לעבוד בחקלאות ובחרה לעבוד בכרם. הלימודים התנהלו בעצלתיים. זו הייתה שנת מלחמה ובסמוך ל'מקווה', בדרך העולה לירושלים, עברו שיירות של משוריינים בין כפרים ערבים עוינים. לא פעם הופגזו בית הספר וחלקות הגידול והתלמידים נאלצו למצוא מסתור באולמות היקב ששימשו מקלט. 

פישל וולוך עלה ארצה בפברואר1948  ומיד גויס ל'הגנה', הצבא שבדרך. לאמו כתב שהסתדר בעבודה. פישל שובץ בפלוגה הדתית של גדוד 33 בחטיבת 'אלכסנדרוני'. אביגדור נודל עלה ארצה חודש אחר כך, בפורים תש"ח. כשנפרד ממשפחתו, אמר לאמו: 'אמא, אל תדאגי, יהיה טוב!'. לילו הראשון בארץ נחרת בליבו כיום של הגשמת חלום: 'הנני בארץ! נתגשם חלומי. ועדיין הכל תמוה וזר בעיני'. גם הוא גויס מיד ושובץ לאותה פלוגה. שני החברים ציינו בטופס הגיוס שאיש הקשר שלהם בארץ, אם חלילה יארע להם דבר מה, היא 'ברכה שטרן, מקוה ישראל'. הקרבה: 'חברה'. באחת מחופשותיהם הקצרות אף הספיקו השניים לבקרה במקווה ישראל.

חיילי אלכסנדרוני. פישל וולוך מימין, אביגדור נודל משמאל

ב-11 באפריל 1948 (ב' בניסן תש"ח) יצאה קבוצת תלמידים, ברכה בתוכה, לעבודת הכרם. מהכפר יָזוּר הסמוך (היום אָזוֹר) נפתח כלפיהם ירי צלפים וברכה נפצעה ברגלה והובהלה לבית החולים. הכדור, שחדר את רגלה, יצא מהצד השני. ברכה ניסתה למנוע את פרסום האירוע בעיתונות, ביודעה שיש סיכוי שהדבר יגיע לידיעת הוריה שעדיין שהו בגרמניה. היא לא הצליחה במשימתה ואחד העיתונים אכן התגלגל לידי הוריה המודאגים. 

המשקיף, 12 באפריל 1948

ברכה שבה למקווה ישראל ונשארה במקום עד סוף מלחמת העצמאות.

ובינתיים, אביגדור ופישל, יחד עם חבריהם לפלוגה ולגדוד, לחמו ב'משולש הקטן', בליווי שיירות לירושלים ובנגב. 

אביגדור ופישל עם חבריהם לפלוגה

שתי אחיותיו של פישל עלו גם הן לארץ, ופישל עוד הספיק להתראות איתן. גם בני משפחתו של אביגדור עלו, אך הם זכו רק לפגישה חטופה עם בנם החייל.

במסגרת מבצע חורב, שמטרתו הייתה דחיקת שרידי הצבא המצרי שנותרו בגבולות הארץ, נקבע מבצע חיסול שמטרתו הייתה לכבוש את מובלעת כיס פלוג'ה, שבו הייתה נצורה חטיבה מצרית. המשימה הוטלה על שני גדודים של חטיבת אלכסנדרוני וההתקפה תוכננה ללילה שבין 28-27 בדצמבר 1948. זה היה אחד הכשלונות הגדולים של מלחמת העצמאות ובסופו נהרגו 87 לוחמים, כמניין פז, רובם חיילי הפלוגה הדתית. אפרים-פישל וולוך ואביגדור נודל היו ביניהם. החיילים המצרים שנותרו במקום התעללו בגופות ההרוגים ולבסוף קברו אותם בקבר אחים (המצרים הנצורים פונו סופית רק בפברואר 1949).

אנדרטה לזכר הנופלים בכיס פלוג'ה במקום שבו נחפר קבר האחים (צילום: אבישי טייכר; ויקיפדיה)

שנתיים אחר כך, בי"ז בכסלו תש"י (8 בדצמבר 1949), הובאו הנופלים למנוחת עולמים בבית הקברות הצבאי בנחלת יצחק.

הצופה, 8 בדצמבר 1949

אף שכאמור, בני משפחות וולוך ונודל הספיקו לעלות ארצה עוד לפני הקרב האחרון של יקיריהם, איש הקשר הרשום בטפסים הצבאיים היה חברתם ברכה שטרן ממקוה ישראל. וכך נפל בחלקה של ברכה להיות הראשונה שהתבשרה על מות חבריה הטובים, והיא שנאלצה לבשר על כך בעצמה לבני משפחותיהם (אמו של פישל עלתה רק לאחר נפילתו).

פישל וולך (מס' 42) ואביגדור נודל (מס' 52) בין נופלי כיס פלוג'ה. משמאל: הכתובת למסירת ההודעה

בעיצומם של הקרבות שלאחר קום המדינה, הגיעו עולים חדשים רבים שגויסו גם הם לצה"ל. מקצתם שובצו לפלוגה שהחזיקה את הקו שנכבש באזור עיראק-מנשיה. לימים נישא אחד מאותם חיילים לברכה שטרן.

סבתי ברכה שטרן-שטרנברג מתגוררת היום בירושלים, וזוכה לראות מארבעת ילדיה: 36 נכדים, למעלה ממאה נינים ואפילו חמישה חימשים...

____________________________

שמריה גרשוני הוא מחנך וחוקר תנ"ך shmaryagershuni@gmail.com

נתן אלתרמן 'המורה לטבע'?

מאת אליהו הכהן

צריך פעם לחקור מה הייתה תרומתם של הספרות, השירה והזֶמֶר לעובדה שישראל היא כיום אחת המדינות המתקדמות ביותר בעולם בתחום החקלאות. מחקר כזה יגלה כי מי שהכשירו את עצמם לקידום הידע החקלאי בארץ, היו לא רק איכרים, אגרונומים, חוקרים ואנשי ההתיישבות העובדת, אלא גם פרחי סופרים, משוררים ומלחינים.

הנה רשימה חלקית, ולא בסדר כרונולוגי: המשוררת רחל בילתה שנתיים מחייה הקצרים (1914-1913) בלימודים אקדמיים בעיר טולוז שבצרפת. היא לא בחרה ללמוד את תחומי אמנות הפואטיקה, הכישרון שבו התברכה, או ציור, האמנות שבה ביקשה להשתלם באיטליה, אלא יצאה לשם במצוות חנה מייזל, מנהלת 'חוות העלמות' בכנרת, כדי להכשיר את עצמה במקצוע החקלאות ולשוב ארצה כאגרונומית.

משה סמילנסקי, איש העלייה הראשונה, שנודע כסופר וכמתעד קורות היישוב החדש, החל את דרכו בארץ כפועל, איכר ופרדסן. במשך עשר שנים (1939-1929) ערך את כתב העת החקלאי בוסתנאי, שעודד וקידם את המחקר החקלאי בארץ. 

קדם

הסופר והמחנך אליעזר שמאלי למד בברלין מדעי הטבע (1936-1934) וכשחזר ארצה החל לעסוק בטיבוע עופות. חלקים גדולים מיצירתו מוקדשים לאהבת הטבע ועבודת האדמה.

המשורר ע. הלל, בן קיבוץ משמר העמק, מחבר ארץ הצהרים ויוצרם של עשרות שירים ופזמונים למבוגרים ולילדים, למד בצרפת אדריכלות גנים ונוף. לצד ספרי שירה כתב מאמרים מקצועיים על תכנון נוף וגננות וגם תכנן כמה מן היפים בגני הארץ.

הסופר שלמה צמח, חתן פרס ישראל לספרות ומראשוני העלייה השנייה, היה מהנדס חקלאי שהכשיר דורות של חקלאים, תחילה כמורה בבית הספר החקלאי במקווה ישראל, כחוקר בתחנת הניסיונות החקלאית ברחובות, שבה פרסם כמה ממחקריו, ואחר כך כמנהל בית הספר החקלאי כדורי.

הסופר נתן שחם, שחיבר קרוב לחמישים ספרים ומחזות ונפטר לפני כמה חודשים, ראה את עצמו כל שנות חייו כחקלאי וחבר משק. עד גיל שיבה עבד בשדות הפלחה של קיבוצו, בית אלפא, והקדיש לו את ספרו ההר והבית (1984).

חיים גורי, שאף הוא נסתלק מאתנו בתחילת 2018, למד בבית הספר החקלאי כדורי, וס. יזהר לימד במשך שנים אחדות בבית הספר החקלאי בכפר הנוער בן שמן. שניהם שיקפו ביצירותיהם זיקה עמוקה לעבודת האדמה, מאז 'אפרים חוזר לאספסת' (1938), ספרו הראשון של יזהר, ועד שירו של גורי 'על השדות הרחבים' (1951): 'זֶה שִׁיר אִכָּר עַל אַדְמָתוֹ / עַל לֶחֶם יְבוּלָיו'.

גם חלקים גדולים מיצרתו של הסופר מאיר שלו, ייבדל לחיים ארוכים, נטועים באדמת עמק יזרעאל והמושב נהלל. ספרו האחרון גינת בר (2017) הוא שיר הלל לטבע ולחקלאות הביתית.

ולא נרשום כאן כמובן את שמותיהם של מאות היוצרים (משוררים, מלחינים ומבצעים) שהיו קשורים בהתיישבות העובדת לדורותיה, בקיבוצים ובמושבים. במיזם האינטרנט 'שירה עובדת' נאספו עד היום כ-4,500 שירים מולחנים שנוצרו בקיבוצים.

איור של הגר חורן, 'שנה טובה', קיבוץ יפעת, תשכ"א (יפעת@אינטרנט)

לא פחות מן הספרות תרם גם הזֶמֶר העברי לתודעת חשיבות החקלאות ופיתוחה. עוד לפני שנוסדה המדינה והוקם משרד לחקלאות, כבר שרו בארץ שירים לכבוד העגבנייה ('עגבנייה, עגבנייה, אתמול רק באנו באנייה' של יהודה קרני ויואל אנגל), המלפפון ('מלפפון צמח בגן, מלפפון ירוק' של לוין קיפניס) והגזר ('אליעזר והגזר' של לוין קיפניס ומנשה רבינא). שלא לדבר על 'בגינה' של חיים נחמן ביאליק ורבינא, על ערוגת הגינה, שבה 'עמדו לרקד כרוב עם כרובית', ולצדם סלק ועַגְבָנית שמחים ופּוֹל עצוב. באיזו עוד ארץ בעולם שרים בהתלהבות 'הורה כרוב והורה תרד ... הורה חסה, הורה צנון', ובאיזו מדינה משפט כמו 'יודע חקלאי פיקח ... שאת הזן יש לשַׁבֵּחַ ולהיטיב בהרכבה', מופיע בשיר ('הורה האחזות' של יחיאל מוהר ודובי זלצר) ולא בדפי הוראות לחקלאים?

שירי הזמר המריצו את הפיתוח החקלאי של הארץ. כל משוררי הארץ ומלחיניה שרו שירי הלל לענפיה השונים של עבודת האדמה. דוד זהבי, חבר קיבוץ נען, הלחין שיר לקטיף ושיר לתפוחי הזהב, שיר לזורעים ושיר לקוצרים, שיר לבציר ושיר לאסיף, שיר לגורן ושיר להיט לאסם ('מלאו אסמינו בר ויקבינו יין'). זהבי, כמו מלחינים נוספים ובראשם מתתיהו שלם מרמת יוחנן ויהודה שרת מיגור, חיבר שירים וקנטטות לחגים החקלאיים, ולא שקט עד שהלחין את הפסוקים החותמים את ספר עמוס, המבשרים את שגשוגה העתידי של ההתיישבות החקלאית בארץ: 

הִנֵּה יָמִים בָּאִים וְנִיגַשׁ חוֹרֵשׁ בַּקוֹצֵר וְדוֹרֵךְ עֲנָבִים בְּמוֹשֵׁךְ הַזָרַע. וְהִטִּיפוּ הֶהָרִים עָסִיס וְכָל הַגְּבָעוֹת תִּתְמוֹגַגְנָה. וְשַׁבְתִּי אֶת שְׁבוּת עַמִּי יִשְׂרָאֵל, וּבָנוּ עָרִים נְשָׁמוֹת וְיָשָׁבוּ, וְנָטְעוּ כְרָמִים וְשָׁתוּ אֶת יֵינָם, וְעָשׂוּ גַּנוֹת וְאָכְלוּ אֶת פְּרִיהֶם, וּנְטַעְתִּים עַל אַדְמָתָם וְלֹא יִנָּתְשׁוּ עוֹד מֵעַל אַדְמָתָם.

השיר הנודע 'והטיפו ההרים עסיס', שהולחן על ידי זהבי בסוכות תרצ"ג (1932), הוא חלק מקנטטה זו.

יכולנו להמשיך עד אין קץ, אך עלינו להגיע סוף סוף לאלתרמן.

נתן אלתרמן (צילום: משה מילנר; אוסף התצלומים הלאומי)

נתן אלתרמן (1970-1910), שלכל הדעות נמנה עם גדולי המשוררים הישראליים בדורות האחרונים, היה גם הוא מאלה שנסעו בצעירותם לחו"ל כדי להשתלם באוניברסיטה, אך לא במדעי הרוח כי אם במדעי הטבע והחקלאות. 

בשנת 1929, והוא בן תשע-עשרה, יצא נתן הצעיר מארץ ישראל לצרפת כדי ללמוד מדעי הטבע בסורבון ואגרונומיה בננסי. שלוש שנים למד שם, וברביעית, בקיץ 1932, שב ארצה מצויד בתואר אקדמי של מהנדס חקלאי. יחד עם המשורר פנחס לנדר (לימים אלעד; מחבר המילים של 'מלאו אסמנו בר'), החל לעבוד בבית הספר החקלאי במקווה ישראל, אך עד מהרה הבין שאינו כשיר לעבודה חקלאית. מכאן ואילך המיר אלתרמן את האת בעט.

ובינתיים, יצחק אלטרמן, אביו המודאג של נתן, שניהל באותה עת את מחלקת הגנים (גני הילדים, כמובן) בעיריית תל אביב, פנה אל שושנה פרסיץ (1969-1893), מנהלת מחלקת החינוך בעירייה ומייסדת הוצאת הספרים 'אמנות'. הוא ביקש ממנה שתסייע לבנו בצעדיו הראשונים בארץ כאגרונום. מן המכתב שיובא להלן מתברר שנתן סיפר לאביו, כי היה רוצה להשתלם בהוראה בחסותו של המחנך וחוקר הטבע יהושע מרגולין ('הדוד יהושע'). באותה עת לימד מרגולין טבע במקווה ישראל, וגם ניהל 'מכון ביולוגי-פדגוגי' בצריף שנבנה על מגרש ברחוב יהודה הלוי בתל אביב (שאותו קיבל בזכות התערבותה של שושנה פרסיץ). 

יהושע מרגולין (יומן מסע לחקר 100 שנות תרבות ילדים בקיבוצים)

פרסיץ הכירה היטב את מרגולין, שגם פרסם חוברות בנושאי טבע בהוצאת 'אמנות', והריצה אליו מכתב בעניין ביום כ"ה בתשרי תרצ"ג (25 באוקטובר 1932). עותק ממכתב זה, הנמצא ברשותי, לא פורסם אף פעם ואינו מוכר. וזה לשונו:

למר יהושע מרגולין, כאן 

ידידי,  

בנו של מר אלטרמן, נתן, גמר את חק למודיו בתור אגרונום. אתה יודע שהוא גם משורר מחונן ומבטיח הרבה. רצונו להשתלם למען הוראה ללמודי הטבע בבתי-הספר. לשם זה היה רוצה לעב[ו]ד תחת הדרכתך ואצלך. היש איזו אפשרות לכך – אם לחש[ו]ב שהוא [גם] צריך להרויח איזה לירות 2-3 בשביל הדברים ההכרחיים. הלא היה מן ההגיון להזמינו במקום הילד הטבען – שאיננו טבען? 

 מה דעתך? 

שלך, שושנה פרסיץ

פרסיץ, שהייתה אשה נמרצת ורבת השפעה, לא הייתה צריכה לכתוב דברים במפורש. היא הסתפקה ברמזים, כולל השתיים-שלוש לירות שיש לשלם לבן של מר אלטרמן...

מיהו 'הילד הטבען שאיננו טבען', שפרסיץ רמזה כי רצוי להחליפו? לפי שעה לא נדע. אך 'טבען' הוא שוחר טבע. מרגולין עצמו ערך עיתון פנימי ומשוכפל בשם 'הטבען הצעיר', שבו פרסמו תלמידיו במקווה ישראל את מחקריהם (ראו: ק. [אורי קיסרי?], 'פנה-חיה', דאר היום, 15 באוגוסט 1928; עותק של עיתון זה, משנת תרפ"ט שמור בארכיונו של זאב סמילנסקי בספרייה הלאומית).

מי חידש את המילה העברית 'טבען' (שאינה רשומה במילוני בן יהודה ואבן שושן, ואף לא במאגר הלשון העברית ההיסטורית)? אולי מרגולין עצמו.

הטבען הצעיר, חוברת ב, ניסן תרפ"ט, יוצא לאור על ידי חוג הטבענים הצעירים
בביה"ס החקלאי 'מקוה ישראל'. 
בין הכותבים בחוברת י'[שראל] סמילנסקי, אחיו הבכור של ס. יזהר, שכתב על 'הירקון הסורי' 
(ארכיון זאב סמילנסקי, הספריה הלאומית; תודה לד"ר חזי עמיאור)

הקשר בין פרסיץ לבין מרגולין היה קשר הדוק של תלמידה למורֶה שלה. בזיכרונותיו היפים (דרכו של מחנך עברי: פרקי זכרונות, ספרית פועלים, 1948) סיפר מרגולין כי במשך שנתיים תמימות, מאז 1910, עוד כאשר הייתה שושנה נערה בת שש-עשרה, בבית אביה בקייב (היא הייתה בתו של הבנקאי והציוני הנודע הלל זלטופולסקי), הוא לימד אותה ואת אחיה לדבר עברית בהברה הספרדית. באותה עת גם העניק לה מרגולין את השם שושנה (שם נעוריה היה רוזה).

שושנה פרסיץ (ויקיפדיה)

מרגולין, שכבר שהה לפני כן בארץ (1907-1905), שב ארצה ב-1924 לאחר סיום לימודיו, ובאותה שנה גם עלתה פרסיץ עם בנותיה (עוד קודם לכן ערכו היא ובעלה ביקור קצר בארץ). מרגולין החל לעבוד במקווה ישראל כפועל, אך לאחר שבוע הציע לו אליהו קְרָאוּזֶה, מנהל בית הספר החקלאי, לקבל את משרת המורה לטבע, שעד אז מילא אותה שלמה צמח. מרגולין התלבט ולבסוף הסכים. לאחר שראה שבבית הספר אין אף אוסף לימודי מטבע הארץ, החליט לשתף את תלמידיו באיסוף מוצגים למה שנקרא בלשון מקווה 'פינה חיה' (בקיבוצים קראו לזה 'פינת חי'), ובהתמדה גדל האוסף והתפתח והפך למין מוזיאון קטן. חמש שנים לימד מרגולין במקווה ישראל.

'חיי הצמח בנסיונות' ראה אור בהוצאת אמנות בשנת תרצ"ב

'הפשוש' ראה אור בהוצאת אמנות בשנת תרצ"א

זהו הרקע לבקשתה של פרסיץ ממרגולין שיקבל את אלתרמן תחת חסותו. לשמחתנו, השתדלנות לא נשאה פרי. בסופו של דבר, ספק אם מערכת החינוך הארץ-ישראלית איבדה מורה לטבע שאין לו תחליף. אלתרמן המופנם, שסבל מקשיי דיבור, ממילא לא היה בנוי לעמוד בכיתה מול תלמידים וספק אם היה מתמיד במקצוע ההוראה. במקום זאת זכתה הספרות העברית במשורר 'במשרה מלאה', שלא היה צריך להשקיע את זמנו ומרצו בבדיקת מבחני תלמידים בשיעורי טבע.

שנתיים לאחר מכן, עוד לפני שפרסם את ספרי שיריו ואת מאות פזמוניו, כתב אלתרמן, המשורר העירוני והמהנדס החקלאי בדימוס, את 'שיר בוקר', שמבשר את פיתוחה ושגשוגה העתידי של הארץ, בנוסח המזכיר את נבואתו של עמוס:

מִמּוֹרְדוֹת הַלְּבָנוֹן עַד יָם הַמֶּלַח  

נַעֲבֹר אוֹתָךְ בְּמַחְרֵשׁוֹת,  

אָנוּ עוֹד נִטַּע לָךְ וְנִבְנֶה לָךְ,  

אָנוּ נְיַפֶּה אוֹתָךְ מְאוֹד  [...]

עַל אַדְמַת שְׂדוֹתַיִךְ הַנִּגְאֶלֶת  

הַדָּגָן יַרְנִין פַּעֲמוֹנִים.

הנה מקהלת צה"ל מלווה בתזמורת צה"ל בניצוחו של יצחק גרציאני, שרה את 'שיר בוקר' בלחנו האהוב של דניאל סמבורסקי:



חג סוכות שמח לקוראי הבלוג.

'אַשְׁכּוֹלוֹת' של אז"ר: כתב עת לבני הנעורים מימי העלייה השנייה

מאת אליהו הכהן

א. אַשְׁכּוֹלוֹת ויִזְרְעֶאל 

אַשְׁכֹּלוֹת – קובצי ספרות ומדע לבני הנעורים, הן ארבע חוברות קטנות ונדירות שראו אור בשנת תרס"ז (1907), בהוצאת 'יזרעאל' שביפו. זה היה ניסיון נוסף להוציא בארץ ישראל כתב עת עברי לנוער, לאחר כשלונו של עולם קָטֹן, עיתון הילדים העברי הראשון בארץ ובעולם, שהחל להופיע בירושלים בשנת תרנ"ג (1893), בעריכתם של אליעזר בן יהודה והמורים יהודה גרזובסקי ודוד יודילוביץ, וחדל לצאת לאחר שבעה גיליונות בלבד. תדירות הופעת 'אשכולות' (במקור נדפס בכתיב חסר) לא נקבעה מראש, אך בפועל הן יצאו בזו אחר זו ובמרוצת אותה שנה. מיד אחר כך חדלו להופיע. ארבע חוברות – ותם הניסיון... 

שנה אחר כך, בתרס"ח, שב בן יהודה וניסה להוציא כתב עת בשם העברי הקטן, אך גם הוא לא שרד מעבר לשלושה גיליונות. מסתבר שהעורכים, מנוסים ככל שיהיו, לא שיערו מראש עד כמה תובענית היא הוצאת כתב עת כזה, עד שלא יוכלו להתמיד בה. בשורות הבאות נגולל את סיפורו קצר הימים של 'אשכולות'.

בשלוש-עשרה השנים שחלפו מאז חדל להופיע 'עולם קטון' ועד צאת 'אשכולות' לא יצאו בארץ כתבי עת לילדים או לנוער; לעומת זאת, היו אלה שנות פריחה לענף ספרותי זה בקהילות ישראל במזרח אירופה (ראו בסקירתי על ראשית עיתונות הילדים העברית, שהתפרסמה בבלוג עונג שבת, כאן). גיליונות של כתבי עת כמו גן שעשועים, עולם קטן, הנעורים או החיים והטבע, הגיעו מחו"ל ארצה והלהיבו את אנשי העלייה הראשונה והשנייה, שסברו כי גם לבני הנוער הגדלים בארץ מגיע כתב עת משלהם. 

מי שנטל על עצמו לנסות ולמלא את החסר הזה, במתכונת הרבה יותר צנועה, היה הסופר והמורה, אלכסנדר זיסקינד רבינוביץ (1945-1854), המוכר יותר בראשי התיבות אז"ר, שהיה מראשוני ומזקני העלייה השנייה. אז"ר, שנולד בליאדי שברוסיה הלבנה, עלה ארצה בדצמבר 1905 והשתכן בדירות 'מרכז המורים' שבבניין 'האוטונומיה הרוסית' בשכונת נווה שלום, ברחוב שְׁלוּש פינת עין יעקב. בבנין זה פעל באותה עת בית הספר לבנות של חובבי ציון, קודם שעבר למשכנו הקבוע בבניין שהוא היום חלק ממתחם 'סוזן דלל'. כעבור שנה, בעודו מכהן כספרן בספריית 'שער ציון' ביפו, הקים אז"ר הוצאת ספרים בשם 'יזרעאל', ובחודש מרץ 1907 החלו להופיע בה, בעריכתו, חוברות אשכולות, ובהן סיפורים, שירים ומאמרים המותאמים לתלמידי בתי הספר. האות א' במילה 'אַשכולות' נוקדה בפתח, שכן זוהי צורת הריבוי המקראית של אשכולות הגפן. 

מתכונת החוברות הייתה אחידה: כל אחת כללה 22 עמודים. בתחתית עמוד השער הפנימי נכתב: 'ירושלם', אך שם בית הדפוס לא צוין. מדוע היה צריך לטלטל את החומר מיפו לירושלים הרחוקה? הסיבה פשוטה – באותה שנה עדיין לא היה בית דפוס עברי מחוץ לירושלים. אהרן איתין, שייסד את הדפוס העברי המפורסם ביפו ('איתין את שושני'), עלה לארץ רק באותה שנה. שֵׁם ההוצאה, 'יזרעאל', התכתב עם כותרת סיפור של ש. בן-ציון, 'יזרעאל – מספורי משורר אחד שבארץ ישראל', שפתח את החוברת הראשונה. 

תוכן העניינים של החוברת הראשונה

אז"ר פנה אל ידידיו המורים כדי שיתרמו מפרי עטם לכתב העת החדש ונענה ברצון. ואכן, רוב החומר שנדפס בחוברות נכתב בידי מורים וסופרים תושבי הארץ. כך למשל, שלמה וינשטיין, איכר גלילי ומורה במושבה סג'רה (לימים אילניה), שלח אליו שיר בן שישה בתים בשם 'החריש'. זהו אחד השירים הראשונים על עבודת האדמה שחוברו בארץ, ושירו, שנכתב בסג'רה בי"א בכסלו תרס"ז, התפרסם בחוברת הראשונה (בטעות נרשם שמו י' וינשטיין במקום ש'; לדמותו המעניינת אני מקווה להקדיש רשימה נפרדת). 

המורה ישראל איתן מהמושבה יבנאל פרסם בחוברת השלישית תיאור ספרותי של חגיגת ל"ג בעומר במושבה, שבו שיקף את אווירת השמחה והריקודים מסביב למדורה בהשתתפות כל בני המושבה. הוא דקדק בפרטים ולא פסח על ציוּן שירי הזמר שהושרו בה. שניים מסיפוריו המוקדמים של הסופר משה סמילנסקי, איש העלייה הראשונה, פורסמו בחוברת הרביעית: 'גדעון' – עלילותיו של ילד הגדל במושבה, הנחתם במוסר השכל שלא תאם את השקפותיו המאוחרות יותר של סמילנסקי, ו'אבו אל-כַּלְבּ' – מעשה ברועה צאן ערבי ובכלבו.

העמוד הראשון מסיפורו של ש. בן-ציון שנדפס בחוברת הראשונה

אז"ר עצמו תרם מפרי עטו לכל החוברות. לחוברת השלישית חיבר רשימה בשם 'הטיול'. זהו סיפור טיולם של תלמידי בית ספר ביפו ומורם לבית הספר החקלאי במקווה ישראל. הטיול, שנערך בט"ו בשבט, נפתח בשירת 'שאו ציונה נס ודגל', מן השירים החדשים הנפוצים ביותר בארץ באותם ימים. בדרכם חלפו התלמידים ליד פרדסים עמוסי 'תפוחי זהב נחמדים לעין', המגודרים בשיחי צבר ('צמח פרא משונה מכוסה במחטים דוקרים, והנוגע בו יחוש כמו מכוות אש'). בהגיעם למבואות 'מקווה' עשה המורה אתנחתא וסיפר לתלמידיו בפרוטרוט על המאורע ההיסטורי שהתרחש כאן תשע שנים לפני כן, בדיוק במקום שבו עמדו: פגישת הרצל עם הקיסר וילהלם השני. משם הוביל אותם אל קברו של קרל נֶטֶר, מייסד מקווה ישראל, וסיפר עליו. התלמידים שאלו בגילוי לב: מדוע הקימו מצבה לנטר ולא להרצל? מדוע תלמידי מקווה מדברים צרפתית ולא עברית? המורה, שהשיב בנועם שיח, הבטיח לתלמידיו כי 'עוד יישמע במקום הזה צלצול השפה העברית'.

גם בעיצובן של החוברות היה חידוש מרענן: כפי שאפשר לראות מהאיור שהובא בראש הרשימה, על עטיפת התכלת נדפס שער מצויר, וזו כנראה הפעם הראשונה שבה נדפס שער מסוג זה בעיתונות הארץ ישראלית. את הציור הקיפה מסגרת מעוטרת. בחלק העליון הופיעה צללית של חוף יפו במבט מן הים, ובה נראות סירות מפרש שטות ליד החוף כשממעל עפים שחפים. במרכז  הציור הוצב צמח פורח שמבסיסו עולים שבעה גבעולים בדמות מנורה בת שבעה קנים, ובראש כל גבעול נפער פרח בצורת גביע. לרגלי המנורה הפרחונית יושבים ילדה וילד המעיינים במקראה שבה כתובות שתי שורות מנוקדות מתוך הנוסח הראשון של 'התקווה': 'לשוב לארץ אבותינו, עיר בה דוד חנה'. מתחת לכל אלה הופיע עיטור מעוגל של סמל מגן דוד מוקף במילים: יפו, ארץ ישראל.

בצד ימין למטה רשם הצייר את שמו: 'בצלאל / י. שטרק / ירושלם'
בספר שמחזיק הנער נרשמו מילות 'התקווה': 'לשוב לארץ אבותינו / עיר בה דוד חנה'.

כלום אין מדובר כאן בראיית הנולד? אחרי ככלות הכול, בשער של כתב עת לנוער שיצא בארץ ישראל בשנת 1907 כבר מופיעים מרכיבים של הדגל, הסמל וההמנון של המדינה העתידה. על הציור הנבואי חתם י. שטארק. זהו יעקב שטארק (1915-1881), תלמיד המחזור הראשון של 'בצלאל' ומי שעיטר את קירות בית הכנסת 'עדס' בשכונת נחלאות בירושלים.

העטיפה האחורית של החוברת הרביעית

הופעת החוברת הראשונה של אשכולות העלתה על סדר היום של גופי החינוך בארץ באותם ימים את הצורך בהוצאת כתב עת ייחודי לנוער. בוועידת המורים, שנערכה בסג'רה באותה שנה (1907), הוחלט על 'הוצאת עיתון לבני הנעורים', אך החלטה זו לא מומשה. ש. בן-ציון, שהגיש הצעה בעניין זה לוועד של 'קהלת', הוצאת הספרים של אגודת המורים, נענה כי ההוצאה לא תוכל ליטול על עצמה מיזם כזה, אך תתמוך במי שיעשה זאת.

אך בן-ציון לא ויתר ושב ופרסם את הצעתו בירחון מכתב חוזר של מרכז אגודת המורים בארץ ישראל (גיליון ו-ז, אדר א'-ב' תרס"ח), תחת הכותרת 'יסוד אוֹרְגָן עתי לבני הנעורים בא"י'. במאמר הוא הצביע על המחסור בכלי ביטוי לבני הנעורים בארץ כבעיה חינוכית שעל המורים מוטלת החובה למצוא לה תשובה. הוא גם ניסה לגייס נדבנים חובבי ספר ובעלי נכסים לסייע למטרה זו. 

דף השער של 'מכתב חוזר' ובו נדפס מאמרו של ש. בן-ציון (אוסף אליהו הכהן) 

בסופו של דבר, ולאחר חבלי לידה ממושכים, בא לעולם בשנת תרע"א, שלוש וחצי שנים לאחר שאשכולות חדל להופיע, ירחון חדש לנוער בשם מולדת בעריכת ש. בן-ציון. שלא כקודמיו, זכה כתב עת זה לאריכות ימים ושנים. אמנם הוא עבר גלגולים אחדים ועורכים רבים, אך הופעתו נמשכה, בהפסקות אחדות, עד שנת 1947.

שער הכרך הראשון של 'מולדת' בעריכת ש. בן-ציון
ציור השער נעשה על ידי אברהם אלדמע (איינשטיין), המורה לציור בגימנסיה הרצליה
(אוסף אליהו הכהן)

ב. משהו על אז"ר

שלא בצדק, השם אז"ר מוכר היום בעיקר בזכות ספר הילדים של לאה גולדברג 'המפוזר מכפר אז"ר' (1968). אך אז"ר היה חשוב בזכות עצמו, וכמובן שאין לו שום קשר לספרה של גולדברג, שאינו אלא תרגום ועיבוד מחורז של ספר רוסי שכתב סמואיל מרשק בשנת 1930. אז"ר שלנו היה רחוק מפיזור הדעת.

אז"ר, תמונה מסוף שנות העשרים (מקור: אוסף שבדרון; הספרייה הלאומית)

יום יום הילך בסמטאות נווה צדק ונווה שלום וברחובות אחוזת בית, כשהוא נשען על מקלו העבה, וראה במו עיניו איך הולכת ונבנית על החולות העיר שהוא היה שותף להקמתה. בעת ההיא המו מדי בוקר סמטאותיהן של שכונות אלה מתנועת ילדים ובני נוער שהשכימו ללימודיהם במוסדות החינוך שהאזור היה משופע בהם: בית הספר לבנים של חברת 'כל ישראל חברים' (אליאנס); בית הספר לבנות של חובבי ציון; בית הספר 'תחכמוני', שנוסד בשנת 1905 כ'חדר תורה'; תלמוד תורה 'שערי תורה', שבו פעל גם בית מלאכה לימודי; בית הספר של חברת 'עזרה', ששכן ליד תחנת הרכבת של יפו, לא הרחק מפאתי שכונת נווה צדק; ואליהם הצטרף בשנת 1912 בית המדרש למורות ולגננות על שם לוינסקי, שהוקם ליד בית הספר לבנות. בפועל, זו הייתה קרית החינוך הראשונה של תל אביב. 

בצד עבודתו כסופר, כעורך וכמתרגם, הקדיש אז"ר את זמנו ומרצו להוראה ולחינוך. בשלושה מן המוסדות הללו ('שערי תורה', 'תחכמוני' ו'עזרה') הוא לימד תנ"ך ותולדות ישראל. עוד לפני עלייתו לארץ, השלים את כתיבתה של מקראה ('כרסטומתיה') לבני הנעורים בשם נטיעים (ורשה, תרס"ז), שבה הצמיד שירים לכל פרק, בכלל זה שירי זמר. פרק מיוחד במקראה זו יוחד לנושא 'ארץ ישראל'. עם הגיעו לארץ, חבר אליו המחנך חיים אריה זוטא, מורה בבית הספר לבנות, בחיבור מקראה נוספת לתלמידים בשם זרעים (ורשה, תרס"ח).

יפו, 1910. מימין לשמאל: דוד שמעוני, יוסף חיים ברנר, אז"ר, ש"י עגנון

לצד היותו ירא שמים שדקדק בקיום כל המצוות, היה אז"ר בעל השקפת עולם סוציאליסטית ונושאי צדק חברתי השתקפו ביצירותיו. הוא נמנה עם תומכי מפלגות הפועלים ונשא כרטיס חבר מספר 1 של ההסתדרות.

כל חייו התפרנס בדוחק. רשימת פרסומיו כוללת למעלה ממאה ספרים, קבצים וחוברות, אך הוא לא הצליח לקיים את משפחתו משכר סופרים וגם לא ממשרתו כמורה, לא ברוסיה ולא בארץ ישראל. שנים אחדות נאלץ להתפרנס מאפיית לחם וממכירתו, והתקיימו בו דברי הפיוט 'בנפשו יביא לחמו'. גם בצעדיו הראשונים בארץ חי בצניעות מופלגת, ושימש בכך מופת לתלמידיו ולחבריו הסופרים והמורים. את חוברות אשכולות מימן מכספו הוא. את ההפצה מסר למאיר דיזנגוף, לימים ראש עיריית תל אביב. החוברות נדפסו בכמות מוגבלת וכבר בסמוך לצאתן, אזלו.

הצד הפנימי של עטיפת החוברת הראשונה. המפיץ בארץ ישראל היה מאיר דיזנגוף מיפו, 
וברוסיה – הוצאת 'מוריה' של ביאליק, רבניצקי וש. בן-ציון, שגם דיזנגוף היה בין מייסדיה

לא ברור מדוע הפסיק אז"ר את הוצאת אשכולות לאחר החוברת הרביעית. האם היה זה מחמת חסרון כיס או בגלל שהתקשה לשאת בעול כמו"ל ועורך, בעודו ממשיך לשמש מורה בכמה בתי ספר וספרן בספריית 'שער ציון'. ואולי גם ציפה להד חיובי יותר מעמיתיו ומקוראיו. אחד העם אמנם איחל לו הצלחה, ועודד אותו לכלול בחוברות הבאות תיאורים מהווי ארץ ישראל בהווה (ראו אגרות אחד העם, ג, עמ' 280), אך בה בשעה התפרסמו גם דברי ביקורת שאולי ריפו את ידיו. בכתבה בשבועון הציוני העולם (13 בדצמבר 1907), דרך משל, הייתה נימת לגלוג על תרגומו-עיבודו של אז"ר לשירו של היינריך היינה 'שבת המלכה', שהתפרסם בחוברת השנייה.

נחום גוטמן, אז"ר בן שמונים (דבר, מוסף לילדים, כ"ד בשבט תרצ"ד)

עשרות בשנים נשא אז"ר את התואר 'זקן הסופרים בארץ ישראל'. איש מכובד ונערץ היה עד מותו בגיל 91. הסופר ר' בנימין, חברו הקרוב, הגדירו כאחד מ'ענווי עולם', שעל שכמותם כתב ביאליק את שירו 'יהי חלקי עמכם'.  אכן, לצד אבני הדרך הגדולות של התפתחות העשייה התרבותית בארץ, היו גם ציוניוני דרך קטנטנים, של יוזמות ספרותיות חינוכיות שאל להן להישכח. אז"ר נמנה עם היוזמים המבורכים הללו. הייתה לו זכות ראשונים בייזום כתב עת ספרותי מדעי ראשון בארץ לבני הנעורים. הוא היה הראשון שערך את יִזְכֹּר, ספר הזיכרון הראשון לנופלים בארץ (תרע"ב); הראשון שחיבר והוציא לאור חוברת בשפה העברית על חצי האי סיני (ירושלים, תרס"ז); והראשון שחיבר את תולדות היהודים בארץ ישראל (תרפ"א). הוא גם תרגם ספרים רבים לעברית, חיבר סיפורים, ביוגרפיות ומאמרי מחקר. אלה רק מקצת זכויותיו, ותהא רשימה זו מזכרת מעט לאיש ולפועלו.

מקור: הספרייה הלאומית

ג. השיר 'אלף-בית' ונטיעות ט"ו בשבט במקווה ישראל

הסופר ש. בן-ציון (מקור: משפחות מייסדי תל אביב)

במעטפה שבה מצאתי את ארבע החוברות הנדירות של אשכולות, גיליתי ממש לאחרונה 'מציאה' שהפתיעה אותי: כתב יד של השיר 'אלף-בית', שנכתב על ידי הסופר ש. בן-ציון (אביו של הצייר נחום גוטמן) לכבוד חג הנטיעות ביפו, ובראשו כתוב בכתב יד: 'תשורה נתונה מאת הוצאת "יזרעאל" לילדי ארץ ישראל'. 

נראה כי אז"ר התכוון לכלול את השיר בחוברת הבאה של אשכולות, הראשונה לשנת תרס"ח, שעמדה לצאת באביב ומעולם לא נדפסה. אך אז"ר לא המתין לצאת החוברת החדשה. הוא הקדים והדפיס את השיר על דף מהודר (הדף המודפס לא השתמר), שחולק למשתתפי טקס הנטיעות בבית הספר החקלאי במקווה ישראל, שנערך בט"ו בשבט תרס"ח (1908). בטקס נטלו חלק למעלה מארבע מאות תלמידים מארבעה בתי ספר ביפו: בית הספר לבנות, בית הספר לאמיגרנטים ('בית רחל'), בית הספר של 'עזרה' והגימנסיה העברית, ששכנה עדיין במשכנה הקודם ביפו, לפני שעברה לאחוזת בית. 

וכך תואר הטקס בעיתון הפועל הצעיר:

'כרוניקה', הפועל הצעיר, שבט-אדר ראשון, תרס"ח, עמ' 23

תיאור זה – המספר על 'אלה מהילדים, שחגגו גם בשנה שעברה את החג הזה, שמחו מאד לקראת מכיריהם הישנים – העצים, שהם בידיהם נטעו אותם לפני שנה', כלומר, בט"ו בשבט תרס"ז – מאפשר לנו להקדים את נטיעות התלמידים במקווה ישראל לשנת 1907, כלומר, שנה לפני שמרכז המורים ביפו החליט לאמץ את ט"ו בשבט כחג הנטיעות. מכאן, שלא החלטת מרכז המורים בתרס"ח היא שיצרה את מסורת חג הנטיעות, כנטען עד כה, אלא הצלחת נטיעות התלמידים במקווה ישראל בתרס"ז, היא שהובילה את מרכז המורים, כעבור שנה, לאמץ את ט"ו בשבט כחג הנטיעות לתלמידי בתי הספר. 

הראשונים שהפכו את ט"ו בשבט מחג גלותי של אכילת 'פירות חמישה-עשר' לחג ארץ ישראלי של נטיעות היו מורי העלייה הראשונה – זאב יעבץ בזיכרון יעקב ושמחה וילקומיץ ברחובות – ובימי העלייה השנייה החל בכך המורה חיים אריה זוטא (ראו מאמרי, 'מתי התחילו לנטוע', עתמול, גיליון 3 [5], ינואר 1976, עמ' 13-11; ולאחרונה: חזקי שוהם, 'מן העיר – ומן הכפר? על היווצרות הנטיעות הטקסיות בט"ו בשבט', ישראל, 22 [2014], עמ' 44-21). מרכז המורים, ששכן בשנת 1908 בבית הספר לבנות שבבניין 'האוטונומיה הרוסית' בנווה שלום, מיסד את מנהגם של ראשוני המחנכים והפך אותו לטקס של כלל בתי הספר, שכאמור ראשיתו הייתה בשנת 1908.

שירו של ש. בן-ציון  'אלף-בית', שחולק לתלמידים הנוטעים, נכתב כאנטי-תזה לשירו של מרק ורשבסקי 'אויפֿן פּריפּעטשיק' ולאותו לחן. לא עוד 'חדר קטן צר וחמים', אלא מרחבי שדה ירוקי דשא, שבהם 'מי שיטע עץ בארץ – דֶּגֶל עַמוֹ לוֹ' (על שירו של ורשבסקי וגלגוליו ראו דוד אסף, 'קטן וחמים? השיר "אויפֿן פּריפּעטשיק" והשינוי בדימויו של החדר', עמנואל אטקס ודוד אסף [עורכים], החדר: מחקרים, תעודות, פרקי ספרות וזיכרונות, אוניברסיטת תל-אביב ובית שלום עליכם, תש"ע, עמ' 130-111).

השיר 'אלף-בית' לא נכתב אפוא לטקס הנטיעות הראשון באחוזת בית, שעדיין לא קמה, אלא לחגיגות הנטיעות שנערכו ביפו ובמקווה ישראל בשנת תרס"ח. לימים פורסם השיר בנוסחים אחדים במהדורות השונות של מקראות בן עמי, שהוציא ש. בן-ציון בארץ החל משנת תרע"א.

כתב היד של השיר, המתפרסם בזה לראשונה, כולל את הנוסח המקורי של השיר, כפי שחולק באותה שנה לתלמידים הנוטעים:

ש. בן-ציון                  אלף-בית

לחג הנטיעות ביפו, בירח שבט התרס"ח
תשורה נתונה מאת 'יזרעאל' – לילדי ארץ ישראל

בְּמֶרְחָב שָׂדֶה בִּירַק דֶּשֶׁא / יְלָדִים נוֹשְׂאֵי אֵת 

שָׁם הָרַבִּי לַתַּלְמִידִים / מוֹרֶה אָלֶף-בֵּית.

אָלֶף – מִין עֵץ, גַּם בֵּית מִין עֵץ / אַף הַגִּימֶל – עֵץ,

אוֹתוֹת עֵצִים בְּסֵפֶר יָרֹק / רָחָב עַד אֵין קֵץ.

זֹאת הַתּוֹרָה יַלְדֵי חֶמֶד / לִמְדוּ, שִׁמְרוּ נָא: 

נִטְעוּ, יְלָדִים, גַּם זִרְעוּ, / תּוֹר הָאָבִיב בָּא!

לִמְדוּ סֵפֶר זֶה – הַטֶבַע / וְכָל הַכָּתוּב בּוֹ.

מִי שֶׁיִטַע עֵץ בָּאָרֶץ / דֶּגֶל עַמוֹ לוֹ!

שָׁם בַּגָלוּת, הוֹי מַה קָשֶׁה! / יְלָדִים נוֹבְלִים שָׁם.

אַשְׁרֵי שָׁבִים אֶל אַרְצֵנוּ / מַרְפֵּא בָּם לָעָם!

זֹאת הַתּוֹרָה שָׁבֵי גּוֹלָה, / כּוּלְכֶם שִׁמְרוּ-נָא,

נִטְעוּ, זִרְעוּ זֹאת הָאָרֶץ / תּוֹר הָאָבִיב בָּא!

לחיצה על האיור תגדיל אותו (מקור: אוסף אליהו הכהן)

___________________________________________________

גרסה קצרה של רשימה זו התפרסמה בחדשות בן-עזר, גיליון 744, 21 במאי 2012.