פרידה מדן לאור

דן לאור (צילום מסך)

דן לאור (2023-1944) איננו. מותו בא לו, ולנו, לפתע.

כך כתב בשנת 1972 יוסף שריג, בן קיבוץ בית השיטה, שנולד גם הוא בשנת 1944 ומותו בא לו פתע שנה אחר כך, במלחמת יום כיפור: 

מוֹתִי בָּא לִי פֶּתַע.

כְּאַחַד הָאָדָם יָדַעְתִּי כִּי קָרֵב, 

וְשֶׁבַע חָיִיתִי, 

בְּתֹם, בְּעֹז וּבְתִפְאֶרֶת.

בְּכָחֹל, בְּיָרֹק, 

וּבְטַעַם הַמִּסְתּוֹרִין וְהַדְּבַשׁ שֶׁל הַיָּפָה. 

 

מוֹתִי בָּא לִי פֶּתַע 

וְאֵינִי זוֹכֵר אִם בְּרַעַם הָאֵשׁ 

אוֹ בֵּין קִירוֹת הַפַּח הַזּוֹעֲקִים, 

אוֹ שֶׁמָּא בַּלָּבָן – לָבָן הַדּוֹמֵם לְבַסּוֹף.

 

עַכְשָׁו  

 אֲנִי  

אֵינִי זוֹכֵר.

מותו היום של פרופ' דן לאור, עמית וידיד, היכה אותי, כמו גם את כל חבריו, עמיתיו ותלמידיו, באלם, בהלם ובצער שאין לו תִּכְלָה. הן רק תמול שלשום שוחחנו, רק לפני שלושה שבועות נפגשנו בהפגנת המחאה מול בית הנשיא בירושלים והתלוצצנו על ה' ועל משיחו ועל ננתקה. והנה מת דן.

בראשית השבוע שעבר לקה דן בלבו – במפתיע, זה הרי תמיד במפתיע – ובמשך שבוע של הרדמה והנשמה עוד נשמרה תקווה קלושה שמא ייצא מזה. אך היום יצאה בת קול והכריזה כי נתבקש דן לאור לישיבה של מעלה. מותו בא לו 'בַּלָּבָן – לָבָן הַדּוֹמֵם לְבַסּוֹף'.

מאמרי הספד מפורטים עוד ייכתבו על מי שהיה עיתונאי ושדרן רדיו בראשית דרכו, חוקר, ביוגרף והיסטוריון מעולה של הספרות העברית, מורה אהוב ומרצה מחונן, בעל חוש הומור חד וחריף ואיש רֵעים להתרועע.

דרכינו הצטלבו לראשונה לפני כארבעים שנה, כאשר הייתי מזכיר 'האיגוד העולמי למדעי היהדות' ודן קיבל על עצמו את ארגון המדור לספרות עברית בקונגרסים למדעי היהדות שאותם ארגנתי אחת לארבע שנים. כמו בכל דבר אשר נגע בו, גם בתפקידי הניהול בהמשך (דיקן הפקולטה למדעי הרוח, ראש המרכז למורשת היהדות על שם צימבליסטה), הוא עשה מעל ומעבר לנדרש, במסירות בלתי רגילה ומתוך תחושת שליחות וחובה ושלא על מנת לקבל פרס. הוא התקשר באופן אישי לבכירי המקצוע בארץ ובחו"ל, כמו גם לצעירים ולמבטיחים, ושידלם להשתתף בקונגרס, שאותו ראה כמפעל לאומי וציוני, על מנת שחקר הספרות העברית יוצג בצורה מכובדת וראויה. או אז התקרבנו זה לזה ושנים רבות היינו מעלים זיכרונות משעשעים על אישים ואירועים מתקופה זו בחיינו.

הוא ביקרני בדירת הרווקים שבה גרתי בשכונת נחלאות ואחר כך ברחביה בשכנות אליו, וכמובן שהשתתף בחתונתי והכיר את רעייתי ואת ילדיי.

עם דן לאור, 2004

ידידותנו הקרובה הביאה אותנו ללמד יחדיו בשנת 2009 סמינר מחקרי לתואר שני באוניברסיטת תל אביב שנושאו היה 'עגנון והחסידוּת: היבטים היסטוריים וספרותיים'. זו הייתה חוויה מרתקת ומעשירה לשנינו, ובעיקר לי. נחשפתי אז מקרוב ליכולותיו המחקריות, הרטוריות והדידקטיות היוצאות מן הכלל. במהלך הקורס סיכמנו כי נכתוב יחד מאמר על סיפורו הקצר של עגנון 'לבב אנוש', אך לבסוף נשתכחו הדברים והמאמר לא בא לעולם.

מאז ועד ממש לאחרונה החלפנו ביננו עשרות רבות של אי-מיילים הנוגעים לתחומי ענייננו המשותפים: יהודי מזרח אירופה ותרבותם. רק לפני כמה שבועות נזקק דן לסיועי בשאלת ייחוסו של המחזאי חנוך לוין לאדמו"ר חנוך הענך לוין מאלכסנדר, וכיצד ניתן להסביר את העובדה שהיה גם כהן וגם לוי... דן התכונן לסדרת הרצאות על חנוך לוין, שמן הסתם היו גוררות אחריהן גם ספר מקיף, אך אבוי, החומרים שאסף כבר לא ידובבו מפיו.

דן היה פטריוט ציוני זקוף קומה ובלי להתנצל – מרגלא היה שגור על פיו כשציטט את כותרת אחד מספריו של פרופסור גרשון שקד: אין מקום אחר. לא פחות מכך היה דן פטריוט ירושלמי – יליד ירושלים המנדטורית, שגדל בשכונת רחביה האליטיסטית והתגאה בהיותו בן לאצולת רחביה. הוא אהב את העיר ואת יושביה, מתוך מוּדעוּת וצער עמוק על נטישת החילונים ועל תחושת הבדידות. המחאות האחרונות נגד המהפכה המשטרית, שמתקיימות בכל מוצאי שבת מול בית הנשיא, עוררו מחדש את תקוותו שהניצוץ הירושלמי, שנדמה היה כי כבה, קם לתחייה והתחדש במלוא עוזו. גם דבר זה קירב ביננו, שכן בניגוד למהלך השכיח ובניגוד לציפיות – שנינו עבדנו באוניברסיטת תל אביב והתעקשנו לגור בירושלים. 

המגורים בירושלים היו לו עניין עקרוני, עניין של השקפת עולם ובחירה ערכית. מבחינה זו בוודאי דימה את עצמו לש"י עגנון – שאת הביוגרפיה המעולה עליו פרסם בשנת 1998 (חיי עגנון, הוצאת שוקן). גם עגנון – כך אמר לא פעם – כמו יצחק קומר גיבור תמול שלשום, היה חייב לבחור בין 'יפו' החופשית וקלת הדעת (ובימינו תל אביב) לבין 'ירושלים' המסורתית והחמורה. וכמו עגנון, גיבור התרבות שלו (לצד אלתרמן, דוד פוגל ואחרים), גם דן בחר בירושלים. ביתו הנאה ברחוב בן-מימון 50 שבשכונת רחביה, היה לו מה שהיה ביתו של עגנון בתלפיות: לא רק בית משפחתי חם שאותו בנה בעמל ובאהבה עם רעייתו הסינולוגית ד"ר ליהי יריב-לאור, ובו גידלו לתפארת את ארבעת בניהם, אלא גם בית יוצר לעשרות מחקרים וספרים שהפכו אותו לאחד החוקרים הבולטים בספרות העברית בדורנו.

דן לאור כבר לא יזכה בפרס ישראל וגם לא יהיה יקיר ירושלים, הוא גם לא יראה בצאת הביוגרפיה הגדולה שחיבר על דוד פוגל ולא בשאר מחקרים שהניח בכתובים, אך בלב ידידיו ותלמידיו הרבים תישאר דמותו חקוקה לעד.

היה שלום דן לאור, נוח בשלום על משכבך.