מעשה נס? מקורותיו של הספר 'ארץ חמדה' מאת נחום סוקולוב

נחום סוקולוב, תמונה משנות התשעים של המאה ה-19 (אוסף שבדרון; הספרייה הלאומית)

מאת אליהו הכהן

א. ביקורת תהיה

בשנת 1964 הועלתה על בימת 'תיאטרון העונות' ההצגה 'סמי ימות בשש' מאת המחזאי הבריטי קן יוז. למחרת פרסם מבקר התיאטרון חיים גמזו בעיתון הארץ ביקורת קצרצרה בת חמש מילים, שכבר הפכה לקלאסיקה ישראלית: 'לדידי יכול היה למות בחמש', וחתם 'חג'. 

הארץ, 4 במארס 1964 (מתוך הבלוג של רפי מן, הערות שוליים להיסטוריה)

בעקבות ביקורת לגלגנית זו, של מי שנודע כמבקר מחמיר וקטלן, חידש הסטיריקן אפרים קישון את הפועל 'לגמוז', שפירושו לבקר בחריפות, לקטול. תחום הביקורת כולל כידוע מגוון רב של סוגים: מבקרים מתונים ושקולים, חריפים ותקיפים, קנטרנים ועוקצנים, בוטים ונקמנים. קישון ראה בגמזו מבקר חד לשון, שמיצה את ביקורתו באבחה קטלנית של משפט אחד קצר.

מתקופת ההשכלה התפרסמו הביקורות המושחזות על סופרים ועל ספרים (כולל כתבי הקודש) של אברהם אורי קובנר (1909-1842), יליד וילנה וטיפוס צבעוני (בלשון המעטה) שלימים המיר דתו בשל נישואיו לנוצרית. מאמריו ראו אור בספרו חקר דבר (ורשה 1865). הסופר המשכיל אברהם בר גוטלובר (1899-1811) הגיב על ספרו בחוברת בשם אגרת צער בעלי חיים (ז'יטומיר 1868) ובה כינה אותו 'אחד השועלים הקטנים המחבלים כרם ספרותנו'. קובנר עצמו הגיב בהומור ובתגובתו שלו לגוטלובר ו'כת דיליה', צרור פרחים (אודסה 1868), פרסם רשימה ארוכה של כינויי גנאי לפי סדר הא"ב כדי שיקל על מבקריו להשתלח בו.

מתקופת היישוב והמדינה, זכורות ביקורות בוטות לא מעטות, כגון זו של הסופר הגועש משה סמבטיון (1986-1913), שהאשים את עגנון בפלגייאט ('על חטא שחטא ש"י עגנון בגניבה ספרותית', המשקיף, 10 בנובמבר 1939), וגם לאחר שנים המשיך לגחך על שפתו וזלזל בה בספרו סופרון עברי (1950). 

משה סמבטיון (לקסיקון הספרות העברית החדשה)

ועוד ביקורות זכורות לטוב ולרע מן הדורות האחרונים: המשורר נתן זך (2020-1930) שגימד את תרומתו של נתן אלתרמן לשירה במאמרו הנודע 'הרהורים על שירת אלתרמן' (עכשיו, 4-3, 1959), או חוקר הספרות פרופ' דן מירון (נולד 1934), שביקר קשות את נעמי שמר במאמרו רחב היריעה 'זמירות מארץ להד"ם' (איגרא, 1, 1984). ואלו כמובן רק דוגמאות שהעלינו על קצה המזלג.

על אחד המבקרים החריפים מתקופת חיבת ציון, שקדם לגמזו בשלושה דורות, יסופר ברשימה זו.

ב. ארץ חמדה

בשנת 1885 פרסם בוורשה העיתונאי נחום סוקולוב (1936-1859) את הספר ארץ חמדה, ובו מפת ארץ ישראל וכן תמונה – ראשונה מסוגה – של המושבה החדשה ראשון לציון (ראו במאמרי 'מושבה לא נושבה: התמונות הראשונות של ראשון לציון', בלוג עונג שבת, 14 באפריל 2017).

שער הספר 'ארץ חמדה', ורשה 1885

בדף השער הספר הציג את עצמו כתרגום, פרי עטו של סוקולוב, לאחד מספריו של הסופר והדיפלומט הבריטי אוהד הציונות לורנס אוליפנט (1888-1829), כשהכוונה היא לספר ארץ הגלעד (The Land of Gilead), שראה אור באדינבורג ובלונדון בשנת 1880.

שנה קודם לכן הגה אוליפנט תוכנית ליישוב יהודים בחבל גלעד שבעבר הירדן המזרחי, בין נחל יבוק ונחל ארנון. אמנם תכניתו זו לא יצאה אל הפועל, אך הייתה לה השפעה על תנועת חיבת ציון. אוליפנט התיישב בשנת 1882 בחיפה, עם בת זוגו אליס ועם מזכירו נפתלי הרץ אימבר מחבר 'התקווה', בנה בית קיץ במושבה הדרוזית דלית אל-כרמל, סייר ברחבי הארץ וסייע למתיישבים יהודים בזכרון יעקב.

בית אוליפנט בדלית אל-כרמל, היום בית יד לבנים (צילום: אבישי טייכר, ויקיפדיה)

על הספר 'ארץ חמדה', על מחברו ועל המפה שצירף לספר, יצא קצפו של יוסף לייב פריידקין, מבקר לא מוכר – אפילו שנות חייו ותמונתו אינם ידועים לנו – שפרסם בוורשה ספר פולמוס נגד סוקולוב בשם מעשה נס (1886). נס הוא כמובן ראשי תיבות שמו של נחום סוקולוב. 

להבדיל מחיים גמזו, שסיכם את ביקורתו על הצגת תיאטרון בחמש מילים, פריידקין הגחיך באריכות ובלא חמלה את ספרו של סוקולוב בביקורת נוקבת ולגלגנית המשתרעת על פני יותר מחמישים עמודים. הייתה בכך העזה, שכן סוקולוב נחשב באותה עת סופר ועיתונאי מן המעלה הראשונה, כותב טורים רב תהילה בעיתון העברי הנפוץ הצפירה (ולימים עורכו הראשי) ועורכו של המאסף הספרותי החשוב האסיף, שהחל לצאת שנתיים קודם לכן.

שער הספר 'מעשה נס', ורשה 1886

פריידקין עבר על כל עמוד ועל כל שורה בספר – שהיה אחד הספרים הראשונים על ארץ ישראל שראו אור בתקופת העלייה הראשונה – וחשף מהיכן דלה סוקולוב את המידע האצור בו.

תחילה הודיע סוקולוב כי תרגם את 'ארץ הגלעד' בברכתו של אוליפנט, שאף הסכים לכתוב מבוא מיוחד לספר. 'וכבר קרבתי אל המלאכה', הבטיח סוקולוב. 'וימיה לא יימשכו'.  

הודעת סוקולוב על תרגום 'ארץ הגלעד' (הצפירה, 2 במאי 1882)

מדבריו של סוקולוב אפשר היה להבין כי הספר שיראה אור אכן יהיה תרגום ספרו של אוליפנט, ועל כך הלין פריידקין: 

ופתאום שינה את דעתו ויוציא את הספר ההוא מתחת מכבש הדפוס ויתן ספר קיצור העתקת 'ארץ הגלעד' תחתיו ... ופתאום לפתע היתה רוח אחרת אתו ויוציא גם את הספר השני מבית הדפוס וישנהו על פי מעלת רוחו החדשה, ויתנהו לבית הדפוס שנית, והוא הוא ספר 'ארץ חמדה' שזכינו אליו היום (מעשה נס, עמ' 5). 

הוצאת הספר עברה אפוא גלגולים אחדים. תחילה התכוון סוקולוב להוציא תרגום מלא של ארץ הגלעד. אחר כך חזר בו והחליט להוציא רק גרסה מקוצרת, ולבסוף שינה שוב את דעתו וצימק עוד יותר את חלקו של אוליפנט בספר. ואכן, בכותרת המשנה של ארץ חמדה נכתב: 'כולל ידיעת גלילות ארץ הקודש על פי גדולי התיירים, ובו גם תמצית ספר המסע של השר האנגלי לאהרענס אליפהאנט, עם הוספות מיוחדות כתובות על ידו בימים האחרונים'. במילים אחרות, רק תמצית שנלוו לה עוד תוספות של 'גדולי התיירים'.

ואכן, בחינה מדוקדקת של ארץ חמדה מראה כי עשרה מתוך שלושה-עשר פרקי הספר אינם קשורים כלל לספרו של אוליפנט ואת עיקר המידע המצוי בהם שאב סוקולוב מן הכרך העוסק בסוריה ובפלשתינה במדריך הנוסעים הנודע 'בֶּדֶקֶר'. קטעים שלמים ממדריך זה, במהדורתו הגרמנית, תורגמו ועובדו על ידיו מבלי שציין בספרו אפילו במילה אחת את שם המקור שממנו העתיק ועליו הסתמך. 'למרות דברי נ"ס והבטחותיו', קבע פריידקין, 'אין ספרו אלא העתקה, ולא העתקת "ארץ הגלעד" לאָל.[יפנט] אלא העתקת ספר "סוריא ופלשתינה" הוצאת באעדעקער' (עמ' 17). להוכחת טענתו הביא פריידקין זה מול זה את הכתוב אצל סוקולוב עם המקור במדריך 'בדקר', והתגולל שוב ושוב על המחבר שלדעתו לא נהג לפי כללי האתיקה. 

מדריך בדקר, לייפציג 1875

כריכת ספרו של אוליפנט 'ארץ הגלעד, 1880

נתונים אחרים על תולדות ארץ ישראל דלה סוקולוב מספרו של יהוסף שוורץ, חלוץ חוקרי הארץ ותושב ירושלים מאז שנת 1833, תבואות הארץ (ירושלים 1845), מספרו של אליעזר בן יהודה ארץ ישראל (ירושלים 1883), ומן הכרך הראשון של השנתון ירושלים שערך והוציא לאור אברהם משה לונץ (וינה 1882).

מהדורה ראשונה של 'ירושלים', קובץ א, 1882

מהדורה ראשונה של 'תבואות הארץ', 1845

וגם כאן, כשהגיע פריידקין לקטעים שהעתיק סוקולוב מתוך ירושלים של לונץ, הוא חילק עמודים אחדים בספרו לשתי עמודות ומול הטקסט של ארץ חמדה הציב את זה של לונץ, הכל כדי להוכיח שסוקולוב לא עיבד או תמצת אלא פשוט העתיק מילה במילה. 

מעשה נס, עמ' 40

ארץ חמדה ראה אור שבע שנים לאחר הקמת המושבה פתח תקוה ושלוש שנים לאחר ייסוד המושבות ראשון לציון, ראש פינה וזכרון יעקב. אולם בספרו של סוקולוב רק עשרה עמודים (מתוך מאתיים) הוקדשו למושבות החדשות, בפרק קצר שכותרתו 'מושבות בני ישראל'. הנתונים שהופיעו בפרק זה לא התבססו על מראה עיניים, שכן כף רגלו של סוקולוב טרם דרכה אז על אדמת הארץ. את המידע ליקט מכתבות שפורסמו בשנתון האסיף ומנתונים שקיבל מהתכתבויותיו עם אוליפנט לאחר צאת ספרו. מכאן הסיק פריידקין אחת מן השתיים: 

או שה'[אדון] נ"ס הנהו באמת בעל כשרון נעלה, שבן לילה הוא עושה ספרים ומשנה פניהם ומחליפם, ואיננו חס על עמלו וכספו ... או שבאמת אין כוחו של נ"ס גדול כל כך, אלא שדרכו לצרף לפעמים את מחשבתו הטובה בעיניו למעשה, ועל כן כאשר עלה במחשבה לפניו להעתיק את 'ארץ הגלעד', הודיע בכ"ע [בכתב עת] שכבר העתיק, אך בראותו כי מלאכת העתקת ספר גדול כמוהו מרובה, חדל ממנה ... נמלך לתת תחתיו קצור ספרו של אליפהאנט, ובקרבו אל המלאכה חזר וביקש לו דרכים אחרים, להקל את המלאכה ולהגדיל את השם, כי כלל גדול הוא: גדול כבוד המחבר מכבוד המעתיק (עמ' 6).

אחר כך התייחס פריידקין להבטחה נוספת של סוקולוב שלא קוימה: לצרף מפה עברית לספר. הוא לגלג על התנצלותו של סוקולוב שכתב: 'בתחילה עלה במחשבה לפני להדפיס את המפה באותיות עבריות, אך נאלצתי לסור ממחשבתי, יען ראיתי כי לא תהיה תועלת להקוראים ממפה עברית'. והוסיף נימוק שני: 'מפני שאין לנו מיני כתב שונים באותיות עבריות כמו שיש באותיות לועזיות'. 'כאן', הצליף פריידקין, 'חפץ נ"ס לברוא שקר ולאחוז עיני הקוראים', כאילו אין בבתי דפוס מגוון גופנים (פונטים) של אותיות עבריות, 'גדולות או קטנות, זקופות או מוטות' (עמ' 13). האמת היא, קבע פריידקין, 'שמעולם לא עלה על דעת נ"ס להדפיס מפה מיוחדה לספרו, מפני שאז עלתה לו ביוקר ... ועל כן קנה מפה שנדפסה בברלין בהוצאות דיטריך ריימער, כרשום מתחת המפה, ובקנות נ"ס מדיטריך ריימער מפות הרבה, התרצה לנ"ס להדפיס ממעל להמפה רשימה עברית: "מפת ארץ ישראל לספר ארץ חמדה מאת נ. סאקאלאוו", למען יאמין העם כי אך בשביל ארץ חמדה נבראה ונ"ס מחוללה' (עמ' 15-14).

בפועל, המפה שצירף סוקולוב לספרו היא מפת פלשתינה של היינריך קיפרט שנדפסה בשנת 1841.

מפת ארץ ישראל מתוך הספר 'ארץ חמדה'

מפת תכניתו של אוליפנט מתוך 'ארץ הגלעד', לונדון 1880

לאורך כל הספר לא בחל פריידקין מביטויי זלזול בוטים כלפי סוקולוב, ואת ספרו סיים בביקורת תקיפה וקנטרנית:

האיננו בעל קרניים שכל כוחו אינו אלא לנגח בקרניו? ומה לנו לעשות בבעל הקרניים הזה? באה העת לגדע את קרניו ולא יוסיף לנגח עוד, יסורו מעליו סופרינו הנכבדים אשר חסים אנחנו על דבריהם המוטלים באשפתו של בעל הקרניים הזה ויחדל גם הוא לעשות לנו מטעמים אשר לזרא המה לכל איש אשר יבין להבדיל בין דברי הוות לדברים של טעם. 

אם ידעו סופרינו להוקיר את דבריהם אשר אנחנו שותים אותם בצמא ולא יתנו אותם בפי האיש הזה, וחדלה ספרותנו להיות כעיר פרוצה אין חומה וכמערת פריצים אשר יבואו בה פריצים וחיללוה (עמ' 54).

נספח: נס להתנוסס

מאת דוד אסף

באוסף האוטוגרפים על שם שבדרון השמור בספרייה הלאומית בירושלים נמצא עותק מהחוברת מעשה נס שאותו שלח המחבר שי למשורר י"ל גורדון. על גב עמוד השער נרשם מכתב הקדשה ליל"ג ובו מתלונן פריידקין מרה על הקשיים בהדפסת ספרו ועל המכשולים שהערים בפניו נחום סוקולוב. ההקדשה אינה מתוארכת אך סביר להניח שנכתבה ב-1886. לדברי פריידקין, סוקולוב 'הצליח לעוור את עיני המבקרים', דהיינו הצנזורים מטעם השלטון הרוסי שהיו אמורים לתת לספר רשיון הדפסה, והעביר להם דברי הלשנה עליו ('תחבולות מלשינוּת'), כדי שיפסלו את ספרו.

עוד מתברר כי בשל חששו מ'תחבולותיו' של סוקולוב שינה פריידקין את שם ספרו, שבמקור היה נס להתנוסס. השם המקורי לא רק רומז לנחום סוקולוב (נ"ס), אלא גם מהדהד את הפסוק 'נָתַתָּה לִּירֵאֶיךָ נֵּס לְהִתְנוֹסֵס מִפְּנֵי קֹשֶׁט סֶלָה' (תהלים, ס 6), וכידוע פירוש המילה קֹשֶׁט הוא דברי אמת. פריידקין הספיק כנראה להדפיס את הספר עם השער המקורי, אך בשל התערבות הצנזורה נאלץ לגנוז אותו ולשנות את דף השער למעשה-נס. 

ככל הידוע לא נשארו עותקים עם הכותרת המקורית נס להתנוסס, על אף שלדברי פריידקין, במודעה שפרסם בעיתון המגיד (21 בינואר 1886), ספר בכותרת זו כבר נדפס ויצא לאור.

מודעה על הספר 'נס להתנוסס' שפרסם פריידקין בעיתון המגיד, 21 בינואר 1886

לכבוד הרב החכם וכו' יהודה ליב גארדאן!

זה מעט נודעה לי כתָבתך, אדוני, ואמהר לשלוח לך את מחברתי, למען תהיה לך לאות, כי יודע אני להוקיר את חכמי ישראל וסופריו אשר נחלת ביניהם שֵׁם תהלה. 

לו כתבתי את מחברתי עתה אז הלבשתיה צורה אחרת. אולם זה כשנה חברתיה ואמרתי לשלחנה אל 'המצפה', וכתבתי על אודותיה להמו"ל, [1] ולא ענני, ואשים אל לבי להדפיסנה בחוברת מיוחדת. ואולם בקרבי אל המלאכה נודע הדבר לנ"ס [ש]התהפך מסבות בתחבולות מלשינות לחבל את מעשי ידי. אף הצליח לעַוֵר את עיני המבקרים אשר בזה [ורשה] ובעיר המלוכה [סנקט פטרבורג] ויחרימו את ספרי אחרי צאתו לאור ברשיון המבקר צימערמאן המת.[2] ובכן ארכו הימים עד אשר עלתה לי להוציא לאור ברשיון המבקר מאודיסא. ויען כי כבר היה בידי דפוס הספר לא שניתיו, רק בגליון הראשון ובשמו, למען לא יוסיף לעשות זר מעשהו ולחבל תחבולות להחרימו. ובכן יהיה הספר הזה תמורת ספר 'נס להתנוסס', אשר הודעתי צאתו לאור בהמגיד עוד בשנה העברה. 

ועתה קבל נא את מחברתי הקטנה ברצון ואמצא חן בעיניך לחשבני בין מכבדיך ומוקיריך הרבים והיתה לך המחברת למזכרת. 

מאת המחבר

_____________________

[1] הכוונה לשמעון מנחם לאזר, עורך השבועון המצפה.

[2] צימרמן היה הצנזור לספרים עבריים בוורשה. ראו עליו נחום סוקולוב, '"הצפירה" וה"מבקרים מטעם"', ספר היובל של הצפירה, ורשה 1912, עמ' 13-10 (נדפס שוב בספרו במראות הקשת, הספרייה הציונית, 1960).  

(תודה לחזי עמיאור)