'כאילו הגעתי אליהן ישר מבין גדרי הגטו': שואה ושנאת ישראל ב'סיפור על אהבה וחושך'

מאת דינה פורת

פחות מעשרה עמודים לפני שסיים את סיפור על אהבה וחושך תיאר עמוס עוז את אביו, אוסף בחימה שפוכה את חפציה של אמו מכל פינות הבית ומשליך אותם, וזה כמה שבועות לאחר ששמה קץ לחייה. ואז, באופן בלתי צפוי ובלתי קשור כביכול לתיאור זה של האב, ושל הבן המתבונן בבעתה במעשיו, בא המשפט הבא: 'אולי כמעט כך עמדו והחרישו השכנים הנוצרים, נשענים בגבם אל משקוף הבית, מבועתים ונועצים עיניים ואינם יודעים את נפשם מרוב רגשות סותרים, כאשר באו לעקור בכוח את שכניהם היהודים ולדחוס את כולם עד אחד אל תוך קרונות הטרנספורט' (עמ' 584). 

מדוע בחר עוז להכניס משפט זה על השואה ממש לפני סיומו של הספר ומה פשר ההקבלה? את עצמו הקביל לשכנים הנוצרים, ואת החפצים ליהודים המגורשים. האם, חלילה, ביקש עוז להקביל את אביו לגרמנים, ומה הקשר בין מותה הטרגי של אמו לבין השואה? כאשר התוודע עמוס עוז לראשונה לשאלות אלה, שאותן הצגתי במאמר שהתפרסם בשנת 2005 בגיליון 7 של כתב העת ישראל, שהוקדש כולו לספר זה, הוא טלפן אליי והודה באוזניי שהופתע. לדבריו, כלל לא היה מודע להקשר זה. 

השואה והאנטישמיות נזכרות עשרות פעמים בספר, כמה אזכורים אף מופיעים פעמיים, באותן המילים, ליתר תוקף. עוז קושר שוב ושוב בינן לבין חיי היום יום, כאילו יש ביניהן שייכות הדוקה. למשל, האיסור החמור על בזבוז החשמל בבית הוריו: 'והייתי יוצא מבית הכיסא, יד שמאל מכבה, יד ימין מדליקה במתואם את אור המסדרון', ופתאום ממשיך המשפט: 'מפני שהשואה הייתה רק אתמול, מפני שיהודים עדיין נמקים בין הרי הקרפטים והדולומיטים, במחנות הגירוש ובספינות מעפילים רעועות, קרועים ובלואים, רזים כשלד' (עמ' 26); או הדודות התל-אביביות, שמאביסות את עמוס הילד, 'כאילו הגעתי אליהן ישר מבין גדרי הגטו' (עמ' 521), והוא הרי בסך הכל הגיע מביתו שבירושלים; ואפילו הגבינה מתוצרתם של פלאחים ערביים, שאולי אינה נקייה דייה, ואולי יש בה חיידקים, מובילה אל האנטישמיות: 'אף פעם לא יצא לך לראות במו עיניך אנטישמי או חיידק, אבל ידעת טוב מאד שהם אורבים לך מכל עבר, רואים ואינם נראים' (עמ' 22). כך העביר עוז לקוראיו חרדות שהעמיקו בנפשו מתקופת הילדוּת, ובו בזמן גם מסקנות ברורות הנוגעות לציונות ולהקמת המדינה. 

סיפור חייה של משפחתו לדורותיה הובא בספר בשלושה רבדי זמן, וראשון שבהם הוא הזמן שבין שתי מלחמות העולם באירופה: 'הפחד שהיה בכל בית יהודי, הפחד שכמעט אף פעם לא היו מדברים עליו, רק החדירו לנו אותו בעקיפין, כמו רעל, טיפה-טיפה כל שעה', סיפרה הדודה סוניה לעמוס, בן אחותה פניה. 'זה היה הפחד המחריד ... פחד מוות כזה, הפחד שחס וחלילה אנחנו נעשה על הגויים רושם לא טוב, ואז הם יתרגזו ושוב יעשו לנו בגלל זה דברים איומים שיותר טוב בכלל לא לחשוב עליהם'. גם מילים כמו 'אספסוף', 'המון', או 'כנופיות' שבות ומופיעות (עמ' 223-222). 'אלף פעמים דפקו לכל ילד יהודי לתוך הראש שיתנהג אתם יפה ובנימוס גם כשהם גסים או שיכורים', המשיכה הדודה. 'ואסור לאף ילד לקלקל את הרושם הטוב כי אפילו ילד אחד ויחיד שלא רוחץ את הראש כמו שצריך ומביא כינים עלול להוציא שם רע מאוד לכל העם היהודי' (שם). הדודה המשיכה ותיארה פוגרום אלים, איכרים שתויים אוחזים בגרזנים ובקלשונים, וסיכמה, כנראה למראה הבעת אי-האמון על פניו של הילד: 'אתם שכבר נולדתם בארץ, את זה אתם אף פעם בחיים לא תבינו, איך הטפטוף הזה לאט-לאט מעקם לך את כל הרגשות ... פשוט אוכל את הצלם-אדם שלך' (שם). בכך ביטאה הדודה את אחד מחלומות הנורמליזציה של הציונות: שהדורות שייולדו בארץ לא יישאו על גבם את המשא הכבד הזה. 

עוז הוסיף משלו, ובזעם רב. החל בציטוטים מצוואתו הפוליטית של היטלר, שהזהיר מפני הממזרים היהודיים הדוחים, המטמאים ומרעילים את כל הגזעים על ידי פיתוי ומימזור, וכלה בקטע שבו מנה את יחסן של אומות אירופה ליהודים: 'אנטישמיות כנסייתית-קתולית חגיגית המהדהדת לה בין קמרונות האבן של קתדרלות רמות, אנטישמיות פרוטסטנטית ארסית-צוננת, גזענות גרמנית, רצחנות אוסטרית, שנאת יהודים פולנית, אכזריות ליטאית, הונגרית, צרפתית, תאוות פוגרומים אוקראינית, רומנית, רוסית, קרואטית, תיעוב יהודים בלגי, הולנדי, בריטי, אירי, סקנדינבי' (עמ' 131-130).
כאילו אין מקום פנוי מאנטישמיות רצחנית ואין עם שלא לקה בה. 

ממראות הפוגרום שערכו אוקראינים ביהודי בלבוב, 1941

האנטישמיות מתוארת כגורם מרכזי בקורות משפחתו: סבו וסבתו מצד אמו, איטה והרץ מוסמן, הגיעו ארצה בשלום ב-1933 וניצלו מן הפורענות הגדולה, וזאת משום שלפני עלייתם היו 'עדים וקורבנות לשנאת היהודים שהלכה וגאתה' בקרב שכניהם ברובנה (עמ' 219). הסב והסבתא מצד האב, אלכסנדר קלוזנר ושלומית לוין, ניסו לצאת מווילנה, שגם בה 'האנטישמיות גאתה' (עמ' 79, ובאותן המילים בעמ' 126), ואולם אף ארץ לא רצתה בהם. גם הם הגיעו ארצה בשנת 1933 עם בנם יהודה אריה, הוא אביו של עמוס, ומאחור נשאר בנם דויד, עם משפחתו הקטנה. בצער עמוק חזר עוז וסיפר כיצד נרצחו כולם בפונאר, אתר הרצח ליד וילנה: האב, האם ובנם דניאל, עוד בטרם מלאו לו שלוש שנים. בנו של עוז, דניאל, נקרא על שמו של בן הדוד. 

קורות משפחתו הובילו אל דברים שעוז שם בפיו של אפרים אבנרי, חבר חולדה, במענה לשאלה 'למה לא תעזוב את הארץ?':

זה ככה, זה פשוט מאד: אם לא כאן – אז היכן היא ארצו של העם היהודי? מתחת לים? על הירח? או שרק לעם היהודי, מכל עמי העולם, בכלל לא מגיעה מולדת קטנה? ... גם לנו מותר לחיות... גם לנו מותר שתהיה לנו ארץ (עמ' 487-486). 

ובשיחה עם העיתונאי ארי שביט, עוז המשיך וחידד את מסקנתו, שהאנטישמיות היא הרקע לעלייה ארצה של משפחות רבות. אירופה הקיאה מתוכה את משפחתו ולא רצתה בה בשום מקום ובשום זמן, ואמרה כביכול לכל היהודים: 'אתם אל תהיו. תמותו'. שוב ושוב חזר עוז באוזני שביט על תחושתו, שהוא בן ונכד ונין לאנשים שאיש לא רצה בהם. 

הוא חש כך יותר ויותר ככל שהעמיק בקורות משפחתו: 'מה שאני מספר בספר הזה הוא שנולדתי להורים ולסבים ולסבתות שבאו הנה לא מפני שהם התגעגעו לארץ אבותיהם ולא מפני שהם חמדו ארץ לא להם ולא מפני שהם רצו להשפיל את הערבים. הם באו הנה מפני שלא היה לאן ללכת. והמוות, פשוטו כמשמעו, איים עליהם מקרוב ובכל מקום ... אני לא רואה שהייתה אפשרות אחרת' (הארץ, מוסף, 1 במרס 2002).

'יהודים אינם רצויים פה' שלט רחוב בגרמניה (יד ושם)

הרובד השני של זמן והתייחסות נוגע למלחמה עצמה. 'היה בירושלים פחד', כתב עוז, 'שאנשים השתדלו בכל כוחם לקבור אותו עמוק בתוך החזה'. היו שצעקו בשנתם, והיה מי ששאג 'הצילו' מן המרפסת, הורים התלחשו במטבח מאוחר בערב, וילדים קלטו במיטותיהם. 'ויכולתי לקלוט חלמנוֹ נאצים וּוילנה, פרטיזנים, אקציות, מחנות מוות, רכבות מוות', והדוד דויד והדודה מלכה ושוב ותמיד בן הדוד, דניאל, בן גילו, שכאילו נהרג במקומו (עמ' 341). עוז העביר מסר ברור של שותפות גורל בין מי שעלו והשאירו מאחור את משפחותיהם לבין מי שנשארו באירופה. מסר של אכפתיות ושל חרדה שכססה גם כאשר חיי היום יום ובניין הארץ ושירי החלוצים נמשכו. גם כאשר האידאולוגיה הרשמית שללה את הגולה, הגולים עצמם לא נשללו, שהם הלא המשפחות והקהילות מהן הגיעו הם עצמם לכאן. 

הרובד השלישי שייך לזמן שאחרי המלחמה. אל הניצולים, הודה עוז, 'התייחסו אצלנו בדרך כלל ברחמים וקצת בסלידה: סחופים ודוויים, עלובי עולם'. למה לא עלו ארצה בזמן? הם הלכו כצאן לטבח וכבוד לעמם לא הוסיפו, מדברים 'ביידיש הנעבעכית שלהם', ו'אדון ליכט', נציגם של שרידי אש אלה בשכונה הירושלמית הקטנה, היה מפחיד מדי פעם את ילדי השכונה, יורק הצִדה ומזכיר להם את מיליון הילדים שניספו (עמ' 18-17). מכל אלה עולה תמונה מורכבת של היחס לניצולים, של 'אי אפשר היה לִצְפּוֹת מראש' יחד עם 'למה לא עליתם בזמן?', של 'למה ניצלתם?' יחד עם 'למה לא ניצלו עוד?', של 'כצאן לטבח' יחד עם 'ומה אני הייתי עושה?', של יידיש נעבעכית יחד עם אובדן תרבות עשירה שאין לה תחליף, של שכנים הזועקים מתוך שנתם בלילה ומתוך כאבם ביום ובו בזמן מתפקדים בחיי היום יום ובונים חברה חדשה ומדינה שבדרך יחד עם הוותיקים. 

לאחר שנודעו תוצאות ההצבעה באו"ם ב-29 בנובמבר 1947 – ולא יישכח לעוז חסד תיאורו את סערת הנפש שהייתה בכל הבתים, והשאגות והריקודים ברחובות עם ההכרעה בעד חלוקה, שפירושה המעשי היה הקמת מדינה – שבו בני המשפחה לפנות בוקר הביתה. אז סיפר לו אביו בלחש, ובדמעות שבנו ראה על לחיו בפעם הראשונה והאחרונה, מה עשו לו ולאחיו דויד בבית הספר, ואיך עמדו הבנות וצחקקו, לתוספת עלבון, ואיך קרעו גם מעל אביהם את מכנסיו כשבא למחרת להתלונן. 'אבל מעכשיו, מרגע שתהיה לנו מדינה, מעכשיו לעולם לא יציקו לך בריונים רק מפני שאתה יהודי ומפני שהיהודים כך וכך. זה – לא. לעולם לא. מהלילה הדבר הזה נגמר כאן. נגמר לתמיד' (עמ' 406, וראו גם בעמ' 126). האב אינו משלה את עצמו שהקמת המדינה תפתור את בעיית האנטישמיות ותעלים אותה, אולם התגובה לאנטישמיות היא שעתידה להשתנות, והרעיון שבנו יוכל – אם יצטרך – להשיב לחורפיו מנה אחת אפיים מעלה דמעות של סיפוק בעיני האב. 

המוני חוגגים ליד קולנוע מוגרבי בתל אביב לאחר אישור תכנית החלוקה (צילום: הנס פין; ארכיון התצלומים הלאומי)

ונחזור לאמו של עוז. לא רק לקראת סיום הספר הוא קושר את התאבדותה עם השואה: בערך באמצעיתו הוא כותב שאמו 'החלה לדעוך', שכן, 'כך נדמה לי, בשום אופן לא יכלה לשאת את ההתרפטות' של סביבתה המיידית, את ריחות הכרוב והכביסה והדגים שחנקו את דירת המרתף הקטנה. מיד אחר כך המשיך עוז וכתב: 

הלוא כבר נודע לה שכולם נרצחו שם, ליד רובנוֹ. כבר היה מי שבא וסיפר איך גרמנים וליטאים ואוקראינים, באיומי תת-מקלעים, הצעידו את כל העיר, בנעריה ובזקניה, ליער סוסנקי ... [ושם] ירו הגרמנים והרגו על שפת הבורות בתוך יומיים, כעשרים וחמישה אלף  נפש. בהם היו כמעט כל בני כיתתה של אמי. וגם הוריהם וכל השכנים וכל המכרים וכל המתחרים והשונאים. בהם היו הגבירים והפרולטרים, האדוקים והמתבוללים והמתנצרים, השתדלנים והגבאים והפרנסים והחזנים והשוחטים והרוכלים ושואבי המים, הקומוניסטים והציונים, הוגי הדעות והאמנים ושוטי הכפר, בהם היו כארבעת אלפים תינוקות (עמ' 251). 

עוז לא הגזים: בין הימים 8-7 בנובמבר 1941 נרצחו כ-21,000 יהודי רובנו ביריות לתוך בורות ביער סוֹסֶנקי, שישה ק"מ ממזרח לעיר. זו היה רצח נורא בקצבו ובהיקפו, שניתן להקבילו לזה שהתקיים בבאבי יאר (33,000 נפש בשלושה ימים). על אתר הזיכרון המרשים ביער סוסנקי אפשר לקרוא ברשימתו של דוד אסף, שפורסמה כאן לפני חמש שנים ('סיפור על אהבה וחושך: מסע אל רובנה של עמוז עוז', בלוג עונג שבת, 14 בנובמבר 2014).

פניה עוז זלצברגר, בתו של עמוס עוז, קוראת מתוך 'סיפור על אהבה וחושך' באתר הזיכרון ביער סוסנקי, 2014
(צילום: דוד אסף)

הקרבה שעוז מקרב, פעמיים, ולא כבדרך אגב אלא באמצע סיפורו ובסופו, את הסתלקותה של האם לזיכרון השואה, מציעה אולי הסבר נוסף לחידת מותה: שמא גם היא לא יכלה לעמוד בגעגועים לעולם מלא זה שאבד ואיננו, לגן העדן של ילדותה, נעוריה ועלומיה שגורשה ממנו ללא יכולת לשוב אליו, ושמא לא יכלה להתרגל לאותה 'התרפטות' של היום-יום. זו אולי הסיבה לכך שבאמצע הספר קשר עוז את מותה עם העולם שאבד, ובסופו – עם אביו שלא הביא עמו את התגשמות החלום. היא, האם, הייתה שייכת רק לעולם שאבד ואיננו.

בית משפחת מוסמן ברובנה (צילום: דוד אסף)

_______________________________ 

רשימה זו היא עיבוד של המאמר 'היה בירושלים פחד': שואה ואנטישמיות בספרו של עמוס עוז סיפור על אהבה וחושך', ישראל, 7 (2005), עמ' 154-143.
פרופסור (אמריטה) דינה פורת היא היסטוריונית מאוניברסיטת תל אביב. ספרה האחרון לי נקם ושילם: היישוב, השואה וקבוצת הנוקמים של אבא קובנר (2019) זכה בפרס בהט לספר העיון המקורי הטוב ביותר.