'כאילו הגעתי אליהן ישר מבין גדרי הגטו': שואה ושנאת ישראל ב'סיפור על אהבה וחושך'

מאת דינה פורת

פחות מעשרה עמודים לפני שסיים את סיפור על אהבה וחושך תיאר עמוס עוז את אביו, אוסף בחימה שפוכה את חפציה של אמו מכל פינות הבית ומשליך אותם, וזה כמה שבועות לאחר ששמה קץ לחייה. ואז, באופן בלתי צפוי ובלתי קשור כביכול לתיאור זה של האב, ושל הבן המתבונן בבעתה במעשיו, בא המשפט הבא: 'אולי כמעט כך עמדו והחרישו השכנים הנוצרים, נשענים בגבם אל משקוף הבית, מבועתים ונועצים עיניים ואינם יודעים את נפשם מרוב רגשות סותרים, כאשר באו לעקור בכוח את שכניהם היהודים ולדחוס את כולם עד אחד אל תוך קרונות הטרנספורט' (עמ' 584). 

מדוע בחר עוז להכניס משפט זה על השואה ממש לפני סיומו של הספר ומה פשר ההקבלה? את עצמו הקביל לשכנים הנוצרים, ואת החפצים ליהודים המגורשים. האם, חלילה, ביקש עוז להקביל את אביו לגרמנים, ומה הקשר בין מותה הטרגי של אמו לבין השואה? כאשר התוודע עמוס עוז לראשונה לשאלות אלה, שאותן הצגתי במאמר שהתפרסם בשנת 2005 בגיליון 7 של כתב העת ישראל, שהוקדש כולו לספר זה, הוא טלפן אליי והודה באוזניי שהופתע. לדבריו, כלל לא היה מודע להקשר זה. 

השואה והאנטישמיות נזכרות עשרות פעמים בספר, כמה אזכורים אף מופיעים פעמיים, באותן המילים, ליתר תוקף. עוז קושר שוב ושוב בינן לבין חיי היום יום, כאילו יש ביניהן שייכות הדוקה. למשל, האיסור החמור על בזבוז החשמל בבית הוריו: 'והייתי יוצא מבית הכיסא, יד שמאל מכבה, יד ימין מדליקה במתואם את אור המסדרון', ופתאום ממשיך המשפט: 'מפני שהשואה הייתה רק אתמול, מפני שיהודים עדיין נמקים בין הרי הקרפטים והדולומיטים, במחנות הגירוש ובספינות מעפילים רעועות, קרועים ובלואים, רזים כשלד' (עמ' 26); או הדודות התל-אביביות, שמאביסות את עמוס הילד, 'כאילו הגעתי אליהן ישר מבין גדרי הגטו' (עמ' 521), והוא הרי בסך הכל הגיע מביתו שבירושלים; ואפילו הגבינה מתוצרתם של פלאחים ערביים, שאולי אינה נקייה דייה, ואולי יש בה חיידקים, מובילה אל האנטישמיות: 'אף פעם לא יצא לך לראות במו עיניך אנטישמי או חיידק, אבל ידעת טוב מאד שהם אורבים לך מכל עבר, רואים ואינם נראים' (עמ' 22). כך העביר עוז לקוראיו חרדות שהעמיקו בנפשו מתקופת הילדוּת, ובו בזמן גם מסקנות ברורות הנוגעות לציונות ולהקמת המדינה. 

סיפור חייה של משפחתו לדורותיה הובא בספר בשלושה רבדי זמן, וראשון שבהם הוא הזמן שבין שתי מלחמות העולם באירופה: 'הפחד שהיה בכל בית יהודי, הפחד שכמעט אף פעם לא היו מדברים עליו, רק החדירו לנו אותו בעקיפין, כמו רעל, טיפה-טיפה כל שעה', סיפרה הדודה סוניה לעמוס, בן אחותה פניה. 'זה היה הפחד המחריד ... פחד מוות כזה, הפחד שחס וחלילה אנחנו נעשה על הגויים רושם לא טוב, ואז הם יתרגזו ושוב יעשו לנו בגלל זה דברים איומים שיותר טוב בכלל לא לחשוב עליהם'. גם מילים כמו 'אספסוף', 'המון', או 'כנופיות' שבות ומופיעות (עמ' 223-222). 'אלף פעמים דפקו לכל ילד יהודי לתוך הראש שיתנהג אתם יפה ובנימוס גם כשהם גסים או שיכורים', המשיכה הדודה. 'ואסור לאף ילד לקלקל את הרושם הטוב כי אפילו ילד אחד ויחיד שלא רוחץ את הראש כמו שצריך ומביא כינים עלול להוציא שם רע מאוד לכל העם היהודי' (שם). הדודה המשיכה ותיארה פוגרום אלים, איכרים שתויים אוחזים בגרזנים ובקלשונים, וסיכמה, כנראה למראה הבעת אי-האמון על פניו של הילד: 'אתם שכבר נולדתם בארץ, את זה אתם אף פעם בחיים לא תבינו, איך הטפטוף הזה לאט-לאט מעקם לך את כל הרגשות ... פשוט אוכל את הצלם-אדם שלך' (שם). בכך ביטאה הדודה את אחד מחלומות הנורמליזציה של הציונות: שהדורות שייולדו בארץ לא יישאו על גבם את המשא הכבד הזה. 

עוז הוסיף משלו, ובזעם רב. החל בציטוטים מצוואתו הפוליטית של היטלר, שהזהיר מפני הממזרים היהודיים הדוחים, המטמאים ומרעילים את כל הגזעים על ידי פיתוי ומימזור, וכלה בקטע שבו מנה את יחסן של אומות אירופה ליהודים: 'אנטישמיות כנסייתית-קתולית חגיגית המהדהדת לה בין קמרונות האבן של קתדרלות רמות, אנטישמיות פרוטסטנטית ארסית-צוננת, גזענות גרמנית, רצחנות אוסטרית, שנאת יהודים פולנית, אכזריות ליטאית, הונגרית, צרפתית, תאוות פוגרומים אוקראינית, רומנית, רוסית, קרואטית, תיעוב יהודים בלגי, הולנדי, בריטי, אירי, סקנדינבי' (עמ' 131-130).
כאילו אין מקום פנוי מאנטישמיות רצחנית ואין עם שלא לקה בה. 

ממראות הפוגרום שערכו אוקראינים ביהודי בלבוב, 1941

האנטישמיות מתוארת כגורם מרכזי בקורות משפחתו: סבו וסבתו מצד אמו, איטה והרץ מוסמן, הגיעו ארצה בשלום ב-1933 וניצלו מן הפורענות הגדולה, וזאת משום שלפני עלייתם היו 'עדים וקורבנות לשנאת היהודים שהלכה וגאתה' בקרב שכניהם ברובנה (עמ' 219). הסב והסבתא מצד האב, אלכסנדר קלוזנר ושלומית לוין, ניסו לצאת מווילנה, שגם בה 'האנטישמיות גאתה' (עמ' 79, ובאותן המילים בעמ' 126), ואולם אף ארץ לא רצתה בהם. גם הם הגיעו ארצה בשנת 1933 עם בנם יהודה אריה, הוא אביו של עמוס, ומאחור נשאר בנם דויד, עם משפחתו הקטנה. בצער עמוק חזר עוז וסיפר כיצד נרצחו כולם בפונאר, אתר הרצח ליד וילנה: האב, האם ובנם דניאל, עוד בטרם מלאו לו שלוש שנים. בנו של עוז, דניאל, נקרא על שמו של בן הדוד. 

קורות משפחתו הובילו אל דברים שעוז שם בפיו של אפרים אבנרי, חבר חולדה, במענה לשאלה 'למה לא תעזוב את הארץ?':

זה ככה, זה פשוט מאד: אם לא כאן – אז היכן היא ארצו של העם היהודי? מתחת לים? על הירח? או שרק לעם היהודי, מכל עמי העולם, בכלל לא מגיעה מולדת קטנה? ... גם לנו מותר לחיות... גם לנו מותר שתהיה לנו ארץ (עמ' 487-486). 

ובשיחה עם העיתונאי ארי שביט, עוז המשיך וחידד את מסקנתו, שהאנטישמיות היא הרקע לעלייה ארצה של משפחות רבות. אירופה הקיאה מתוכה את משפחתו ולא רצתה בה בשום מקום ובשום זמן, ואמרה כביכול לכל היהודים: 'אתם אל תהיו. תמותו'. שוב ושוב חזר עוז באוזני שביט על תחושתו, שהוא בן ונכד ונין לאנשים שאיש לא רצה בהם. 

הוא חש כך יותר ויותר ככל שהעמיק בקורות משפחתו: 'מה שאני מספר בספר הזה הוא שנולדתי להורים ולסבים ולסבתות שבאו הנה לא מפני שהם התגעגעו לארץ אבותיהם ולא מפני שהם חמדו ארץ לא להם ולא מפני שהם רצו להשפיל את הערבים. הם באו הנה מפני שלא היה לאן ללכת. והמוות, פשוטו כמשמעו, איים עליהם מקרוב ובכל מקום ... אני לא רואה שהייתה אפשרות אחרת' (הארץ, מוסף, 1 במרס 2002).

'יהודים אינם רצויים פה' שלט רחוב בגרמניה (יד ושם)

הרובד השני של זמן והתייחסות נוגע למלחמה עצמה. 'היה בירושלים פחד', כתב עוז, 'שאנשים השתדלו בכל כוחם לקבור אותו עמוק בתוך החזה'. היו שצעקו בשנתם, והיה מי ששאג 'הצילו' מן המרפסת, הורים התלחשו במטבח מאוחר בערב, וילדים קלטו במיטותיהם. 'ויכולתי לקלוט חלמנוֹ נאצים וּוילנה, פרטיזנים, אקציות, מחנות מוות, רכבות מוות', והדוד דויד והדודה מלכה ושוב ותמיד בן הדוד, דניאל, בן גילו, שכאילו נהרג במקומו (עמ' 341). עוז העביר מסר ברור של שותפות גורל בין מי שעלו והשאירו מאחור את משפחותיהם לבין מי שנשארו באירופה. מסר של אכפתיות ושל חרדה שכססה גם כאשר חיי היום יום ובניין הארץ ושירי החלוצים נמשכו. גם כאשר האידאולוגיה הרשמית שללה את הגולה, הגולים עצמם לא נשללו, שהם הלא המשפחות והקהילות מהן הגיעו הם עצמם לכאן. 

הרובד השלישי שייך לזמן שאחרי המלחמה. אל הניצולים, הודה עוז, 'התייחסו אצלנו בדרך כלל ברחמים וקצת בסלידה: סחופים ודוויים, עלובי עולם'. למה לא עלו ארצה בזמן? הם הלכו כצאן לטבח וכבוד לעמם לא הוסיפו, מדברים 'ביידיש הנעבעכית שלהם', ו'אדון ליכט', נציגם של שרידי אש אלה בשכונה הירושלמית הקטנה, היה מפחיד מדי פעם את ילדי השכונה, יורק הצִדה ומזכיר להם את מיליון הילדים שניספו (עמ' 18-17). מכל אלה עולה תמונה מורכבת של היחס לניצולים, של 'אי אפשר היה לִצְפּוֹת מראש' יחד עם 'למה לא עליתם בזמן?', של 'למה ניצלתם?' יחד עם 'למה לא ניצלו עוד?', של 'כצאן לטבח' יחד עם 'ומה אני הייתי עושה?', של יידיש נעבעכית יחד עם אובדן תרבות עשירה שאין לה תחליף, של שכנים הזועקים מתוך שנתם בלילה ומתוך כאבם ביום ובו בזמן מתפקדים בחיי היום יום ובונים חברה חדשה ומדינה שבדרך יחד עם הוותיקים. 

לאחר שנודעו תוצאות ההצבעה באו"ם ב-29 בנובמבר 1947 – ולא יישכח לעוז חסד תיאורו את סערת הנפש שהייתה בכל הבתים, והשאגות והריקודים ברחובות עם ההכרעה בעד חלוקה, שפירושה המעשי היה הקמת מדינה – שבו בני המשפחה לפנות בוקר הביתה. אז סיפר לו אביו בלחש, ובדמעות שבנו ראה על לחיו בפעם הראשונה והאחרונה, מה עשו לו ולאחיו דויד בבית הספר, ואיך עמדו הבנות וצחקקו, לתוספת עלבון, ואיך קרעו גם מעל אביהם את מכנסיו כשבא למחרת להתלונן. 'אבל מעכשיו, מרגע שתהיה לנו מדינה, מעכשיו לעולם לא יציקו לך בריונים רק מפני שאתה יהודי ומפני שהיהודים כך וכך. זה – לא. לעולם לא. מהלילה הדבר הזה נגמר כאן. נגמר לתמיד' (עמ' 406, וראו גם בעמ' 126). האב אינו משלה את עצמו שהקמת המדינה תפתור את בעיית האנטישמיות ותעלים אותה, אולם התגובה לאנטישמיות היא שעתידה להשתנות, והרעיון שבנו יוכל – אם יצטרך – להשיב לחורפיו מנה אחת אפיים מעלה דמעות של סיפוק בעיני האב. 

המוני חוגגים ליד קולנוע מוגרבי בתל אביב לאחר אישור תכנית החלוקה (צילום: הנס פין; ארכיון התצלומים הלאומי)

ונחזור לאמו של עוז. לא רק לקראת סיום הספר הוא קושר את התאבדותה עם השואה: בערך באמצעיתו הוא כותב שאמו 'החלה לדעוך', שכן, 'כך נדמה לי, בשום אופן לא יכלה לשאת את ההתרפטות' של סביבתה המיידית, את ריחות הכרוב והכביסה והדגים שחנקו את דירת המרתף הקטנה. מיד אחר כך המשיך עוז וכתב: 

הלוא כבר נודע לה שכולם נרצחו שם, ליד רובנוֹ. כבר היה מי שבא וסיפר איך גרמנים וליטאים ואוקראינים, באיומי תת-מקלעים, הצעידו את כל העיר, בנעריה ובזקניה, ליער סוסנקי ... [ושם] ירו הגרמנים והרגו על שפת הבורות בתוך יומיים, כעשרים וחמישה אלף  נפש. בהם היו כמעט כל בני כיתתה של אמי. וגם הוריהם וכל השכנים וכל המכרים וכל המתחרים והשונאים. בהם היו הגבירים והפרולטרים, האדוקים והמתבוללים והמתנצרים, השתדלנים והגבאים והפרנסים והחזנים והשוחטים והרוכלים ושואבי המים, הקומוניסטים והציונים, הוגי הדעות והאמנים ושוטי הכפר, בהם היו כארבעת אלפים תינוקות (עמ' 251). 

עוז לא הגזים: בין הימים 8-7 בנובמבר 1941 נרצחו כ-21,000 יהודי רובנו ביריות לתוך בורות ביער סוֹסֶנקי, שישה ק"מ ממזרח לעיר. זו היה רצח נורא בקצבו ובהיקפו, שניתן להקבילו לזה שהתקיים בבאבי יאר (33,000 נפש בשלושה ימים). על אתר הזיכרון המרשים ביער סוסנקי אפשר לקרוא ברשימתו של דוד אסף, שפורסמה כאן לפני חמש שנים ('סיפור על אהבה וחושך: מסע אל רובנה של עמוז עוז', בלוג עונג שבת, 14 בנובמבר 2014).

פניה עוז זלצברגר, בתו של עמוס עוז, קוראת מתוך 'סיפור על אהבה וחושך' באתר הזיכרון ביער סוסנקי, 2014
(צילום: דוד אסף)

הקרבה שעוז מקרב, פעמיים, ולא כבדרך אגב אלא באמצע סיפורו ובסופו, את הסתלקותה של האם לזיכרון השואה, מציעה אולי הסבר נוסף לחידת מותה: שמא גם היא לא יכלה לעמוד בגעגועים לעולם מלא זה שאבד ואיננו, לגן העדן של ילדותה, נעוריה ועלומיה שגורשה ממנו ללא יכולת לשוב אליו, ושמא לא יכלה להתרגל לאותה 'התרפטות' של היום-יום. זו אולי הסיבה לכך שבאמצע הספר קשר עוז את מותה עם העולם שאבד, ובסופו – עם אביו שלא הביא עמו את התגשמות החלום. היא, האם, הייתה שייכת רק לעולם שאבד ואיננו.

בית משפחת מוסמן ברובנה (צילום: דוד אסף)

_______________________________ 

רשימה זו היא עיבוד של המאמר 'היה בירושלים פחד': שואה ואנטישמיות בספרו של עמוס עוז סיפור על אהבה וחושך', ישראל, 7 (2005), עמ' 154-143.
פרופסור (אמריטה) דינה פורת היא היסטוריונית מאוניברסיטת תל אביב. ספרה האחרון לי נקם ושילם: היישוב, השואה וקבוצת הנוקמים של אבא קובנר (2019) זכה בפרס בהט לספר העיון המקורי הטוב ביותר.

סיפור על אהבה וחושך: מסע אל רוֹבְנה של עמוס עוז (ג)

בשנת 1895 נבנה הבית ברחוב דובינסקה 31 (צילום: רוחמה אלבג)

הרשימה הראשונה, על גיא ההריגה ביער סוסנקי, פורסמה כאן

הרשימה השנייה, על גימנסיה 'תרבות', פורסמה כאן

ג. הבית ברחוב דובינסקה

את ביתם של בני משפחת מוסמן השוכן ברחוב דובינסקה (דובינסקה, פירוש: הדרך המובילה לעיירה דובנו), תיאר עמוס עוז, מפי דודתו סוניה, ברוך ובאהבה, משל הוא עצמו נולד וגדל בו. לא רק את כתלי הבית ואת פרטי הריהוט זכרה הדודה, אלא גם את שיחי הגינה ואת ריחות המרתף, וכמובן אגדות ומיתוסים שנכרכו בבית, ובראשם התאבדותו של הפולקובניק הפולני, שגר בשכירות באחד מחדרי הבית.

אין זה בית ככל הבתים בעיירה יהודית אופיינית. זהו בית אבן בורגני, מהודר ורחב ידיים, שנבנה בשנת 1895. הוא נבנה –מספר עוז – עבור ראש העיר, אך הלה ירד מנכסיו ובשנת 1920 נאלץ למכרו לבעל טחנת הקמח היהודי, נפתלי הרץ מוסמן.

סיפור על אהבה וחושך, עמ' 180; מספר הבית שונה ברבות הימים מ-14 ל-31

פארו של הבית עדיין ניכר בחיצוניותו למרות שעבר שינויים רבים, חלקו נהרס – אולי במלחמה העולם השנייה – ובמקומו נבנה בית חדש, שמתכנניו ניסו, בגולמנות מה, לשוות לו מראה דומה לבית המקורי. 

חזית הבית. מעל משקוף החלון, בצד ימין למעלה, תאריך בניית הבית: 1895. הבניין שבצד שמאל הוא תוספת מאוחרת שנבנתה על חלקו ההרוס של הבית המקורי. אפשר להניח שגם החלק הימני של המבנה המקורי נהרס.

בצהרי יום שני, 10 בנובמבר, אנו עושים את דרכנו אל הבית ברחוב דובינסקה 31. כאן ייערך עוד מעט טקס חגיגי של הסרת הלוט מעל שלט המספר על עברו של הבית – יוזמה מקורית של חיים צ'סלר, מייסד ארגון 'לימוד FSU', שהודות לו אנו נמצאים כאן היום.

את פנינו קידם 'משמר כבוד' של שלוש נערות חינניות בלבוש מסורתי, שכיבדו אותנו במאפה לחם ('מסורתי' גם הוא, כמובן) ובעוגת קרם, שאפילו בחתונות כבר לא רואים כמותה. העוגה נאפתה כמין ספר פתוח, שקושט בכל הקלישאות האפשריות: מנורה ומגן דוד, שמו של עמוס עוז ברוסית ובעברית, ו'סיפור על אהבה וחושך'.

מה עושים עם עוגה כזאת? פניה מצאה דרך מקורית. בדברי התודה שנשאה היא הודיעה, כי את העוגה היא תורמת למרכז 'חסד', שבראשו עומד גנאדי פראיירמן, ולניצולי השואה וצאצאיהם שגרים ברובנה. שיהיה להם קצת מתוק...

אחר כך הייתה מקהלה קטנה ששרה 'עם ישראל חי', ואז הוסר הלוט מעל השלט. ראש עיריית רובנה וולודימיר חומקו (Volodymyr Khomko) ציין עד כמה הוא גאה בקשר שבין רובנה לבין הסופר המפורסם, ואף התחייב לשמור על המורשת היהודית של העיר.

על השלט כתוב לאמור: בבית הזה נולדה וגדלה פניה מוסמן ז"ל (1952-1914), אמו של הסופר עמוס עוז. כאן גרו גם הוריה, איטה והרץ מוסמן ז"ל, ואחיותיה חיה וסוניה ז"ל. הבית מתואר בהרחבה בסםרו של עמוס עוז 'סיפור על אהבה וחושך', שתורגם לעשרות שפות ונפוץ בעולם במיליוני עותקים. לוח הנצחה זה הוקם ביזמת פרוייקט לימוד – אוקראינה.

עוד לפני שנכנסנו פנימה העפנו מבט בגינה שבחזית הבית. גינה קטנה ומוזנחת ובה מעט שיחי נוי ועצי פרי.

 אין שום דמיון בין מה שראינו לבין הגינה שתיארה הדודה סוניה בערגה באוזניו של אחיינה:

סיפור על אהבה וחושך, עמ' 184

אבל היה מי שהעניק לפניה, במחווה רומנטית משהו, צרור פרחי מרגנית קטנים שנקטפו אי-שם, לזכר אותם ימים...

נכנסנו פנימה. האם לכניסה הזו התכוונה הדודה סוניה?

סיפור על אהבה וחושך, עמ' 185

אפשר להניח שאין זו הכניסה המקורית. חלקו הימני של הבית נהרס כנראה, והכניסה הצדדית שקיימת היום איננה מן הסתם הכניסה הראשית שתיארה סוניה (ושמא הגזימה הדודה בתיאורי הבית המרווח?). מכל מקום, הכניסה הנוכחית מביאה אותך אל פרוזדור צר ואל מטבח צנוע וקטן. 'ספסל האהבה' גם הוא כבר איננו. עמו נעלמו לעד סודותיהם הכמוסים של המשרתים והחדרניות.

בעלי הבית הנוכחיים, אנדרי אדמוביץ וגלינה בוריסובנה גרודניציקי (Grudniciky), קיבלו אותנו בהתרגשות ובלבביות, מודעים היטב לגודל האירוע ול'מחיר' שישלמו בעתיד בביקורי תיירים. 'לא נורא', הם מחייכים, 'אנחנו ממילא פנסיונרים, והילדים כבר יַצאו מהבית'. אנדרי מספר כי נולד בבית זה בשנת 1943 ומאז הוא גר בו.

פניה, בעלת הבית גלינה גרודיניצקי וראש עיריית רובנה

גלינה, בעלת הבית החביבה, הכינה לנו הפתעה: בּוֹרשט אוקראיני חם וטעים. הסבנו לשולחן האוכל הפשוט, בחדר שאולי תואר בזיכרונותיה של סוניה:

סיפור על אהבה וחושך, עמ' 184

אי אפשר היה שלא להיזכר בתיאור שולחן האוכל הגדול שהיה כאן פעם, ובסבתא, שניהלה את המטבח הענקי ביד רמה, 'כמו קפיטן על גשר הפיקוד'.

סיפור על אהבה וחושך, עמ' 200

אחר כך סבבנו בחדרי הבית, כשפניה – סיפור על אהבה וחושך בידיה – מתאמצת לשלוט ברגשותיה. שמחה גדולה לא הייתה כאן, אלא עצב רב.

והיה לבית גם מרתף, שתואר על ידי עוז בחושניות בלתי רגילה:

סיפור על אהבה וחושך, עמ' 181-180

בהיסוס-מה שאלתי את אנדרי, בעל הבית, אם המרתף עדיין קיים ואפשר לראותו. בתשובה הוא פתח עבורנו דלת קטנה ברצפה, ויחד אתו ירדנו, פניה ואני, בסולם הצר מטה-מטה.

המראה שהתגלה לנו היה בדיוק כפי שתואר בסיפור: מחסן גדול של כלי עבודה וחפצים מיותרים, ועל אחד מקירותיו קבועים מדפים שעליהם מונחים בקבוקים וצנצנות של חמוצים, ריבות ויינות.

 אנדרי מזג לנו יין ענבים ביתי, מתוק כיין של קידוש, ושלושתנו שתינו 'לחיים' בעמקי המרתף. כמה מוזר.

לבסוף, הלכנו אל מאחורי הבית, לראות מה נותר מגן עצי הפרי הענק שתואר בזיכרונות.

סיפור על אהבה וחושך, עמ' 185

לא הופתענו לגלות שלא נותר מאומה ועל שטח הגן נבנו בתים חדשים. אבל מאחורי הבית הישן עוד אפשר לראות את שרידי הבנייה המקורית: מחסנים, חדר שירותים 'בול פגיעה', ואגף מגורים נמוך ועלוב, שהיום גרות בו, אולי, צאצאיותיהן של אותן נשים ביזאריות, שגרו כאן בימי מוסמן וטענו לקרבה מעורפלת אל הצארים של בית רומנוב...

נפרדנו מרובנה, ועוד באותו ערב חזרנו הביתה, לישראל.

מן היהודים שהיו כאן ואינם עוד נותר רק הסיפור העצוב, ובעיקר החושך.

*

הנה הכתבה שהכין יעקב אחימאיר לתכנית 'רואים עולם', ששודרה במוצאי שבת שעבר (22 בנובמבר), ובה תועד מסעה האישי של פניה.

סיפור על אהבה וחושך: מסע אל רוֹבְנה של עמוס עוז (ב)

'הגימנסיה העברית הרובנאית תרבות', 1919 (רובנה: ספר זכרון, 1956, עמ' 217)

הרשימה הראשונה, על גיא ההריגה ביער סוסנקי, פורסמה כאן.

ב. גימנסיה 'תרבות'

גימנסיה 'תרבות' הייתה פארה של רובנה והדרה בין שתי מלחמות העולם. אך לא רק בני רובנה התגאו בבית הספר שלהם; בכל רחבי פולין הייתה 'תרבות' שם מותג לרשת חינוך ענפה של גני ילדים, בתי ספר יסודיים ותיכוניים (גימנסיות), סמינרים ופעילות חינוכית בעלת אוריינטציה לאומית-ציונית מובהקת.

הלימודים ב'תרבות' התנהלו כמעט כולם בעברית ('עברית בעברית'), למעט מקצועות כמו היסטוריה או גאוגרפיה של פולין, שאותן דרשו השלטונות ללמד בפולנית. המטרה החינוכית הייתה ברורה: גידול דור של צעירים וצעירות שיעלו לארץ ישראל, כדי לבנות ולהיבנות בה. מי שלמד ב'תרבות' ידע עברית על בוריה, לא רק כשפה כתובה אלא גם כשפה דבוּרה, והוא גם ידע היסטוריה יהודית וספרות עברית, הכיר היטב את מפת ארץ ישראל ואת שמות יישוביה וידע לשיר את שירי הארץ.

מה למדו ב'תרבות'?

הנה מה שליקט עמוס עוז מספרו של מנחם גֶּלֶרְטֶר, הגימנסיה העברית 'תרבות' ברובנה (ירושלים 1973):

סיפור על אהבה וחושך, עמ' 209

אני בספק אם באיזה שהוא תיכון אצלנו לומדים חצי או רבע ממה שלמדו ב'תרבות' ברובנה. הנה תעודת הסיום של מלכה גיפמן, שסיימה את לימודיה בגימנסיה 'תרבות' ברובנה בשנת 1933. מתברר כי חוץ ממה שפירט גלרטר הם למדו גם תנ"ך, תלמוד (אגדה ומשנה), מתמטיקה, טבע, פיסיקה וכימיה, גאוגרפיה של ארץ ישראל ושל פולין, היסטוריה יהודית ופולנית, 'תורת הגיון הנפש' (פילוסופיה), ונבחנו בידיעת חמש שפות: עברית, פולנית, גרמנית, אנגלית ולטינית ('רומית')!

האם לזה מתכוון שר החינוך שלנו כשהוא מדבר על 'למידה משמעותית'?

תעודת הסיום של מלכה גיפמן, 1933 ( מקור: יד ושם)

וכך תיאר עמוס עוז, מפי דודתו סוניה, את אווירת הלימודים ב'תרבות':

סיפור על אהבה וחושך, עמ' 225

בהמשך, אחרי שגרה כבר עשרות שנים בארץ, התגנבה ללבה של סוניה איזו ספקנות ביקורתית מאוחרת:

סיפור על אהבה וחושך, עמ' 226

מי בכלל זוכר היום את 'תרבות'? בזיכרון הקולקטיבי שלנו נשמר מקום של כבוד לישיבות הגדולות והקטנות שהיו פזורות ברחבי פולין וליטא, ומקומן של מוסדות החינוך הלאומי-החילוני נדחק לשוליים. מוסדות אלה, שבהם למדו עשרות אלפי תלמידים, היו אמנם חילוניים, אך לא אנטי-דתיים כמו בתי הספר היידישסטים (ציש"אָ, למשל). אדרבה, החינוך הלאומי ניזון וינק מן המסורת היהודית וגילה יחס חיובי כלפיה, כמורשת דתית אך בלי החיוב בקיום מצוות.

קשה לדעת כמה תלמידים בדיוק היו ברשת 'תרבות'. בסקירה של אברהם נוברשטרן ועידו בסוק על מוסדות החינוך היהודי בפולין בין שתי מלחמות העולם (עלילות נעורים: אוטוביוגרפיות של בני נוער יהודים מפולין בין שתי מלחמות העולם, אוניברסיטת תל אביב, תשע"ב, עמ' 760-758) נכתב כך:

ב-1927/8 למדו קרוב ל-20,000 ילדים בגנים ובבתי ספר יסודיים של 'תרבות', מתוכם 17,500 בבתי הספר היסודיים; בשנת 1934/5 למדו 44,500 תלמידים בכל המוסדות של הרשת, ויש בכך כדי ללמד על גידולה הכמותי המרשים ... באשר לרקע הכלכלי-חברתי של תלמידי הרשת רווחה הטענה, במיוחד מצד פעילי הבונד, שלמוסדות החינוך של 'תרבות הגיעו בני הסוחרים, מעמד הביניים והעלית החברתית-כלכלית, בעוד שלבתי הספר של 'צישא' הגיעו בניהם של פשוטי העם. ואכן, השוואת המוצא המשפחתי של תלמידי שתי הרשתות מראה, שב'צישא' היו יותר בני פועלים ובעלי מלאכה, וב'תרבות' – יותר בני סוחרים (בעיקר סוחרים קטנים ולא עשירים).

תמונת מחזור המסיימים השלישי, 1930. בתמונה התחתונה מימין: פניה מוסמן (מנחם גלרטר, הגמנסיה העברית 'תרבות' ברובנה)

'תרבות' ברובנה החלה לפעול ב-1919, לאחר שהסתיימה מלחמת העולם הראשונה והעיר חזרה לידי הפולנים. תחילה התנהלו הלימודים בדירות שכורות ברחבי העיר, אך ככל שעלה מספר התלמידים כן הורגש הצורך בבניין של קבע. כספים נאספו ותקציבים הופנו, עד שסוף סוף הוקם הבניין בשנת 1936 ברחוב אַפְּטֶקָרְסְקָה (Aptekarska), רחוב בית המרקחת.

בשנת הלימודים 1938-1937 יושמה רפורמה בשיטת החינוך התיכוני בפולין, שעל פיה הכיתות השביעית והשמינית תיקראנה 'לִיצֵיאוֹן' (מילה יוונית שחדרה גם לפולנית ולרוסית), ובהן ילמדו לפי התמחות. שתי הכיתות העליונות ב'גימנסיה תרבות' הפכו אפוא ל'ליציאון תרבות' וחולקו לשתי מגמות: הומניסטית ולימודי טבע. ביוני 1939 ניגשו תלמידי המחזור האחרון של הגימנסיה לבחינות הבגרות הפולניות ('מַטוּרָה').

שלוש שנים בסך הכל הספיקו ללמוד בבניין החדש עד שנכבשה העיר בידי הצבא האדום בספטמבר 1939. הרוסים הנהיגו מיד שינוי גורף: לא עוד לימודים בעברית, אלא רק יידיש ורוסית. תכנית הלימודים שונתה לגמרי. מורים חדשים הגיעו ועמם ספרי לימוד חדשים ותכנים חדשים. בסוף יוני 1941 נכנסו הגרמנים, והסוף ידוע...

'בנין הגימנסיה שנפגע במלחמה עמד שמם', כתב ברוך רויטלמן, תלמיד 'תרבות' שניצל, 'לא נשארו ממנו אלא כתלים בוכים על עולם מלא שחרב בידי זרים ויופי שגז ונעלם ללא-שוב' (רובנה: ספר זכרון, עמ' 229).

תמונת מחזור המסיימים הראשון ב'ליציאון תרבות', 1939. למעלה במרכז – תמונת המנהל יששכר רייס, שהודח זמן קצר לאחר תחילה הלימודים. בשורה השניה, שלישי מימין – המורה נח פלנטובסקי (פניאל), שעלה לארץ, גר בחיפה, וזכור כמתרגם לעברית של השיר 'קטיושה' ('לבלבו אגס וגם תפוח'). האיורים בשולי התמונה הם כמובן ברוח סובייטית. בצד ימין למטה – המבנה החדש של הגימנסיה.

אל בניין הגימנסיה הגענו – אנשי ארגון 'לימוד FSU', שיזמו את המסע לרובנה – בבוקר יום שני שעבר (10 בנובמבר). היום ממוקמים בו משרדים עירוניים שונים, שטיבם לא ברור לי לגמרי, ולמען האמת זה גם לא כל כך חשוב. בצד אחר של הבית יש מסעדה או פיצריה.

חזית המבנה של גימנסיה 'תרבות', 2008 (צילום: דוד אסף)

חזית הגימנסיה, 2014 (צילום: דוד אסף)

אירוניה של ההיסטוריה: הבניין של גימנסיה 'תרבות' ממוקם בבית מספר 26, ברחוב צדדי ונאה ושמו סמיון פטליורה (Simona Petlury St. 26). פֵּטְלְיוּרָה היה לאומן אוקראיני מפורסם, שאף שימש זמן קצר נשיא 'הרפבובליקה העממית של אוקראיניה', שהוקמה בימי מלחמת האזרחים שהתחוללה בין 'לבנים', 'אדומים', גרמנים ופולנים (1919-1917). על רקע האנרכיה והתפרקות החוק והסדר ערכו הקוזקים, חיילי פטליורה, שורה ארוכה של פוגרומים ביהודים. זכור לרעה במיוחד הפוגרום האכזרי בפְּרוֹסקוּרוֹב (היום קרויה עיר זו בשם חמלניצקי – עוד גיבור לאומי אוקראיני מפוקפק, שבעיני היהודים נתפש אחרת לחלוטין), שם נרצחו, ב-15 בפברואר 1919, בתוך כמה שעות, כ-1,500 יהודים.

פטליורה, שב-1921, חתם על הסכם שנוי במחלוקת עם ז'בוטינסקי, סיים את חייו בפריס, במאי 1926, כאשר שלום שוורצברד, אנרכיסט יהודי מבסרביה, התנקש בו כנקמה על רצח היהודים.

רובנה ידעה לכבד את שמו של פטליורה לא רק ברחוב אלא גם באנדרטה נאה.

האנדרטה לכבוד פטליורה ברובנה (מקור: ויקיפדיה)

עמדנו דומם לפני הבניין, שבמשך שלוש או ארבע שנים התרוצצו בו מאות תלמידים ותלמידיות דוברי עברית כמעט 'צברית'. לאחר דברי הסבר קצרים שלי סיפרה לנו מנהלת המוזיאון של רובנה על מאמציה מול העירייה לשמר את המבנה ההיסטורי, ולכל הפחות לקבוע על הקיר לוח זיכרון שיספר את תולדות הבניין.

הכניסה לבניין הגימנסיה. במרכז התמונה: חיים צ'סלר מייסד 'לימוד'; שנייה משמאל: מנהלת המוזיאון ברובנה
(צילום: פניה עוז-זלצברגר)

נכנסנו פנימה. החזית הצנועה אינה משקפת את גודלו העצום של הבית. שלוש קומות וחדרי לימוד רבים שלא השתנו הרבה מאז נטשו אותם תלמידי 'תרבות'. בית ספר תיכון כמו מאות ואלפי בתי ספר אחרים בארץ ובעולם – מן הסתם גם כאן היה פעמון שבישר על ההפסקות, תלמידים שהשתובבו בחצר ומורים ומזכירות חמורי סבר – אבל בית הספר הזה לא נסגר מעצמו. עלה עליו הכורת בצורה אלימה ואכזרית.

רק כשיצאנו החוצה והסתכלנו על קיר הצד של הבניין יכולנו להבין כמה גדול היה הבית הזה בהיבנותו.

קיר הצד של הגימנסיה (צילום: דוד אסף)

ממשיך עמוס עוז ומספר מפי דודתו על מורי בית הספר:

סיפור על אהבה וחושך, עמ' 227-226

לשני המורים שהזכירה סוניה היה גורל שונה. בספטמבר 1939 נכנס הצבא האדום לרובנה וחודש לאחר מכן נמסרה השליטה בגימנסיה לנציגי השלטון החדש: מנהל בשם ליאֶב איזראלוביץ בריטבה ומנהל פוליטי ('פוליטרוק') ושמו סלוצקי. רייס, שהתמנה לנהל את הגימנסיה בשנת 1925, הודח מתפקידו ועבר עם משפחתו ללבוב. ביוני 1941 כבשו הגרמנים את לבוב ובתוך זמן קצר הקימו בו גטו. ד"ר יששכר רייס נפטר בגטו באותה שנה ממחלת הטיפוס.

מנהל הגימנסיה יששכר רייס, רעייתו שרה לרנר ובנם עמיאל. מעל שרה – אביה אהרן לרנר (יד ושם)

מנחם גלרטר, עסקן ציוני נלהב מנעוריו ועד זקנתו, לימד שבע שנים תנ"ך וספרות עברית ב'תרבות' שברובנה ועלה לארץ בנובמבר 1934. כמו תלמידים ומורים רבים אחרים, שהגשימו את רוח 'תרבות', הציל גם הוא את חייו בזכות דבקותו בציונות.

אירוע שבו היה גלרטר מעורב ועשה רושם רב על חיי היהודים ברובנה היה ביקורו בעיר של חיים נחמן ביאליק בנובמבר 1931. יהודי רובנה תכננו לערוך קבלת פנים מפוארת למשורר הלאומי, 'כדרך שמקבלים פני מלכים ונשיאים'. במשך שבועות ניהל גלרטר משא-ומתן מתיש עם השלטונות הפולנים על מנת להשיג רישיון לקיום הטקסים ולקבל אישור להניף את הדגל הכחול-לבן בחזית המלון בו השתכן ביאליק. המשורר הנערץ – 'אדם מיצקביץ' של היהודים', כפי שתיאר אותו גלרטר באזני הפקידים הפולנים – שהה ברובנה אחד-עשר ימים וגלרטר ליווה אותו לכל מקום.

הנה כך הוא מתאר את קבלת הפנים לביאליק:

מנחם גלרטר, ציוני לכל החיים: זכרונות ומעשים, ראובן מס, 1973, עמ' 184

מעניין אם נותר מישהו שעוד זוכר את הלחן של שיר זה...

גלרטר תיעד בפירוט את אירועי ביאליק (עמ' 189-181) ומתוכם הנה עוד כמה 'צימוקים' הקשורים ב'תרבות':

ציוני לכל החיים, עמ' 186

ועם סיום ביקורו נפרד ביאליק מידידיו הרובנאים בדברי חזון נוקבים:

ציוני לכל החיים, עמ' 189

ח"נ ביאליק (במרכז) עם המורים מנחם גלרטר (מימין) ושמואל רוזנהק (משמאל).
רובנה, נובמבר 1931 (רובנה: ספר זיכרון, עמ' 247)

הקדשה שהעניק ביאליק לגלרטר: 'לזכרון טוב בימי שבתי שבת אחים ברובנה, י"ב כסלו תרצ"ב'

בפרק הבא:

הבית ברחוב דובינסקה

שלכת ברובנה (צילום: דוד אסף)