ברוך הבא: העיר ששוסעה לה יחדיו

כתב וצילם ברוך גיאן

הביטוי 'ירושלים מדממת' כבר הפך לקלישאה חבוטה. אבל האמת היא שאנו, הירושלמים, חווים בימים אלו שוב את אווירת החשש, חשדנות וחוסר הביטחון. ידענו ימים כאלה בעבר, אך הפחד נותר כשהיה.

אני ממשיך לצאת לרחובות העיר, כהרגלי מזה עשרות שנים, רק קובע מחדש את 'גיאוגרפית הפחד' שלי. לרובע המוסלמי לא אכנס בימים אלו וגם לא אעלה להר הזיתים. כדי לחוש את העיר השסועה יצאתי אל מה שכונה פעם 'שטח ההפקר' או 'הקו העירוני' – אזור שער מנדלבאום, 'קו התפר' ההיסטורי בין ירושלים המערבית למזרחית. 

אמנם, הגבול בלתי נראה, אך למעשה הוא מסומן בבירור באמצעות קו הרכבת הקלה העובר לאורך דרך בר-לב (כביש מספר 1). בצד המערבי של הכביש שוכן הגוש השוקק של שכונות שמואל הנביא, מאה שערים ובנותיהן; בצד המזרחי רחוב סנט ג'ורג', על המבנים העתיקים והיפים שבו, שהפעם החלטתי לוותר על ביקור בהם. 



בלב ההתרחשות הסואנת הזו, ברחוב סנט ג'ורג' וסמוך למלון 'לאונרדו', ניצב עד היום בניין נאה בבעלות ארמנית, שדגל האו"ם מתנוסס בראשו ויד הזמן כמו לא נגעה בו. בניין זה שימש בעבר את ועדת שביתת הנשק הישראלית-ירדנית בין השנים 1967-1948. 



הגבול שעבר כאן וחילק את העיר עד מלחמת ששת הימים הותיר 'תחנות זיכרון', ואלה ממשיכות להזכיר למי שעינו פקוחה את הימים שבהם היו כאן גדרות וחומות.

בסמוך לבית שביתת הנשק עמד בית משפחת מנדלבאום, שהוקם בשלהי המאה ה-19 על ידי חסיד קרלין ושמו שמחה מנדלבאום. הבית המקורי פוצץ כבר ב-1948 על ידי הירדנים, ושרידיו נמחקו אחרי 1967 בידי הישראלים. אף על פי כן, האזור עצמו ממשיך להיקרא עד היום על שם אותה משפחה. בין שביתת הנשק שלאחרי מלחמת העצמאות ועד מלחמת ששת הימים התפרסם מעבר מנדלבאום בהיותו שער הכניסה והיציאה בינינו לבין ממלכת ירדן. מכאן גם יצאו השיירות הדו-שבועיות להר הצופים הנצור.  

נזירה יוצאת מנקודת המשטרה שכונתה 'מעבר מנדלבאום' בדרכה לעיר העתיקה, 1965 (מקור: ויקיפדיה)

אז: 'ברוכים הבאים לישראל' – נקודת המשטרה 'מעבר מנדלבאום' לפני מלחמת ששת הימים

הסככה שבצילום הישן כבר אינה קיימת אבל הבניין הדו-קומתי בעל גג הרעפים, ששימש נקודת המעבר בין שתי המדינות, עדיין עומד במקומו, אף כי הוגבה בשתי קומות נוספות. בקומת הקרקע שוכנים היום ישיבה ובית כנסת – חוט של חסד', שמנהל הרב שלום ארוש, והם מאוכלסים ברובם בחוזרים בתשובה הנמנים על חסידי ברסלב.

היום: בית כנסת של חסידי ברסלב, רחוב שמואל הנביא 13

עמדתי דקות ארוכות מול הבניין וצפיתי בחזית היפה והבולטת, שנותרה כמעט כשהייתה, ודמיינתי את הדיפלומטים ואנשי הדת שחצו כאן את הגבול. ירדן ההאשמית הייתה מדינה אויבת אך 'גשרים פתוחים' היו כבר אז.

רוכל ערבי חצה את הכביש ועל גבו שקים. בבניין סמוך עבדו שני פועלים ערבים, ונדמה היה לי שרבים מחבריהם לא הגיעו לעבודתם בימים מתוחים אלה.

יצאתי אל תחנת הרכבת הקלה הסמוכה, ובה בלטה בכיעורה קוביית בטון מזוין. בימים האחרונים הונחו קוביות כאלה (בֶּטוֹנָדוֹת) בתחנות הרכבת הקלה בעקבות פיגועי הדריסה.

חסידי ברסלב מן הישיבה הסמוכה צבעו באדום דמות 'סמיילי' של חסיד ברסלב בעל כיפה מצויצת, והוסיפו את הכתובת 'אל תירא ישראל'. אני מודה כי לרגע, מרחוק, חשבתי שכתוב שם 'אל תירא ישמעאל'. במחשבה שנייה, למה לא? לשני הצדדים בסכסוך יש סיבות טובות לפחד אלה מאלה, ושני הצדדים צריכים להירגע קצת. כשצילמתי התקרב אלי מאבטח מודאג וביקש ממני תעודה מזהה. כבר זמן רב לא התבקשתי למסור תעודת זהות לשוטר, וכנראה שבימים טרופים אלה גם צילום של תחנת רכבת מעורר חשד.



בתחנה עצמה עמדו כמה תיירים שהתקשו לרכוש כרטיסים במכשירים האוטומטיים, בצד ישב צעיר חרדי שהתפלל בדבקות.

ממול תחנת הרכבת נמצא עוד 'אתר זיכרון'. זו 'עמדת בית תורג'מן', שמאז שנת 1999 הוא מארח את 'מוזיאון על התפר', שיזם ומנהל רפי אתגר. בכניסה למוזיאון הוצב פוסטר ענק של טוני בליר, ראש ממשלת בריטניה לשעבר והיום שליח האיחוד האירופי למזרח התיכון (שמרבה ללון במלון 'אמריקן קולוני' הסמוך), מצלם את עצמו ב'סלפי' מדליק (תרתי משמע).

התבוננתי מערבה לכיוון שכונת מוסררה וראיתי את הבניין האפור, הידוע כ'שיכון המפונים'. בנין ארוך ומכוער, מאלה המכונים 'שיכוני רכבת', עם חלונות קטנים ללא מרפסות ובגג חרכי ירי. בנין זה התאים למציאות הסְפַר הירושלמי שבה בנו אותו, אי שם בשלהי שנות החמישים.



סיימתי את הסיור הקצר בחצר בית תורג'מן נוכח יצירת אמנות מטלטלת שפיסל האמן הצרפתי-האלג'ירי ג'מאל קוקן בשנת 2009. זו קוביית בטון מבוקעת – מזכירה קצת את הבטונדות שפוזרו לא מכבר ליד תחנות הרכבת הקלה – ועליה  כתובת באנגלית: WE – אנחנו. 

לימים טובים יותר נייחל.

מקורות

אסף זלצר ויורם תמיר, 'מבית מגורים למתחם מעבר גבול': סיפורו של מעבר מנדלבאום', עת-מול, 187 (מאי 2006), עמ' 32-29.

*

'מנדלבאום, קח אותי אל המסע'

מאת דוד אסף

אי אפשר לכתוב על מעבר מנדלבאום בלי להזכיר את להיט הרוק ההיסטרי של הזמרת עדנה גורן, שנקרא 'מנדלבאום'. השיר נכתב על ידי יורם טהרלב והולחן בידי יוחנן זראי, אך מי שיחפש במילותיו את מעבר מנדלבאום לא ימצאם:

אז מיהו ה'מנדלבאום' הזה ומה הקשר בינו לבין 'רקטה אדומה' ו'קח אותי לירח'?

ובכן, יורם טהרלב כתב את השיר עבור סרטו הנשכח של יעקב יגר, 'האם תל אביב בוערת? 60 שעות לסואץ'. הסרט צולם בשנת 1967 ויצא לאקרנים זמן לא רב לאחר מלחמת ששת הימים. השיר היה חלק מפס הקול של הסרט.

מקור: בתי קולנוע של פעם

מלכתחילה חשב טהרלב על יורי גגארין, הקוסמונאוט הרוסי המפורסם, שבשנת 1961 היה האדם הראשון בהיסטוריה שהקיף את כדור הארץ בחללית מאויישת ('ווסטוק'). גגארין יפה התואר, בעל החיוך הכובש והשיניים הצחורות, הפך אז לגיבור עולמי.

אבל – מספר טהרלב באתר האינטרנט שלו – בדרך מגגארין לתל-אביב הבוערת קרה משהו משונה:

כשנתבקשתי לכתוב שיר לסרט "האם תל אביב בוערת?", גמלה בלבי ההחלטה לכתוב לזמרת עדנה גורן שיר אהבה לוהט לאסטרונאוט הרוסי. לפני ההקלטה הסכימו ביניהם המפיקים, מסיבה שאינה ברורה לי (ובלא ידיעתי), להכניס במקום גגארין את השם מנדלבאום, שהזכיר לאוזן הישראלית את 'מעבר מנדלבאום', השער שבו עברו מירושלים העברית לירושלים הירדנית. כתוצאה מזה, הסרט ממש לא הלך...

ולסיום, הנה עדנה גורן משחזרת את השיר במופע פרטי מלהיב, בשנת 2005, בביתה של הזמרת המנוחה יפה ירקוני.

יֶה יֶה יֶה!

בעלי התוספות

ד"ר דותן גורן שלח גזיר עיתון, שמלמד כי ב-1959 ניסתה ועדת השמות העירונית בירושלים לשנות את שמו של מעבר מנדלבאום ולקרוא לו 'מעבר שמעון הצדיק'. השינוי, כידוע, לא תפס...

חרות, 16 בפברואר 1959