יום שישי, 14 בנובמבר 2014

'סיפור על אהבה וחושך': מסע אל רוֹבְנה של עמוס עוז (א)


את 'סיפור על אהבה וחושך', ספרו הנפלא והמרגש של עמוס עוז, שראה אור לראשונה בשנת 2002, קראו מיליונים ברחבי העולם ובשפות רבות (כולל ערבית). בקרוב תחזינה עינינו בסרט הוליוודי שביימה נטלי פורטמן, שגם משחקת בו את תפקידה של פניה, אמו של הסופר.

בדרך כלל, כשאנו קוראים ספרים בני 600 עמודים, אנו אומרים בלבנו: 'נו, אפשר היה לקצר קצת (או הרבה), ולא רק שלא היה קורה כלום, זה גם היה מיטיב עם הספר'. למי כבר יש כוח לקרוא כל כך הרבה... אבל 'סיפור על אהבה וחושך' הוא מן הספרים הנדירים הללו, שלא רק שלא היה מקום לקצרם, אלא שהקורא, שמסיים, מבקש עוד ועוד...

לא אומר שזה ספרו הטוב ביותר של עמוס עוז, אלא רק שלדעתי זהו הספר הטוב ביותר שלו. בוודאי הספר האישי ביותר, שעל 'בישולו' עמל מן הסתם מאז ידע שהוא סופר בישראל.


רבות נכתב על הספר, ורבות עוד ייכתב. נתיבים רבים יש לו. 'גן של שבילים מתפצלים'  מרוֹבְנה שבוולין, וילנה הליטאית ואודסה שלחופי הים השחור, ועד שכונות 'כרם אברהם' ו'תלפיות' בירושלים המנדטורית, תל-אביב שלאחר הקמת המדינה, וקיבוץ חולדה. למיטב ידיעתי, זהו הספר היחיד ביצירתו של עוז שבו בכלל נוכחת מזרח אירופה היהודית בעוצמה שכזו.

ועמוס עוז עצמו – הוא מעולם לא ביקר שם, ואת התיאורים כולם ספג מפי השמועה, מגביית עדויות, מזיכרונות ילדוּת, מקריאה בספרים ומדמיון עשיר של סופר, שיודע להשלים פערים ולרומם עובדות טריוויאליות.

סיפור על אהבה וחושך, עמ' 180

כבר כמה שנים שמדריכי טיולים באוקראינה נכנסים עם קבוצות ישראליות לעיר רוֹבְנהֹ ( Rivne; Rovno; Równe), כ-180 ק"מ מצפון-מזרח ללבוב, ומחפשים את המקומות שהוזכרו בספר, ובפרט את ביתה של משפחת מוּסְמַן – הסבא והסבתא של עמוס עוז מצד אמו פניה – שתואר בספר בחיוניות ובצבעים עזים.

בסוף השבוע שעבר (8-7 בנובמבר) הצטרפתי לאירועי 'לימוד' שנערכו בלבוב שבאוקראינה. 'לימוד' הוא ארגון הפעיל בארצות חבר העמים. מאות פעילים בקהילות יהודיות מכל רחבי אוקראינה התכנסו לסוף שבוע של לימודים, הרצאות, סדנאות וחוויות משותפות. זה היה אירוע מרגש ומלהיב, והאורחים המעטים שבאו מהארץ – ההיסטוריונית והסופרת פרופסור פניה עוז-זלצברגר מאוניברסיטת חיפה ואנוכי, ועמנו גם קומץ עיתונאים ואנשי תקשורת – התבוננו במחזה בהשתאות ובהערכה למארגנים שעושים את הכל בהתנדבות.

ובנוסף, מזג האוויר הסתווי בלבוב היה נפלא והזכיר תיאורים ספרותיים של שלכת מזרח-אירופית. קור נעים, עלים נושרים באיטיות וצבעים מרהיבים.


פארק בלבוב (צילום: דוד אסף)

ביום ראשון בבוקר יצאה חבורת הישראלים הקטנה מלבוב בדרכה לרובְנה.

ברוֹבְנה, יש להודות על האמת, גרו אישים מפורסמים הרבה יותר מפניה מוסמן. המגיד דב בער ממֶזְריץ', תלמידו הגדול של הבעש"ט, גר בה פרקי זמן שונים וגם בשנה האחרונה לחייו (1772); החזנים זיידל רוֹבְנר והאחים שמחה ודוד קוסֶביצקי שעברו לפני התיבה בבתי כנסיותיה; אפילו דן בן-אמוץ, נולד בה ב-1923, בשם שניסה להסתיר כל חייו  – מוּסיה תהלימזאָגר; ולהבדיל, לחיים ארוכים, גם אברהם יבין, המתרגם והעורך הנפלא של 'ספרייה לעם'.

אבל לפניה מוסמן, שבשנת 1938 נישאה בירושלים לד"ר יהודה אריה קלוזנר ובשנת 1952 שלחה יד בנפשה, היה בן כשרוני שקוראים לו עמוס עוז, והוא – לא המגיד ממזריץ' ולא דן בן-אמוץ – היה זה שתיאר את העיירה, את הבית שבו גדלו אמו והוריה, את בית הספר שאליו הלכו היא ואחיותיה, ואת גיא ההריגה שבו נרצחו יהודי רובנה והסביבה בשואה.

אמנם, רובנה תופסת רק חלק קטן ב'סיפור על אהבה וחושך', אך הגעגועים וההתרפקות שנמסכים בתיאורי העיר, כפי שרשם אותם עוז מפי דודתו סוניה, בעלת הזיכרון החד והמחודד, ומתוך ספרים שקרא, נוגעים בלב כל קורא וצובטים את לבו.

נסענו אפוא להשתתף בשורה של אירועים חגיגיים הקשורים ברובנה, כפי שהונצחה ב'סיפור על אהבה וחושך'. רק טבעי היה שפניה, בתו הבכורה של עמוס עוז, שגם נושאת את שם אמו, תעמוד במרכז האירועים, ואכן, על אף המתח, ההתרגשות וסערת הנפש המובנים מאליהם, היא מילאה את תפקידה בכבוד, באיפוק ובצניעות מעוררי השראה.

ביום ראשון בערב קיבלו את פנינו כמה עשרות מיהודי רובנה במרכז 'חסד' שהוא מעין מתנ"ס קהילתי, במימונן של הג'וינט וועדת התיבעות, ובניצוחו של גנאדי פריירמן, קצין בדימוס של הצבא האדום והיום ראש הקהילה היהודית ברובנה. תערוכה צנועה של ספרי עמוס עוז נפרסה על פני שולחן קטן ומקהלה חמודה של ילדים ואמהות שרו לכבודנו שירים שאצלנו כבר מזמן לא שרים – 'הבה נגילה', 'הבאנו שלום עליכם', 'כחול ולבן', 'שלום חברים' – ואילו כאן הם ריגשו את כולנו.


צילומים: דוד אסף

לאחר הברכות ודברי התודה התקיים דו-שיח בין פניה לביני, על היחסים בין ספרות, היסטוריה וזיכרון בכלל ועל 'סיפור על אהבה וחושך' בפרט.

'האם יכול ההיסטוריון להשתמש בתיאורים ספרותיים, כמו תיאורי רובנה שבספר?', התרסתי, 'והלא אפילו בפרט טריוויאלי, כמו מספר הבית שבו גרה אמו, טעה עמוס עוז. הנה, בספר כתוב שהיא גרה ברחוב דובינסקה 14 (עמ' 180), ואנו יודעים בבירור שהיא גרה במספר 31! ובוודאי אין זה מקרה, שעוז בחר לקרוא לספרו "סיפור", כדי להדגיש את היותו סופר ולא היסטוריון, ולהזהיר את אלה שמנסים לחפש את הטקסט על קרקע המציאות, כי אַל להם לעשות זאת'.

ועל כך השיבה פניה, כי 'ראשית, אבא לא טעה במספר הבית. מספרי הבתים פשוט שונו לאחר שמשפחת מוסמן עזבה אותו, והבית הוא אותו הבית. הדודה סוניה, שהיא המקור העיקרי למידע שהובא בספר, ושאותה גם היכרתי היטב, הייתה בעלת זיכרון יוצא מן הכלל, צלולה ובהירה. כשאמי ביקרה ברובנה וניסתה לאתר את בית המשפחה, היא התקשרה בטלפון לסוניה, שעדיין הייתה אז בחיים, והיא תיארה לה באופן מדויק את המקום ומה רואים מכל זווית. ושנית, אכן אין לו לסופר יומרה להפוך את ספרו למקור היסטורי. וכיוון שהוא ידע מראש שהשאלה תישאל, הוא דן בה בפירוש באחד הפרקים הראשונים בספר (עמ' 40-36), שם הוא קצת לועג ל"קורא הרע", שמחפש את העובדות מאחורי הסיפור'.
ואתה, אל תשאל: מה, אלה ממש עובדות? וזה מה שהולך אצל המחבר הזה? שאל את עצמך, על אודות עצמך. ואת התשובה תוכל לשמור לעצמך (עמ' 40).

צילום: אלי מנדלבאום

ודיברנו גם על הדמיון בין פרקי רובנה לבין בוצ'אץ' שמיוצגת ב'עיר ומלואה' של עגנון, ועל הצהרתו של עוז, כי למרות שהוא מנסה כל חייו לברוח מצלו של עגנון, הוא לא בטוח שהצליח בכך, ו'עדיין מה שלמדתי מעגנון ודאי מהדהד לא מעט בספרים שכתבתי' (עמ' 96).

והתייחסנו גם לבית הספר 'תרבות', שחינך את תלמידיו בעברית לציונות ולעלייה, והציל בכך מאות תלמידים שיצאו מפולין בזמן. פניה מוסמן, אמו של עמוס וסבתה של פניה, עלתה לארץ ישראל ב-1934, בדיוק לפני שמונים שנה...

צילום: אלי מנדלבאום

למחרת, יום שני (10 בנובמבר) ביקרנו בשלושה אתרים הקשורים בתולדות יהודי רובנה וב'סיפור על אהבה וחושך'.

א. יער סוֹסֶנְקי (Sosenki)

אבני הזיכרון לנרצחים ביער סוסנקי (מקור: Wirtualny Sztetl)

באנציקלופדיה של השואה (1990, עמ' 1125) מסופר כי ביער האורנים הפסטורלי הזה, כשישה ק"מ ממזרח לעיר, נרצחו ביריות, לתוך בורות שהוכנו מראש, כ-21,000 יהודים, כ-80 אחוזים מיהודי רובנה.

זה היה בימים י"ז-י"ח בחשון תש"ב; 8-7 בנובמבר 1941. השבוע לפני 73 שנים.

כך תיאר עמוס עוז את הרצח המזעזע, כפי שהובא לידיעת אמו:


ביוני 1944, לאחר ששוחררה רובנה בידי הצבא האדום, הקימו קומץ הניצולים אנדרטה צנועה על קבר האחים הענקי הזה. כך סיפר אברהם לידובסקי, פרטיזן בן רובנה, שהשתתף באותו טקס (רובנה: ספר זכרון, תל אביב 1956, עמ' 562-561):




בשנות התשעים, זמן לא רב לאחר שקיבלה אוקראינה את עצמאותה (1991), התארגנו יהודי רובנה והחלו בהקמת אתר זיכרון מחודש ביער.

בנוף העגמומי ומתחת לשמים הריקים הוקמה אנדרטת הנצחה על פני שטח עצום, וככל הידוע לי היא אכן הגדולה מסוגה בכל אוקראינה. סביב הבקעה שנכרתה כאן פוזרו לוחות שיש ועליהם נחקקו אלפי שמות של יהודי רובנה שידוע כי נרצחו במקום. למרבית הצער, וככל הנראה בשל שימוש בחומרי גלם באיכות ירודה, רוב השמות דהו ואינם ניתנים לקריאה. אבל המקום עצמו מרשים ביותר ומעורר יראה.

פניה קוראת מתוך 'סיפור על אהבה וחושך' באתר הזיכרון ביער סוסנקי.
מימין לשמאל: חיים צ'סלר מייסד 'לימוד FSU', פניה עוז-זלצברגר, נועה (אולגה) לביא (צילום: דוד אסף)

'רואים עולם' – יעקב אחימאיר מכין כתבה (צילום: דוד אסף)

והנה סרטון קצר שמסכם את הביקור:



בפרקים הבאים:

ב. ביקור בגימנסיה 'תרבות';

ג. הבית ברחוב דובינסקה.


15 תגובות:

  1. ספרו של עוז על כ600 עמודיו חוזר פעמים רבות על דברים שכתב קודם לכן, ולכן גם עליו אפשר בהחלט לומר: "נו, אפשר היה לקצר קצת (או הרבה), ולא רק שלא היה קורה כלום, זה גם היה מיטיב עם הספר. למי כבר יש כוח לקרוא כל כך הרבה...". ניכר שחלקים מספרו נכתבו ע"י עוז בסערת רגשות, ולכן קיימות החזרות המרובות, אעפ"כ בהחלט אני מסכים איתך כי 'סיפור על אהבה וחושך' הוא מן הספרים הנדירים הללו, שלא רק שלא היה מקום לקצרו, אלא שהקורא, שמסיים, מבקש עוד ועוד...", כמו גם עם האמירה שלדעתך זה הספר הטוב ביותר שלו.

    השבמחק
  2. תודה על הכתבה המרתקת, המחברת בין הספר הנדיר והמצוין הזה לבין ההיסטוריה ותפקידה של הספרות בחיבור בין עבר להווה.

    השבמחק
  3. כבת לילידת רובנה אני מודה לך מאד על הכתבה המרגשת ומחכה להמשך. ואולי פרט קטן שזכור לי מסיפורי אמי על רובנה: "היינו הולכים לישון כחלק מפולין, בלילה היתה אנדרלמוסיה (קרי:מלחמה) ובבקר התעוררנו ברוסיה. עברו מספר שבועות ושוב בלילה אנדרלמוסיה והתעוררנו בגרמניה. וכך חוזר חלילה. תמיד זכורות לי המלחמות" זאת הסיבה שאמי אף פעם לא רצתה לחזור ולראות את מקום הולדתה כפי שהיא כינתה זאת: "בור שחור"

    השבמחק
  4. תשובות
    1. דוגמא לשגיאה (או חירותו של הסופר) האי ציון הירצחו של ד"ר יששכר רייס ביער סוסנקי, כשידוע שהוא נפטר מטיפוס בגטו לבוב שנה מאוחר יותר.

      מחק
  5. הרשימה על רובנה מרגשת . "סיפור על אהבה וחושך" הוא מופת של אוטוביוגרפיה ספרותית. זהו אולי הספר הטוב ביותר בסוגה זו שקראתי מעודי ולפי טעמי גם הטוב בספריו של עוז. הספר הזה עורר בי תשוקות מנוגדות: מחד, לא להניח אותו מידי אף לרגע, כאילו היה ספר מתח משובח. מאידך, לקרוא אותו לאט לאט, כדי שלא ייגמר לי. מהר מדיי. שילבתי את שתי התשוקות בכך שקראתי אותו בשקיקה, אך האטתי את הקצב בכך שקראתי כךל קטע לפחות פעמיים לפני שהמשכתי לקטע הבא. בסופו של דבר, כשהגעתי לעמוד האחרון, פתחתי מחדש את העמוד הראשון... תודה דוד, אני מחכה בקוצר רוח להמשך הרשמים מרובנה.

    השבמחק
  6. רק היום כתבתי בפייסבוק שאני מזהה מהו ספר טוב לגבי, כאשר מיד לאחר שסיימתי אותו אני חוזרת וקוראת בו שוב. אל "סיפור על אהבה וחושך" חזרתי פעמים רבות, כי מבחינתי: הפוך בו והפוך בו דכולא בו. אני מסכימה בהחלט עם התרשמותו של דוד אסף; זהו בעיני הספר הטוב ביותר שכתב. ואם גם יבואו אחרים ויבקשו לעטור בכתר זה ספרים אחרים וטובים מאוד מיצירותיו של עוז, עדיין אחזור ואטען שסיפור על אהבה וחושך הוא הספר שהכי נכתב מאהבה - אהבתו של הסופר. אהבתו לאמו, למשפחתו, לעמו, לתרבותו ולשורשיו. והקורא מחזיר לו אהבה אחת אפיים.

    השבמחק
  7. עלי כהן, קופנהגן15 בנובמבר 2014 בשעה 0:41

    אני מצפה בקוצר רוח להופעת חומר דומה ל'סיפורים על רובנה' ב"סיפור על אהבה וחשך" אבל תוך שינוי הכיוון לעבר ירושלים עירנו כי אין לשכוח שספרו המוצלח של עמוס עוז עוסק בעיקר ובמידה רבה על ירושלים עיר מולדתו של עמוס עוז . יש לי הרגשה שדוד אסף כבר פוזל לכיוון שאני מציע ועוסק באיסוף החומר המתאים בכשרון ובחן השמור ל"עונ"ש" . ניחוש פראי : כאשר חומר מן הסוג הזה יופיע הוא יזכה ל'קבלת פנים" נלהבת מאוהדי ה"עונש שבת" ומבול (ללא תקדים?!?) של תגובות לעניין.

    השבמחק
  8. לא נכנסת לדיון על עמוס עוז ויצירתו בכלל. הרשימה הזאת מעניקה לי מבט על רובנה שאיננה עוד, מזמן איננה, ולא תהיה. מבט אחד, כאילו מן הצד, על השואה: יהודי רובנה שנרצחו הם כמספר התושבים בערד... והילדים של רובנה... תודה, דוד אסף, על אלומת האור מהזרקור שלך. רובנה, כמו שלמדתי פעם ממילון רוסי-אנגלי, פירושו שטוח. האם היא אכן שטוחה? דבריו של אליעזר לידובסקי, אחד הפרטיזנים שהיה, אם אני לא טועה, בקבוצה של אבא קובנר של "חטיבת מזרח אירופה" שהתקבצה אחרי השחרור על ידי הצבא האדום, בסוף המלחמה, הם קינה על יהודי רובנה. איפה היו הרוסים תושבי רובנה בימי הרצח ההם? לידובסקי היה אחד הפרטיזנים שידע על בשרו את תוצאות האנטישמיות שהיתה נחלתם של רבים מבין הפרטיזנים הסובייטים.

    השבמחק
  9. אני מצרפת את קולי לאומרים שזהו אחד מספריו הטובים ביותר של עמוס עוז. אישית אני מאוד בעד ביוגרפיות, ויותר מזה אוטוביוגרפיות של סופרים. הביוגרפיה מרתקת באשר היא חושפת את האנשים, את המקומות ואת האירועים שמהווים מקורות לאישיותו המורכבת של הכותב, למחשבותיו, לרגשותיו ולתחושותיו.

    השבמחק
  10. צילום של אבי , ינקל רוזין ז"ל. נעשה ברובנו פולין בשנן ה-20 של המאה ה-20. בתמונה ישה (אבא שלי) יושב לידו סבתי זלטה, אותה לא ראיתי מעולם, ושאר בני המשפחה אחיותיה חנה ופרדל, דוד ולול, ובת דודה סוניה היפה. כולם פרט לאבי נרצחו בידי הנאצים בנובמבר 1941 ביער סוסנקי שליד העיר רובנו, יחד עם שאר יהודי העיר.
    http://youtu.be/JjGJFRTiVCs

    השבמחק
  11. גם בעיני זה ספרו הטוב ביותר של עמוס עוז. נדמה שמי שילדותם כה סוערת (וקשה?) רק הם יכולים להוציא מתחת ידם מלאכת מחשבת של יצירה סיפורית-אוטוביוגרפית. פוסט זה גורם לי רצון רב לבקר באותו חבל ארץ, אפרורי ועצוב, שהוא בית היוצר של כל הרבה ממה שאנחנו כאן, כיום. מחכה להמשך

    השבמחק
  12. הפוסט ריגש אותי עד דמעות. משפחתי מצד אבי ינקל רוזין נרצחה ביער סוסנקי, ואילו אני נולדתי בלבוב...

    מצורף קישור לסרטון שהוא שיחזור (פיגום) זיכרון ילדות של אבי, שלא נותרו לו תמונות מלפני המלחמה. במקרה מצאתי אחת אצל קרובי משפחה רחוקים שעלו בשנות ה-30 ארצה והתכתבו עם המשפחה ברובנו.

    https://www.youtube.com/watch?v=JjGJFRTiVCs

    השבמחק
  13. קראתי את הספר בשקיקה רבה וכשהגעתי לפרק העוסק ברובנו נעתקה נשימתי - הלא את הספורים האלה שמעתי מאמי שנולדה ברובנו והתחנכה בגימנסיה "תרבות". סבי , יעקב פישמן, היה יערן ובעל חנות נעלים ולדברי אמי איש אמיד. הוא התאלמן מאשתו הראשונה ונשאר עם 4 יתומים. על מנת לדאוג להם התחתן עם סבתי ברכה (שעל שמה אני קרויה) ונולדו לשניים שתי בנות חיה ויפה (היא אמי), סבתי נפטרה אף היא מדלקת ראות ואז נשא סבי לאשה את בת הדוד. הטרגדיה המשפחתית שפקדה את סבי ו-9 הילדים דחפה את סבי לשלוח כמה מילדיו מחוץ לרובנו. הוא שלח שניים לארגנטינה ושתיים ל"פלשתינה" - את דודתי חיה ואת אמי יפה ואילו אחד הבנים גויס לשורות הצבא הרוסי. אמי שהתגעגעה מאד למשפחתה שנשארה מרחוק היתה אוספת מידע מכל ניצול שהיה מגיע לנמל חיפה ומחפש את אנשי רובנו - וכך למדה אמי שמשפחתה שנארה מאחור נרצחה ביער סוסנקי. המידע הועבר באידיש ובפולנית "כדי שהילדה לא תבין" - אבל מתוך שאינו לשמו בא לשמו - למדתי את שתי השפות. המון תודה על המאמר שפןרסם

    השבמחק

הזינו את תגובתכם בחלון התגובות. אחר כך פתחו את הלשונית "הגב כ:", לחצו על "שם / כתובת אתר' ורשמו את שמכם (אין צורך למלא את 'כתובת אתר'). נא רשמו שם אמיתי (מה יש להסתיר?) או כינוי, והימנעו, ככל שניתן, מ'אנונימי'. לבקשה 'הוכח שאינך רובוט' הקליקו על העיגול – זהו.

מגיבים שאינם מצליחים להעלות את תגובתם מוזמנים לכתוב אליי ישירות ואני אפרסם את דבריהם.

תגובות שאינן מכבדות את בעליהן ואינן תורמות לדיון – תוסרנה.