סיפור על אהבה והערות כרונולוגיות

עמוס עוז ועזריאל אוכמני. ועידת הסופרים, 1972 (צילום: יוני המנחם)

שנתיים למותו של עמוס עוז (2018-1939)

מאת שמריה גרשוני

כל אוהביה של ירושלים שקראו את סיפור על אהבה וחושך ניסו לעקוב אחר המקומות שתוארו בפרוטרוט ובאהבה בספר. בשנה שעברה גם זיכה אותנו האדריכל דוד קרויאנקר בספר נהדר ושמו ירושלים של עמוס עוז: בעקבות 'סיפור על אהבה וחושך' ויצירות נוספות (כתר, 2020), שמזמין את הקורא בו ללכת בדרכי הסופר בירושלים. קרויאנקר גם מציע מסלולי סיור ומלווה כל אתר שבדרך בציטוטים מכתביו של עוז.  

גם אוהבי ההיסטוריה של היישוב ושל המדינה זיהו את הדמויות שנקרו בדרכו של המחבר ונהנו מהזווית החדשה שלהן שהציג. לפיכך, נראה שלא יהיה זה חטא גדול אם ננסה לתארך כמה מן האירועים האישיים שפורטו בספר. על אף שאין זה נעים כל כך להיות 'הקורא הרע' של הספר, ששואל 'אז בכל זאת מה אוטוביוגרפי בסיפורים שלי, ומה בדיוני?' – כאזהרתו של עוז (עמ' 37-36), נוכל ללמד על עצמנו סנגוריה בהסתמך על דבריו המרוככים יותר, שבהם קבע כי בכל זאת 'יש מקום למחקר ביוגרפי, ויש מתק ברכילות, ואולי יש אף ערך רכילותי מתון לחקירת הרקע הביוגרפי לכתיבתן של יצירות שונות' (עמ' 38).

הפרטים הקטנים שיידונו כאן הם אכן קטנים ואין בהם להעיב במאומה על מעשה האמנות. אבל דווקא בשל כך מעניין לראות כיצד סופר גדול לש לצרכיו – במודע, ולרוב שלא במודע – פרטי מידע 'קשים'.

א. 'ומי מזיין את ממשלת בן-גוריון?' הנאום של בגין

בפרק נב בספרו (עמ' 481-476) תיאר עוז את הרגע בו הפסיד המחנה הלאומי עסקן, הלא הוא המחבר עצמו, והכל בגלל צחוקו הרם, שהתפרץ במהלך נאום של מנחם בגין, 'מפקד המחתרת האגדי, [ש]היה אליל ילדותי הראשי בשנים ההן' (עמ' 475). בגין דיבר במהלך אספת עם שערכה מפלגת 'חֵרוּת' בשבת בקולנוע 'אדיסון', והקדיש את נאומו לבעיית הזיון של מדינות ערב. בגין התכוון כמובן לחימוש, ולא היה מודע כלל ללשון בני הנוער שראתה בזי"ן ובהטיותיו מילת סלנג גסה. 

חזית קולנוע אדיסון ברחוב ישעיהו 14 (מועצה לשימור אתרי מורשת בישראל)

הנה התיאור המשעשע של האירוע:

עמ' 480-479

מתי קרה אירוע מביך זה?

עוז עצמו סייע בעדנו לתארך את המאורע. לדבריו, היה אז 'כבן שתים-עשרה'. הוא נולד ב-1939 ומדובר אפוא בשנת 1951. ובמקום אחר בספר הוא מספר כי 'שמונה-תשע שנים לאחר הבוקר שבו מנחם בגין ומחנהו הפסידו אותי באולם אדיסון, נפגשתי עם דויד בן-גוריון' (עמ' 488). את תאריך המפגש עם בן-גוריון נקל לתארך במדויק – תחילת שנת 1961, ואם כך עוז הקשיב לנאומו של בגין בשנת 1952 או 1953, ואם נגדיל את טווח הזמנים נאמר: בין 1951 לראשית 1954, שכן באמצע שנת 1954 עזב הנער עמוס קלוזנר את ירושלים ועבר לקיבוץ חולדה.

מנחם בגין נואם ברמת גן בטקס הסרת לוט לזכרו של דב גרונר, 1954. משמאלו: פרופ' יוסף קלוזנר, ראש העיר אברהם קריניצי והפסלת חנה אורלוף (צילום: הנס פין; אוסף התצלומים הלאומי)

והנה רוב הדמויות ההיסטוריות שבגין הזכיר כביכול בנאומו כמי ש'מזיינים' את נשיא מצרים גמאל עבדל נאצר, שעלה לשלטון בפברואר 1954 – כמה חודשים לפני שעוז עזב את ירושלים – הפכו להיות חשובות ומוכרות רק אחרי 1955! וכך, ניקולאי בולגנין התמנה לראש ממשלת ברית המועצות בפברואר 1955; אנתוני אידן החליף את וינסטון צ'רצ'יל כראש ממשלת בריטניה באפריל 1955, וגי מוֹלֶה נבחר לראשות ממשלת צרפת ב-1956. במילים אחרות, אם עוז אכן שמע את בגין, הרי שהיה זה נאום אחר לגמרי, שכן בגין לא יכול היה להזכיר אז לא את נאצר, לא את בולגנין ולא את אידן או מולה (דוד אסף, עורך הבלוג, הפנה את תשומת לבי להרצאתו של פרופסור מיכאל סטניסלבסקי מאוניברסיטת קולומביה, 'Amos Oz, Autobiography and the Cahalenge to the 'Bad Reader. שעוסק בבירור אותן עובדות. הרצאתו טרם נדפסה).

צריך לזכור כי בדיחות על הפער הלשוני בין בני דור 'האבות', במיוחד פוליטיקאים ואנשי ציבור, לבין בני הנוער, היו נפוצות באותן שנים. כך היה עם השימוש במילה 'מפליץ' בפי משה שרת, שהתכוון לאירוע מעורר פלצות, וכך גם התבדחו על חשבונו של יצחק טבנקין, שבאחד מנאומיו אמר 'רַאסִייָה תזיין את הערבים'. ולמשמע צחוקו של הקהל אמר להם: 'מה הצחוק? אתם חושבים שאני לא יודע להגיד רוּסְיָה?'. קל היה אפוא לקשור גם את בגין 'הג'נטלמן הפולני' לאותו ניתוק מהלשון החיה של הצברים (הוספה של עורך הבלוג). 

בהיותו 'כבן חמש-עשרה או שש-עשרה' שחזר עוז באוזני אפרים אבנרי, ממייסדי חולדה, את סיפור 'הזיון של בגין' (עמ' 483).  אבנרי חילק עם הנער עמוס את תובנותיו על ההבדלים בין בן-גוריון לבגין, ואמר שדברי בגין מזכירים לו את הפוליטיקה המפולפלת של הבטלנים בעיירתו, שמדמיינים כיצד ישלחו משלחת לצאר ניקולאי. 

אפרים אבנרי (קיבוץ חולדה: ונזכור את כולם...)

אבנרי נולד בשנת 1910 בעיירה מיילניצה שבגליציה המזרחית (היום באוקראינה). עיירה זו הייתה תחת שלטון האימפריה ההבסבורגית מאז שלהי המאה ה-18 ורק אחרי מלחמת העולם הראשונה חזרה לפולין. בטלניה לא יכלו לשלוח שליחים לצאר, שכן העיירה לא הייתה בכלל ברוסיה. בין כך ובין כך, שלטונו של הצאר ניקולאי השני – שכסאו כבר היה מט לנפול שנים קודם לכן – הסתיים רשמית במהפכת פברואר 1917, כשאבנרי היה בן שבע. בהחלט ייתכן שדברי בגין נדמו לו, לחבר אפרים, כדברי הבל של בטלני עיירה טיפוסית, אך ספק אם יכול היה לזכור דיונים על משלחות לצאר ניקולאי. אפשר להניח שדימוי זה נקלט אצלו לא מן החיים עצמם אלא מיצירות ספרותיות שקרא, כמו כתבי מנדלי מוכר ספרים.

הנציב העליון ארתור ווקופ מבקר ביער הרצל ליד חולדה, 1936 או 1937. שני מימין אפרים אבנרי, מזכיר הקיבוץ
(ישראל נגלית לעין)

ב. מתי עברה משפחת קלוזנר לרחביה?

הקורא בפשטות את ספרו של עוז יבין כי עוד לפני התאבדותה של האם עברה משפחת קלוזנר לרחביה. כך תיאר זאת עוז במקצב יבש: 

נחלצנו סוף-סוף משכונת כרם אברהם. עברנו לגור ברחביה מחוז חלומותיו של אבי. אחר כך מתה אמי ואני הלכתי לחיות ולעבוד בקיבוץ. את ירושלים רציתי מאוד להשאיר לגמרי מאחורי (עמ' 338; הדגשה שלי). 

והנה תיאוריהן של שתי הדירות של משפחת קלוזנר. את הראשונה, זו שברחוב עמוס, שבה נולד וגדל, תיאר עוז בזיקה להידרדרות במצבה הנפשי של אמו: ב'סתיו, בסוף שנת 1951, שוב הורע מצבה של אמי' (עמ' 498). 'בערבים עדיין הקפיד אבי ללא שום פשרה על כך שהאור בחדרי יכבה בדיוק בתשע. והיה נכנס על בהונות נעליו לחדר האחר, חדר הספרים, חדר האורחים-והעבודה-והשינה ... כאשר לא יכול היה לשאת עוד את החושך ואת הדומייה, הלך אבי עם ספריו והמון כרטיסיותיו אל המטבח' (עמ' 503). 

תיאור מצמצם זה, של דירה קטנה, הולם את רחוב עמוס ולא את הדירה הגדולה ברחוב בן מימון 28 ברחביה, כפי שזו תוארה בשנת 1959 במודעת 'להשכיר' בעיתון: 'להשכיר בירושלים בדמי מפתח דירת 3 חדרים ומרפסת גדולה ברחביה בקומה א' ... קלוזנר בן מימון 28, ירושלים' (מודעה זהה הופיעה באותו עיתון שבוע לאחר מכן). מתברר שיהודה אריה קלוזנר, אביו של עוז, שנסע ללונדון לשם כתיבת הדוקטורט שלו, השכיר את הדירה, וכששב עם משפחתו החדשה ארצה, 'הם התיישבו בשכונת בית הכרם (עמ' 531).

הארץ, 3 ביולי 1959

במקומות אחרים בספר תיארך עוז את מקום מגוריהם החדש ברחביה למועד השנה שלאחר מות אמו: 'מאז מותה של אמא, ומאז נישואיו החדשים כשנה לאחר מותה ... גרנו כבר בדירה החדשה, בשדרות בן-מימון 28 ברחביה, שכונה שאליה יצא לבו של אבי כל השנים' (עמ' 518). זו הייתה גם הסיבה ש'בשנה שאחרי מות אמי הועברתי מתחכמוני לגימנסיה רחביה' (עמ' 520). אגב, בית זה נהרס לפני כעשרים שנה ובמקומו נבנה בית דירות חדש בן חמש קומות (ראו קרויאנקר, ירושלים של עמוס עוז, עמ' 126).

בניגוד לרושם שביקש עוז ליצור על אותו פרק זמן בחייו – בין מות אמו לבין המעבר לקיבוץ – ממנו עולה ילד מר נפש ואדיש, שמשתמט מלימודיו ומבלה עד חצות הליל בשוטטות בשטח ההפקר הסמוך לגבול (ראו בעמ' 522), ממקורות אחרים מתגלה עמוס עוז דווקא כנער אכפתי המעורב בסביבתו. עדות קוריוזית ומעניינת לכך טמונה בעיתונות הזמן וממנה עולה כי 'תושב ירושלים, עמוס קלויזנר, מרח' בן מימון, הביא הבוקר למשטרה זחל ארבה שמצא בגינתו. זהו המקרה השלישי של מציאת זחלי ארבה בירושלים ב-24 השעות האחרונות' (מעריב, 17 באפריל 1952; ידיעה זהה הופיעה למחרת בעיתונים חרות והצופה). 

הצופה, 18 באפריל 1952

ג. 'בהערכה, אך לא בלי הסתייגות': עוז ובן-גוריון 

כשנה מאוחר יותר, עדיין בירושלים, הספיק הנער עמוס קלוזנר להתכתב עם דוד בן-גוריון, ראש ממשלת ישראל הפורש, ולנסות לשכנעו לחזור בו מפרישתו. בפרק נג תיאר עוז בהרחבה את פגישתו עם בן-גוריון, בתחילת שנת 1961, בהיותו בן 21. באותה פגישה אף ייחס עוז לבן-גוריון זיכרון משובח: 'והיה לו, ככל הנראה, כוח זיכרון אבסולוטי: כל מה שראה פעם – לא שכח עוד' (עמ' 495). בשום מקום לא הזכיר עוז את ההתכתבות המוקדמת ביניהם משנת 1954, שלמיטב ידיעתי לא נדפסה בשום מקום.  מצאתיה בדף הפייסבוק של המכון למורשת בן גוריון. 

מכתבו של עוז לבן-גוריון, 1954 (המכון למורשת בן-גוריון)

והנה התעתיק המלא:

ירושלים     23/4/54

מר בן-גוריון!

כתבת פעם כי אינך מאמין בקיומם של ציונים אמיתיים בדורנו, והנך מחפש עתה יהודים – ותו לא. לא אסכים לגמרי לדעה זו: מאמין אני, כי עדיין נותרו ציונים, מיעוטם בצמרת השלטון, ורובם אלמונים, אנשי רחוב אפורים. ועוד מאמין אני, כי אתה אחד מהמועטים הללו. ובתור שכזה, לא בתור 'מי שהיה' וכו' –ברצוני לשאלך כמה שאלות. אך סבורני שקודם עלי להציג את עצמי, אם כי זה חשוב פחות. ובכן, אני חבר תנועת נוער (הצופים), יליד הארץ, מתעניין בבעיות אקטואליות, מעריך את המעשה הגדול שעשית בעזבך את השלטון, אם כי מסתייג במקצת, ואפרט זאת בהמשך מכתבי; חשוב מאד הוא החלוץ הבונה את הנגב, הרחק ככל האפשר מזרקורי הפרסומת, המנתק עצמו כמעט לגמרי מהעולם החיצוני, ומשקיע את כל יישותו בהפרחת שממות. אך חשוב ממנו – מנהיג. 'האיש הנכון במקום הנכון'. נקל להפוך מנהיג לרועה צאן. אך לא תמיד ניתן להפוך רועה צאן למנהיג. אך אל נא תפרש את דברי שלא כראוי: יש הבדל בין שלטון לבין מנהיגות. שליט חייב לשבת במשרד ולנהל את ענייני נתיניו. מנהיג יכול לשבת גם בשדה בוקר, ולכוון את העם. אך חוששני כי בלכתך לשדה בוקר, השארת מאחריך בתל אביב לא רק את ראש הממשלה כי גם את המנהיג שבך. ועל כך צר לי. אין לי הערצה עיוורת כלפיך או כלפי מישהו אחר. אך אינך יכול להרשות לעצמך להפקיר את ההגה, בשעה שאין אף סימן לאדם בעל שיעור קומה מספיק בכדי ליטול הגה זה תחתיך. ושוב: אינני מדבר על אודות הגה השלטון, בשבילו די, בדלית ברירה, בפוליטיקאי בינוני למדי, אך הגה המנהיגות? מדוע לא לקחת הגה זה אתך לשדה בוקר?

בדורות האחרונים התפשט בעולם 'פולחן הנוער'. בכל שעת משבר תולה העם עינים מקוות בנוער שלו, ואילו בשעת התפרקות מוסרית הוא מטיל את האשמה, כמובן, על הנוער. אך הנוער איננו נע מעצמו. הנוער נע בכיוון שמתווים לו מחנכיו. מחנכים אלו, הם הבונים, בעקיפין, את עתידו של כל עם. וכלום יכול הנך להצביע בבטחון על אישיות מסויימת במדינתנו הממלאת תפקיד כזה? – אֵין. כלומר, ישנם אלפי מחנכים קטנים. אך המחנך הגדול, הראשי, נעדר. ואדם כזה, בכוחו לקבוע, כאמור, את עתידנו.

איני בקי ביותר בהיסטוריה של זמננו, אך סבורני שהיטלר ומוסוליני עלו לשלטון בסיוע ניכר של נוער. הם היו מנהיגי נוער. במקרה היו שניהם טיפוסים שליליים. בכל זאת הוליכו את הנוער שלהם, ועמו, את העולם כולו, רחוק מאד... ונתאר לעצמנו שבמקומם היו עומדים אישים חיוביים, והכוחות העצומים שבוזבזו במלחמת העמים האחרונה היו מודרכים לאפיק חיובי, כלום לא היתה האנושיות צועדת צעד ניכר קדימה? אך נשוב לנוער שלנו. כלום אין אתה סבור, שיש בך הכח והמעוף הדרושים על מנת לקחת תפקיד זה על שכמך? – 'שדה בוקר' הציבה לפנינו מטרה. אך לא בכוחות עצמנו נגיע כולנו לשדה בוקר. נחוץ האדם שיובילנו לשדה בוקר. ואין המלאכה קלה. יש במה להילחם: שחיתות, ריקניות, קרייריזם, דוגמא אישית שלילית ועוד. הצבת לפנינו מטרה נעלה: שדה בוקר והדומים לה. סייע לנו להגיע למטרה זו. באין אחר שימלא את חציו השני של התפקיד הגדול, תאלץ לקחת גם זאת על שכמך. אמנם, אישית מתנגד אני להניח לאדם יחיד לבצע לבדו משימה גורלית. יחיד מסוגל לטעות, כפי שהוכיחה גם תקופת שלטונך. אבל אין אחר, כאמור. ואין ברירה. ולבסוף, שאלה קשה במקצת: ההיתה 'שדה בוקר' נסיגה וכניעה של אדם עייף, שבור ומיואש, או היה המעשה שלב וחוליה בדרך מאבקו של מנהיג? – באם תשובתך מזדהית עם האפשרות הראשונה, לא נותר לי עוד אלא להספיד מנהיג שנשבר, ולקחת את דברי בחזרה. אך אם יש אמת בהנחה המתנגדת ('שדה בוקר – שלב במאבק'), סבורני כי חייב אתה תשובה למכתב זה; סלח לי כי מכתבי נעדר כל גינונים והקדמות שבנימוס, אך סבורני כי הרבה נייר מבוזבז למטרות כאלו, וכי איש משנינו אינו זקוק לגינונים. 

שלך,

בהערכה, אך לא בלי הסתייגות

עמוס עוז, שבט 'מצדה', הסתדרות הצופים

כתובתי: עמוס עוז, שדרות בן מימון 28, רחביה, ירושלים

בבלוג של דוד בן-גוריון (בלוג פיקטיבי, כמובן, שמפעילים אנשי המכון למורשת בן גוריון) הובא גם עותק מודפס במכונת כתיבה של מכתב זה. מדובר בתמצית מכתבו של עוז, שכנראה הוכנה על ידי מזכיר או מזכירה על מנת להקל על בן-גוריון, שבאותה עת הוצף במכתבי אזרחים הקוראים לו לשוב ולהנהיג את המדינה.

עוז שלח את המכתב בכתב ידו וחתם עליו בשם משפחתו החדש. הוא אף ציין כי הנו 'יליד הארץ'. ושמא אפשר לדקדק? יליד הארץ ולא יליד ירושלים, שהרי כשעזב את ירושלים רצה למחוק אותה: 'בגיל ארבע-עשרה וחצי, כשנתיים אחרי מות אמי, קמתי והרגתי את אבא והרגתי את כל ירושלים, שיניתי את שמי והלכתי לבדי לקיבוץ חולדה' (עמ' 516). עוז גם חתם כבן שבט 'מצדה' של תנועת הצופים, אף כי כבר לא היה חבר פעיל בה: 'בסוף כיתה ט', ה"חמישית" של גימנסיה רחביה, עזבתי פתאום את הצופים וכמעט שהפסקתי ללכת לבית הספר' (עמ' 521). בשולי המכתב ציין עוז את כתובתו, לא רק לצרכי זיהוי אלא מן הסתם מתוך ציפייה ש'הזקן' גם יענה למכתבו. בן-גוריון אכן ענה לו, ואפשר רק לנחש מה הייתה תגובת אביו של עוז, כאשר גילה בתיבת הדואר כי בנו עשה צעד נוסף בדרך ההתנתקות ממנו. 

בבלוג של דוד בן-גוריון הובאה תשובתו של 'הזקן', שמתוארכת, כנראה בטעות, ל-28 במארס (במקום אפריל) 1954 (ואולי הטעות בתאריך הייתה דווקא במכתבו של עוז).

בן גוריון בצריף בשדה בוקר, 1962 (צילום: פריץ כהן; אוסף התצלומים הלאומי)

ההערצה לבן-גוריון קיננה בעמוס עוז עוד קודם לכן. כשנתיים או שלוש לפני כתיבת המכתב, 'בחופש הגדול של שנת חמישים או חמישים ואחת', הראה יגאל, בן-הדוד התל-אביבי, לבן-משפחתו הירושלמי 'את הקיוסק של אחיו של דויד בן-גוריון, ואיך כל מי שרוצה רשאי לגשת ולדבר חופשי כמו כלום כמה שאתה רק רוצה עם האח הזה של בן-גוריון, שבאמת נראה די דומה לו ... קינאתי מאוד בתל אביבים: לנו בשכונת כרם אברהם לא היו לא אנשי-שם ולא אחים של אנשי-שם' (עמ' 352). באותה עת לא דמיין הנער עמוס כי בתוך זמן לא רב יכתוב בעצמו למנהיג הנערץ ואף יקבל ממנו תשובה.

שנתיים מאוחר יותר, העיד עוז, כי 'למרות שכבר רחקתי מאוד מן הרטוריקה של "חירות" ושל משפחת קלוזנר, עדיין לא הייתי אלא תוצר הולך-בתלם של המציאות הציונית" (עמ' 486). בהמשך הספר הוא גם תיאר את הדילוג שדילג משנאה רוויזיוניסטית לבן-גוריון, מהצד הימני, של ימי ילדותו 'בין הקלוזנרים', אל התנגדות חריפה לבן-גוריון מהצד השמאלי, 'בכל שנות בגרותי' (עמ' 496). מתברר אפוא שתהליך עזיבתו של עוז את אביו, את משפחת קלוזנר ואת ירושלים, בדרכו לקיבוץ חולדה ולשמאל הציוני, עבר אז במרכז מנעד התגובות הרגשיות כלפי בן-גוריון.

ונסיים בקטע ארכיוני קצר שפורסם בבלוג של דוד בן-גוריון ובו תיעוד של הפגישה המפורסמת בין עוז לבין בן-גוריון. חבל שההמשך עדיין לא פורסם.

רישום מן השיחה בעל-פה בין בן-גוריון ועמוס עוז

'כאילו הגעתי אליהן ישר מבין גדרי הגטו': שואה ושנאת ישראל ב'סיפור על אהבה וחושך'

מאת דינה פורת

פחות מעשרה עמודים לפני שסיים את סיפור על אהבה וחושך תיאר עמוס עוז את אביו, אוסף בחימה שפוכה את חפציה של אמו מכל פינות הבית ומשליך אותם, וזה כמה שבועות לאחר ששמה קץ לחייה. ואז, באופן בלתי צפוי ובלתי קשור כביכול לתיאור זה של האב, ושל הבן המתבונן בבעתה במעשיו, בא המשפט הבא: 'אולי כמעט כך עמדו והחרישו השכנים הנוצרים, נשענים בגבם אל משקוף הבית, מבועתים ונועצים עיניים ואינם יודעים את נפשם מרוב רגשות סותרים, כאשר באו לעקור בכוח את שכניהם היהודים ולדחוס את כולם עד אחד אל תוך קרונות הטרנספורט' (עמ' 584). 

מדוע בחר עוז להכניס משפט זה על השואה ממש לפני סיומו של הספר ומה פשר ההקבלה? את עצמו הקביל לשכנים הנוצרים, ואת החפצים ליהודים המגורשים. האם, חלילה, ביקש עוז להקביל את אביו לגרמנים, ומה הקשר בין מותה הטרגי של אמו לבין השואה? כאשר התוודע עמוס עוז לראשונה לשאלות אלה, שאותן הצגתי במאמר שהתפרסם בשנת 2005 בגיליון 7 של כתב העת ישראל, שהוקדש כולו לספר זה, הוא טלפן אליי והודה באוזניי שהופתע. לדבריו, כלל לא היה מודע להקשר זה. 

השואה והאנטישמיות נזכרות עשרות פעמים בספר, כמה אזכורים אף מופיעים פעמיים, באותן המילים, ליתר תוקף. עוז קושר שוב ושוב בינן לבין חיי היום יום, כאילו יש ביניהן שייכות הדוקה. למשל, האיסור החמור על בזבוז החשמל בבית הוריו: 'והייתי יוצא מבית הכיסא, יד שמאל מכבה, יד ימין מדליקה במתואם את אור המסדרון', ופתאום ממשיך המשפט: 'מפני שהשואה הייתה רק אתמול, מפני שיהודים עדיין נמקים בין הרי הקרפטים והדולומיטים, במחנות הגירוש ובספינות מעפילים רעועות, קרועים ובלואים, רזים כשלד' (עמ' 26); או הדודות התל-אביביות, שמאביסות את עמוס הילד, 'כאילו הגעתי אליהן ישר מבין גדרי הגטו' (עמ' 521), והוא הרי בסך הכל הגיע מביתו שבירושלים; ואפילו הגבינה מתוצרתם של פלאחים ערביים, שאולי אינה נקייה דייה, ואולי יש בה חיידקים, מובילה אל האנטישמיות: 'אף פעם לא יצא לך לראות במו עיניך אנטישמי או חיידק, אבל ידעת טוב מאד שהם אורבים לך מכל עבר, רואים ואינם נראים' (עמ' 22). כך העביר עוז לקוראיו חרדות שהעמיקו בנפשו מתקופת הילדוּת, ובו בזמן גם מסקנות ברורות הנוגעות לציונות ולהקמת המדינה. 

סיפור חייה של משפחתו לדורותיה הובא בספר בשלושה רבדי זמן, וראשון שבהם הוא הזמן שבין שתי מלחמות העולם באירופה: 'הפחד שהיה בכל בית יהודי, הפחד שכמעט אף פעם לא היו מדברים עליו, רק החדירו לנו אותו בעקיפין, כמו רעל, טיפה-טיפה כל שעה', סיפרה הדודה סוניה לעמוס, בן אחותה פניה. 'זה היה הפחד המחריד ... פחד מוות כזה, הפחד שחס וחלילה אנחנו נעשה על הגויים רושם לא טוב, ואז הם יתרגזו ושוב יעשו לנו בגלל זה דברים איומים שיותר טוב בכלל לא לחשוב עליהם'. גם מילים כמו 'אספסוף', 'המון', או 'כנופיות' שבות ומופיעות (עמ' 223-222). 'אלף פעמים דפקו לכל ילד יהודי לתוך הראש שיתנהג אתם יפה ובנימוס גם כשהם גסים או שיכורים', המשיכה הדודה. 'ואסור לאף ילד לקלקל את הרושם הטוב כי אפילו ילד אחד ויחיד שלא רוחץ את הראש כמו שצריך ומביא כינים עלול להוציא שם רע מאוד לכל העם היהודי' (שם). הדודה המשיכה ותיארה פוגרום אלים, איכרים שתויים אוחזים בגרזנים ובקלשונים, וסיכמה, כנראה למראה הבעת אי-האמון על פניו של הילד: 'אתם שכבר נולדתם בארץ, את זה אתם אף פעם בחיים לא תבינו, איך הטפטוף הזה לאט-לאט מעקם לך את כל הרגשות ... פשוט אוכל את הצלם-אדם שלך' (שם). בכך ביטאה הדודה את אחד מחלומות הנורמליזציה של הציונות: שהדורות שייולדו בארץ לא יישאו על גבם את המשא הכבד הזה. 

עוז הוסיף משלו, ובזעם רב. החל בציטוטים מצוואתו הפוליטית של היטלר, שהזהיר מפני הממזרים היהודיים הדוחים, המטמאים ומרעילים את כל הגזעים על ידי פיתוי ומימזור, וכלה בקטע שבו מנה את יחסן של אומות אירופה ליהודים: 'אנטישמיות כנסייתית-קתולית חגיגית המהדהדת לה בין קמרונות האבן של קתדרלות רמות, אנטישמיות פרוטסטנטית ארסית-צוננת, גזענות גרמנית, רצחנות אוסטרית, שנאת יהודים פולנית, אכזריות ליטאית, הונגרית, צרפתית, תאוות פוגרומים אוקראינית, רומנית, רוסית, קרואטית, תיעוב יהודים בלגי, הולנדי, בריטי, אירי, סקנדינבי' (עמ' 131-130).
כאילו אין מקום פנוי מאנטישמיות רצחנית ואין עם שלא לקה בה. 

ממראות הפוגרום שערכו אוקראינים ביהודי בלבוב, 1941

האנטישמיות מתוארת כגורם מרכזי בקורות משפחתו: סבו וסבתו מצד אמו, איטה והרץ מוסמן, הגיעו ארצה בשלום ב-1933 וניצלו מן הפורענות הגדולה, וזאת משום שלפני עלייתם היו 'עדים וקורבנות לשנאת היהודים שהלכה וגאתה' בקרב שכניהם ברובנה (עמ' 219). הסב והסבתא מצד האב, אלכסנדר קלוזנר ושלומית לוין, ניסו לצאת מווילנה, שגם בה 'האנטישמיות גאתה' (עמ' 79, ובאותן המילים בעמ' 126), ואולם אף ארץ לא רצתה בהם. גם הם הגיעו ארצה בשנת 1933 עם בנם יהודה אריה, הוא אביו של עמוס, ומאחור נשאר בנם דויד, עם משפחתו הקטנה. בצער עמוק חזר עוז וסיפר כיצד נרצחו כולם בפונאר, אתר הרצח ליד וילנה: האב, האם ובנם דניאל, עוד בטרם מלאו לו שלוש שנים. בנו של עוז, דניאל, נקרא על שמו של בן הדוד. 

קורות משפחתו הובילו אל דברים שעוז שם בפיו של אפרים אבנרי, חבר חולדה, במענה לשאלה 'למה לא תעזוב את הארץ?':

זה ככה, זה פשוט מאד: אם לא כאן – אז היכן היא ארצו של העם היהודי? מתחת לים? על הירח? או שרק לעם היהודי, מכל עמי העולם, בכלל לא מגיעה מולדת קטנה? ... גם לנו מותר לחיות... גם לנו מותר שתהיה לנו ארץ (עמ' 487-486). 

ובשיחה עם העיתונאי ארי שביט, עוז המשיך וחידד את מסקנתו, שהאנטישמיות היא הרקע לעלייה ארצה של משפחות רבות. אירופה הקיאה מתוכה את משפחתו ולא רצתה בה בשום מקום ובשום זמן, ואמרה כביכול לכל היהודים: 'אתם אל תהיו. תמותו'. שוב ושוב חזר עוז באוזני שביט על תחושתו, שהוא בן ונכד ונין לאנשים שאיש לא רצה בהם. 

הוא חש כך יותר ויותר ככל שהעמיק בקורות משפחתו: 'מה שאני מספר בספר הזה הוא שנולדתי להורים ולסבים ולסבתות שבאו הנה לא מפני שהם התגעגעו לארץ אבותיהם ולא מפני שהם חמדו ארץ לא להם ולא מפני שהם רצו להשפיל את הערבים. הם באו הנה מפני שלא היה לאן ללכת. והמוות, פשוטו כמשמעו, איים עליהם מקרוב ובכל מקום ... אני לא רואה שהייתה אפשרות אחרת' (הארץ, מוסף, 1 במרס 2002).

'יהודים אינם רצויים פה' שלט רחוב בגרמניה (יד ושם)

הרובד השני של זמן והתייחסות נוגע למלחמה עצמה. 'היה בירושלים פחד', כתב עוז, 'שאנשים השתדלו בכל כוחם לקבור אותו עמוק בתוך החזה'. היו שצעקו בשנתם, והיה מי ששאג 'הצילו' מן המרפסת, הורים התלחשו במטבח מאוחר בערב, וילדים קלטו במיטותיהם. 'ויכולתי לקלוט חלמנוֹ נאצים וּוילנה, פרטיזנים, אקציות, מחנות מוות, רכבות מוות', והדוד דויד והדודה מלכה ושוב ותמיד בן הדוד, דניאל, בן גילו, שכאילו נהרג במקומו (עמ' 341). עוז העביר מסר ברור של שותפות גורל בין מי שעלו והשאירו מאחור את משפחותיהם לבין מי שנשארו באירופה. מסר של אכפתיות ושל חרדה שכססה גם כאשר חיי היום יום ובניין הארץ ושירי החלוצים נמשכו. גם כאשר האידאולוגיה הרשמית שללה את הגולה, הגולים עצמם לא נשללו, שהם הלא המשפחות והקהילות מהן הגיעו הם עצמם לכאן. 

הרובד השלישי שייך לזמן שאחרי המלחמה. אל הניצולים, הודה עוז, 'התייחסו אצלנו בדרך כלל ברחמים וקצת בסלידה: סחופים ודוויים, עלובי עולם'. למה לא עלו ארצה בזמן? הם הלכו כצאן לטבח וכבוד לעמם לא הוסיפו, מדברים 'ביידיש הנעבעכית שלהם', ו'אדון ליכט', נציגם של שרידי אש אלה בשכונה הירושלמית הקטנה, היה מפחיד מדי פעם את ילדי השכונה, יורק הצִדה ומזכיר להם את מיליון הילדים שניספו (עמ' 18-17). מכל אלה עולה תמונה מורכבת של היחס לניצולים, של 'אי אפשר היה לִצְפּוֹת מראש' יחד עם 'למה לא עליתם בזמן?', של 'למה ניצלתם?' יחד עם 'למה לא ניצלו עוד?', של 'כצאן לטבח' יחד עם 'ומה אני הייתי עושה?', של יידיש נעבעכית יחד עם אובדן תרבות עשירה שאין לה תחליף, של שכנים הזועקים מתוך שנתם בלילה ומתוך כאבם ביום ובו בזמן מתפקדים בחיי היום יום ובונים חברה חדשה ומדינה שבדרך יחד עם הוותיקים. 

לאחר שנודעו תוצאות ההצבעה באו"ם ב-29 בנובמבר 1947 – ולא יישכח לעוז חסד תיאורו את סערת הנפש שהייתה בכל הבתים, והשאגות והריקודים ברחובות עם ההכרעה בעד חלוקה, שפירושה המעשי היה הקמת מדינה – שבו בני המשפחה לפנות בוקר הביתה. אז סיפר לו אביו בלחש, ובדמעות שבנו ראה על לחיו בפעם הראשונה והאחרונה, מה עשו לו ולאחיו דויד בבית הספר, ואיך עמדו הבנות וצחקקו, לתוספת עלבון, ואיך קרעו גם מעל אביהם את מכנסיו כשבא למחרת להתלונן. 'אבל מעכשיו, מרגע שתהיה לנו מדינה, מעכשיו לעולם לא יציקו לך בריונים רק מפני שאתה יהודי ומפני שהיהודים כך וכך. זה – לא. לעולם לא. מהלילה הדבר הזה נגמר כאן. נגמר לתמיד' (עמ' 406, וראו גם בעמ' 126). האב אינו משלה את עצמו שהקמת המדינה תפתור את בעיית האנטישמיות ותעלים אותה, אולם התגובה לאנטישמיות היא שעתידה להשתנות, והרעיון שבנו יוכל – אם יצטרך – להשיב לחורפיו מנה אחת אפיים מעלה דמעות של סיפוק בעיני האב. 

המוני חוגגים ליד קולנוע מוגרבי בתל אביב לאחר אישור תכנית החלוקה (צילום: הנס פין; ארכיון התצלומים הלאומי)

ונחזור לאמו של עוז. לא רק לקראת סיום הספר הוא קושר את התאבדותה עם השואה: בערך באמצעיתו הוא כותב שאמו 'החלה לדעוך', שכן, 'כך נדמה לי, בשום אופן לא יכלה לשאת את ההתרפטות' של סביבתה המיידית, את ריחות הכרוב והכביסה והדגים שחנקו את דירת המרתף הקטנה. מיד אחר כך המשיך עוז וכתב: 

הלוא כבר נודע לה שכולם נרצחו שם, ליד רובנוֹ. כבר היה מי שבא וסיפר איך גרמנים וליטאים ואוקראינים, באיומי תת-מקלעים, הצעידו את כל העיר, בנעריה ובזקניה, ליער סוסנקי ... [ושם] ירו הגרמנים והרגו על שפת הבורות בתוך יומיים, כעשרים וחמישה אלף  נפש. בהם היו כמעט כל בני כיתתה של אמי. וגם הוריהם וכל השכנים וכל המכרים וכל המתחרים והשונאים. בהם היו הגבירים והפרולטרים, האדוקים והמתבוללים והמתנצרים, השתדלנים והגבאים והפרנסים והחזנים והשוחטים והרוכלים ושואבי המים, הקומוניסטים והציונים, הוגי הדעות והאמנים ושוטי הכפר, בהם היו כארבעת אלפים תינוקות (עמ' 251). 

עוז לא הגזים: בין הימים 8-7 בנובמבר 1941 נרצחו כ-21,000 יהודי רובנו ביריות לתוך בורות ביער סוֹסֶנקי, שישה ק"מ ממזרח לעיר. זו היה רצח נורא בקצבו ובהיקפו, שניתן להקבילו לזה שהתקיים בבאבי יאר (33,000 נפש בשלושה ימים). על אתר הזיכרון המרשים ביער סוסנקי אפשר לקרוא ברשימתו של דוד אסף, שפורסמה כאן לפני חמש שנים ('סיפור על אהבה וחושך: מסע אל רובנה של עמוז עוז', בלוג עונג שבת, 14 בנובמבר 2014).

פניה עוז זלצברגר, בתו של עמוס עוז, קוראת מתוך 'סיפור על אהבה וחושך' באתר הזיכרון ביער סוסנקי, 2014
(צילום: דוד אסף)

הקרבה שעוז מקרב, פעמיים, ולא כבדרך אגב אלא באמצע סיפורו ובסופו, את הסתלקותה של האם לזיכרון השואה, מציעה אולי הסבר נוסף לחידת מותה: שמא גם היא לא יכלה לעמוד בגעגועים לעולם מלא זה שאבד ואיננו, לגן העדן של ילדותה, נעוריה ועלומיה שגורשה ממנו ללא יכולת לשוב אליו, ושמא לא יכלה להתרגל לאותה 'התרפטות' של היום-יום. זו אולי הסיבה לכך שבאמצע הספר קשר עוז את מותה עם העולם שאבד, ובסופו – עם אביו שלא הביא עמו את התגשמות החלום. היא, האם, הייתה שייכת רק לעולם שאבד ואיננו.

בית משפחת מוסמן ברובנה (צילום: דוד אסף)

_______________________________ 

רשימה זו היא עיבוד של המאמר 'היה בירושלים פחד': שואה ואנטישמיות בספרו של עמוס עוז סיפור על אהבה וחושך', ישראל, 7 (2005), עמ' 154-143.
פרופסור (אמריטה) דינה פורת היא היסטוריונית מאוניברסיטת תל אביב. ספרה האחרון לי נקם ושילם: היישוב, השואה וקבוצת הנוקמים של אבא קובנר (2019) זכה בפרס בהט לספר העיון המקורי הטוב ביותר.

סיפור על אהבה ומפקד אוכלוסין

שכונת כרם אברהם בירושלים בהיבנותה, 1935 (צילום: זולטן קלוגר, אוסף התצלומים הלאומי)

מאת שמריה גרשוני

א. כרטיסיות מפקד התושבים, 1947

גם מסמכים מצהיבים ומשמימים מאי-אז, יכולים לספר סיפור מרתק. כאלה הם כמה מסמכים הטמונים בכרטיסיות מפקד התושבים היהודים, שנערך בירושלים בשנת תש"ז (1947) ביוזמת 'כנסת ישראל: ועד הקהילה העברית ירושלים' (הנהגת יהודי ירושלים קודם להקמת המדינה). כרטיסיות אלה, הסרוקות בארכיון המדינה וניתן לצפות בהן בקלות, לוקחות אותנו היישר לספרו של עמוס עוז סיפור על אהבה וחושך (ירושלים 2002 ומהדורות רבות אחר כך) ויש בהן להאיר פינות קטנות בו. 

המסמך הראשון נלקח מכרטיסיית מרשם האוכלוסין שנערך בשכונות כרם אברהם וגאולה (עמ' 69), ובו נרשמה משפחת קלוּזנר (כך!) מרחוב עמוס 18 שבשכונת כרם אברהם. בדירה בת שני החדרים, כך צוין, מתגוררים 'ראש המשפחה' יהודה אריה בן אלקסנדר (כך!) קלוּזנר, 'אישתו' רבקה בת נפתלי, והילד עמוס בן השמונה.

הקליקו על האיורים לקריאה נוחה יותר

יודעי קורותיו של עמוס עוז ודאי יופתעו ששמה של האם הוא 'רבקה' והלא שמה היה פניה! אך על תמיהה זו ענה עוז עצמו כאשר ציין בספרו 'אינני יודע איך ומתי והיכן פגש אריה קלוזנר את פניָה מוסמן שנרשמה כאן [באוניברסיטה העברית] בשמה העברי, רבקה' (עמ' 163).

ועוד צוין בכרטיס שֵׁם בית הספר שאליו הלך עמוס. בעמוּדה 'באיזה בי"ס לומד כעת', נרשם 'בית הילד'. נדמה שאנו מכירים את בית הספר הזה היטב, שכן הוא מתואר בהרחבה בפרק לז בספר. אך מתברר שעוז המבוגר לא דייק פורתא ובספרו קרא לבית ספר מאולתר זה בשם 'מולדת הילד' (עמ' 320, ושוב בעמ' 342, 351). אז 'בית' או 'מולדת'?

קשה להאמין שיהודה אריה קלוזנר, אביו הדייקן של עוז, ישכח את שמו הנכון של בית הספר אליו שלח את בנו יחידו, ונראה שממרחק השנים נשכח השם הנכון. עוז כתב בספרו כי ב'בית הילד' פעלו רק שתי כיתות. בכיתה א' לימדה איזבלה נחליאלי, 'בעלת בית הספר', שהייתה גם 'מנהלת, מחסנאית, גזברית, רכזת תכניות לימוד, רס"ר משמעת, אחות בית הספר, שרתת, שוטפת רצפות, מחנכת של כיתה א' ומורתנו לכל המקצועות' (עמ' 320), ובכיתה ב' – השנה שבה נרשם המסמך – הייתה זו 'מורה-זלדה', מי שנודעה לימים כמשוררת 'זלדה', ולה הקדיש עוז את פרקים לח-לט בספר. 

'מורה-זלדה', 1938 (ויקיפדיה)

דמות אחרת שעליה כתב עוז בהרחבה בלגלוג קל ובאהבה מסותרה היא פרופסור יוסף קלוזנר, דודו של אביו 'המתאבק בעפר רגליו של הדוד יוסף' (עמ' 295). בפרקים ט-יא תיאר עוז את 'הדוד יוסף' הנערץ ואת הדודה ציפורה אשתו, אשר דאגה לו במסירות. 

ציפורה ויוסף קלוזנר, 1940 (אישי רחוב)

במסמך נוסף של מפקד תש"ז, שנערך בשכונות זכרון יוסף, שבת צדק, תלפיות וארנונה נרשם קלוזנר (ושוב עם הניקוד קלוּזנר) 'אלמן', שכן כשנתיים קודם לכן, בסיון תש"ה, נפטרה רעייתו ציפורה לבית ווירניק. לבני הזוג לא היו צאצאים, והם גם לא נקברו זה לצד זו, מפני ש'הר הזיתים, שבמדרונו עתידה הדודה ציפורה להיקבר ובמדרונו ביקש גם הוא [הדוד יוסף] להיקבר אך לא זכה מפני שהעיר המזרחית הייתה בעת מותו בידי ממלכת ירדן' (עמ' 85).

יוסף קלוזנר לא גר לבדו. בכרטסת (עמ' 80) נרשמו שני דיירים נוספים בביתו שבתלפיות:  חיה אליצדק (נשואה) ובנה אריאל, שלמד באותה עת בגימנסיה העברית בירושלים. 

חיה אליצדק (1993-1900) הייתה רעיית אחיו הצעיר של קלוזנר, העיתונאי הרוויזיוניסט בצלאל אליצדק (1973-1884). לאחר מות ציפורה הוחלט שחיה 'תעבור בהסכמת בעלה להתגורר עם הדוד יוסף ("מפני שהוא הלוא ילך לאיבוד, הוא אינו מסוגל אפילו למזוג לעצמו בכוחות עצמו כוס חלב, או להתיר את עניבתו בערב")' (עמ' 68; על רפיונו זה של קלוזנר ראו גם בעמ' 75-74). 

ייתכן שצירופו של אריאל בן ה-17 למגורים בבית קלוזנר נועד למנוע רכילות ולזות שפתיים באשר למניעיה של אמו. השערה מרחיקת לכת יותר תסביר זאת ברצון למנוע 'ייחוד' – איסור התייחדות של גבר עם אשה שאינה אשתו. אף שקלוזנר היה רחוק מאדיקות ('אצל הפרופסור קלוזנר אסור היה לעשן לפני צאת השבת, אף כי השבת לא תמיד מנעה מן הדוד יוסף לשקוד על מאמריו' – עמ' 63), יתכן שדרישה זו הגיעה מצד חיה אליצדק (אחותו של לוין קיפניס), שגדלה בבית דתי, או מצד בעלה-אחיו.

חיה אליצדק (זיכרונותיה של סבתא חיה, ירון גולן, תשס"ו; תודה לציונה קיפניס)

במפקד (עמ' 46) נרשם גם שכנו המפורסם של קלוזנר ובעל דבבו, הלא הוא הסופר ש"י עגנון. 'צינת נימוסין ארקטית נשבה לרגע בסמטה אם אירע ונפגשו שניהם, הפרופסור קלוזנר והאדון עגנון, מגביהים מעט את מגבעותיהם, מחווים זה לזה קידה קלה, ודאי מעומק לבם היו מאחלים זה לזה בלחש שִׁכחת עולם בקרקעית תהום הנשייה' (עמ' 48). 

ביתו המבודד של עגנון לא היה עדיין ברחוב שנשא שֵׁם  – וכמובן שהשם 'רחוב קלוזנר' ניתן שנים רבות אחר כך – ולכן סומן כ'בית עגנון שמואל יוסף':

נחזור לקלוזנר.

אחרי פטירתו בשנת תשי"ט (1958), קיבלה חיה אליצדק את ההכנסות מהקרן שהקים בחייו, 'מאחר והיא טיפלה במנוח במשך שנים, ביחוד לאחר פטירת אשתו' ('קוימה צוואת פרופ' קלוזנר ז"ל', חרות, 1 ביולי 1959, עמ' 4). לאחר תקופה ארוכה של מגורים משותפים הספידה אליצדק את קלוזנר ברשימה מרתקת, שהקדימה את תיאוריו של עמוס עוז בשנים רבות ('הפרופסור קלוזנר כאיש שיחה', חרות, 27 בנובמבר 1959, עמ' 3). 

מצבתו של יוסף קלוזנר בהר המנוחות (צילום: דוד אסף)

זמן קצר לאחר מרשם האוכולוסין, נאלצו קלוזנר וחיה אליצדק לעזוב את הבית שבשכונת תלפיות. מיד לאחר ההצבעה באו"ם על תוכנית 'החלוקה', בכ"ט בנובמבר 1947, פתחו הערבים במתקפה כללית על היישוב היהודי הקטן בארץ ישראל. 'הדוד יוסף בכבודו ובעצמו – הפרופסור קלוזנר – ועמו גיסתו אשת אחיו חיה אליצדק: שניהם הצליחו להימלט כמעט ברגע האחרון משכונת תלפיות המנותקת והמותקפת ... ואילו בנה היחיד של חיה אליצדק, אריאל, התגייס ונלחם על הגנת שכונת תלפיות' (עמ' 408). אריאל היה בנם היחיד של חיה ובצלאל אליצדק. כיאה לצאצא של משפחה ספרותית משך גם הוא בעט סופרים וכבר בגיל 16 החל לפרסם סיפורים בעיתונות (סיפורו הראשון, 'בחזרה מן החזית', התפרסם בהעולם, 8 בנובמבר 1945, עמ' 86-85). לימים פרסם רומן המתבסס על חוויותיו במלחמת העצמאות (חרב כי תצמא: ספור מימי מלחמת ירושלים, אחיאסף, 1953; בעמ' 408 בסיפור על אהבה וחושך שגה עוז ברישום שנת ההדפסה).

בפרק זיכרונות שפרסמה חיה אליצדק לאחר מותו של קלוזנר ('אהבתו הגדולה של הפרופסור קלוזנר לירושלים', חרות, 6 בנובמבר 1959) סיפרה על המקלט הזמני שנמצא להם בימי המלחמה ברחוב עמוס שבשכונת גאולה, בבית האחיין יהודה אריה ורעייתו, 'המארחת הנחמדה הגברת רבקה (כך!) ז"ל'. 'הגבר הצעיר במשפחה', הלא הוא אביו של עמוס עוז, שהיה אז בן 38, העיד על עצמו בהומור כי הגיע לדרגת 'חוטב עצים ושואב מים מומחה':

לאחר הקמת המדינה קיבלו קלוזנר ואליצדק דירה זמנית לגור בה עד שיוכלו לחזור לבית בתלפיות, שכן השכונה עדיין הופגזה תדירות על ידי הליגיון הירדני. אליצדק סיפרה על דאגתו הרבה של קלוזנר לספרים שהשאיר בביתו הנטוש:

הדירה, בת שני חדרים עם מטבח משותף שקיבלנו אותה לדיור, הייתה אחת מהדירות שפונתה על ידי החיילים האנגלים בעזבם את הארץ. לא היו בה שום רהיטים ... החלטתי ויהי מה, שאני מוכרחה להביא מתלפיות כמה רהיטים וקצת כלים הנחוצים ביותר ... כשבא האוטו לקחתני, קם הפרופסור ואמר: 'לא תועיל התנגדותך, יקירה, גם אני נוסע הביתה, כי אני מוכרח להביא כמה ספרים' ... משהגענו הביתה נפסקה למזלנו ההפגזה לשעה שלמה. באותה שעה עבדנו כולנו בקדחתנות בהעמסת רהיטים וחפצים על האוטו. הפרופסור עמד ומילא במהירות מפליאה ארגז אחרי ארגז בספרים. ורק אחרי הפצרותיהם של הסבלים למהר ולחזור, הפסיק  את האריזה ועלינו לאוטו... ותיכף בבואו התחיל להוציא את הספרים מן הארגזים ולסדרם במזנון שהצלחנו להביא עמנו.

עם תום מלחמת השחרור חזרו החיים למסלולם. אריאל אליצדק שב מהמלחמה ואף חזר להתגורר עם אמו ודודו. כך משתמע ממכתבו של העיתונאי נח זבולוני לאב"א אחימאיר (ז' בחשוון תש"ט; 9 בנובמבר 1948): 'נודע לי שהפרופ' כותב סריה מאמרים עבור חרות ... כך מסר ב"א [בן אחיו] אריאל אליצדק ... כנראה המאמר הראשון יהיה ליום הששי'. ואכן, שלושה ימים מאוחר יותר, בגיליון יום שישי של חרות (12 בנובמבר 1948) פורסם מאמרו של קלוזנר 'ירושלים מחולקת – סכנה לארץ ישראל'.

לגישתו הלוחמנית של קלוזנר היה שותף גם אריאל אליצדק הצעיר, כפי שתיאר זאת עוז: 

והדוד יוסף עם גיסתו חיה אליצדק שבו לבית קלוזנר בשכונת תלפיות, הבית שמעל לדלתו נכתבו באותיות נחושת המילים 'יהדות ואנושיות'. היה  עליהם לשפץ את הבית שניזוק במלחמה ... גם הבן האובד אריאל אליצדק נמצא בריא ושלם לאחר המלחמה, ורק מתווכח היה כל הימים ומבַזה במילים קשות את בן-גוריון עלוב הנפש שיכול היה לשחרר את העיר העתיקה והר הבית ולא שחרר (עמ' 434).

לא מן הנמנע שקלוזנר הערירי ראה באחייניו המעטים את הבנים שלא היו לו. בספר שהקדיש לאביו של עוז כתב: 'ליהודה אריה האהוב, בן-אחי היקר כבן לי' (עמ' 153). אך קלוזנר ראה גם בספריו תחליף לילדים: 'הלוא אני הולך ערירי', ציטט אותו עוז. 'הלוא ספרַי הם ילדַי ... ואחרי מותי הם ורק הם יישאו את רוחי ואת חלומותי אל הדורות הבאים' (עמ' 74). בין כך ובין כך, לאחר פטירתו של קלוזנר בשנת 1958 עבר אריאל אליצדק להתגורר בבית שבתלפיות.

ב. משהו על ביתו של קלוזנר ועל ספרייתו

הרחוב בו גר קלוזנר נושא עתה את שמו; תאריך מותו על השלט שגוי וצריך להיות תשי"ט (צילום: דוד אסף)

ביתו של יוסף קלוזנר תואר בהרחבה בפרק ט' כבית נרחב שהעמיד בפני עמוס הנער 'מין חידת מבוך לא פתורה', והוא מוצא את עצמו 'מתאמץ שוב ושוב לרדת לפשר תבנית הבית' (עמ' 63). בסיכומו של הפרק כתב עוז המבוגר: 'כיום אני יודע שביתם של הדוד יוסף והדודה ציפורה היה בית בינוני ... היו בו שני חדרים גדולים, הלא הם הספרייה וחדר האורחים, והיה חדר שינה בינוני ועוד שני חדרונים קטנים ומטבח ושירותים וקיטון ומחסן' (עמ' 64). גם את התיאור הממעיט הזה סיכם הפוקד מטעם ועד הקהילה בעמודה שיוחדה לרישום מספר החדרים: '4'. הא ותו לא...

לעומת פנים הבית ותכולתו, ספריית הענק של קלוזנר תוארה בהרחבה (עמ' 61-58). עוז גם תיאר את גורל הספרים לאחר בריחתם החפוזה של קלוזנר וגיסתו מן הבית: 'הדוד יוסף היה פוצח ומַתֶנה בקולו הדק, הבכייני קצת, את גורל ספרייתו וכתבי היד יקרי הערך שלו שנותרו מאחוריו בתלפיות ומי יודע אם עוד ישוב לראותם' (עמ' 408). וכן: 'במשך שבועות רבים קונן הפרופסור הזקן בקול נכאים על אלפי ספריו שנעקרו מן המדפים והושלכו על הרצפה או שימשו כמתרסים וכמחסה מפני כדורים בחלונות בית קלוזנר שהפכו לעמדות ירי' (עמ' 434).

ביתו של קלוזנר בתלפיות אחרי מאורעות תרפ"ט. השלט מעל הכניסה, 'יהדות ואנושיות', הוא שם אחד מספריו של בעל הבית 

במאמר שפרסם בעיתון חרות תיאר אריאל אליצדק את הנזק שנגרם לספרייה בצורה שונה: קלוזנר הספיק להוציא את רוב ספריו ורק מספר קטן של ספרים נשדד בידי חיילינו. אליצדק לא הסתיר את כעסו על ביזת בתי יהודים וערבים כאחד, שבה שלחו ידם חיילים יהודים 'למרבית הבושה':

תושבי תלפיות וארנונה – קרבנות ההפגזה, השוד הערבי והיהודי', חרות, 4 בינואר 1949 עמ' ג 

ביתו של קלוזנר נהרס ועל מקומו, ברחוב קלוזנר פינת לייב יפה, הוקם בניין חדש (צילום: דוד אסף)

בהמשך רשימתו זו תיאר אליצדק את הנזק שנגרם לספרייתו של חוקר המקרא והבלשנות השֵׁמית הרב פרופסור משה צבי סגל (1968-1876) בביתו שבשכונת ארנונה: שלא כקלוזנר, סגל לא הספיק להעביר את ספרייתו בזמן, 'ועתה מתגוללים הספרים על הרצפה הרטובה ואין דואג. רבים מן הספרים נגנבו':  

ג. בת כמה הייתה סבתא שלומית? 

פיסת מידע נוספת מתגלה לנו במסמך צהבהב הטמון בכרטיסיות המפקד שנערך ברחוב צ'נסלור, המוכר היום כרחוב שטראוס. הכרטיס (עמ' 50) מתייחס לאלכסנדר קלויזנר – סבו של עוז מצד אביו ואחיהם השלישי של יוסף קלוזנר ובצלאל אליצדק – ולרעייתו שלומית (לבית לוין). 

הרישום הוא של אלכסנדר בן יהודה לייב קלויזנר (כך!). שמו של הסבא-רבה של עוז, יהודה לייב, ידוע לנו מהספר (עמ' 107), אך שם אביה של סבתא שלומית, 'האיומה בנדגלות' – דוד זלמן – מתגלה כאן לראשונה. משמות ההורים נוכל לשער כי בנם הגדול, דודו של עמוס עוז, נקרא דויד על שם אבי-אמו (עמ' 117), ואילו בנם הצעיר, יהודה אריה – אביו של עוז – נקרא על שם אבי-אביו ('ירושת שמות' בפי עוז, עמ' 107). עוז הרחיב בתיאורם (פרקים יג-יח), ובתחילת סיפור היכרותם כזוג אף ציין שסבתו הייתה מבוגרת בשמונה או בתשע שנים מבעלה (עמ' 113). והנה, במסמך שלפנינו נרשם כי דווקא אלכסנדר הוא שמבוגר משלומית בשלוש שנים! האם ייתכן שבמפקד האוכלוסין נרשמה שלומית קלויזנר צעירה בעשור מגילה האמיתי? אם עוז דייק בגילה – ואין סיבה להניח שלא ידע ששלומית הייתה מבוגרת מאישהּ – הרי שלפנינו הוכחה נוספת שאי אפשר לתת אמון מוחלט בתעודות רשמיות, בוודאי לא במסמכי מִפקדים שמהם יש נטייה טבעית לחמוק ואף לשקר. עוד זאת, לסבתא זו, כפי שציין עוז, תמיד היה עניין להשאיר באפלולית את גילה: 'לקנות איזו מתנה קטנה ... לסבתא שלומית, ליום הולדתה שמספרו נשמר תמיד בסוד' (עמ' 584). 

עוד נקודה מעניינת העולה מכרטיס הרישום היא שנות מגוריהם בירושלים: אלכסנדר חי בירושלים 14 שנים, ואילו שלומית – 15. עוז סיפר שהם הגיעו יחד לירושלים בשנת 1933 (עמ' 110, 129), ייתכן שמדובר על עיגול מחצית השנה למעלה או למטה, אך הדבר מוזר כשהמספרים השונים נרשמו בצמוד. האם גם כאן לא דייק רושם הכרטיס, או שמא הייתה סיבה נסתרת לכך ששלומית הגיעה לירושלים שנה קודם בעלה?

ספר שיריו של אלכסנדר קלוזנר נדפס ב-1961
 (מקור: נוֹשָׁנוֹת)

ולסיום, שם הרחוב בו גרים השניים הוא 'טשנסול סטריט', כלומר, רחוב צ'נסלור, הנקרא בימינו שטראוס. עוז ציין שסבו וסבתו גרו בדירה קטנה בסמטת פראג (עמ' 133, 568). סמטה זו, שבאופן קוריוזי נקראה כך על שם יצחק פראג אופלטקה, סב-סבתו של הסופר א.ב. יהושע, אכן יוצאת מרחוב שטראוס. גם סימון שני החדרים שבדירה תואם לתיאורו 'הקבינט של סבא אלכסנדר' (עמ' 103-101) וחדרה של הסבתא (עמ' 135-133).

אריח רחוב מתקופת המנדט הנושא את שמו של הנציב העליון ג'ון צ'נסלור (צילום: תמר הירדני; ויקיפדיה)

___________________________

הרב שמריה גרשוני הוא מחנך וחוקר תנ"ך

בעלי התוספות

מר מיכה כרמון העיר לנו כי הוא עצמו למד בבית הספר שבו למד עמוס קלוזנר והוא זוכר ששם בית הספר היה 'חברת הילד', לא 'מולדת הילד' ולא 'בית הילד'. לצד מקורות נוספים עליהם הסתמך הוא גם מביא את עדותה של ד"ר פנינה מייזליש בספרה האוטוביוגרפי אלמוגים ושקדים: מקרקוב לירושלים (2005), שגם היא למדה באותו בית ספר ובשם זה היא זוכרת אותו. הוא גם מציין ששמה האמיתי של מנהלת בית הספר, שקרויה בפי עוז 'איזבלה נחליאלי', הוא יונינה קרל-דוידוביץ. היא ובעלה המהנדס שלמה דוידוביץ היו בני אותו גיל, ולא היה בינהם הפרש גילים גדול כפי שתיאר עוז.

שמריה גרשוני (מחבר הפוסט) מוסיף (13 במארס 2023):

לפני שלוש שנים נעזרתי בכרטיסיות ממפקד אוכלוסין כדי לעמוד על עובדות ביוגרפיות בסיפור על אהבה וחושך. הכרטיסייה שמילאו סבו וסבתו של עמוס עוז הותירה אותנו עם תהיות:  

1. הפרש הגילים ביניהם: עוז סיפר שסבתו הייתה מבוגרת בשמונה או בתשע שנים מבעלה (עמ' 113), ואילו בכרטיסייה נרשם שסבו היה מבוגר מסבתו בשלוש שנים;  

2. זמן עלייתם: עוז סיפר שהם עלו ארצה בשנת 1933, ובשנת 1947 נרשם כי סבו חי בארץ 14 שנים וסבתו 15. 

בעזרת רישומי הכניסות לארץ (באדיבות חברת My Heritage), נוכל עתה לנסות ולענות על אחת משתי סתירות אלה, ואולי גם להציע כיוון לפתרון הסתירה השנייה:

אלכסנדר זיסל קלאוזנר עלה ארצה לבדו ביום כיפור (!) תרצ"ג (10 באוקטובר 1932) באוניה אדריה. ברישום הכניסה נרשם כ'זיסל' - 'ברגעים של רוך עמוק ושל חמלה וחסד יש שקראה לו זיסל, שאז היו פניו אורות כאילו נפתחו לו שבעת הרקיעים' (סיפור על אהבה וחושך, עמ' 137). הגיל שנרשם הוא 50. כלומר, בשנת 1947 היה זיסל קלאוזנר בן 63 או 64, והדבר תואם לגיל שבו נרשם במפקד האוכלוסין. שמו הופיע כתייר ולא כעולה, שכן היו שעלו ארצה כתיירים ושהותם בארץ לא היתה חוקית עד שהסדירו אותה. ייתכן שאלכסנדר קלאוזנר הגיע כתייר לסיור מקדים בטרם יביא את אשתו ל'לבנט מלא מיקרובים'. לא מצאתי את רישום עלייתה של שלומית קלאוזנר בעלייתה ארצה, אך בשנת 1938 היא נרשמה בחזרתה ארצה כבת 51. כלומר, בזמן עריכת המפקד היא היתה כבת 60.