'אַשְׁכּוֹלוֹת' של אז"ר: כתב עת לבני הנעורים מימי העלייה השנייה

מאת אליהו הכהן

א. אַשְׁכּוֹלוֹת ויִזְרְעֶאל 

אַשְׁכֹּלוֹת – קובצי ספרות ומדע לבני הנעורים, הן ארבע חוברות קטנות ונדירות שראו אור בשנת תרס"ז (1907), בהוצאת 'יזרעאל' שביפו. זה היה ניסיון נוסף להוציא בארץ ישראל כתב עת עברי לנוער, לאחר כשלונו של עולם קָטֹן, עיתון הילדים העברי הראשון בארץ ובעולם, שהחל להופיע בירושלים בשנת תרנ"ג (1893), בעריכתם של אליעזר בן יהודה והמורים יהודה גרזובסקי ודוד יודילוביץ, וחדל לצאת לאחר שבעה גיליונות בלבד. תדירות הופעת 'אשכולות' (במקור נדפס בכתיב חסר) לא נקבעה מראש, אך בפועל הן יצאו בזו אחר זו ובמרוצת אותה שנה. מיד אחר כך חדלו להופיע. ארבע חוברות – ותם הניסיון... 

שנה אחר כך, בתרס"ח, שב בן יהודה וניסה להוציא כתב עת בשם העברי הקטן, אך גם הוא לא שרד מעבר לשלושה גיליונות. מסתבר שהעורכים, מנוסים ככל שיהיו, לא שיערו מראש עד כמה תובענית היא הוצאת כתב עת כזה, עד שלא יוכלו להתמיד בה. בשורות הבאות נגולל את סיפורו קצר הימים של 'אשכולות'.

בשלוש-עשרה השנים שחלפו מאז חדל להופיע 'עולם קטון' ועד צאת 'אשכולות' לא יצאו בארץ כתבי עת לילדים או לנוער; לעומת זאת, היו אלה שנות פריחה לענף ספרותי זה בקהילות ישראל במזרח אירופה (ראו בסקירתי על ראשית עיתונות הילדים העברית, שהתפרסמה בבלוג עונג שבת, כאן). גיליונות של כתבי עת כמו גן שעשועים, עולם קטן, הנעורים או החיים והטבע, הגיעו מחו"ל ארצה והלהיבו את אנשי העלייה הראשונה והשנייה, שסברו כי גם לבני הנוער הגדלים בארץ מגיע כתב עת משלהם. 

מי שנטל על עצמו לנסות ולמלא את החסר הזה, במתכונת הרבה יותר צנועה, היה הסופר והמורה, אלכסנדר זיסקינד רבינוביץ (1945-1854), המוכר יותר בראשי התיבות אז"ר, שהיה מראשוני ומזקני העלייה השנייה. אז"ר, שנולד בליאדי שברוסיה הלבנה, עלה ארצה בדצמבר 1905 והשתכן בדירות 'מרכז המורים' שבבניין 'האוטונומיה הרוסית' בשכונת נווה שלום, ברחוב שְׁלוּש פינת עין יעקב. בבנין זה פעל באותה עת בית הספר לבנות של חובבי ציון, קודם שעבר למשכנו הקבוע בבניין שהוא היום חלק ממתחם 'סוזן דלל'. כעבור שנה, בעודו מכהן כספרן בספריית 'שער ציון' ביפו, הקים אז"ר הוצאת ספרים בשם 'יזרעאל', ובחודש מרץ 1907 החלו להופיע בה, בעריכתו, חוברות אשכולות, ובהן סיפורים, שירים ומאמרים המותאמים לתלמידי בתי הספר. האות א' במילה 'אַשכולות' נוקדה בפתח, שכן זוהי צורת הריבוי המקראית של אשכולות הגפן. 

מתכונת החוברות הייתה אחידה: כל אחת כללה 22 עמודים. בתחתית עמוד השער הפנימי נכתב: 'ירושלם', אך שם בית הדפוס לא צוין. מדוע היה צריך לטלטל את החומר מיפו לירושלים הרחוקה? הסיבה פשוטה – באותה שנה עדיין לא היה בית דפוס עברי מחוץ לירושלים. אהרן איתין, שייסד את הדפוס העברי המפורסם ביפו ('איתין את שושני'), עלה לארץ רק באותה שנה. שֵׁם ההוצאה, 'יזרעאל', התכתב עם כותרת סיפור של ש. בן-ציון, 'יזרעאל – מספורי משורר אחד שבארץ ישראל', שפתח את החוברת הראשונה. 

תוכן העניינים של החוברת הראשונה

אז"ר פנה אל ידידיו המורים כדי שיתרמו מפרי עטם לכתב העת החדש ונענה ברצון. ואכן, רוב החומר שנדפס בחוברות נכתב בידי מורים וסופרים תושבי הארץ. כך למשל, שלמה וינשטיין, איכר גלילי ומורה במושבה סג'רה (לימים אילניה), שלח אליו שיר בן שישה בתים בשם 'החריש'. זהו אחד השירים הראשונים על עבודת האדמה שחוברו בארץ, ושירו, שנכתב בסג'רה בי"א בכסלו תרס"ז, התפרסם בחוברת הראשונה (בטעות נרשם שמו י' וינשטיין במקום ש'; לדמותו המעניינת אני מקווה להקדיש רשימה נפרדת). 

המורה ישראל איתן מהמושבה יבנאל פרסם בחוברת השלישית תיאור ספרותי של חגיגת ל"ג בעומר במושבה, שבו שיקף את אווירת השמחה והריקודים מסביב למדורה בהשתתפות כל בני המושבה. הוא דקדק בפרטים ולא פסח על ציוּן שירי הזמר שהושרו בה. שניים מסיפוריו המוקדמים של הסופר משה סמילנסקי, איש העלייה הראשונה, פורסמו בחוברת הרביעית: 'גדעון' – עלילותיו של ילד הגדל במושבה, הנחתם במוסר השכל שלא תאם את השקפותיו המאוחרות יותר של סמילנסקי, ו'אבו אל-כַּלְבּ' – מעשה ברועה צאן ערבי ובכלבו.

העמוד הראשון מסיפורו של ש. בן-ציון שנדפס בחוברת הראשונה

אז"ר עצמו תרם מפרי עטו לכל החוברות. לחוברת השלישית חיבר רשימה בשם 'הטיול'. זהו סיפור טיולם של תלמידי בית ספר ביפו ומורם לבית הספר החקלאי במקווה ישראל. הטיול, שנערך בט"ו בשבט, נפתח בשירת 'שאו ציונה נס ודגל', מן השירים החדשים הנפוצים ביותר בארץ באותם ימים. בדרכם חלפו התלמידים ליד פרדסים עמוסי 'תפוחי זהב נחמדים לעין', המגודרים בשיחי צבר ('צמח פרא משונה מכוסה במחטים דוקרים, והנוגע בו יחוש כמו מכוות אש'). בהגיעם למבואות 'מקווה' עשה המורה אתנחתא וסיפר לתלמידיו בפרוטרוט על המאורע ההיסטורי שהתרחש כאן תשע שנים לפני כן, בדיוק במקום שבו עמדו: פגישת הרצל עם הקיסר וילהלם השני. משם הוביל אותם אל קברו של קרל נֶטֶר, מייסד מקווה ישראל, וסיפר עליו. התלמידים שאלו בגילוי לב: מדוע הקימו מצבה לנטר ולא להרצל? מדוע תלמידי מקווה מדברים צרפתית ולא עברית? המורה, שהשיב בנועם שיח, הבטיח לתלמידיו כי 'עוד יישמע במקום הזה צלצול השפה העברית'.

גם בעיצובן של החוברות היה חידוש מרענן: כפי שאפשר לראות מהאיור שהובא בראש הרשימה, על עטיפת התכלת נדפס שער מצויר, וזו כנראה הפעם הראשונה שבה נדפס שער מסוג זה בעיתונות הארץ ישראלית. את הציור הקיפה מסגרת מעוטרת. בחלק העליון הופיעה צללית של חוף יפו במבט מן הים, ובה נראות סירות מפרש שטות ליד החוף כשממעל עפים שחפים. במרכז  הציור הוצב צמח פורח שמבסיסו עולים שבעה גבעולים בדמות מנורה בת שבעה קנים, ובראש כל גבעול נפער פרח בצורת גביע. לרגלי המנורה הפרחונית יושבים ילדה וילד המעיינים במקראה שבה כתובות שתי שורות מנוקדות מתוך הנוסח הראשון של 'התקווה': 'לשוב לארץ אבותינו, עיר בה דוד חנה'. מתחת לכל אלה הופיע עיטור מעוגל של סמל מגן דוד מוקף במילים: יפו, ארץ ישראל.

בצד ימין למטה רשם הצייר את שמו: 'בצלאל / י. שטרק / ירושלם'
בספר שמחזיק הנער נרשמו מילות 'התקווה': 'לשוב לארץ אבותינו / עיר בה דוד חנה'.

כלום אין מדובר כאן בראיית הנולד? אחרי ככלות הכול, בשער של כתב עת לנוער שיצא בארץ ישראל בשנת 1907 כבר מופיעים מרכיבים של הדגל, הסמל וההמנון של המדינה העתידה. על הציור הנבואי חתם י. שטארק. זהו יעקב שטארק (1915-1881), תלמיד המחזור הראשון של 'בצלאל' ומי שעיטר את קירות בית הכנסת 'עדס' בשכונת נחלאות בירושלים.

העטיפה האחורית של החוברת הרביעית

הופעת החוברת הראשונה של אשכולות העלתה על סדר היום של גופי החינוך בארץ באותם ימים את הצורך בהוצאת כתב עת ייחודי לנוער. בוועידת המורים, שנערכה בסג'רה באותה שנה (1907), הוחלט על 'הוצאת עיתון לבני הנעורים', אך החלטה זו לא מומשה. ש. בן-ציון, שהגיש הצעה בעניין זה לוועד של 'קהלת', הוצאת הספרים של אגודת המורים, נענה כי ההוצאה לא תוכל ליטול על עצמה מיזם כזה, אך תתמוך במי שיעשה זאת.

אך בן-ציון לא ויתר ושב ופרסם את הצעתו בירחון מכתב חוזר של מרכז אגודת המורים בארץ ישראל (גיליון ו-ז, אדר א'-ב' תרס"ח), תחת הכותרת 'יסוד אוֹרְגָן עתי לבני הנעורים בא"י'. במאמר הוא הצביע על המחסור בכלי ביטוי לבני הנעורים בארץ כבעיה חינוכית שעל המורים מוטלת החובה למצוא לה תשובה. הוא גם ניסה לגייס נדבנים חובבי ספר ובעלי נכסים לסייע למטרה זו. 

דף השער של 'מכתב חוזר' ובו נדפס מאמרו של ש. בן-ציון (אוסף אליהו הכהן) 

בסופו של דבר, ולאחר חבלי לידה ממושכים, בא לעולם בשנת תרע"א, שלוש וחצי שנים לאחר שאשכולות חדל להופיע, ירחון חדש לנוער בשם מולדת בעריכת ש. בן-ציון. שלא כקודמיו, זכה כתב עת זה לאריכות ימים ושנים. אמנם הוא עבר גלגולים אחדים ועורכים רבים, אך הופעתו נמשכה, בהפסקות אחדות, עד שנת 1947.

שער הכרך הראשון של 'מולדת' בעריכת ש. בן-ציון
ציור השער נעשה על ידי אברהם אלדמע (איינשטיין), המורה לציור בגימנסיה הרצליה
(אוסף אליהו הכהן)

ב. משהו על אז"ר

שלא בצדק, השם אז"ר מוכר היום בעיקר בזכות ספר הילדים של לאה גולדברג 'המפוזר מכפר אז"ר' (1968). אך אז"ר היה חשוב בזכות עצמו, וכמובן שאין לו שום קשר לספרה של גולדברג, שאינו אלא תרגום ועיבוד מחורז של ספר רוסי שכתב סמואיל מרשק בשנת 1930. אז"ר שלנו היה רחוק מפיזור הדעת.

אז"ר, תמונה מסוף שנות העשרים (מקור: אוסף שבדרון; הספרייה הלאומית)

יום יום הילך בסמטאות נווה צדק ונווה שלום וברחובות אחוזת בית, כשהוא נשען על מקלו העבה, וראה במו עיניו איך הולכת ונבנית על החולות העיר שהוא היה שותף להקמתה. בעת ההיא המו מדי בוקר סמטאותיהן של שכונות אלה מתנועת ילדים ובני נוער שהשכימו ללימודיהם במוסדות החינוך שהאזור היה משופע בהם: בית הספר לבנים של חברת 'כל ישראל חברים' (אליאנס); בית הספר לבנות של חובבי ציון; בית הספר 'תחכמוני', שנוסד בשנת 1905 כ'חדר תורה'; תלמוד תורה 'שערי תורה', שבו פעל גם בית מלאכה לימודי; בית הספר של חברת 'עזרה', ששכן ליד תחנת הרכבת של יפו, לא הרחק מפאתי שכונת נווה צדק; ואליהם הצטרף בשנת 1912 בית המדרש למורות ולגננות על שם לוינסקי, שהוקם ליד בית הספר לבנות. בפועל, זו הייתה קרית החינוך הראשונה של תל אביב. 

בצד עבודתו כסופר, כעורך וכמתרגם, הקדיש אז"ר את זמנו ומרצו להוראה ולחינוך. בשלושה מן המוסדות הללו ('שערי תורה', 'תחכמוני' ו'עזרה') הוא לימד תנ"ך ותולדות ישראל. עוד לפני עלייתו לארץ, השלים את כתיבתה של מקראה ('כרסטומתיה') לבני הנעורים בשם נטיעים (ורשה, תרס"ז), שבה הצמיד שירים לכל פרק, בכלל זה שירי זמר. פרק מיוחד במקראה זו יוחד לנושא 'ארץ ישראל'. עם הגיעו לארץ, חבר אליו המחנך חיים אריה זוטא, מורה בבית הספר לבנות, בחיבור מקראה נוספת לתלמידים בשם זרעים (ורשה, תרס"ח).

יפו, 1910. מימין לשמאל: דוד שמעוני, יוסף חיים ברנר, אז"ר, ש"י עגנון

לצד היותו ירא שמים שדקדק בקיום כל המצוות, היה אז"ר בעל השקפת עולם סוציאליסטית ונושאי צדק חברתי השתקפו ביצירותיו. הוא נמנה עם תומכי מפלגות הפועלים ונשא כרטיס חבר מספר 1 של ההסתדרות.

כל חייו התפרנס בדוחק. רשימת פרסומיו כוללת למעלה ממאה ספרים, קבצים וחוברות, אך הוא לא הצליח לקיים את משפחתו משכר סופרים וגם לא ממשרתו כמורה, לא ברוסיה ולא בארץ ישראל. שנים אחדות נאלץ להתפרנס מאפיית לחם וממכירתו, והתקיימו בו דברי הפיוט 'בנפשו יביא לחמו'. גם בצעדיו הראשונים בארץ חי בצניעות מופלגת, ושימש בכך מופת לתלמידיו ולחבריו הסופרים והמורים. את חוברות אשכולות מימן מכספו הוא. את ההפצה מסר למאיר דיזנגוף, לימים ראש עיריית תל אביב. החוברות נדפסו בכמות מוגבלת וכבר בסמוך לצאתן, אזלו.

הצד הפנימי של עטיפת החוברת הראשונה. המפיץ בארץ ישראל היה מאיר דיזנגוף מיפו, 
וברוסיה – הוצאת 'מוריה' של ביאליק, רבניצקי וש. בן-ציון, שגם דיזנגוף היה בין מייסדיה

לא ברור מדוע הפסיק אז"ר את הוצאת אשכולות לאחר החוברת הרביעית. האם היה זה מחמת חסרון כיס או בגלל שהתקשה לשאת בעול כמו"ל ועורך, בעודו ממשיך לשמש מורה בכמה בתי ספר וספרן בספריית 'שער ציון'. ואולי גם ציפה להד חיובי יותר מעמיתיו ומקוראיו. אחד העם אמנם איחל לו הצלחה, ועודד אותו לכלול בחוברות הבאות תיאורים מהווי ארץ ישראל בהווה (ראו אגרות אחד העם, ג, עמ' 280), אך בה בשעה התפרסמו גם דברי ביקורת שאולי ריפו את ידיו. בכתבה בשבועון הציוני העולם (13 בדצמבר 1907), דרך משל, הייתה נימת לגלוג על תרגומו-עיבודו של אז"ר לשירו של היינריך היינה 'שבת המלכה', שהתפרסם בחוברת השנייה.

נחום גוטמן, אז"ר בן שמונים (דבר, מוסף לילדים, כ"ד בשבט תרצ"ד)

עשרות בשנים נשא אז"ר את התואר 'זקן הסופרים בארץ ישראל'. איש מכובד ונערץ היה עד מותו בגיל 91. הסופר ר' בנימין, חברו הקרוב, הגדירו כאחד מ'ענווי עולם', שעל שכמותם כתב ביאליק את שירו 'יהי חלקי עמכם'.  אכן, לצד אבני הדרך הגדולות של התפתחות העשייה התרבותית בארץ, היו גם ציוניוני דרך קטנטנים, של יוזמות ספרותיות חינוכיות שאל להן להישכח. אז"ר נמנה עם היוזמים המבורכים הללו. הייתה לו זכות ראשונים בייזום כתב עת ספרותי מדעי ראשון בארץ לבני הנעורים. הוא היה הראשון שערך את יִזְכֹּר, ספר הזיכרון הראשון לנופלים בארץ (תרע"ב); הראשון שחיבר והוציא לאור חוברת בשפה העברית על חצי האי סיני (ירושלים, תרס"ז); והראשון שחיבר את תולדות היהודים בארץ ישראל (תרפ"א). הוא גם תרגם ספרים רבים לעברית, חיבר סיפורים, ביוגרפיות ומאמרי מחקר. אלה רק מקצת זכויותיו, ותהא רשימה זו מזכרת מעט לאיש ולפועלו.

מקור: הספרייה הלאומית

ג. השיר 'אלף-בית' ונטיעות ט"ו בשבט במקווה ישראל

הסופר ש. בן-ציון (מקור: משפחות מייסדי תל אביב)

במעטפה שבה מצאתי את ארבע החוברות הנדירות של אשכולות, גיליתי ממש לאחרונה 'מציאה' שהפתיעה אותי: כתב יד של השיר 'אלף-בית', שנכתב על ידי הסופר ש. בן-ציון (אביו של הצייר נחום גוטמן) לכבוד חג הנטיעות ביפו, ובראשו כתוב בכתב יד: 'תשורה נתונה מאת הוצאת "יזרעאל" לילדי ארץ ישראל'. 

נראה כי אז"ר התכוון לכלול את השיר בחוברת הבאה של אשכולות, הראשונה לשנת תרס"ח, שעמדה לצאת באביב ומעולם לא נדפסה. אך אז"ר לא המתין לצאת החוברת החדשה. הוא הקדים והדפיס את השיר על דף מהודר (הדף המודפס לא השתמר), שחולק למשתתפי טקס הנטיעות בבית הספר החקלאי במקווה ישראל, שנערך בט"ו בשבט תרס"ח (1908). בטקס נטלו חלק למעלה מארבע מאות תלמידים מארבעה בתי ספר ביפו: בית הספר לבנות, בית הספר לאמיגרנטים ('בית רחל'), בית הספר של 'עזרה' והגימנסיה העברית, ששכנה עדיין במשכנה הקודם ביפו, לפני שעברה לאחוזת בית. 

וכך תואר הטקס בעיתון הפועל הצעיר:

'כרוניקה', הפועל הצעיר, שבט-אדר ראשון, תרס"ח, עמ' 23

תיאור זה – המספר על 'אלה מהילדים, שחגגו גם בשנה שעברה את החג הזה, שמחו מאד לקראת מכיריהם הישנים – העצים, שהם בידיהם נטעו אותם לפני שנה', כלומר, בט"ו בשבט תרס"ז – מאפשר לנו להקדים את נטיעות התלמידים במקווה ישראל לשנת 1907, כלומר, שנה לפני שמרכז המורים ביפו החליט לאמץ את ט"ו בשבט כחג הנטיעות. מכאן, שלא החלטת מרכז המורים בתרס"ח היא שיצרה את מסורת חג הנטיעות, כנטען עד כה, אלא הצלחת נטיעות התלמידים במקווה ישראל בתרס"ז, היא שהובילה את מרכז המורים, כעבור שנה, לאמץ את ט"ו בשבט כחג הנטיעות לתלמידי בתי הספר. 

הראשונים שהפכו את ט"ו בשבט מחג גלותי של אכילת 'פירות חמישה-עשר' לחג ארץ ישראלי של נטיעות היו מורי העלייה הראשונה – זאב יעבץ בזיכרון יעקב ושמחה וילקומיץ ברחובות – ובימי העלייה השנייה החל בכך המורה חיים אריה זוטא (ראו מאמרי, 'מתי התחילו לנטוע', עתמול, גיליון 3 [5], ינואר 1976, עמ' 13-11; ולאחרונה: חזקי שוהם, 'מן העיר – ומן הכפר? על היווצרות הנטיעות הטקסיות בט"ו בשבט', ישראל, 22 [2014], עמ' 44-21). מרכז המורים, ששכן בשנת 1908 בבית הספר לבנות שבבניין 'האוטונומיה הרוסית' בנווה שלום, מיסד את מנהגם של ראשוני המחנכים והפך אותו לטקס של כלל בתי הספר, שכאמור ראשיתו הייתה בשנת 1908.

שירו של ש. בן-ציון  'אלף-בית', שחולק לתלמידים הנוטעים, נכתב כאנטי-תזה לשירו של מרק ורשבסקי 'אויפֿן פּריפּעטשיק' ולאותו לחן. לא עוד 'חדר קטן צר וחמים', אלא מרחבי שדה ירוקי דשא, שבהם 'מי שיטע עץ בארץ – דֶּגֶל עַמוֹ לוֹ' (על שירו של ורשבסקי וגלגוליו ראו דוד אסף, 'קטן וחמים? השיר "אויפֿן פּריפּעטשיק" והשינוי בדימויו של החדר', עמנואל אטקס ודוד אסף [עורכים], החדר: מחקרים, תעודות, פרקי ספרות וזיכרונות, אוניברסיטת תל-אביב ובית שלום עליכם, תש"ע, עמ' 130-111).

השיר 'אלף-בית' לא נכתב אפוא לטקס הנטיעות הראשון באחוזת בית, שעדיין לא קמה, אלא לחגיגות הנטיעות שנערכו ביפו ובמקווה ישראל בשנת תרס"ח. לימים פורסם השיר בנוסחים אחדים במהדורות השונות של מקראות בן עמי, שהוציא ש. בן-ציון בארץ החל משנת תרע"א.

כתב היד של השיר, המתפרסם בזה לראשונה, כולל את הנוסח המקורי של השיר, כפי שחולק באותה שנה לתלמידים הנוטעים:

ש. בן-ציון                  אלף-בית

לחג הנטיעות ביפו, בירח שבט התרס"ח
תשורה נתונה מאת 'יזרעאל' – לילדי ארץ ישראל

בְּמֶרְחָב שָׂדֶה בִּירַק דֶּשֶׁא / יְלָדִים נוֹשְׂאֵי אֵת 

שָׁם הָרַבִּי לַתַּלְמִידִים / מוֹרֶה אָלֶף-בֵּית.

אָלֶף – מִין עֵץ, גַּם בֵּית מִין עֵץ / אַף הַגִּימֶל – עֵץ,

אוֹתוֹת עֵצִים בְּסֵפֶר יָרֹק / רָחָב עַד אֵין קֵץ.

זֹאת הַתּוֹרָה יַלְדֵי חֶמֶד / לִמְדוּ, שִׁמְרוּ נָא: 

נִטְעוּ, יְלָדִים, גַּם זִרְעוּ, / תּוֹר הָאָבִיב בָּא!

לִמְדוּ סֵפֶר זֶה – הַטֶבַע / וְכָל הַכָּתוּב בּוֹ.

מִי שֶׁיִטַע עֵץ בָּאָרֶץ / דֶּגֶל עַמוֹ לוֹ!

שָׁם בַּגָלוּת, הוֹי מַה קָשֶׁה! / יְלָדִים נוֹבְלִים שָׁם.

אַשְׁרֵי שָׁבִים אֶל אַרְצֵנוּ / מַרְפֵּא בָּם לָעָם!

זֹאת הַתּוֹרָה שָׁבֵי גּוֹלָה, / כּוּלְכֶם שִׁמְרוּ-נָא,

נִטְעוּ, זִרְעוּ זֹאת הָאָרֶץ / תּוֹר הָאָבִיב בָּא!

לחיצה על האיור תגדיל אותו (מקור: אוסף אליהו הכהן)

___________________________________________________

גרסה קצרה של רשימה זו התפרסמה בחדשות בן-עזר, גיליון 744, 21 במאי 2012.

'אם בנעל היה סדק, בראש היה חלום': שיר נשכח של עגנון

נחום גוטמן, אז"ר (דבר, מוסף לילדים, כ"ד בשבט תרצ"ד)

אגב הרשימה על ההקדשה שרשם אז"ר לכבודו של זאב ז'בוטינסקי, הזדמן לידי עמוד שער של המוסף לילדים של עיתון 'דבר' (אביו של 'דבר לילדים'), שהוקדש ל'סבא אז"ר' במלאת לו שמונים. מעניין שבאותה עת לא ראו עורכיו של עיתון הילדים שום בעיה להקדיש גיליון שלם לכבוד יום הולדתו של סופר זקן.

ההערצה לאז"ר באותם ימים הייתה עצומה. שנתיים קודם לכן, ב-1932, הוקם מושב עובדים שנשא את שמו בעוד בחיים חיותו – כפר אז"ר. שלא בטובתו, זכה מושב זה לתהילת עולם דווקא בזכות ספרה של לאה גולדברג 'המפוזר מכפר אז"ר', שאינו אלא תרגום ועיבוד לספרו הרוסי של סמואיל מרשק, שגיבורו המקורי לא היה קשור כלל למושב...

מכל מקום, האהבה שרחשו אנשי ההתיישבות העובדת לאז"ר לא נעצרה במוסף לילדים, ובאה לידי ביטוי גם בכותרת הראשית של עיתון 'דבר' מיום 9 בפברואר 1934.

אני מתקשה לראות היום עיתון בישראל שייצא כך מגדרו ויברך בכותרתו הראשית איש רוח דגול, 'אוהב עמלים ואהובם', לרגל יום הולדתו. אבל מי יודע, אולי 'ישראל היום' יעשה כך ביום הולדתו השמונים של שלדון אדלסון שיחול ממש בקרוב, ב-1 באוגוסט 2013. נחיה ונראה.

נחזור למוסף לילדים של 'דבר', שעורכו אז היה יצחק יציב. בעמוד השער, מתחת לציורו של נחום גוטמן (שהובא בראש הרשימה), נדפס שיר מחורז שחיבר ש"י עגנון לכבודו של אז"ר, 'ידידי מאז'. השיר הוא מעין הקדשה, שאותה הצמיד עגנון לסיפור 'הפרוטה', שנדפס מנוקד בעמוד שלאחריו. זו הייתה הדפסתו הראשונה של סיפור מקסים זה.

ברל כצנלסון, עורך 'דבר', התפעל מן 'הפרוטה'. שבוע קודם לפרסום הסיפור הוא שלח את עלי ההגהה לעגנון וביקשו להשיבם למערכת בהקדם האפשרי:

הנה הגהות. אבקש להחזירן בהקדם. מחר יום ד' אנחנו קובעים את העמודים. לא עלה בידי נחום גוטמן לצייר ציור הגון. אבל הספור יבוא בראש הגליון ועליו ציור אז"ר – תמונה גדולה מצויירת בידי גוטמן במיוחד למוסף. 

הספור – נפלא. פשוט נפלא.

(ש"י עגנון, מסוד חכמים: מכתבים 1970-1909, שוקן, תשס"ב, עמ' 179; הדגשה שלי)

הסיפור 'הפרוטה' כונס כמובן במהדורות השונות של כל סיפורי עגנון. הוא נדפס לראשונה בכרך 'בשובה ונחת: סיפורי אגדות' (שוקן, ברלין 1935, עמ' קכב-קכה), ואחר כך בכרך 'אלו ואלו' (שוקן, 1953, עמ' שמד-שמז). בכל ההדפסות הללו ואילך הושמט השיר לכבוד אז"ר, ולמיטב ידיעתי לא נדפס עוד בשום מקום מאז פרסומו הראשון ב'דבר'.

מדוע החליט עגנון לוותר על השיר הנחמד? אולי חשב שהשיר אינו רלוונטי לסיפור עצמו והיה נכון רק לפרסום בשעתו. ואכן, שיר ההקדשה נעלם מעיניהם של חוקרי עגנון וכמעט שאינו נזכר בספרות המחקר. כך, למשל, הוא לא נזכר בסקירתו המקיפה של שמואל ורסס, 'שירה ומשוררים בסיפורי עגנון' (ש"י עגנון כפשוטו, מאגנס, 2000, עמ' 105-85); מי שכן הזכירו, אמנם ברישום אגבי, היה אוריאל אופק (ספרות הילדים העברית 1948-1900, דביר, 1988, ב, עמ' 605).

הנה השיר:

ידידותם של עגנון ואז"ר אכן חזרה לשנותיו הראשונות של עגנון בארץ ישראל (1911-1908), 'עת ישבנו בין נוה צדק ובין נוה שלום'. שניהם גרו אז ביפו, ואז"ר, המבוגר והוותיק יותר (עלה ב-1906), ניהל את ספריית 'שער ציון', שנוסדה ב-1891. לימים נזכר עגנון בחיבה בדמויותיהם המנוגדות כל כך של ידידיו מאותם ימים – אז"ר ויוסף חיים ברנר (מעצמי אל עצמי, שוקן, תשל"ו, עמ' 119-118):

מימין לשמאל: דוד שמעוני, יוסף חיים ברנר, אז"ר, ש"י עגנון – יפו, 1910. 

על תמונה זו כתב דן לאור: 'אותה שעת חסד, שבה חיו ופעלו סופרים אלה יחד עם אחרים ביפו ובסביבתה, היתה שעת לידתה של הרפובליקה הספרותית בארץ ישראל' (חיי עגנון, שוקן, תשנ"ח, עמ' 69)

אז"ר נפטר ב-1945 ונקבר בבית העלמין הישן ברחוב טרומפלדור שבתל אביב.

מצבת אז"ר בבית העלמין ברחוב טרומפלדור (צילום: רמי נוידרפר)

תודה לפרופ' אבנר הולצמן

אז"ר מקדיש ספר לז'בוטינסקי (ומשהו על 'שיר אסירי עכו')

אז"ר בראש תהלוכת אבל במלאת שנה לרצח חיים ארלוזורוב, 18 ביוני 1934 (משמאלו דוד בן גוריון ומימינו דוד רמז)

א. 'לְמְגִנֵּי עמנו' – ההקדשה של אז"ר

את ההקדשה המעניינת הבאה, שנכתבה השבוע לפני 93 שנים, שלח לי אביעד רוזנברג, איש הספרייה הלאומית. היא מופיעה על שער ספרו של בנימין זאב (וילהלם) בָּכֶר, אגדות התנאים, בתרגומו (מגרמנית) של הסופר ואיש הרוח אלכסנדר זיסקינד רבינוביץ (1945-1854), יליד העיירה ליאדי, שעלה לארץ בשנת 1906 עם אנשי העלייה השנייה, ומוכר יותר בראשי תיבות שמו – אז"ר.

הספר נדפס ביפו תר"פ, וההקדשה – בעותק השמור בספרייה הלאומית – נכתבה בח' בתמוז באותה שנה, 24 ביוני 1920. הנה היא בהגדלה:

לְמגני עמנו, מר זאב ז'בוטינסקי וחבריו. 

בברכת שלום ושמחה פנימית בעשית הטוב. 

מאת המתרגם. ח' תמוז תר"פ.

מה עומד מאחורי הקדשה זו, שרשם אז"ר, שומר המצוות ואיש תנועת העבודה (שאף החזיק בפנקס חבר ההסתדרות מס' 1), לזאב ז'בוטינסקי, שכמה שנים לאחר מכן יעמיד את עצמו בראש התנועה היריבה – ברית הציונים הרוויזיונסיטים (הצה"ר)?

באותה שנה, 1920, עדיין היה ז'בוטינסקי חלק חשוב מהנהגת ההסתדרות הציונית. הוא חתר אז באובססיביות למימוש חזונו להקמת כח מגן עברי קבוע, וזאת לאחר הצלחתם של הגדודים העבריים, שפעלו במלחמת העולם הראשונה ביוזמת יוסף טרומפלדור וז'בוטינסקי.

ז'בוטינסקי גר אז בירושלים (דירתו רחבת הידיים שכנה בפינת הרחובות בן-שטח ובן-סירא של היום). כאמור, באותם ימים הוא טרח (יחד עם פנחס רוטנברג) על ארגון כח הגנה יהודי, נוכח הערכתו באשר לעתיד להתרחש. בהעדר נשק של ממש, שאחזקתו הייתה בלתי חוקית, התאמנו המתנדבים בעיקר בתרגילי ספורט ובקרבות פנים אל פנים כשהם חמושים במקלות.

ב-4 באפריל 1920 (חול המועד פסח) פרצו מאורעות תר"ף. ערבים מוסתים ומשולהבים, שהגיעו מחגיגות נבי מוסא אל הרובע היהודי שבעיר העתיקה, החלו בהשתוללות אלימה. שישה יהודים נהרגו, כמאתיים נפצעו, נשים נאנסו ורכוש רב נהרס ונבזז.

ז'בוטינסקי וכעשרים מחברי ההגנה, שניסו לארגן את ההתגוננות, נאסרו, נשפטו (עֵד התביעה הראשי היה מושל ירושלים, הקולונל סטורס) ונשלחו לכלא עכו. ז'בוטינסקי נידון ל-15 שנות מאסר ועבודת פרך (השאר נידונו לעונשים קלים יותר של שלוש שנות מאסר), אך סערת הרוחות שפרצה ביישוב הביאה את הבריטים להפחית את עונשו לשנת מאסר אחת. הרברט סמואל, שהתמנה בעצם אותם הימים לנציב העליון הראשון וקיבל את סמכויות השלטון הצבאי, העניק לו חנינה, וז'בוטינסקי השתחרר ב-8 ביולי (כ"ב בתמוז) לאחר שלושה חודשי מאסר. מאסרם של מגיני ירושלים, וז'בוטינסקי בראשם, הקנה לו יוקרה רבה ואהדה מכל חוגי היישוב, וכפי שאנו רואים מן ההקדשה – גם מאז"ר.

דאר היום, 11 ביולי 1920

ב. 'שיר אסירי עכו'

ז'בוטנסקי בחדרו בכלא עכו, 1920 (מקור: מכון ז'בוטינסקי)

ז'בוטינסקי ניצל היטב את שהותו בכלא. לצד פעילותו הפוליטית, שלא נפסקה, הוא גם הצליח לתרגם את הקומדיה האלוהית של דנטה, החל (יחד עם עוד אסירים) לתרגם את סיפורי שרלוק הולמס של ארתור קונן דויל (הסיפור 'צוואת האדריכל' בתרגומו נדפס ב-1932), וחיבר את השיר המפורסם 'שיר אסירי עכו'.

כדאי לשים לב כי השיר כלל אינו עוסק באסירי עכו, אלא דווקא ב'חורשי תל חי', יוסף טרומפלדור וחבריו. כותרת השיר צריכה אפוא להתפרש כ'שיר [שכתבו] אסירי עכו'.

הנוסח הראשון של השיר התפרסם ברשימה 'הימים האחרונים בעכו', שנדפסה בעיתון דאר היום, 13 ביולי 1920, בחתימת 'אסיר עכו'. הכותב תיאר את תחושותיהם של האסירים כשנודע להם על שחרורם הקרוב:

על 'שיר אסירי עכו' וגלגולי נוסחיו כתב אליהו הכהן מאמר מפורט, שהתפרסם לפני שלוש שנים בבלוג 'היגיון בשיגעון' של זאב גלילי (המאמר התפרסם לראשונה בכתב העת האינטרנטי חדשות בן עזר, גיליון 533, 8 באפריל 2010; וכן בכתב העת האומה, 178, קיץ תש"ע). הכהן הראה שלמעשה השיר נכתב כ'עבודת צוות' של כלל האסירים ('ז'בוטינסקי וחברים אחרים'), וז'בוטינסקי היה זה שנתן לכתיבה המשותפת את צביונה הסופי.

מאוחר יותר עבר השיר תיקוני נוסח שונים, וזה הנוסח המתוקן שהתקבל בכל הביצועים של השיר:

מִנִּי דָן עַד בְּאֵר שֶׁבַע,
מִגִּלְעָד לַיָּם,
אֵין אַף שַׁעַל אַדְמָתֵנוּ
לֹא כֻפַּר בְּדָם.

דָּם עִבְרִי רָווּ לַשֹּׂבַע
נִיר וָהַר וָגַיְא;
אַךְ מִדּוֹר וָדוֹר
לֹא נִשְׁפַּךְ טָהוֹר
מִדַּם חוֹרְשֵׁי תֵּל חַי.
מִדַּם חוֹרְשֵׁי תֵּל חַי.

בֵּין אַיֶּלֶת וּמְטוּלָה,
בְּקִבְרוֹ דּוֹמֵם,
דֹּם שׁוֹמֵר גְּבוּל אַרְצֵנוּ
גִּבּוֹר גִּדֵּם.

אָנוּ שֶׁבִי, אַךְ לִבֵּנוּ
אֱלֵי תֵּל-חַי בַּצָּפוֹן;
לָנוּ, לָנוּ, תִּהְיֶה לָנוּ
כֶּתֶר הַחֶרְמוֹן, כֶּתֶר הַחֶרְמוֹן.

הנה 'שיר אסירי עכו' בביצוע שמיניית ווקאל:

את הצלילים היפים של 'שיר אסירי עכו' הלחין יוסף מילֶט (1947-1889) – 'הנשכח בין חלוצי הזמר העברי', כפי שהגדירו אליהו הכהן. מילט, יליד דומברובה שבגליציה המערבית, הגיע לארץ ישראל באותה שנה ממש, 1920, ו'שיר אסירי עכו' היה, כנראה, אחד השירים הראשונים שהלחין בארץ.

מילֶט התמחה בעיקר בהלחנה ליטורגית ובניצוח על מקהלות בית כנסת, אך הלחין גם שירי משוררים, כמו 'אלגיה', של שאול טשרניחובסקי ('על מלוא רוחב ים התכלת'). הלחן המפורסם ביותר שלו, שמושר בליל הסדר בבתים רבים, הוא 'בצאת ישראל ממצרים' (אם תלחצו על שם השיר תוכלו לשמוע אותו מפי החזן אפרים די-זהב).

יוסף מילֶט (דוד תדהר, אנציקלופדיה לחלוצי היישוב ובוניו, 6, עמ' 2487)