הרהורים על ספרוּת כתעודת זהות פרטית

ביוזמתו של פרופסור עירן דורפמן, ראש החוג לספרות באוניברסיטת תל אביב, נערך בסוף דצמבר 2019 כינוס בן יומיים תחת הכותרת: 'מהי ספרות?'. כל אחד מהדוברים התבקש להציג בעשר דקות תשובה תמציתית לשאלה הגדולה הזו. פרופסור אבנר הולצמן חזר לזיכרונות ילדותו ולשערים שנפתחו בפניו ודרכם נכנס לעולם הספרות העברית.

מאת אבנר הולצמן 

באביב 1968 פורסמה החוברת הראשונה של הספרות: רבעון למדע הספרות, כתב העת של החוג לתורת הספרות הכללית, שאך זה נוסד באוניברסיטת תל אביב. המילה הבולטת והחדשנית כאן, לפחות בהקשר הישראלי, הייתה 'מדע', ואכן היא הצריכה הסבר מפורט מצדו של העורך המייסד, בנימין הרושובסקי (הרשב), במאמר הפותח, ששמו 'על תחומי מדע הספרות'. הדחף המניע של המפעל, לדבריו, הוא 'הרצון להבין ולתאר – בשיטתיות, בדיוק, במיצוי, בדרך אינטלקטואלית – את התופעה המופלאה הקרויה ספרות'. 

אבל מהי 'ספרות'? ומהו 'מדע הספרות'? אם לפשט הסבר מורכב אומר זאת כך: הספרות הוצגה באותו מאמר כמכלול אסתטי אוטונומי בעל חוקיות פנימית, שיש לו שפה מושגית משלו והוא נחלק לענפים פנימיים, כמו פואטיקה היסטורית, פואטיקה תיאורית ואינטרפרטציה; ואילו סביב הליבה הזו מתקיימים תחומי עזר שאינם מגוף מהותו של האובייקט, כמו ביוגרפיה, פסיכולוגיה של יוצרים, רקע היסטורי ופילוסופי, אידאולוגיה, סוציולוגיה, טקסטולוגיה וכל כיוצא באלה. ברקע הדברים עמד מצד אחד הרצון ליישר קו עם השיח המחקרי הבינלאומי, בתקופה שבה נתנו עדיין את הטון אסכולות כמו פורמליזם, סטרוקטורליזם, ניו קריטיסיזם ופנומנולוגיה של הקריאה. מצד שני הייתה בהם התרסה, כמעט גלויה, נגד דרכי הלימוד והחקירה שנהגו עד אז בחוג לספרות עברית באוניברסיטה העברית בירושלים ובחוג הצעיר יותר בתל אביב. הלימוד בחוגים אלה לא הזניח כליל את הפואטיקה, אבל הדגיש את הספרות בקיומה ההיסטורי, עקב אחרי מסורותיה הפנימיות וקישר אותה לַתנועות הרוחניות שבקעו מן החיים היהודיים. 

בנימין הרשב, 2005 (ויקיפדיה)

הסכֶמה התיאורטית של הרושובסקי התממשה בפועל כבר במאמרים שפורסמו בחוברת הראשונה. אמנם, להלכה היה המנדט של כתב העת עיון בספרות של כל עם ולשון, אבל בפועל רוב המאמרים הוקדשו לעיונים בליבת הקאנון של הספרות העברית – הספרות היחידה שרוב המחברים הכירו היכרות אינטימית. החידוש בלט בדרכי העיון באובייקט הספרותי, שכולן היו מתחום הפואטיקה. המאמרים עסקו בסטרוקטורות אנלוגיות ברומן של מנדלי; אפיון ז'אנרי של הפואמה הביאליקאית; דגמי חריזה בשירת ביאליק; טכניקות של מבע משולב אצל ברדיצ'בסקי, ברנר וגנסין; תחבולות הסיפר ברומן של עגנון; ריתמוס אקספרסיוניסטי בשירת אורי צבי גרינברג וכדומה. העיון ביצירות כוון לחשוף דרכי ארגון מבניות, ריתמיות ורטוריות המרכיבות את השלם האסתטי, ובד בבד לחדד את ההבנה התיאורטית במהותן של התופעות הפואטיות. כלל לא נדונו הקשרים היסטוריים וביוגרפיים, תשתיות אידאולוגיות ופסיכולוגיות, מסורות ביקורתיות או רקע טקסטולוגי. אלה נשארו נחלתו של 'העולם הישן', עולמם של החוגים לספרות עברית, שרק לנציגים מעטים מתוכם הותר 'להסתנן' אל דפי כתב העת החדש. אלה שוכנו בדרך כלל 'באגף המשרתים', כלומר במדורים שהוכתרו בשם 'ביוגרפיה', 'ביבליוגרפיה', 'תולדות הטקסט' או 'חומר לתולדות הספרות העברית'. אגב, אחת התגובות הלא-ישירות של אנשי החוג לספרות עברית באוניברסיטת תל אביב על המהפכה של הרושובסקי ותלמידיו הייתה ייסודה, כעבור שנתיים, של סדרת 'פני הספרות' בעריכת דן מירון. סדרה זו הניבה עם השנים 27 כרכים, והם אסופות היסטוריות של דברי פרשנות והערכה, שנועדו להזכיר למי ששכח כי גם לפני ייסודו של הספרות נחשבו ונכתבו דברי טעם על הקנון העברי. 

אחד מכרכי הסדרה מרובת הכרכים 'פני הספרות'. כרך זה נערך על ידי נורית גוברין, 1973

בשנת 1968, כאשר נוסד כתב העת הספרות, הייתי נער בן 12, תלמיד כיתה ז', וכמובן שלא ידעתי על כך דבר. אבל כבר אז באתי כקורא בשערי הרפובליקה של הספרות העברית. עדיין שמור אצלי יומן שניהלתי באותה שנה ובו תיעדתי בין השאר את רשמי הקריאה שלי. 

שער יומן כיתה ז' של התלמיד אבנר הולצמן, תשכ"ט (1969-1968)

בשיעורי הספרות בבית הספר נדרשנו לשנן בעל-פה בלדות של טשרניחובסקי, קטעי אידיליות של שמעוני ומבחר משירי רחל – דרישה שלא תעלה על הדעת בדורנו, אך אני אסיר תודה עליה עד היום – אבל גם מחוץ לחובות בית הספר נמשכתי אל מיטב הספרות הישראלית בת הזמן. באותו יומן כתבתי למשל דברי התפעלות מהוא הלך בשדות של משה שמיר, שש כנפיים לאחד של חנוך ברטוב, וגם מספרים שראו אור באותה שנה ממש (1968), כמו מיכאל שלי של עמוס עוז ומול היערות של א"ב יהושע. 

מדי כמה חודשים, כשצברתי מעט דמי כיס, הייתי נוסע באוטובוס מרמת גן למקום הקסום ביותר בעיניי בתל אביב של אז, חנות הספרים המשובחת בבית ספריית פועלים ברחוב אלנבי 73. כך העשרתי את ספרייתי במיטב היבול העדכני. באותה שנה רכשו לי הוריי, לבקשתי, את 15 הכרכים של כתבי שלום עליכם בתרגום המופת של י"ד ברקוביץ, ואת עשרת הכרכים הכפולים של כתבי י"ל פרץ, מחציתם מקור ומחציתם בתרגומו המדויק של שמשון מלצר.

כתבי שלום עליכם (הגלריה לספרות)

כתבי י"ל פרץ (סימניה)

מיד חשתי חיבור עמוק אל הדמויות והעולמות שהועלו בהם, הלא הם נופי ילדותם של אבי ואמי, ילידי עיירות קטנות בליטא ובגליציה בין שתי מלחמות העולם. בסוף אותה שנה חגגתי בר-מצווה, וכנהוג אז קיבלתי בעיקר מתנות ספרים – ביניהם למשל חמישה עותקים זהים של ספר הצנחנים מאת מיכאל בר-זוהר, בכריכת לבד קטיפתית אדומה כדם, שעליה הוטבעו כנפי צניחה כסופות, ועוד כמספר הזה עותקים של ספר מרהיב על תולדות הספורט הישראלי מאת השדר האגדי נחמיה בן-אברהם.

Bidspirit

Bidspirit

אבל שתי המתנות כבדות המשקל, תרתי משמע, היו כרך גדול של כתבי מנדלי מוכר ספרים ועוד כרך גדול של כתבי יוסף חיים ברנר.

את שמעם של אותם סופרים שמעתי עד אז רק בזכות סדרת קלפי המשחק הפופולרית 'הספרן'. על רביעיות הקלפים התנוססו דיוקנאות משופמים ומזוקנים של סופרים עתיקים, ונרשמו כותרים מטילי אימה, שרק מקץ שנים התפענחו לי, כמו 'עיט צבוע', 'קבורת חמור', 'שכול וכישלון', 'נפש רצוצה' או 'בעמק הבכא'. 

קלפי משחק בהוצאת 'הספרן' (Bidspirit)

רקע זה מסביר מדוע כאשר באתי ללמוד באוניברסיטת תל אביב בחרתי בלי להתלבט בחוג לספרות עברית, ומיד הרגשתי שמצאתי שם את מקומי. אחד הדברים הראשונים שעשיתי כסטודנט היה ללקט בחנויות הספרים המשומשים את סדרת הקלסיקונים של הוצאת דביר – כ-25 כרכים כפולי טורים בתבנית גדולה, שכל אחד מהם אוצר את עיקר יצירתו של אחד מסופרי המופת ילידי המאה ה-19, מאברהם מאפו ועד יעקב שטיינברג, מאחד העם ועד ש. בן-ציון, ומי שלימים יתבררו כנושאי תחום העיסוק העיקרי שלי: מיכה יוסף ברדיצ'בסקי וחיים נחמן ביאליק.

כמעט מן הרגע הראשון בחוג הייתי מודע להילה האופפת את החוג 'היריב', ששגשג בסוף שנות השבעים במלוא תוקפו וגבורתו, ובאותם ימים זכה אפילו לכינוי 'אסכולת תל אביב', או The Tel Aviv School of Poetics. לכן, בד בבד עם סדרת 'כל כתבי', טרחתי לרכוש את כל החוברות של כתב העת הספרות, שכבר נעשו אז יקרות המציאות, והתוודעתי גם לגיליונות של Poetics Today ושאר פרסומים שבקעו מאותו בית מדרש. אמנם לא חבשתי באופן פורמלי את ספסלי החוג לתורת הספרות, אבל נעשיתי מעין תלמיד סמוי של 'אסכולת תל אביב', תוך כדי לימוד והפנמה של מאמרים מקוריים ומתורגמים, שהיום כבר ראויים לתואר מיתולוגיים, של בנימין הרשב, מנחם פרי, מאיר שטרנברג, איתמר אבן זוהר, רומן יעקובסון ואחרים, כמו 'המלך במבט אירוני', 'האם יש לצליל משמעות?', 'השיר המתהפך ואחיו', 'הספרות כרב-מערכת', 'בלשנות ופואטיקה'. 

אלא שמאזן הערך והחשיבות בין שני העולמות, כפי שהתגבש בתודעתי באותן שנים, היה הפוך מזה שהוצג במודל ההיררכי של הרושובסקי. היה ברור לי שעיקר תשוקתי ממוקד דווקא באותם תחומים שנתפסו כמשניים בעיני אנשי תורת הספרות, לאמור: הספרות לא רק כקונסטרוקציה אסתטית מרהיבה ומשוכללת, אלא כחלל שמהדהדים בו קולות אנוש חיים, כשער כניסה לעולם יהודי שנמוג וכתֵיבת תהודה למתחים פרטיים וכלליים. הספרות כעדוּת וכביטוי לחיים קונקרטיים ולמרקמי יחסים עתירי פרטים, הספרות ככוח חברתי, הספרות כזירת מאבקים אידאולוגיים, הספרות כמקום האוצֵר את הזיכרון ההיסטורי ואת ליבת הזהות הקולקטיבית, הספרות כמעבדה מוסרית, הספרות כמפעל רב-משתתפים של בניין התרבות הלאומית, הספרות כזירת הבחינה העמוקה ביותר של מתחי הקיום היהודי-הישראלי ותהפוכותיו. עם הזמן נהייתי מודע יותר ויותר ליצירה הרב-לשונית של גדולי הסופרים שלנו ולמקומה החשוב של היידיש, לשונה ותרבותה, בעולמם. זה מה שנמצא לי אז ומאז, לא רק בספרות עצמה אלא גם בכתביהם של גדולי החוקרים של הדור הקודם, כמו דב סדן וברוך קורצווייל, שמעון הלקין ושמואל ורסס, גרשון שקד וייבדל לחיים דן מירון, וגם אצל חלק ממוריי בחוג לספרות עברית ובראשם נורית גוברין. 

כיום, אחרי חמישים שנה, היריבות שתיארתי נראית כהיסטוריה עתיקה, בוודאי בהתחשב בטלטלה הכבירה שעברו מדעי הרוח בכלל בעידן הפוסט סטרוקטורליסטי, על שלל זרמי המשנה שלו. זרמים אלו ביטלו את האשליה כאילו מחשבה על ספרות יכולה להתקיים בשדה אוטונומי אובייקטיבי ואימפרסונלי ולהתמצות בתיאורים משוכללים של מבנים וצורות. הלא בנימין הרושובסקי-הרשב עצמו, שהעמיד בשנות השבעים חיבורים כמו 'עקרונות לתיאוריה מאוחדת של הטקסט הספרותי', פנה כעבור שנים לא רבות לחקר התרבות היהודית המזרח-אירופית שבה צמח, צלל לתוך עולמו של מרק שאגאל והעמיד אחד התיאורים ההיסטוריים המעמיקים ביותר של המהפכה היהודית המודרנית, שהציונות והספרות העברית הן רק אחד מערוציה.

ומי היה מאמין שמנחם פרי, שבאמצע שנות העשרים לחייו פיתח תיאוריה משוכללת על הדינמיקה של רצף הטקסט הספרותי, יעניק לנו אחרי חמישים שנה חיבור המנצל את יכולותיו הפרשניות המזהירות כדי לפענח את עומק הדקויות ביחסי ברנר וגנסין, תוך הישענות על מחקר ארכיוני קפדני, כפי שנהגו 'פעם'...

שב עלי והתחמם, 2017 (ויקיפדיה)

אכן, מעידן האסכולות היריבות עברנו אל עולם הסינתזות הפוריות, שאחד מביטוייו הפורמליים היה מיזוג החוגים היריבים לספרות באוניברסיטת תל אביב בשנת 2005 לחוג פלורליסטי מאוחד. בעולם כזה, גם השאלה 'מהי ספרות?' יכולה לזכות לתשובות עשירות ומורכבות יותר מאי-פעם.