יום שלישי, 25 בנובמבר 2014

ברוך הבא: העיר ששוסעה לה יחדיו




כתב וצילם ברוך גיאן


הביטוי 'ירושלים מדממת' כבר הפך לקלישאה חבוטה. אבל האמת היא שאנו, הירושלמים, חווים בימים אלו שוב את אווירת החשש, חשדנות וחוסר הביטחון. ידענו ימים כאלה בעבר, אך הפחד נותר כשהיה.

אני ממשיך לצאת לרחובות העיר, כהרגלי מזה עשרות שנים, רק קובע מחדש את 'גיאוגרפית הפחד' שלי. לרובע המוסלמי לא אכנס בימים אלו וגם לא אעלה להר הזיתים. כדי לחוש את העיר השסועה יצאתי אל מה שכונה פעם 'שטח ההפקר' או 'הקו העירוני' – אזור שער מנדלבאום, 'קו התפר' ההיסטורי בין ירושלים המערבית למזרחית. 

אמנם, הגבול בלתי נראה, אך למעשה הוא מסומן בבירור באמצעות קו הרכבת הקלה העובר לאורך דרך בר-לב (כביש מספר 1). בצד המערבי של הכביש שוכן הגוש השוקק של שכונות שמואל הנביא, מאה שערים ובנותיהן; בצד המזרחי רחוב סנט ג'ורג', על המבנים העתיקים והיפים שבו, שהפעם החלטתי לוותר על ביקור בהם. 



בלב ההתרחשות הסואנת הזו, ברחוב סנט ג'ורג' וסמוך למלון 'לאונרדו', ניצב עד היום בניין נאה בבעלות ארמנית, שדגל האו"ם מתנוסס בראשו ויד הזמן כמו לא נגעה בו. בניין זה שימש בעבר את ועדת שביתת הנשק הישראלית-ירדנית בין השנים 1967-1948. 



הגבול שעבר כאן וחילק את העיר עד מלחמת ששת הימים הותיר 'תחנות זיכרון', ואלה ממשיכות להזכיר למי שעינו פקוחה את הימים שבהם היו כאן גדרות וחומות.

בסמוך לבית שביתת הנשק עמד בית משפחת מנדלבאום, שהוקם בשלהי המאה ה-19 על ידי חסיד קרלין ושמו שמחה מנדלבאום. הבית המקורי פוצץ כבר ב-1948 על ידי הירדנים, ושרידיו נמחקו אחרי 1967 בידי הישראלים. אף על פי כן, האזור עצמו ממשיך להיקרא עד היום על שם אותה משפחה. בין שביתת הנשק שלאחרי מלחמת העצמאות ועד מלחמת ששת הימים התפרסם מעבר מנדלבאום בהיותו שער הכניסה והיציאה בינינו לבין ממלכת ירדן. מכאן גם יצאו השיירות הדו-שבועיות להר הצופים הנצור.  

נזירה יוצאת מנקודת המשטרה שכונתה 'מעבר מנדלבאום' בדרכה לעיר העתיקה, 1965 (מקור: ויקיפדיה)
אז: 'ברוכים הבאים לישראל' – נקודת המשטרה 'מעבר מנדלבאום' לפני מלחמת ששת הימים

הסככה שבצילום הישן כבר אינה קיימת אבל הבניין הדו-קומתי בעל גג הרעפים, ששימש נקודת המעבר בין שתי המדינות, עדיין עומד במקומו, אף כי הוגבה בשתי קומות נוספות. בקומת הקרקע שוכנים היום ישיבה ובית כנסת – חוט של חסד', שמנהל הרב שלום ארוש, והם מאוכלסים ברובם בחוזרים בתשובה הנמנים על חסידי ברסלב.

היום: בית כנסת של חסידי ברסלב, רחוב שמואל הנביא 13

עמדתי דקות ארוכות מול הבניין וצפיתי בחזית היפה והבולטת, שנותרה כמעט כשהייתה, ודמיינתי את הדיפלומטים ואנשי הדת שחצו כאן את הגבול. ירדן ההאשמית הייתה מדינה אויבת אך 'גשרים פתוחים' היו כבר אז.



רוכל ערבי חצה את הכביש ועל גבו שקים. בבניין סמוך עבדו שני פועלים ערבים, ונדמה היה לי שרבים מחבריהם לא הגיעו לעבודתם בימים מתוחים אלה.



יצאתי אל תחנת הרכבת הקלה הסמוכה, ובה בלטה בכיעורה קוביית בטון מזוין. בימים האחרונים הונחו קוביות כאלה (בֶּטוֹנָדוֹת) בתחנות הרכבת הקלה בעקבות פיגועי הדריסה.

חסידי ברסלב מן הישיבה הסמוכה צבעו באדום דמות 'סמיילי' של חסיד ברסלב בעל כיפה מצויצת, והוסיפו את הכתובת 'אל תירא ישראל'. אני מודה כי לרגע, מרחוק, חשבתי שכתוב שם 'אל תירא ישמעאל'. במחשבה שנייה, למה לא? לשני הצדדים בסכסוך יש סיבות טובות לפחד אלה מאלה, ושני הצדדים צריכים להירגע קצת. כשצילמתי התקרב אלי מאבטח מודאג וביקש ממני תעודה מזהה. כבר זמן רב לא התבקשתי למסור תעודת זהות לשוטר, וכנראה שבימים טרופים אלה גם צילום של תחנת רכבת מעורר חשד.



בתחנה עצמה עמדו כמה תיירים שהתקשו לרכוש כרטיסים במכשירים האוטומטיים, בצד ישב צעיר חרדי שהתפלל בדבקות.



ממול תחנת הרכבת נמצא עוד 'אתר זיכרון'. זו 'עמדת בית תורג'מן', שמאז שנת 1999 הוא מארח את 'מוזיאון על התפר', שיזם ומנהל רפי אתגר. בכניסה למוזיאון הוצב פוסטר ענק של טוני בליר, ראש ממשלת בריטניה לשעבר והיום שליח האיחוד האירופי למזרח התיכון (שמרבה ללון במלון 'אמריקן קולוני' הסמוך), מצלם את עצמו ב'סלפי' מדליק (תרתי משמע).



התבוננתי מערבה לכיוון שכונת מוסררה וראיתי את הבניין האפור, הידוע כ'שיכון המפונים'. בנין ארוך ומכוער, מאלה המכונים 'שיכוני רכבת', עם חלונות קטנים ללא מרפסות ובגג חרכי ירי. בנין זה התאים למציאות הסְפַר הירושלמי שבה בנו אותו, אי שם בשלהי שנות החמישים.



סיימתי את הסיור הקצר בחצר בית תורג'מן נוכח יצירת אמנות מטלטלת שפיסל האמן הצרפתי-האלג'ירי ג'מאל קוקן בשנת 2009. זו קוביית בטון מבוקעת מזכירה קצת את הבטונדות שפוזרו לא מכבר ליד תחנות הרכבת הקלה  ועליה  כתובת באנגלית: WE – אנחנו. 

לימים טובים יותר נייחל.


מקורות

אסף זלצר ויורם תמיר, 'מבית מגורים למתחם מעבר גבול': סיפורו של מעבר מנדלבאום', עת-מול, 187 (מאי 2006), עמ' 32-29.

*

'מנדלבאום, קח אותי אל המסע'

מאת דוד אסף


אי אפשר לכתוב על מעבר מנדלבאום בלי להזכיר את להיט הרוק ההיסטרי של הזמרת עדנה גורן, שנקרא 'מנדלבאום'. השיר נכתב על ידי יורם טהרלב והולחן בידי יוחנן זראי, אך מי שיחפש במילותיו את מעבר מנדלבאום לא ימצאם:




אז מיהו ה'מנדלבאום' הזה ומה הקשר בינו לבין 'רקטה אדומה' ו'קח אותי לירח'?

ובכן, יורם טהרלב כתב את השיר עבור סרטו הנשכח של יעקב יגר, 'האם תל אביב בוערת? 60 שעות לסואץ'. הסרט צולם בשנת 1967 ויצא לאקרנים זמן לא רב לאחר מלחמת ששת הימים. השיר היה חלק מפס הקול של הסרט.


מקור: בתי קולנוע של פעם

מלכתחילה חשב טהרלב על יורי גגארין, הקוסמונאוט הרוסי המפורסם, שבשנת 1961 היה האדם הראשון בהיסטוריה שהקיף את כדור הארץ בחללית מאויישת ('ווסטוק'). גגארין יפה התואר, בעל החיוך הכובש והשיניים הצחורות, הפך אז לגיבור עולמי.


אבל  מספר טהרלב באתר האינטרנט שלו  בדרך מגגארין לתל-אביב הבוערת קרה משהו משונה:
כשנתבקשתי לכתוב שיר לסרט "האם תל אביב בוערת?", גמלה בלבי ההחלטה לכתוב לזמרת עדנה גורן שיר אהבה לוהט לאסטרונאוט הרוסי. לפני ההקלטה הסכימו ביניהם המפיקים, מסיבה שאינה ברורה לי (ובלא ידיעתי), להכניס במקום גגארין את השם מנדלבאום, שהזכיר לאוזן הישראלית את 'מעבר מנדלבאום', השער שבו עברו מירושלים העברית לירושלים הירדנית. כתוצאה מזה, הסרט ממש לא הלך...
ולסיום, הנה עדנה גורן משחזרת את השיר במופע פרטי מלהיב, בשנת 2005, בביתה של הזמרת המנוחה יפה ירקוני.

יֶה יֶה יֶה!



בעלי התוספות

ד"ר דותן גורן שלח גזיר עיתון, שמלמד כי ב-1959 ניסתה ועדת השמות העירונית בירושלים לשנות את שמו של מעבר מנדלבאום ולקרוא לו 'מעבר שמעון הצדיק'. השינוי, כידוע, לא תפס...

חרות, 16 בפברואר 1959

13 תגובות:

  1. אני חושב שהכוונה ב WE היא גם הקרע בין West ל East בירושלים? תודה על רשימה נהדרת כתמיד.

    השבמחק
    תשובות
    1. ראובן פרנקנשטיין, אוניברסיטת פרייבורגיום שישי, 28 נובמבר, 2014

      ברור, הכוונה של האמן הייתה זאת וגם זאת, הקרע שנוצר ב"אנחנו" בינינו והחציצה בין מזרח ומערב
      ועל זאת אמר המשורר רודיארד קיפלינג:
      Oh, East is East, and West is West, and never the twain shall meet
      חזות קשה, או בדימוי אחר של ברט ברכט: אפשר אומנם לקשור את החבל שוב אבל הוא קרוע.

      מחק
  2. הצילומים והכתיבה של ברוך גיאן ממש פנטסטיים. השלט הסדוק של רחוב שבטי ישראל בתחילת הפוסט (ומבלי עדיין להגיד מילה על הסטיקר שדבוק אליו) וקוביית האבן השסועה של האומן ג'מאל קוקן בסוף הפוסט - מעבירים את אותו מסר. יישר כח ברוך גיאן.

    השבמחק
  3. במשך שבועות לאחר טיסתו של יורי גגארין הרבו להשמיע ברדיו שיר בבצוע להקה יוגוסלבית שאת מילותיו לא הבנתי, אבל פזמונו נהיר לכל:
    יורי גגארין
    יורי גגארין
    יורי, יורי גא-גארין
    שימו נא לב ששמו של רחוב שבטי ישראל כפי שנכתב בערבית הוא בתעתיק עברי "שפתי ישראל". וישראל מצייתת ושופתת.

    השבמחק
  4. בהמשך לסוף ההערה של אבישי - התעתיק הערבי של שבטי ישראל מדוייק. יש שלוש נקודות מעל האות הערבית פה ולכן היא נהגית כ V ולא כ F
    משה

    השבמחק
  5. חבל שהצלם המצויין גיאן הופך את פחדיו האישיים לנחלת הכלל. בשבוע שעבר חזרתי משיטוט בהר הזיתים שגיאן ירא ממנו; אחר-כך הלכתי לקנות קרמיקה ב"צד השני" של הרכבת הקלה שגיאן הגדיר כגבול הפחד; ואמש חזרתי מלב הרובע המוסלימי שם אני קונה מפעם לפעם צנוברים ("פיניונס") בחנות תבלינים מצויינת של חמסניק מזוקן. הפחד הוא נחלתם של אלה שלא יודעים את המציאות בשטח. במלחמת ששת הימים נלחמתי במעבר מנדלבואום שגיאן סיקר , היתה לי יד בחיסול עמדת"תוג'מן הירדנית" שעמדה במרחק 25 מטר במה שהיום מוזיאון קו התפר, ומאז אני יודע שלא אנחנו נפחד בירושלים.

    השבמחק
  6. כל הכבוד לאמיצים שלא יודעים פחד! אלא שלא כך הוא המצב בקרב ירושלמים שאני מכירה מקרוב. גם לדעתי לא ינצחו הקיצוניים שלהם, ולא אלה שלנו, ואי אפשר לומר שאין לנו כאלה משלנו. אבל, בינתיים - לא שמח, לא נעים ולא קל. גם מפחיד. הקובייה השסועה, הפסל של האמן קוקן שמופיעה כאן בסוף הרשימה שלך, ברוך גיאן, צובטת את הלב שלי. אני לא מהאמיצים, זה נכון...

    השבמחק
  7. ראובן פרנקנשטיין, אוניברסיטת פרייבורגיום שישי, 28 נובמבר, 2014

    לרשימתו היפה של ברוך גיאן אוכל להוסיף: מעבר מנדלבאום הוא כמובן לא מעבר הגבול היחידי שחצה ערים אם לא למעלה מזה. באי הנישואין של ישראל, קפריסין, יש שער דומה בעיר ניקוסיה.
    אבל יותר מכל מזכיר שער מנדלבאום את צ'ק פוינט צ'ארלי, שחילק עשרות שנים לא רק את העיר ברלין אלא גם את שני הגושים מערב ומזרח, והמוזיאון של מעבר מנדלבאום הוקם פחות או יותר במתכונת של המוזיאון של קו התפר בברלין.
    הרקדן וכוריאוגרף הירושלמי אמיר קולבן שעשה כמה שנים בתיאטרון של העיר פרייבורג הקדיש לשני המעברים האלה את יצירתו "צ'רלי מנדלבאום" ממש בימים אלה במרכז סוזן דלאל בתל אביב.
    שבת שלום עם עונ"ש

    השבמחק
  8. ענת פרלמוטר-שבויום שישי, 28 נובמבר, 2014

    תודה ברוך גיאן ודוד אסף, על שתי רשימות חשובות ומרגשות
    יישר כוח

    השבמחק
    תשובות
    1. טוני בליר, סלפי ואסונות
      ראה:
      http://www.dailysquib.co.uk/world/4695-tony-blair-brokers-deal-speak-philippines.html

      מחק
    2. למען הדורות הבאים, התמונה המקורית מ2005 עם טוני בלייר כחלוץ הסלפי:
      https://uk.news.yahoo.com/photos/cameron-clinton-and-pope-francis-unlikely-selfies-1384863352-slideshow/former-prime-minister-tony-blair-was-years-ahead-of-the-selfie-trend-here-he-is-pictured-in-2005-photo-1384862751880.html

      מחק
  9. עלי כהן, קופנהגןיום שישי, 05 דצמבר, 2014

    היה ברצוני לתרום תרומה קטנה לתגובות על ירושלים השסועה - ב-1962 יצאתי, כצלם עתונות בירושלים של אותם ימים, לשחר לפרנסה. ירושלים היתה שקטה יחסית באותם ימים ומחולקת. במסגרת זו הגעתי - כמובן- גם ל"מעבר מנדלבאום"(סליחה-"מעבר שמעון הצדיק") ובין הצילומים שצילמתי היה גם אחד בו רואים מ.צ. ישראלי וחייל לגיון ירדני בודקים מסמכי מעבר אצל אנשי דת שעברו מירושלים הישראלית לירושלים הירדנית (או להיפך---עברו שנים הרבה מאותם ימים אחרים ורחוקים). כתבתי כתבה שראתה אור ב"משמר לילדים" (28.8.1962) והצילום הזה היה אחד משניים. מאמצי לצרף את הצילום הזה לתגובות של עונ"ש עלו בתוהו ולא נותר לי אלא לתאר בכתב את מה שהצילום הראה.

    השבמחק

הזינו את תגובתכם בחלון התגובות. אחר כך פתחו את הלשונית 'הגב בתור:', לחצו על 'שם / כתובת אתר' ורשמו את שמכם (אין צורך למלא 'כתובת אתר'). נא רשמו שם אמיתי (מה יש להסתיר?) או כינוי, והימנעו, ככל שניתן, מ'אנונימי' אם לא הצלחתם להתגבר על הבעיה – רשמו את השם בתוך התגובה.
לבקשה 'הוכח שאינך רובוט' הקליקו על העיגול ואז 'פרסם' – זהו.
מגיבים שאינם מצליחים להעלות את תגובתם מוזמנים לכתוב אליי ישירות ואני אפרסם את דבריהם.
תגובות לפוסטים ישנים מועברות לאישור ולפיכך ייתכן שיהוי בפרסומן.
תגובות שאינן מכבדות את בעליהן ואינן תורמות לדיון – תוסרנה.