יום שישי, 31 בינואר 2020

הרהורים על ספרוּת כתעודת זהות פרטית

ביוזמתו של פרופסור עירן דורפמן, ראש החוג לספרות באוניברסיטת תל אביב, נערך בסוף דצמבר 2019 כינוס בן יומיים תחת הכותרת: 'מהי ספרות?'. כל אחד מהדוברים התבקש להציג בעשר דקות תשובה תמציתית לשאלה הגדולה הזו. פרופסור אבנר הולצמן חזר לזיכרונות ילדותו ולשערים שנפתחו בפניו ודרכם נכנס לעולם הספרות העברית.


מאת אבנר הולצמן 

באביב 1968 פורסמה החוברת הראשונה של הספרות: רבעון למדע הספרות, כתב העת של החוג לתורת הספרות הכללית, שאך זה נוסד באוניברסיטת תל אביב. המילה הבולטת והחדשנית כאן, לפחות בהקשר הישראלי, הייתה 'מדע', ואכן היא הצריכה הסבר מפורט מצדו של העורך המייסד, בנימין הרושובסקי (הרשב), במאמר הפותח, ששמו 'על תחומי מדע הספרות'. הדחף המניע של המפעל, לדבריו, הוא 'הרצון להבין ולתאר – בשיטתיות, בדיוק, במיצוי, בדרך אינטלקטואלית – את התופעה המופלאה הקרויה ספרות'. 


אבל מהי 'ספרות'? ומהו 'מדע הספרות'? אם לפשט הסבר מורכב אומר זאת כך: הספרות הוצגה באותו מאמר כמכלול אסתטי אוטונומי בעל חוקיות פנימית, שיש לו שפה מושגית משלו והוא נחלק לענפים פנימיים, כמו פואטיקה היסטורית, פואטיקה תיאורית ואינטרפרטציה; ואילו סביב הליבה הזו מתקיימים תחומי עזר שאינם מגוף מהותו של האובייקט, כמו ביוגרפיה, פסיכולוגיה של יוצרים, רקע היסטורי ופילוסופי, אידאולוגיה, סוציולוגיה, טקסטולוגיה וכל כיוצא באלה. ברקע הדברים עמד מצד אחד הרצון ליישר קו עם השיח המחקרי הבינלאומי, בתקופה שבה נתנו עדיין את הטון אסכולות כמו פורמליזם, סטרוקטורליזם, ניו קריטיסיזם ופנומנולוגיה של הקריאה. מצד שני הייתה בהם התרסה, כמעט גלויה, נגד דרכי הלימוד והחקירה שנהגו עד אז בחוג לספרות עברית באוניברסיטה העברית בירושלים ובחוג הצעיר יותר בתל אביב. הלימוד בחוגים אלה לא הזניח כליל את הפואטיקה, אבל הדגיש את הספרות בקיומה ההיסטורי, עקב אחרי מסורותיה הפנימיות וקישר אותה לַתנועות הרוחניות שבקעו מן החיים היהודיים. 

בנימין הרשב, 2005 (ויקיפדיה)

הסכֶמה התיאורטית של הרושובסקי התממשה בפועל כבר במאמרים שפורסמו בחוברת הראשונה. אמנם, להלכה היה המנדט של כתב העת עיון בספרות של כל עם ולשון, אבל בפועל רוב המאמרים הוקדשו לעיונים בליבת הקאנון של הספרות העברית – הספרות היחידה שרוב המחברים הכירו היכרות אינטימית. החידוש בלט בדרכי העיון באובייקט הספרותי, שכולן היו מתחום הפואטיקה. המאמרים עסקו בסטרוקטורות אנלוגיות ברומן של מנדלי; אפיון ז'אנרי של הפואמה הביאליקאית; דגמי חריזה בשירת ביאליק; טכניקות של מבע משולב אצל ברדיצ'בסקי, ברנר וגנסין; תחבולות הסיפר ברומן של עגנון; ריתמוס אקספרסיוניסטי בשירת אורי צבי גרינברג וכדומה. העיון ביצירות כוון לחשוף דרכי ארגון מבניות, ריתמיות ורטוריות המרכיבות את השלם האסתטי, ובד בבד לחדד את ההבנה התיאורטית במהותן של התופעות הפואטיות. כלל לא נדונו הקשרים היסטוריים וביוגרפיים, תשתיות אידאולוגיות ופסיכולוגיות, מסורות ביקורתיות או רקע טקסטולוגי. אלה נשארו נחלתו של 'העולם הישן', עולמם של החוגים לספרות עברית, שרק לנציגים מעטים מתוכם הותר 'להסתנן' אל דפי כתב העת החדש. אלה שוכנו בדרך כלל 'באגף המשרתים', כלומר במדורים שהוכתרו בשם 'ביוגרפיה', 'ביבליוגרפיה', 'תולדות הטקסט' או 'חומר לתולדות הספרות העברית'. אגב, אחת התגובות הלא-ישירות של אנשי החוג לספרות עברית באוניברסיטת תל אביב על המהפכה של הרושובסקי ותלמידיו הייתה ייסודה, כעבור שנתיים, של סדרת 'פני הספרות' בעריכת דן מירון. סדרה זו הניבה עם השנים 27 כרכים, והם אסופות היסטוריות של דברי פרשנות והערכה, שנועדו להזכיר למי ששכח כי גם לפני ייסודו של הספרות נחשבו ונכתבו דברי טעם על הקנון העברי. 

אחד מכרכי הסדרה מרובת הכרכים 'פני הספרות'. כרך זה נערך על ידי נורית גוברין, 1973

בשנת 1968, כאשר נוסד כתב העת הספרות, הייתי נער בן 12, תלמיד כיתה ז', וכמובן שלא ידעתי על כך דבר. אבל כבר אז באתי כקורא בשערי הרפובליקה של הספרות העברית. עדיין שמור אצלי יומן שניהלתי באותה שנה ובו תיעדתי בין השאר את רשמי הקריאה שלי. 

שער יומן כיתה ז' של התלמיד אבנר הולצמן, תשכ"ט (1969-1968)

בשיעורי הספרות בבית הספר נדרשנו לשנן בעל-פה בלדות של טשרניחובסקי, קטעי אידיליות של שמעוני ומבחר משירי רחל – דרישה שלא תעלה על הדעת בדורנו, אך אני אסיר תודה עליה עד היום – אבל גם מחוץ לחובות בית הספר נמשכתי אל מיטב הספרות הישראלית בת הזמן. באותו יומן כתבתי למשל דברי התפעלות מהוא הלך בשדות של משה שמיר, שש כנפיים לאחד של חנוך ברטוב, וגם מספרים שראו אור באותה שנה ממש (1968), כמו מיכאל שלי של עמוס עוז ומול היערות של א"ב יהושע. 


מדי כמה חודשים, כשצברתי מעט דמי כיס, הייתי נוסע באוטובוס מרמת גן למקום הקסום ביותר בעיניי בתל אביב של אז, חנות הספרים המשובחת בבית ספריית פועלים ברחוב אלנבי 73. כך העשרתי את ספרייתי במיטב היבול העדכני. באותה שנה רכשו לי הוריי, לבקשתי, את 15 הכרכים של כתבי שלום עליכם בתרגום המופת של י"ד ברקוביץ, ואת עשרת הכרכים הכפולים של כתבי י"ל פרץ, מחציתם מקור ומחציתם בתרגומו המדויק של שמשון מלצר.

כתבי שלום עליכם (הגלריה לספרות)
כתבי י"ל פרץ (סימניה)

מיד חשתי חיבור עמוק אל הדמויות והעולמות שהועלו בהם, הלא הם נופי ילדותם של אבי ואמי, ילידי עיירות קטנות בליטא ובגליציה בין שתי מלחמות העולם. בסוף אותה שנה חגגתי בר-מצווה, וכנהוג אז קיבלתי בעיקר מתנות ספרים – ביניהם למשל חמישה עותקים זהים של ספר הצנחנים מאת מיכאל בר-זוהר, בכריכת לבד קטיפתית אדומה כדם, שעליה הוטבעו כנפי צניחה כסופות, ועוד כמספר הזה עותקים של ספר מרהיב על תולדות הספורט הישראלי מאת השדר האגדי נחמיה בן-אברהם.

Bidspirit
Bidspirit

אבל שתי המתנות כבדות המשקל, תרתי משמע, היו כרך גדול של כתבי מנדלי מוכר ספרים ועוד כרך גדול של כתבי יוסף חיים ברנר.


את שמעם של אותם סופרים שמעתי עד אז רק בזכות סדרת קלפי המשחק הפופולרית 'הספרן'. על רביעיות הקלפים התנוססו דיוקנאות משופמים ומזוקנים של סופרים עתיקים, ונרשמו כותרים מטילי אימה, שרק מקץ שנים התפענחו לי, כמו 'עיט צבוע', 'קבורת חמור', 'שכול וכישלון', 'נפש רצוצה' או 'בעמק הבכא'. 

קלפי משחק בהוצאת 'הספרן' (Bidspirit)

רקע זה מסביר מדוע כאשר באתי ללמוד באוניברסיטת תל אביב בחרתי בלי להתלבט בחוג לספרות עברית, ומיד הרגשתי שמצאתי שם את מקומי. אחד הדברים הראשונים שעשיתי כסטודנט היה ללקט בחנויות הספרים המשומשים את סדרת הקלסיקונים של הוצאת דביר – כ-25 כרכים כפולי טורים בתבנית גדולה, שכל אחד מהם אוצר את עיקר יצירתו של אחד מסופרי המופת ילידי המאה ה-19, מאברהם מאפו ועד יעקב שטיינברג, מאחד העם ועד ש. בן-ציון, ומי שלימים יתבררו כנושאי תחום העיסוק העיקרי שלי: מיכה יוסף ברדיצ'בסקי וחיים נחמן ביאליק.

כמעט מן הרגע הראשון בחוג הייתי מודע להילה האופפת את החוג 'היריב', ששגשג בסוף שנות השבעים במלוא תוקפו וגבורתו, ובאותם ימים זכה אפילו לכינוי 'אסכולת תל אביב', או The Tel Aviv School of Poetics. לכן, בד בבד עם סדרת 'כל כתבי', טרחתי לרכוש את כל החוברות של כתב העת הספרות, שכבר נעשו אז יקרות המציאות, והתוודעתי גם לגיליונות של Poetics Today ושאר פרסומים שבקעו מאותו בית מדרש. אמנם לא חבשתי באופן פורמלי את ספסלי החוג לתורת הספרות, אבל נעשיתי מעין תלמיד סמוי של 'אסכולת תל אביב', תוך כדי לימוד והפנמה של מאמרים מקוריים ומתורגמים, שהיום כבר ראויים לתואר מיתולוגיים, של בנימין הרשב, מנחם פרי, מאיר שטרנברג, איתמר אבן זוהר, רומן יעקובסון ואחרים, כמו 'המלך במבט אירוני', 'האם יש לצליל משמעות?', 'השיר המתהפך ואחיו', 'הספרות כרב-מערכת', 'בלשנות ופואטיקה'. 

אלא שמאזן הערך והחשיבות בין שני העולמות, כפי שהתגבש בתודעתי באותן שנים, היה הפוך מזה שהוצג במודל ההיררכי של הרושובסקי. היה ברור לי שעיקר תשוקתי ממוקד דווקא באותם תחומים שנתפסו כמשניים בעיני אנשי תורת הספרות, לאמור: הספרות לא רק כקונסטרוקציה אסתטית מרהיבה ומשוכללת, אלא כחלל שמהדהדים בו קולות אנוש חיים, כשער כניסה לעולם יהודי שנמוג וכתֵיבת תהודה למתחים פרטיים וכלליים. הספרות כעדוּת וכביטוי לחיים קונקרטיים ולמרקמי יחסים עתירי פרטים, הספרות ככוח חברתי, הספרות כזירת מאבקים אידאולוגיים, הספרות כמקום האוצֵר את הזיכרון ההיסטורי ואת ליבת הזהות הקולקטיבית, הספרות כמעבדה מוסרית, הספרות כמפעל רב-משתתפים של בניין התרבות הלאומית, הספרות כזירת הבחינה העמוקה ביותר של מתחי הקיום היהודי-הישראלי ותהפוכותיו. עם הזמן נהייתי מודע יותר ויותר ליצירה הרב-לשונית של גדולי הסופרים שלנו ולמקומה החשוב של היידיש, לשונה ותרבותה, בעולמם. זה מה שנמצא לי אז ומאז, לא רק בספרות עצמה אלא גם בכתביהם של גדולי החוקרים של הדור הקודם, כמו דב סדן וברוך קורצווייל, שמעון הלקין ושמואל ורסס, גרשון שקד וייבדל לחיים דן מירון, וגם אצל חלק ממוריי בחוג לספרות עברית ובראשם נורית גוברין. 

כיום, אחרי חמישים שנה, היריבות שתיארתי נראית כהיסטוריה עתיקה, בוודאי בהתחשב בטלטלה הכבירה שעברו מדעי הרוח בכלל בעידן הפוסט סטרוקטורליסטי, על שלל זרמי המשנה שלו. זרמים אלו ביטלו את האשליה כאילו מחשבה על ספרות יכולה להתקיים בשדה אוטונומי אובייקטיבי ואימפרסונלי ולהתמצות בתיאורים משוכללים של מבנים וצורות. הלא בנימין הרושובסקי-הרשב עצמו, שהעמיד בשנות השבעים חיבורים כמו 'עקרונות לתיאוריה מאוחדת של הטקסט הספרותי', פנה כעבור שנים לא רבות לחקר התרבות היהודית המזרח-אירופית שבה צמח, צלל לתוך עולמו של מרק שאגאל והעמיד אחד התיאורים ההיסטוריים המעמיקים ביותר של המהפכה היהודית המודרנית, שהציונות והספרות העברית הן רק אחד מערוציה.


ומי היה מאמין שמנחם פרי, שבאמצע שנות העשרים לחייו פיתח תיאוריה משוכללת על הדינמיקה של רצף הטקסט הספרותי, יעניק לנו אחרי חמישים שנה חיבור המנצל את יכולותיו הפרשניות המזהירות כדי לפענח את עומק הדקויות ביחסי ברנר וגנסין, תוך הישענות על מחקר ארכיוני קפדני, כפי שנהגו 'פעם'...

שב עלי והתחמם, 2017 (ויקיפדיה)

אכן, מעידן האסכולות היריבות עברנו אל עולם הסינתזות הפוריות, שאחד מביטוייו הפורמליים היה מיזוג החוגים היריבים לספרות באוניברסיטת תל אביב בשנת 2005 לחוג פלורליסטי מאוחד. בעולם כזה, גם השאלה 'מהי ספרות?' יכולה לזכות לתשובות עשירות ומורכבות יותר מאי-פעם. 

16 תגובות:

  1. "ספרות" היא מתן הזכות להפליג בדמיון את עולמות, זמנים ומקומות אחרים.

    השבמחק
    תשובות
    1. מפנה אתכם לשירו המופלא של וואלס סטיבנס (?) The Reader. כפי שאולי התכוון אנונימי: הספרות המזוקקת אינה זקוקה לפרשנויות.

      מחק
    2. כנראה התכוונת לשיר הזה:
      The House Was Quiet and The World Was Calm
      BY WALLACE STEVENS
      The house was quiet and the world was calm.
      The reader became the book; and summer night

      Was like the conscious being of the book.
      The house was quiet and the world was calm.

      The words were spoken as if there was no book,
      Except that the reader leaned above the page,

      Wanted to lean, wanted much most to be
      The scholar to whom his book is true, to whom

      The summer night is like a perfection of thought.
      The house was quiet because it had to be.

      The quiet was part of the meaning, part of the mind:
      The access of perfection to the page.

      And the world was calm. The truth in a calm world,
      In which there is no other meaning, itself

      Is calm, itself is summer and night, itself
      Is the reader leaning late and reading there.

      Wallace Stevens, "The House Was Quiet and the World Was Calm" from The Collected Poems of Wallace Stevens. Copyright © 1954 by Wallace Stevens and copyright renewed 1982 by Holly Stevens. Used by permission of Alfred A. Knopf, an imprint of the Knopf Doubleday Publishing Group, a division of Random House LLC. All rights reserved.
      Source: The Collected Poems of Wallace Stevens (Alfred A. Knopf, 1954)

      מחק
    3. לא נתקלתי מעודי בתיאור כה מופלא של חוויית קריאה, המבטלת כל חציצה בין אמת ויופי, בין אובייקט וסובייקט, היוצרת את האחדות הנכספת מכל. תודה על השיר!!
      וגם אם אני נוטה, כהרושובסקי, להתבונן ביצירה כישות אוטונומית, אורגנית, הרי ההתייחסות היחידה הקיימת בעיני היא תיאור החוויה ומקורותיה בטקסט, ולא הסבר.שלה כפי שתיאור מדעי, מתקדם ככל שיהיה, אינו יכול לרדת לחקר חד הפעמיות של עלה הפיקוס ששצנח על הספסל או שיר של פיכמן...

      מחק
    4. שיר נהדר. כניסה למציאות מקבילה.

      מחק
  2. "יש לך את 'התועה בדרכי החיים של סמולנסקין"? נהגנו אחי ואני לשאול אח את אחותו, כששיחקנו בקלפים האלו. עד היום אני זוכרת אותם כמי שהכירו לי לראשונה את היצירות, שברבות הימים קראתי בכרכים הגדולים הללו של "כל כתבי", ואף למדתי עליהם והחכמתי בחוג לספרות עברית באוניברסיטה.
    תמיד הסתייגתי מעיסוק בתיאוריות ספרותיות למיניהן, שהרחיקו אותי מהטקסט עצמו. תודה רבה למורי ורבי, פרופ' אבנר הולצמן, על המאמר המרתק שגם סוקר בקצרה את ההיסטוריה, את ההתפתחות ואת האיפיון של תורת הספרות מול הספרות, וגם מספר בחן רב על ההיסטוריה, ההתפתחות והאיפיון של... אהבתו הגדולה אל התחום.

    השבמחק
    תשובות
    1. קלפי המשחק בהוצאת ברלוי (ולא "הספרן") - נוסטלגיה במיטבה. 12 סופרים, 48 ספרים. חלקם היו בין הנקראים (שלום עליכם, ביאליק, מאפו, פרץ, מנדלי מוכר ספרים), אחרים פחות, ופחות מפחות. טשרניחובסקי, דומני, נעדר - כנראה מכיוון שנחשב משורר "בלבד". בוקי בן יגלי, הזכור לטוב מעונ"ש לפני שבועיים, לא נכלל. האם יכול מישהו להזכיר מיהם ארבעת הסופרים הנעדרים (מוסתרים) באיור שלמעלה?

      מחק
    2. שמות הארבעה הם י.ד. ברקוביץ, מ"י לבנזון (מיכ"ל), דוד פרישמן ודוד שמעונוביץ. תודה לגדי כפיר, מחבר הספר ""ציונות ומשחקי קופסה" (הוצ' יד בן צבי, תשע"ו / 2016).

      מחק
    3. וואלה נכון :) אלו הקלפים החסרים בתמונה. תודה.

      מחק
  3. עד היום, לאחר 55 שנה, אני יודע לצטט (או לדקלם) את הפתיחות ליצירות כמו "מצבה" של שמעוני, "ברית מילה"
    ו-"לביבות" "לנוכח פסל אפולו" של טשרניחובסקי, וכמובן את שירת הים ושירת דבורה לאחר 60 שנה ועוד כיוצא באלה. מכאן גם יובן שאני מעריץ גדול של טשרניחובסקי שלא היו לו יחסי ציבור טובים כמו של ביאליק, וגם היה ידוע כמעריץ של תרבות יוון העתיקה. שני כרכיו הגוצים נמצאים בפרונט בספריה שלי ונפתחים לעתים קרובות.הנאה צרופה, במיוחד אידיליות.

    השבמחק
  4. נדמה לי שהתואר 'מדע'בהקשר של ספרות ומדעי הרוח בכלל בא לנו מן המילה Wissenschaft בגרמנית, המתורגם למדע science. אבל Wissen היא ידיעה. ידיעה היא עמידה על טבעו וטיבו של דבר מה, והיא דורשת חקירה. אולי חקירת הספרות או 'על טבע הספרות'* היה מתאים יותר.
    -----
    *על פי 'על טבע היקום'[על טבע הדברים הטבעיים] של לוקרציוס.

    השבמחק
    תשובות
    1. הערה חשובה ומדוייקת. חבל שאי אפשר "לזרות" אותה בכל מרחבי חקר הספרות!

      מחק
  5. מאמר נחמד עם שפע של מילים לועזיות על ספרות (עברית !), אבל ,לי אישית קשה להבין מה הבעיה עם ספרות, מדוע צריך לנתח מה כתוב בספר,להבין לאיזה סוג של ספרות הוא שייך וכיוצא בזה. שאני קורא ספר,או שאני קורא אותו ונהנה מאלף עד תו,או שאני מפסיק לאחר כמה פרקים ושם את הספר בחזרה לארון הספרים. זה כמו ציור, האם זה מושך אותי או שאני מסתכל וממשיך לציור אחר.כמובן שזה גם תלוי בגיל ובהתענינות בנושא מסויים. אני משוכנע שרוב הסופרים או ציירים בכלל לא חושבים בשעה שהם יוצרים כותבים ספר או מציירים ציור לאיזו אסכולה הם שייכים,הם פשוט יוצרים דבר מתוך ליבם ונפשם ולא חשוב להם אייך יקראו לזה אחר כך. איני מזלזל חס וחלילה באנשים שעוסקים בנתוח ספרים או מפרשי ציורים, אבל לי אישית זה לא אומר מאומה. באם הספר מעניין אותי הוא ספר טוב ויש ספרים שקראתי בילדותי ועוד היום בגיל למעלה משמונים אני נהנה שאני קורא אותם שוב ושוב. שבת שלום

    השבמחק
  6. נכנסתי לקישור של הרהורים על ספרוּת כתעודת זהות פרטית, ו...הפתעה!!!!~
    העשרת אותי בידע. עבורי, כל ה'עתיקים' שאתה קנית כרכים וסדרות עבות שלהם, קודמינו בספרות עברית-עבורנו, מקסימום היו שמות שלמדנו סיפור אחד שלהם בתיכון. מסתבר שבאוניברסיטה העברית קראו והתייחסו בחרדת קודש אליהם, ואני שמחה לשמוע על כך. כנראה שבפריפריה, מה שיש בספריה-ואין כמעט ספרות משם. ברדיצ'בסקי-כן למדנו משהו שלו.אבל לא ידעתי בכלל שיש כרך/ים עבי כרס שלו בעברית...לפינה שכוחת האל שלנו זה לא הגיע. של יל"ג ושל מיכ"ל, -למדנו קצת, כדי להכיר-נדמה לי שהיום כלל לא לומדים-ואני מדברת על מכללה עכשיו שלמדתי בה לא מזמן ספרות. פרץ, ברקוביץ'-משהו,...שמענו, אולי קראנו משהו קצר...דווקא שלום עליכם חי ובועט לדעתי.מיכ"ל איכשהו אני זוכרת בגלל הסיפור הטרגי על בחור מבטיח וצעיר מאד שמת בגיל 19...ברנר- שמענו שהיה בן אדם כבד מאד... כתב כבד. מנדלי- למדנו יצירה אחת, דווקא מעניין בעיני - וזהו...ספר דק של ספריית פועלים 'מסעות בנימין השלישי.הפתיע אותי - האמת. אהבתי!!!!!!! מאפו - קראנו את 2 הרומנים הכפולים שלו כספרות של גיל ההתבגרות. לא רע. אפילו את אלטנוילנד של חוזה המדינה קראנו - כדי להכיר אישים ב'ציונות'- נושא בפני עצמו בביה"ס. בקיצור, ההיכרות שלנו היתה דלה מאד עם אישים ספרותיים מסוף המאה ה19 ותחילת העשרים ו...ממש הופתעתי כרגע לשמוע אינפורמציה כזו - שהם נלמדו בכל הרצינות באוניברסיטאות ישראליות אני שמחה על זה.

    השבמחק
  7. סליחה שאני מדבר. אני הקטן (אבל כבר בן 30), בשנים 1970-73, הייתי תלמיד החוג ל'תורת הספרות הכללית' באוניברסיטת תל-אביב ואפילו לא ידעתי מה 'כללית' ה'תורה' או ה'ספרות'. באתי מאהבת הצלילה לעולמות אחרים, אותה רכשתי בילדותי ב'ספריית ברנר' בחיפה ויצאתי מ'בית תורת הספרות' של בנימין הורושובסקי גם קצת מבין ממה ואיך בנויים העולמות שאהבתי. היום. 47 שנים לאחר שנפרדתי, אני עוצם את העיניים ומולי עומד הרי גולומב ובאמצעות הדמיון בין המילה 'אומללה' בעברית לבין 'או... לה... לה..' בצרפתית מוכיח שאין לצליל משמעות... גבירותי ורבותי - מורי באותו חוג, תודה לכם על כל רגע. ספר תרגומי 'מגדות הדנייפר לגדות ירדן' - 'תרגום שירים רוסיים אהובים' לא היה רואה אור לולא הביטחון שאני יודע מה אני רוצה להשיג, אותו קבלתי מכם.

    השבמחק
  8. משמעותו של מצלול היא תלוית הקשר...

    השבמחק

הזינו את תגובתכם בחלון התגובות. אחר כך פתחו את הלשונית 'הגב בתור:', לחצו על 'שם / כתובת אתר' ורשמו את שמכם (אין צורך למלא 'כתובת אתר'). נא רשמו שם אמיתי (מה יש להסתיר?) או כינוי, והימנעו, ככל שניתן, מ'אנונימי' אם לא הצלחתם להתגבר על הבעיה – רשמו את השם בתוך התגובה.
לבקשה 'הוכח שאינך רובוט' הקליקו על העיגול ואז 'פרסם' – זהו.
מגיבים שאינם מצליחים להעלות את תגובתם מוזמנים לכתוב אליי ישירות ואני אפרסם את דבריהם.
תגובות לפוסטים ישנים מועברות לאישור ולפיכך ייתכן שיהוי בפרסומן.
תגובות שאינן מכבדות את בעליהן ואינן תורמות לדיון – תוסרנה.