סיפורי רחובות: רמב"ם או שוקרון, אבוחצירא והרב סוקולוב

א. רון שוקרון (רמב"ם)

צילום: משה הררי

רחוב ארוך וחשוב בתוך העיר שדרות נקרא על שמו של הרמב"ם. הגיוני. דומני שאין עיר בארץ שאין בה רחוב שקרוי על שמו של 'הנשר הגדול', מגדולי בניו של עם ישראל בכל הזמנים.

והנה מתברר, לכאורה, שכבודו של הרמב"ם – לפחות בכל הקשור לשמות הרחובות בשדרות – נדחה מפני שמו של רון שוקרון, שחלק מרחוב רמב"ם נקרא על שמו. אינני יודע מתי שינו את שם הרחוב, אבל ככל שהצלחתי לברר זה נעשה לפני 2019.

ניסיתי לדלות מידע מהאינטרנט על הסיפור שמאחורי שינוי השם והתברר לי, מתגובות בפייסבוק של כמה תושבי שדרות, כי שמו המקורי של הרחוב (לפני כשישים שנה) היה צה"ל, לימים שונה השם לרחוב רון שוקרון, ואחר כך שונה לרמב"ם. לפני כמה שנים הושב כבודו של רון שוקרון, והרחוב נקרא עכשיו בשם המוזר רון שוקרון–רמב"ם. מבולבלים? גם אנחנו...

מיהו רון שוקרון ומדוע זכה לכבוד הגדול הזה? 

בהעדר הסבר רשמי אני משער שמדובר בחלל צה"ל יעקב רון שוקרון, יליד 1941, שעלה לארץ עם משפחתו מטוניסיה בשנת 1956. המשפחה השתקעה בעיירה שדרות. יעקב למד בבית ספר יסודי בעיר ואת לימודי התיכון בכפר סילבר הסמוך. הוא התגייס לחיל הים, שירת כמכונאי בצוללת 'דקר' ויחד עם כל אנשי צוותה מצא את מותו במצולות ים ב-25 בינואר 1968. 

מאתר הזיכרון לחללי צה"ל יזכרם למדתי ששמו המקורי היה יעקב שוקרון, אך הוא – אולי כל בני משפחתו – עיברת את שמו משוקרון לרון. אם כך, השם 'רון שוקרון' מבלבל גם כן, והשם הנכון צריך להיות יעקב רון (שוקרון).

רס"ל יעקב רון (שוקרון) ז"ל

אגב, מפות גוגל לא מכירות את כל השינויים הללו. מבחינת גוגל בשדרות קיים רק רחוב הרמב"ם:

ב. ארב אבוחצירא

צילם: דותן גורן

כידוע העיר נתיבות היא בירת האימפריה של משפחת הרבנים והקדושים אבוחצירא, וממילא מה טבעי יותר מרחוב אבוחצירא? 

אבל דחילק, איזה מין תעתיק לטיני מביך רשמתם על השלט? Arav? וגם שם המשפחה נכתב בצורה שגויה, והנכון: Abuhatzeira 

ג. ר' נחום סוקולוב

נחום סוקולוב (הארכיון הציוני המרכזי)

על נחום סוקולוב (1936-1859), סופר, עיתונאי, מתרגם, נואם בחסד ונשיא ההסתדרות הציונית, כבר כתבנו כאן. סוקולוב אכן היה איש רב פעלים, ובהתאם כמעט בכל עיר בישראל יש רחוב על שמו. גם בקרית מוצקין.

צילום: נדב בירן

במקומות רבים אכן קוצר שמו של סוקולוב לנ"ס, והיו אף שקראו לו בעל הנ"ס, אך לקרוא לו ר' על שלט רחוב זה קצת מוגזם, (למרות שבכתיבה העיתונאית בת זמנו הוא כונה כך לפעמים כסוג של מחמאה). סוקולוב אכן היה תלמיד חכם של ממש, בקי בש"ס ובעל ידיעות רבות בארון הספרים היהודי, אבל ככל הידוע לי לא שמר מצוות. 

בין כך ובין כך, מלכתחילה למה לא לקרוא לרחוב סתם 'נחום סוקולוב', כמו בכל ערי ישראל?

ועוד פרט קטן, הוא לא היה נשיא ההסתדרות הציונית הרביעי אלא החמישי.

סיפורי רחובות: צדק לאנטק, החרוב של רשב"י, מתי נולד סוקולוב ומתי מת בגין

א. צדק לאנטק

במדור זה אנו מספרים על שגיאות לשוניות או עובדתיות בשלטים רשמיים שמוצבים בישראל לעיני כל. לפעמים (לא רבות, לצערי) הפרסום נושא פרי והעיריות שבתוכן התהוו הפאשלות לוקחות אחריות ומתקנות.

אחד השלטים המביכים ביותר הוצב עד לא מכבר בפתח תקווה ונשא את שמו של יצחק (אנטק) צוקרמן, גיבור מרד ורשה וממייסדי קיבוץ לוחמי הגטאות, כביכול מדובר במשורר ישראלי... 

כבר הערנו שם שהשגיאה קשורה בערבוב מידע של השילוט ברחוב הסמוך, שקרוי על שם המשורר הישראלי דוד אבידן.

על השגיאה הבלתי נתפשת בשילוט הזה העיר את תשומת לבי ד"ר אבישי טייכר לפני שנה ותמונותיו התפרסמו בבלוג עונג שבת ('צוקרמן יצחק – משורר ישראלי', 25 באוקטובר 2022).

חודשים עברו, חודשים חלפו. טייכר נדנד ונדנד לכל מי שהסכים לשמוע בעיריית פתח תקווה ולשווא. רק לפני כשבועיים הודיעה לו גב' מיכל מאור, מנהלת התקשורת של ראש העיר, כי השלט תוקן והוחלף. טייכר, שכבר רגיל להבטחות שאינן מקויימות, מיהר למקום והפלא ופלא, קם הדבר והיה: השלט תוקן!

צילומים: אבישי טייכר

ב. החרוב של רשב"י

כמו ערים רבות בארץ גם בשכונת 'לוד הצעירה' שבלוד התקבל המנהג היפה לקרוא את מקצת הרחובות בשמות שיחים, עצי נוי ועצי פרי. רחוב חרוב נמצא בתוכם.

אבל ראו זה נס, ברחוב עצמו קיבל 'רחוב חרוב' תוספת תורנית ברוח ישראל סבא. 

לא סתם עץ חרוב אלא החרוב הקדוש שממנו ניזונו שלוש-עשרה שנה התנא רבי שמעון בן יוחאי ובנו אלעזר, כאשר הסתתרו במערה מפני הרומאים (בבלי, מסכת שבת, לג ע"ב)...

צילום: יוחנן פלוטקין

ג. שנת תיט"ו?

שמישהו יגלה לי באיזה שנים היה נחום סוקולוב נשיא ההסתדרות הציונית העולמית. מהשלט המואר שמוצב בכניסה לרחוב הירושלמי הנושא את שמו אי אפשר לדעת מאומה. שנת תיט"ו לא ממש מוכרת בלוח העברי.

מזל שיש ויקיפדיה, וממנה למדתי כי בשנת 1931 הוא התמנה לנשיא ההסתדרות הציונית ובתפקיד זה שימש עד שנת 1935. שנה לאחר מכן, ב-1936, הוא מת בפתאומיות.

צילום: דותן ארד

צילום: דוד אסף

ואם אנחנו ברחוב סוקולוב, איך כותבים את שמו באותיות לטיניות?

ובכן, הוא עצמו החליט שכותבים Sokolow, ולא Sokolov. הנה כך חתם על ספרו 'היסטוריה של הציונות', שראה אור בחייו בשנת 1919:

לא ברור מאיזו עיר נלקח השלט הבא, מכל מקום התעתיק Sokoloff הוא מגוחך ומופרך. 

צילום: איתמר לויתן

ד. מתי מת בגין?

בפארק מנחם בגין שבדרום תל אביב הוצב שלט המתאר בקצרה את תולדות חייו בשלוש שפות (בסערת מלחמת עזה יש כאלה שחושבים שהסתרת הכיתוב בערבית תועיל למישהו).

צילום: איתמר לויתן

כמה חבל שתאריך פטירתו הלועזי שגוי: בגין מת ב-9 במארס 1992 ולא ב-9 בפברואר.

מעשה נס? מקורותיו של הספר 'ארץ חמדה' מאת נחום סוקולוב

נחום סוקולוב, תמונה משנות התשעים של המאה ה-19 (אוסף שבדרון; הספרייה הלאומית)

מאת אליהו הכהן

א. ביקורת תהיה

בשנת 1964 הועלתה על בימת 'תיאטרון העונות' ההצגה 'סמי ימות בשש' מאת המחזאי הבריטי קן יוז. למחרת פרסם מבקר התיאטרון חיים גמזו בעיתון הארץ ביקורת קצרצרה בת חמש מילים, שכבר הפכה לקלאסיקה ישראלית: 'לדידי יכול היה למות בחמש', וחתם 'חג'. 

הארץ, 4 במארס 1964 (מתוך הבלוג של רפי מן, הערות שוליים להיסטוריה)

בעקבות ביקורת לגלגנית זו, של מי שנודע כמבקר מחמיר וקטלן, חידש הסטיריקן אפרים קישון את הפועל 'לגמוז', שפירושו לבקר בחריפות, לקטול. תחום הביקורת כולל כידוע מגוון רב של סוגים: מבקרים מתונים ושקולים, חריפים ותקיפים, קנטרנים ועוקצנים, בוטים ונקמנים. קישון ראה בגמזו מבקר חד לשון, שמיצה את ביקורתו באבחה קטלנית של משפט אחד קצר.

מתקופת ההשכלה התפרסמו הביקורות המושחזות על סופרים ועל ספרים (כולל כתבי הקודש) של אברהם אורי קובנר (1909-1842), יליד וילנה וטיפוס צבעוני (בלשון המעטה) שלימים המיר דתו בשל נישואיו לנוצרית. מאמריו ראו אור בספרו חקר דבר (ורשה 1865). הסופר המשכיל אברהם בר גוטלובר (1899-1811) הגיב על ספרו בחוברת בשם אגרת צער בעלי חיים (ז'יטומיר 1868) ובה כינה אותו 'אחד השועלים הקטנים המחבלים כרם ספרותנו'. קובנר עצמו הגיב בהומור ובתגובתו שלו לגוטלובר ו'כת דיליה', צרור פרחים (אודסה 1868), פרסם רשימה ארוכה של כינויי גנאי לפי סדר הא"ב כדי שיקל על מבקריו להשתלח בו.

מתקופת היישוב והמדינה, זכורות ביקורות בוטות לא מעטות, כגון זו של הסופר הגועש משה סמבטיון (1986-1913), שהאשים את עגנון בפלגייאט ('על חטא שחטא ש"י עגנון בגניבה ספרותית', המשקיף, 10 בנובמבר 1939), וגם לאחר שנים המשיך לגחך על שפתו וזלזל בה בספרו סופרון עברי (1950). 

משה סמבטיון (לקסיקון הספרות העברית החדשה)

ועוד ביקורות זכורות לטוב ולרע מן הדורות האחרונים: המשורר נתן זך (2020-1930) שגימד את תרומתו של נתן אלתרמן לשירה במאמרו הנודע 'הרהורים על שירת אלתרמן' (עכשיו, 4-3, 1959), או חוקר הספרות פרופ' דן מירון (נולד 1934), שביקר קשות את נעמי שמר במאמרו רחב היריעה 'זמירות מארץ להד"ם' (איגרא, 1, 1984). ואלו כמובן רק דוגמאות שהעלינו על קצה המזלג.

על אחד המבקרים החריפים מתקופת חיבת ציון, שקדם לגמזו בשלושה דורות, יסופר ברשימה זו.

ב. ארץ חמדה

בשנת 1885 פרסם בוורשה העיתונאי נחום סוקולוב (1936-1859) את הספר ארץ חמדה, ובו מפת ארץ ישראל וכן תמונה – ראשונה מסוגה – של המושבה החדשה ראשון לציון (ראו במאמרי 'מושבה לא נושבה: התמונות הראשונות של ראשון לציון', בלוג עונג שבת, 14 באפריל 2017).

שער הספר 'ארץ חמדה', ורשה 1885

בדף השער הספר הציג את עצמו כתרגום, פרי עטו של סוקולוב, לאחד מספריו של הסופר והדיפלומט הבריטי אוהד הציונות לורנס אוליפנט (1888-1829), כשהכוונה היא לספר ארץ הגלעד (The Land of Gilead), שראה אור באדינבורג ובלונדון בשנת 1880.

שנה קודם לכן הגה אוליפנט תוכנית ליישוב יהודים בחבל גלעד שבעבר הירדן המזרחי, בין נחל יבוק ונחל ארנון. אמנם תכניתו זו לא יצאה אל הפועל, אך הייתה לה השפעה על תנועת חיבת ציון. אוליפנט התיישב בשנת 1882 בחיפה, עם בת זוגו אליס ועם מזכירו נפתלי הרץ אימבר מחבר 'התקווה', בנה בית קיץ במושבה הדרוזית דלית אל-כרמל, סייר ברחבי הארץ וסייע למתיישבים יהודים בזכרון יעקב.

בית אוליפנט בדלית אל-כרמל, היום בית יד לבנים (צילום: אבישי טייכר, ויקיפדיה)

על הספר 'ארץ חמדה', על מחברו ועל המפה שצירף לספר, יצא קצפו של יוסף לייב פריידקין, מבקר לא מוכר – אפילו שנות חייו ותמונתו אינם ידועים לנו – שפרסם בוורשה ספר פולמוס נגד סוקולוב בשם מעשה נס (1886). נס הוא כמובן ראשי תיבות שמו של נחום סוקולוב. 

להבדיל מחיים גמזו, שסיכם את ביקורתו על הצגת תיאטרון בחמש מילים, פריידקין הגחיך באריכות ובלא חמלה את ספרו של סוקולוב בביקורת נוקבת ולגלגנית המשתרעת על פני יותר מחמישים עמודים. הייתה בכך העזה, שכן סוקולוב נחשב באותה עת סופר ועיתונאי מן המעלה הראשונה, כותב טורים רב תהילה בעיתון העברי הנפוץ הצפירה (ולימים עורכו הראשי) ועורכו של המאסף הספרותי החשוב האסיף, שהחל לצאת שנתיים קודם לכן.

שער הספר 'מעשה נס', ורשה 1886

פריידקין עבר על כל עמוד ועל כל שורה בספר – שהיה אחד הספרים הראשונים על ארץ ישראל שראו אור בתקופת העלייה הראשונה – וחשף מהיכן דלה סוקולוב את המידע האצור בו.

תחילה הודיע סוקולוב כי תרגם את 'ארץ הגלעד' בברכתו של אוליפנט, שאף הסכים לכתוב מבוא מיוחד לספר. 'וכבר קרבתי אל המלאכה', הבטיח סוקולוב. 'וימיה לא יימשכו'.  

הודעת סוקולוב על תרגום 'ארץ הגלעד' (הצפירה, 2 במאי 1882)

מדבריו של סוקולוב אפשר היה להבין כי הספר שיראה אור אכן יהיה תרגום ספרו של אוליפנט, ועל כך הלין פריידקין: 

ופתאום שינה את דעתו ויוציא את הספר ההוא מתחת מכבש הדפוס ויתן ספר קיצור העתקת 'ארץ הגלעד' תחתיו ... ופתאום לפתע היתה רוח אחרת אתו ויוציא גם את הספר השני מבית הדפוס וישנהו על פי מעלת רוחו החדשה, ויתנהו לבית הדפוס שנית, והוא הוא ספר 'ארץ חמדה' שזכינו אליו היום (מעשה נס, עמ' 5). 

הוצאת הספר עברה אפוא גלגולים אחדים. תחילה התכוון סוקולוב להוציא תרגום מלא של ארץ הגלעד. אחר כך חזר בו והחליט להוציא רק גרסה מקוצרת, ולבסוף שינה שוב את דעתו וצימק עוד יותר את חלקו של אוליפנט בספר. ואכן, בכותרת המשנה של ארץ חמדה נכתב: 'כולל ידיעת גלילות ארץ הקודש על פי גדולי התיירים, ובו גם תמצית ספר המסע של השר האנגלי לאהרענס אליפהאנט, עם הוספות מיוחדות כתובות על ידו בימים האחרונים'. במילים אחרות, רק תמצית שנלוו לה עוד תוספות של 'גדולי התיירים'.

ואכן, בחינה מדוקדקת של ארץ חמדה מראה כי עשרה מתוך שלושה-עשר פרקי הספר אינם קשורים כלל לספרו של אוליפנט ואת עיקר המידע המצוי בהם שאב סוקולוב מן הכרך העוסק בסוריה ובפלשתינה במדריך הנוסעים הנודע 'בֶּדֶקֶר'. קטעים שלמים ממדריך זה, במהדורתו הגרמנית, תורגמו ועובדו על ידיו מבלי שציין בספרו אפילו במילה אחת את שם המקור שממנו העתיק ועליו הסתמך. 'למרות דברי נ"ס והבטחותיו', קבע פריידקין, 'אין ספרו אלא העתקה, ולא העתקת "ארץ הגלעד" לאָל.[יפנט] אלא העתקת ספר "סוריא ופלשתינה" הוצאת באעדעקער' (עמ' 17). להוכחת טענתו הביא פריידקין זה מול זה את הכתוב אצל סוקולוב עם המקור במדריך 'בדקר', והתגולל שוב ושוב על המחבר שלדעתו לא נהג לפי כללי האתיקה. 

מדריך בדקר, לייפציג 1875

כריכת ספרו של אוליפנט 'ארץ הגלעד, 1880

נתונים אחרים על תולדות ארץ ישראל דלה סוקולוב מספרו של יהוסף שוורץ, חלוץ חוקרי הארץ ותושב ירושלים מאז שנת 1833, תבואות הארץ (ירושלים 1845), מספרו של אליעזר בן יהודה ארץ ישראל (ירושלים 1883), ומן הכרך הראשון של השנתון ירושלים שערך והוציא לאור אברהם משה לונץ (וינה 1882).

מהדורה ראשונה של 'ירושלים', קובץ א, 1882

מהדורה ראשונה של 'תבואות הארץ', 1845

וגם כאן, כשהגיע פריידקין לקטעים שהעתיק סוקולוב מתוך ירושלים של לונץ, הוא חילק עמודים אחדים בספרו לשתי עמודות ומול הטקסט של ארץ חמדה הציב את זה של לונץ, הכל כדי להוכיח שסוקולוב לא עיבד או תמצת אלא פשוט העתיק מילה במילה. 

מעשה נס, עמ' 40

ארץ חמדה ראה אור שבע שנים לאחר הקמת המושבה פתח תקוה ושלוש שנים לאחר ייסוד המושבות ראשון לציון, ראש פינה וזכרון יעקב. אולם בספרו של סוקולוב רק עשרה עמודים (מתוך מאתיים) הוקדשו למושבות החדשות, בפרק קצר שכותרתו 'מושבות בני ישראל'. הנתונים שהופיעו בפרק זה לא התבססו על מראה עיניים, שכן כף רגלו של סוקולוב טרם דרכה אז על אדמת הארץ. את המידע ליקט מכתבות שפורסמו בשנתון האסיף ומנתונים שקיבל מהתכתבויותיו עם אוליפנט לאחר צאת ספרו. מכאן הסיק פריידקין אחת מן השתיים: 

או שה'[אדון] נ"ס הנהו באמת בעל כשרון נעלה, שבן לילה הוא עושה ספרים ומשנה פניהם ומחליפם, ואיננו חס על עמלו וכספו ... או שבאמת אין כוחו של נ"ס גדול כל כך, אלא שדרכו לצרף לפעמים את מחשבתו הטובה בעיניו למעשה, ועל כן כאשר עלה במחשבה לפניו להעתיק את 'ארץ הגלעד', הודיע בכ"ע [בכתב עת] שכבר העתיק, אך בראותו כי מלאכת העתקת ספר גדול כמוהו מרובה, חדל ממנה ... נמלך לתת תחתיו קצור ספרו של אליפהאנט, ובקרבו אל המלאכה חזר וביקש לו דרכים אחרים, להקל את המלאכה ולהגדיל את השם, כי כלל גדול הוא: גדול כבוד המחבר מכבוד המעתיק (עמ' 6).

אחר כך התייחס פריידקין להבטחה נוספת של סוקולוב שלא קוימה: לצרף מפה עברית לספר. הוא לגלג על התנצלותו של סוקולוב שכתב: 'בתחילה עלה במחשבה לפני להדפיס את המפה באותיות עבריות, אך נאלצתי לסור ממחשבתי, יען ראיתי כי לא תהיה תועלת להקוראים ממפה עברית'. והוסיף נימוק שני: 'מפני שאין לנו מיני כתב שונים באותיות עבריות כמו שיש באותיות לועזיות'. 'כאן', הצליף פריידקין, 'חפץ נ"ס לברוא שקר ולאחוז עיני הקוראים', כאילו אין בבתי דפוס מגוון גופנים (פונטים) של אותיות עבריות, 'גדולות או קטנות, זקופות או מוטות' (עמ' 13). האמת היא, קבע פריידקין, 'שמעולם לא עלה על דעת נ"ס להדפיס מפה מיוחדה לספרו, מפני שאז עלתה לו ביוקר ... ועל כן קנה מפה שנדפסה בברלין בהוצאות דיטריך ריימער, כרשום מתחת המפה, ובקנות נ"ס מדיטריך ריימער מפות הרבה, התרצה לנ"ס להדפיס ממעל להמפה רשימה עברית: "מפת ארץ ישראל לספר ארץ חמדה מאת נ. סאקאלאוו", למען יאמין העם כי אך בשביל ארץ חמדה נבראה ונ"ס מחוללה' (עמ' 15-14).

בפועל, המפה שצירף סוקולוב לספרו היא מפת פלשתינה של היינריך קיפרט שנדפסה בשנת 1841.

מפת ארץ ישראל מתוך הספר 'ארץ חמדה'

מפת תכניתו של אוליפנט מתוך 'ארץ הגלעד', לונדון 1880

לאורך כל הספר לא בחל פריידקין מביטויי זלזול בוטים כלפי סוקולוב, ואת ספרו סיים בביקורת תקיפה וקנטרנית:

האיננו בעל קרניים שכל כוחו אינו אלא לנגח בקרניו? ומה לנו לעשות בבעל הקרניים הזה? באה העת לגדע את קרניו ולא יוסיף לנגח עוד, יסורו מעליו סופרינו הנכבדים אשר חסים אנחנו על דבריהם המוטלים באשפתו של בעל הקרניים הזה ויחדל גם הוא לעשות לנו מטעמים אשר לזרא המה לכל איש אשר יבין להבדיל בין דברי הוות לדברים של טעם. 

אם ידעו סופרינו להוקיר את דבריהם אשר אנחנו שותים אותם בצמא ולא יתנו אותם בפי האיש הזה, וחדלה ספרותנו להיות כעיר פרוצה אין חומה וכמערת פריצים אשר יבואו בה פריצים וחיללוה (עמ' 54).

נספח: נס להתנוסס

מאת דוד אסף

באוסף האוטוגרפים על שם שבדרון השמור בספרייה הלאומית בירושלים נמצא עותק מהחוברת מעשה נס שאותו שלח המחבר שי למשורר י"ל גורדון. על גב עמוד השער נרשם מכתב הקדשה ליל"ג ובו מתלונן פריידקין מרה על הקשיים בהדפסת ספרו ועל המכשולים שהערים בפניו נחום סוקולוב. ההקדשה אינה מתוארכת אך סביר להניח שנכתבה ב-1886. לדברי פריידקין, סוקולוב 'הצליח לעוור את עיני המבקרים', דהיינו הצנזורים מטעם השלטון הרוסי שהיו אמורים לתת לספר רשיון הדפסה, והעביר להם דברי הלשנה עליו ('תחבולות מלשינוּת'), כדי שיפסלו את ספרו.

עוד מתברר כי בשל חששו מ'תחבולותיו' של סוקולוב שינה פריידקין את שם ספרו, שבמקור היה נס להתנוסס. השם המקורי לא רק רומז לנחום סוקולוב (נ"ס), אלא גם מהדהד את הפסוק 'נָתַתָּה לִּירֵאֶיךָ נֵּס לְהִתְנוֹסֵס מִפְּנֵי קֹשֶׁט סֶלָה' (תהלים, ס 6), וכידוע פירוש המילה קֹשֶׁט הוא דברי אמת. פריידקין הספיק כנראה להדפיס את הספר עם השער המקורי, אך בשל התערבות הצנזורה נאלץ לגנוז אותו ולשנות את דף השער למעשה-נס. 

ככל הידוע לא נשארו עותקים עם הכותרת המקורית נס להתנוסס, על אף שלדברי פריידקין, במודעה שפרסם בעיתון המגיד (21 בינואר 1886), ספר בכותרת זו כבר נדפס ויצא לאור.

מודעה על הספר 'נס להתנוסס' שפרסם פריידקין בעיתון המגיד, 21 בינואר 1886

לכבוד הרב החכם וכו' יהודה ליב גארדאן!

זה מעט נודעה לי כתָבתך, אדוני, ואמהר לשלוח לך את מחברתי, למען תהיה לך לאות, כי יודע אני להוקיר את חכמי ישראל וסופריו אשר נחלת ביניהם שֵׁם תהלה. 

לו כתבתי את מחברתי עתה אז הלבשתיה צורה אחרת. אולם זה כשנה חברתיה ואמרתי לשלחנה אל 'המצפה', וכתבתי על אודותיה להמו"ל, [1] ולא ענני, ואשים אל לבי להדפיסנה בחוברת מיוחדת. ואולם בקרבי אל המלאכה נודע הדבר לנ"ס [ש]התהפך מסבות בתחבולות מלשינות לחבל את מעשי ידי. אף הצליח לעַוֵר את עיני המבקרים אשר בזה [ורשה] ובעיר המלוכה [סנקט פטרבורג] ויחרימו את ספרי אחרי צאתו לאור ברשיון המבקר צימערמאן המת.[2] ובכן ארכו הימים עד אשר עלתה לי להוציא לאור ברשיון המבקר מאודיסא. ויען כי כבר היה בידי דפוס הספר לא שניתיו, רק בגליון הראשון ובשמו, למען לא יוסיף לעשות זר מעשהו ולחבל תחבולות להחרימו. ובכן יהיה הספר הזה תמורת ספר 'נס להתנוסס', אשר הודעתי צאתו לאור בהמגיד עוד בשנה העברה. 

ועתה קבל נא את מחברתי הקטנה ברצון ואמצא חן בעיניך לחשבני בין מכבדיך ומוקיריך הרבים והיתה לך המחברת למזכרת. 

מאת המחבר

_____________________

[1] הכוונה לשמעון מנחם לאזר, עורך השבועון המצפה.

[2] צימרמן היה הצנזור לספרים עבריים בוורשה. ראו עליו נחום סוקולוב, '"הצפירה" וה"מבקרים מטעם"', ספר היובל של הצפירה, ורשה 1912, עמ' 13-10 (נדפס שוב בספרו במראות הקשת, הספרייה הציונית, 1960).  

(תודה לחזי עמיאור) 

מוֹשָׁבָה לֹא נוֹשָׁבָה: התמונות הראשונות של ראשון לציון

מאת אליהו הכהן

מאיר רוזין, בית איכר בראשון לציון
ציור מתוך צילום בתוך אלבום המזכרת שהוגש לברון רוטשילד, 1899 (אוסף אליהו הכהן)

אמנות הצילום לא עשתה חסד עם חלוצי היישוב. ראשיתה של ההתיישבות החדשה בארץ ישראל לא זכתה לתיעוד החזותי שהייתה ראויה לו. 

לכאורה אין הדבר כך, שהרי אלפי ספרי מסעות ומאמרים נכתבו על הארץ בימי העלייה הראשונה, ביניהם אלבומי צילומים לא מעטים. על פי מניינו של הביבליוגרף הגרמני פטר תומסן, למעלה מ-15,000 מאמרים וספרים על ארץ ישראל התפרסמו בין השנים 1904-1878 (Peter Thomsen, Die Palästina-Literatur, Band A, Akademie verlag, Berlin 1960) ואכן, רבבות תיירים סיירו בארץ ישראל באותה עת ורבים מהם גם אחזו מצלמה בידם וצילמו מאות רבות של תמונות.

אך מטבע הדברים, וכמנהגם של תיירים, רובם ככולם צילמו רק את מה שעניין אותם. ומה שעניין אותם היו נופי התנ"ך והמקומות הקדושים לנצרות בירושלים, בבית לחם ובגליל. הם כלל לא היו מודעים למפנה היישובי שהתחולל אז בארץ עם ייסודן של המושבות החדשות, ועל כן לא פקדו אותן ולא הנציחו בעדשת המצלמה את ראשית לבלובן.

מעטים היו אפוא הצלמים וממילא מעטות הן התמונות שנותרו בידינו מימי העלייה הראשונה. ככל הידוע לנו – ויש להדגיש זאת, שכן תמיד יש לקחת בחשבון שתיחשפנה תמונות לא ידועות – אין צילומים של השכונות נווה צדק ונווה שלום בחצי היובל הראשון לקיומן, וכמעט שאין תמונות המראות את פני המושבות הראשונות בארץ, אלה שנוסדו במהלך שנות השמונים של המאה ה-19 (פתח תקווה, ראשון לציון, זיכרון יעקב וראש פינה), בעשור הראשון להקמתן.

א. התמונה הראשונה של ראשון לציון, 1883

בארכיונו של הביל"ויי מנשה מאירוביץ (1949-1860), השמור בארכיון הציוני המרכזי בירושלים, נמצאות שתי תמונות של ראשון לציון משנות השמונים של המאה ה-19. אלה נחשבו עד כה לתמונות המוקדמות ביותר של המושבה. 

התמונה האחת מציגה את ראשוני המתיישבים עם מעדרים ואתי חפירה בידיהם, נערכים לנטיעת עצים ברחוב שבמרכז המושבה.

בתמונה השנייה נראים הבתים הראשונים של המושבה, כשעשרות מתושביה מתגודדים באמצע היום ברחובה הראשי (היום רחוב רוטשילד), ושתי שורות של עצים כבר נטועים לאורך הרחוב משני צדדיו.

השמועות שהגיעו לתפוצות הגולה על ייסודן של המושבות הראשונות עוררו בקרב רבים, בערים ובעיירות, סקרנות לראות את נופן, אם בציור או בתמונה. אך שתי תמונות מוקדמות אלה מעולם לא פורסמו ברבים. חובבי ציון, שעינם הייתה צופיה לפאתי מזרח קדימה, השתוקקו לדעת כיצד נראות אותן מושבות שעליהן קראו בלי סוף בעיתוני הזמן וכיצד הארץ העתיקה מחדשת את נעוריה.

מי שנחלץ לראשונה לעזרתם וחשף את מראה פניה של מושבה עברית בארץ, היה הסופר והעיתונאי הצעיר נחום סוקולוב (1936-1859), מי שטבע את המונח המקראי 'תל אביב', ככותרת תרגומו ל'אלטנוילנד' של הרצל, ומי שיהיה לימים נשיא ההסתדרות הציונית העולמית. בספרו ארץ חמדה, שיצא בוורשה בשנת תרמ"ה (1885), הוא הדפיס תחריט מלבב של מראה המושבה ראשון לציון בשנותיה הראשונות וכן מפה מפורטת של הארץ. 'טוב יעשו הקוראים', כתב סוקולוב במבוא, 'אם ידביקו את המפה על כותלי ביתם – זכר לירושלים – והיתה נגד עיניהם לראותה למען יזכרו את ארצם' (עמ' VII). 

על שער הספר נכתב כי הוא 'כולל ידיעת גלילות ארץ הקודש על פי גדולי התיירים, ובו גם תמצית ספר המסע של השר האנגלי לאהרענס אליפהאנט'. הוא התכוון לספרו של לורנס אוליפנט 'ארץ הגלעד' (The Land of Gilead), שראה אור באדינבורג ולונדון בשנת 1880.

ספרו של סוקולוב, שעד אותה עת לא ביקר בארץ ישראל, אינו אלא לקט מתוך ספרים שונים, בכללם מדריך בֶּדֶקֶר לפלשתינה (Baedeker's Palästina und Syrien), שמהדורתו הראשונה ראתה אור ב-1876. מי שהתחקה אחר מקור הטקסטים ששאל סוקולוב מספרות הנוסעים והבדקרים, היה הסופר יוסף לייב פריידקין, שפרסם את מסקנותיו בספרון בשם מעשה נס (ראשי תיבות: נחום סוקולוב), ביקורת על 'מעשיו' של סוקולוב בספרות העברית בכלל ועל ספרו ארץ חמדה בפרט (ורשה תרמ"ו). שבו התגולל על סוקולוב ופירט מאין נלקח כל קטע בספר.

נחום סוקולוב, תמונה משנות התשעים של המאה ה-19 (אוסף שבדרון; הספרייה הלאומית)

אך ענייננו אינו בטקסטים של ארץ חמדה אלא בפנינה נדירה שנכללה בספר. הייתה זו הפעם הראשונה שבה הופיע בדפוס תחריט מנופיה של מושבה ('קולוניה' בלשון התקופה) עברית בארץ ישראל, שהתבסס על צילום עדכני מאותם ימים.

בדברי ההקדמה לספר לא יכול היה סוקולוב להסתיר את התרגשותו ממאורע זה, ותיאר במילים נרגשות ובלשון מליצית את תחושתו למראה בתיה הראשונים של ראשון לציון:

סוקולוב העיד כי התחריט, שהוכן במיוחד עבור ספרו, 'מפֻתח בעץ כדמות הפאטאגראפיע וכצלמה', כלומר הוכן מתוך צילום.

הנה הוא התחריט (לחיצה על האיור תגדיל אותו):

אלו הם הבתים הראשונים של ראשון לציון: הבית בן שתי הקומות במרכז התמונה הוא בית הייסמן, שבמרתפו חיבר נפתלי הרץ אימבר אחדים משיריו (בית זה עומד על תלו עד היום ונמצא במתחם מוזיאון ראשון לציון, ברחוב המייסדים פינת נורדאו). קשה לזהות בביטחון את הבתים האחרים: הבית משמאלו הוא בית יהודה חנקין והבית הנוסף, משמאלו של בית חנקין, הוא כנראה בית אייזנבנד. הבית שמימין לבית הייסמן הוא (אולי) – בית משפחת שליט או אולי 'בית הרפואות', שבנה רוטשילד. מאחוריו (ככל הנראה) בית פריימן (גם שני בתים אלה עומדים עד היום). המבנה בן שתי הקומות שמצד ימין הוא כנראה בית לבונטין או בית פישלזון, שנבנו בצדו הצפוני של הרחוב. במצבור הבתים שמימין נבנה גם צריף הבילו"יים. בשטח זה שבמרומי הגבעה יוקם כעבור זמן בית הכנסת של המושבה (תודתי ליונה שפירא על עזרתה בזיהוי המבנים). 

אך היכן נמצא התצלום שממנו הכין האמן האנונימי את התחריט? במשך למעלה ממאה שנה לא עלה בידי איש לאתרו.

מתברר כי הצילום המקורי נשמר אצל צאצאי משפחתו של נפתלי אברהם הלל (1906-1848), מראשוני המייסדים של ראשון לציון, שנסע לבקר את רבו הצדיק ישראל מבוהוש (רומניה) ונטל עמו את הצילום. הוא חלה, נפטר ונקבר בניכר. רק לאחרונה נתגלה הצילום באמצעות מרק ווינצוויג, קרוב משפחתו של הלל, שהגיע לפני שנים אחדות מאנגליה לביקור בארץ ומסר את הצילום למוזיאון ראשון לציון. הצילום, שנמסר לי באדיבותה של אוצרת המוזיאון יונה שפירא, נעשה ככל הנראה בתחילת שנת 1883, דהיינו שנה לאחר ייסוד המושבה, ועל פיו הוכן התחריט שהופיע בספרו של סוקולוב. 

שמו של הצלם אינו ידוע, אך אפשר להניח בוודאות כי זהו הצילום הראשון של מושבה עברית בארץ ישראל במאה ה-19.

'אולי יש יום', חזה סוקולוב בסוף ההקדמה לספרו, 'ויישוב היהודים בארץ אבותיהם ירחב ויגדל'. 'האחרית הגדולה', כלשונו, אכן התממשה. תעיד על כך כאלף עדים השוואת התמונה הראשונה של 'ראשית המצער', המושבה משנת 1883, לתמונת העיר הגדולה ראשון לציון ממעוף הציפור בשנת 2012. 

ראשון לציון ממעוף הציפור, 2012 (ויקיפדיה)

ב. צילומי וילי במבוס, 1895

בשנת 1895, עשר שנים לאחר פרסום התחריט ב'ארץ חמדה' של סוקולוב, הגיע לביקור בארץ וילי בָּמְבּוּס (Willy Bambus; 1904-1862), ממנהיגי הציונים בברלין, לצורך איסוף חומר לתערוכת מוצרי המושבות שנועדה להיפתח כעבור שנה בברלין (בתערוכה זו נדון ברשימה שתוקדש לשירון שירי עם-ציון, שתתפרסם כאן בקרוב). 

מצויד במצלמה ומלווה בחברו היינריך לווה, שוטט במבוס במושבות והנציח את נופן בעדשת מצלמתו. את רשמי ביקורו תיאר בספרו Palästina Land und Leute, שראה אור בברלין בשנת 1898 ולווה בתמונות מנופי הארץ. באחת התמונות צולם רחוב בלתי סלול בראשון לציון. זהו הרחוב שכיום נקרא על שמו של אחד העם. למעלה מימין ניתן לזהות בקלות את בית הכנסת של המושבה.

 Palästina Land und Leute (ליד עמ' 56)

ג. אלבום ארץ ישראל והמושבות, 1899

המפעל הצילומי החשוב והמקיף ביותר של ההתיישבות היהודית החדשה בארץ בימי העלייה הראשונה היה האלבום מראה ארץ ישראל והמושבות, שערכו הצלמים ('ציירי אור' בלשונם) ישעיהו רפאלוביץ ומשה אליהו זקס, שותפים בחנות צילום בירושלים.

התמונות צולמו ברחבי הארץ בפברואר-מארס 1898, וראו אור באלבום מהודר שנדפס בשנת 1899. האלבום כולל 82 תמונות של המושבות החדשות ושל ערים, אתרים ומוסדות חינוכיים בארץ ישראל, בכלל זה תשע תמונות של ראשון לציון ושל היקב, וכן צילומים ראשונים של יישובים חדשים בראשית צמיחתם, כגון שפייה (שוֵויה), בת שלמה (אום אל-גמאל), עין זיתים ומטולה. שלא כמו באלבומי התמונות שצילמו באותה עת תיירים נוצרים, באלבום זה משתקפת בהרחבה פריסת ההתיישבות היהודית בארץ, ומאחורי כל תמונה ניתן תיאור של היישוב ושל אוכלוסייתו.

וכך כתבו העורכים במבוא לאלבום:

והמושבות האלה מעשה ידי ישראל הנה. רוחו בראן וידיו כוננו אותן! והחלוצים הראשונים אשר עלו לעבוד את הארץ הציבו להם מצבת עולמים בפועל ידם ויראו לכל כי עוד שאר רוח לישראל לשוב לימי קדמוניותיו ולחיות חיי עם לבטח ישכון, הזורע זרעו בגיל וברינה יקצור קצירו. 

אמנם מה יפו המושבות ומה נהדרו בפנימיותן ובחיצוניותן! כל הנשקף עליהן ממרחקים והעיף עיניו בסביבותיהן וראה ארץ בתה ונעזבה, שממות עולם וחרבות נצח. ופה ושם ימצאו כפרים ערביים, חסרי טעם ונעדרי סדר, ובתווך עומדת מושבה נהדרה ומפוארה, וגנים ופרדסים עוטרים אותה מכל צד. וזכר ימים מקדם וקרא בגאון: אמנם, מה טובו אהליך יעקב ומשכנותיך ישראל!

רחוב בראשון לציון

מהדורה צנועה יותר של אלבום המושבות יצאה ביידיש בניו-יורק בשנת 1901: פּאַלעסטינא אין וואָרט אונד בילד (ארץ ישראל במילים ובתמונות). אלבום זה סרוק כולו באינטרנט וניתן לצפות בו באיכות מצוינת כאן.



הנה תמונות ראשון לציון שנדפסו באלבום זה:

ד. משהו על ישעיהו רפאלוביץ

ישעיהו רפאלוביץ (דוד תדהר, אנציקלופדיה לחלוצי הישוב ובוניו)

ישעיהו רפאלוביץ(1956-1870) , יליד בוהופול (פלך פודוליה) שברוסיה, עלה לארץ בשנת 1882. הוא למד בישיבת 'עץ חיים' בירושלים ונשא לאשה את בתו של ישראל דב פרומקין, עורך העיתון חבצלת. בשנת 1894 נסע ללונדון להשתלם בצילום ובשובו פתח 'בית פוטוגרפיה' בירושלים.

חבצלת, 21 בספטמבר 1894, עמ' 409

אלבום המושבות נועד לצאת לאור לקראת הקונגרס הציוני השלישי (1899), ולצורך הכנתו חבר רפאלוביץ לאליהו מאיירס – יהודי מומר, צלם מקצועי שהגיע לארץ מהודו והקים את מחלקת הצילום של המושבה האמריקאית בירושלים ('אמריקן קולוני'). השניים סיירו ברחבי הארץ חודשיים ימים, מגדרה בדרום עד מטולה בצפון, ותיעדו בתמונות את היישוב החדש והישן.

שותפו של רפאלוביץ להוצאת האלבום, משה אליהו זקס, יליד הארץ (1909-1872), היה נכדו של משה זקס, ראשון העולים מגרמניה, שעלה לארץ ישראל בשנת 1830, יובל שנים לפני העלייה הראשונה. את העבודה חילקו ביניהם: זקס הופקד על עריכת האלבום ורפאלוביץ על אספקת התמונות. בזיכרונותיו ציונים ותמרורים בשבעים שנות נדודים, תרמ"ב-תשי"ב (תל אביב תשי"ב), סיפר רפאלוביץ כי היוזמה להפקת האלבום הייתה של זקס, וכך הפכו השניים לשותפים:

ציונים ותמרורים, עמ' 67

עוד סיפר רפאלוביץ, ובהרחבה, על מסע הצילום במושבות ארץ ישראל (עמ' 72-69) ועל תלאות ההדפסה, שנעשתה לבסוף בפרנקפורט שבגרמניה, וההפצה, שנעשתה על ידי חברת 'אחיאסף' שבוורשה (עמ' 76-74). לבסוף הבין רפאלוביץ כי רווח כספי לא יצא לו ממכירת האלבום, הוא גם נעלב מהתנהגותו של שותפו זקס, ועל כן החליט להיפטר מעסק הצילום. הוא מסר את העסק, על כל רהיטיו ואביזריו, לשותפו זקס, ובשנת 1899 עבר להתגורר באנגליה והחל בקריירה חדשה של רב. הוא שימש, בין השאר, רב באנגליה ובברזיל ובימי מלחמת העולם השנייה שירת בצבא הבריטי כרב צבאי בארץ ישראל. לאחר מכן נשאר לחיות בארץ והתגורר בתל אביב עד מותו.