יום חמישי, 25 במאי 2023

מעשה נס? מקורותיו של הספר 'ארץ חמדה' מאת נחום סוקולוב

נחום סוקולוב, תמונה משנות התשעים של המאה ה-19 (אוסף שבדרון; הספרייה הלאומית)

מאת אליהו הכהן


א. ביקורת תהיה

בשנת 1964 הועלתה על בימת 'תיאטרון העונות' ההצגה 'סמי ימות בשש' מאת המחזאי הבריטי קן יוז. למחרת פרסם מבקר התיאטרון חיים גמזו בעיתון הארץ ביקורת קצרצרה בת חמש מילים, שכבר הפכה לקלאסיקה ישראלית: 'לדידי יכול היה למות בחמש', וחתם 'חג'. 

הארץ, 4 במארס 1964 (מתוך הבלוג של רפי מן, הערות שוליים להיסטוריה)

בעקבות ביקורת לגלגנית זו, של מי שנודע כמבקר מחמיר וקטלן, חידש הסטיריקן אפרים קישון את הפועל 'לגמוז', שפירושו לבקר בחריפות, לקטול. תחום הביקורת כולל כידוע מגוון רב של סוגים: מבקרים מתונים ושקולים, חריפים ותקיפים, קנטרנים ועוקצנים, בוטים ונקמנים. קישון ראה בגמזו מבקר חד לשון, שמיצה את ביקורתו באבחה קטלנית של משפט אחד קצר.

מתקופת ההשכלה התפרסמו הביקורות המושחזות על סופרים ועל ספרים (כולל כתבי הקודש) של אברהם אורי קובנר (1909-1842), יליד וילנה וטיפוס צבעוני (בלשון המעטה) שלימים המיר דתו בשל נישואיו לנוצרית. מאמריו ראו אור בספרו חקר דבר (ורשה 1865). הסופר המשכיל אברהם בר גוטלובר (1899-1811) הגיב על ספרו בחוברת בשם אגרת צער בעלי חיים (ז'יטומיר 1868) ובה כינה אותו 'אחד השועלים הקטנים המחבלים כרם ספרותנו'. קובנר עצמו הגיב בהומור ובתגובתו שלו לגוטלובר ו'כת דיליה', צרור פרחים (אודסה 1868), פרסם רשימה ארוכה של כינויי גנאי לפי סדר הא"ב כדי שיקל על מבקריו להשתלח בו.

מתקופת היישוב והמדינה, זכורות ביקורות בוטות לא מעטות, כגון זו של הסופר הגועש משה סמבטיון (1986-1913), שהאשים את עגנון בפלגייאט ('על חטא שחטא ש"י עגנון בגניבה ספרותית', המשקיף, 10 בנובמבר 1939), וגם לאחר שנים המשיך לגחך על שפתו וזלזל בה בספרו סופרון עברי (1950). 

משה סמבטיון (לקסיקון הספרות העברית החדשה)

ועוד ביקורות זכורות לטוב ולרע מן הדורות האחרונים: המשורר נתן זך (2020-1930) שגימד את תרומתו של נתן אלתרמן לשירה במאמרו הנודע 'הרהורים על שירת אלתרמן' (עכשיו, 4-3, 1959), או חוקר הספרות פרופ' דן מירון (נולד 1934), שביקר קשות את נעמי שמר במאמרו רחב היריעה 'זמירות מארץ להד"ם' (איגרא, 1, 1984). ואלו כמובן רק דוגמאות שהעלינו על קצה המזלג.

על אחד המבקרים החריפים מתקופת חיבת ציון, שקדם לגמזו בשלושה דורות, יסופר ברשימה זו.


ב. ארץ חמדה

בשנת 1885 פרסם בוורשה העיתונאי נחום סוקולוב (1936-1859) את הספר ארץ חמדה, ובו מפת ארץ ישראל וכן תמונה  ראשונה מסוגה  של המושבה החדשה ראשון לציון (ראו במאמרי 'מושבה לא נושבה: התמונות הראשונות של ראשון לציון', בלוג עונג שבת, 14 באפריל 2017).

שער הספר 'ארץ חמדה', ורשה 1885

בדף השער הספר הציג את עצמו כתרגום, פרי עטו של סוקולוב, לאחד מספריו של הסופר והדיפלומט הבריטי אוהד הציונות לורנס אוליפנט (1888-1829), כשהכוונה היא לספר ארץ הגלעד (The Land of Gilead), שראה אור באדינבורג ובלונדון בשנת 1880.


שנה קודם לכן הגה אוליפנט תוכנית ליישוב יהודים בחבל גלעד שבעבר הירדן המזרחי, בין נחל יבוק ונחל ארנון. אמנם תכניתו זו לא יצאה אל הפועל, אך הייתה לה השפעה על תנועת חיבת ציון. אוליפנט התיישב בשנת 1882 בחיפה, עם בת זוגו אליס ועם מזכירו נפתלי הרץ אימבר מחבר 'התקווה', בנה בית קיץ במושבה הדרוזית דלית אל-כרמל, סייר ברחבי הארץ וסייע למתיישבים יהודים בזכרון יעקב.

בית אוליפנט בדלית אל-כרמל, היום בית יד לבנים (צילום: אבישי טייכר, ויקיפדיה)

על הספר 'ארץ חמדה', על מחברו ועל המפה שצירף לספר, יצא קצפו של יוסף לייב פריידקין, מבקר לא מוכר  אפילו שנות חייו ותמונתו אינם ידועים לנו  שפרסם בוורשה ספר פולמוס נגד סוקולוב בשם מעשה נס (1886). נס הוא כמובן ראשי תיבות שמו של נחום סוקולוב. 

להבדיל מחיים גמזו, שסיכם את ביקורתו על הצגת תיאטרון בחמש מילים, פריידקין הגחיך באריכות ובלא חמלה את ספרו של סוקולוב בביקורת נוקבת ולגלגנית המשתרעת על פני יותר מחמישים עמודים. הייתה בכך העזה, שכן סוקולוב נחשב באותה עת סופר ועיתונאי מן המעלה הראשונה, כותב טורים רב תהילה בעיתון העברי הנפוץ הצפירה (ולימים עורכו הראשי) ועורכו של המאסף הספרותי החשוב האסיף, שהחל לצאת שנתיים קודם לכן.

שער הספר 'מעשה נס', ורשה 1886

פריידקין עבר על כל עמוד ועל כל שורה בספר  שהיה אחד הספרים הראשונים על ארץ ישראל שראו אור בתקופת העלייה הראשונה – וחשף מהיכן דלה סוקולוב את המידע האצור בו.

תחילה הודיע סוקולוב כי תרגם את 'ארץ הגלעד' בברכתו של אוליפנט, שאף הסכים לכתוב מבוא מיוחד לספר. 'וכבר קרבתי אל המלאכה', הבטיח סוקולוב. 'וימיה לא יימשכו'.  

הודעת סוקולוב על תרגום 'ארץ הגלעד' (הצפירה, 2 במאי 1882)

מדבריו של סוקולוב אפשר היה להבין כי הספר שיראה אור אכן יהיה תרגום ספרו של אוליפנט, ועל כך הלין פריידקין: 

ופתאום שינה את דעתו ויוציא את הספר ההוא מתחת מכבש הדפוס ויתן ספר קיצור העתקת 'ארץ הגלעד' תחתיו ... ופתאום לפתע היתה רוח אחרת אתו ויוציא גם את הספר השני מבית הדפוס וישנהו על פי מעלת רוחו החדשה, ויתנהו לבית הדפוס שנית, והוא הוא ספר 'ארץ חמדה' שזכינו אליו היום (מעשה נס, עמ' 5). 

הוצאת הספר עברה אפוא גלגולים אחדים. תחילה התכוון סוקולוב להוציא תרגום מלא של ארץ הגלעד. אחר כך חזר בו והחליט להוציא רק גרסה מקוצרת, ולבסוף שינה שוב את דעתו וצימק עוד יותר את חלקו של אוליפנט בספר. ואכן, בכותרת המשנה של ארץ חמדה נכתב: 'כולל ידיעת גלילות ארץ הקודש על פי גדולי התיירים, ובו גם תמצית ספר המסע של השר האנגלי לאהרענס אליפהאנט, עם הוספות מיוחדות כתובות על ידו בימים האחרונים'. במילים אחרות, רק תמצית שנלוו לה עוד תוספות של 'גדולי התיירים'.

ואכן, בחינה מדוקדקת של ארץ חמדה מראה כי עשרה מתוך שלושה-עשר פרקי הספר אינם קשורים כלל לספרו של אוליפנט ואת עיקר המידע המצוי בהם שאב סוקולוב מן הכרך העוסק בסוריה ובפלשתינה במדריך הנוסעים הנודע 'בֶּדֶקֶר'. קטעים שלמים ממדריך זה, במהדורתו הגרמנית, תורגמו ועובדו על ידיו מבלי שציין בספרו אפילו במילה אחת את שם המקור שממנו העתיק ועליו הסתמך. 'למרות דברי נ"ס והבטחותיו', קבע פריידקין, 'אין ספרו אלא העתקה, ולא העתקת "ארץ הגלעד" לאָל.[יפנט] אלא העתקת ספר "סוריא ופלשתינה" הוצאת באעדעקער' (עמ' 17). להוכחת טענתו הביא פריידקין זה מול זה את הכתוב אצל סוקולוב עם המקור במדריך 'בדקר', והתגולל שוב ושוב על המחבר שלדעתו לא נהג לפי כללי האתיקה. 


מדריך בדקר, לייפציג 1875
כריכת ספרו של אוליפנט 'ארץ הגלעד, 1880


נתונים אחרים על תולדות ארץ ישראל דלה סוקולוב מספרו של יהוסף שוורץ, חלוץ חוקרי הארץ ותושב ירושלים מאז שנת 1833, תבואות הארץ (ירושלים 1845), מספרו של אליעזר בן יהודה ארץ ישראל (ירושלים 1883), ומן הכרך הראשון של השנתון ירושלים שערך והוציא לאור אברהם משה לונץ (וינה 1882).


מהדורה ראשונה של 'ירושלים', קובץ א, 1882
מהדורה ראשונה של 'תבואות הארץ', 1845

וגם כאן, כשהגיע פריידקין לקטעים שהעתיק סוקולוב מתוך ירושלים של לונץ, הוא חילק עמודים אחדים בספרו לשתי עמודות ומול הטקסט של ארץ חמדה הציב את זה של לונץ, הכל כדי להוכיח שסוקולוב לא עיבד או תמצת אלא פשוט העתיק מילה במילה. 

מעשה נס, עמ' 40

ארץ חמדה ראה אור שבע שנים לאחר הקמת המושבה פתח תקוה ושלוש שנים לאחר ייסוד המושבות ראשון לציון, ראש פינה וזכרון יעקב. אולם בספרו של סוקולוב רק עשרה עמודים (מתוך מאתיים) הוקדשו למושבות החדשות, בפרק קצר שכותרתו 'מושבות בני ישראל'. הנתונים שהופיעו בפרק זה לא התבססו על מראה עיניים, שכן כף רגלו של סוקולוב טרם דרכה אז על אדמת הארץ. את המידע ליקט מכתבות שפורסמו בשנתון האסיף ומנתונים שקיבל מהתכתבויותיו עם אוליפנט לאחר צאת ספרו. מכאן הסיק פריידקין אחת מן השתיים: 

או שה'[אדון] נ"ס הנהו באמת בעל כשרון נעלה, שבן לילה הוא עושה ספרים ומשנה פניהם ומחליפם, ואיננו חס על עמלו וכספו ... או שבאמת אין כוחו של נ"ס גדול כל כך, אלא שדרכו לצרף לפעמים את מחשבתו הטובה בעיניו למעשה, ועל כן כאשר עלה במחשבה לפניו להעתיק את 'ארץ הגלעד', הודיע בכ"ע [בכתב עת] שכבר העתיק, אך בראותו כי מלאכת העתקת ספר גדול כמוהו מרובה, חדל ממנה ... נמלך לתת תחתיו קצור ספרו של אליפהאנט, ובקרבו אל המלאכה חזר וביקש לו דרכים אחרים, להקל את המלאכה ולהגדיל את השם, כי כלל גדול הוא: גדול כבוד המחבר מכבוד המעתיק (עמ' 6).

אחר כך התייחס פריידקין להבטחה נוספת של סוקולוב שלא קוימה: לצרף מפה עברית לספר. הוא לגלג על התנצלותו של סוקולוב שכתב: 'בתחילה עלה במחשבה לפני להדפיס את המפה באותיות עבריות, אך נאלצתי לסור ממחשבתי, יען ראיתי כי לא תהיה תועלת להקוראים ממפה עברית'. והוסיף נימוק שני: 'מפני שאין לנו מיני כתב שונים באותיות עבריות כמו שיש באותיות לועזיות'. 'כאן', הצליף פריידקין, 'חפץ נ"ס לברוא שקר ולאחוז עיני הקוראים', כאילו אין בבתי דפוס מגוון גופנים (פונטים) של אותיות עבריות, 'גדולות או קטנות, זקופות או מוטות' (עמ' 13). האמת היא, קבע פריידקין, 'שמעולם לא עלה על דעת נ"ס להדפיס מפה מיוחדה לספרו, מפני שאז עלתה לו ביוקר ... ועל כן קנה מפה שנדפסה בברלין בהוצאות דיטריך ריימער, כרשום מתחת המפה, ובקנות נ"ס מדיטריך ריימער מפות הרבה, התרצה לנ"ס להדפיס ממעל להמפה רשימה עברית: "מפת ארץ ישראל לספר ארץ חמדה מאת נ. סאקאלאוו", למען יאמין העם כי אך בשביל ארץ חמדה נבראה ונ"ס מחוללה' (עמ' 15-14).

בפועל, המפה שצירף סוקולוב לספרו היא מפת פלשתינה של היינריך קיפרט שנדפסה בשנת 1841.

מפת ארץ ישראל מתוך הספר 'ארץ חמדה'

מפת תכניתו של אוליפנט מתוך 'ארץ הגלעד', לונדון 1880

לאורך כל הספר לא בחל פריידקין מביטויי זלזול בוטים כלפי סוקולוב, ואת ספרו סיים בביקורת תקיפה וקנטרנית:

האיננו בעל קרניים שכל כוחו אינו אלא לנגח בקרניו? ומה לנו לעשות בבעל הקרניים הזה? באה העת לגדע את קרניו ולא יוסיף לנגח עוד, יסורו מעליו סופרינו הנכבדים אשר חסים אנחנו על דבריהם המוטלים באשפתו של בעל הקרניים הזה ויחדל גם הוא לעשות לנו מטעמים אשר לזרא המה לכל איש אשר יבין להבדיל בין דברי הוות לדברים של טעם. 
אם ידעו סופרינו להוקיר את דבריהם אשר אנחנו שותים אותם בצמא ולא יתנו אותם בפי האיש הזה, וחדלה ספרותנו להיות כעיר פרוצה אין חומה וכמערת פריצים אשר יבואו בה פריצים וחיללוה (עמ' 54).


נספח: נס להתנוסס

מאת דוד אסף

באוסף האוטוגרפים על שם שבדרון השמור בספרייה הלאומית בירושלים נמצא עותק מהחוברת מעשה נס שאותו שלח המחבר שי למשורר י"ל גורדון. על גב עמוד השער נרשם מכתב הקדשה ליל"ג ובו מתלונן פריידקין מרה על הקשיים בהדפסת ספרו ועל המכשולים שהערים בפניו נחום סוקולוב. ההקדשה אינה מתוארכת אך סביר להניח שנכתבה ב-1886. לדברי פריידקין, סוקולוב 'הצליח לעוור את עיני המבקרים', דהיינו הצנזורים מטעם השלטון הרוסי שהיו אמורים לתת לספר רשיון הדפסה, והעביר להם דברי הלשנה עליו ('תחבולות מלשינוּת'), כדי שיפסלו את ספרו.

עוד מתברר כי בשל חששו מ'תחבולותיו' של סוקולוב שינה פריידקין את שם ספרו, שבמקור היה נס להתנוסס. השם המקורי לא רק רומז לנחום סוקולוב (נ"ס), אלא גם מהדהד את הפסוק 'נָתַתָּה לִּירֵאֶיךָ נֵּס לְהִתְנוֹסֵס מִפְּנֵי קֹשֶׁט סֶלָה' (תהלים, ס 6), וכידוע פירוש המילה קֹשֶׁט הוא דברי אמת. פריידקין הספיק כנראה להדפיס את הספר עם השער המקורי, אך בשל התערבות הצנזורה נאלץ לגנוז אותו ולשנות את דף השער למעשה-נס

ככל הידוע לא נשארו עותקים עם הכותרת המקורית נס להתנוסס, על אף שלדברי פריידקין, במודעה שפרסם בעיתון המגיד (21 בינואר 1886), ספר בכותרת זו כבר נדפס ויצא לאור.

מודעה על הספר 'נס להתנוסס' שפרסם פריידקין בעיתון המגיד, 21 בינואר 1886



לכבוד הרב החכם וכו' יהודה ליב גארדאן!

זה מעט נודעה לי כתָבתך, אדוני, ואמהר לשלוח לך את מחברתי, למען תהיה לך לאות, כי יודע אני להוקיר את חכמי ישראל וסופריו אשר נחלת ביניהם שֵׁם תהלה. 
לו כתבתי את מחברתי עתה אז הלבשתיה צורה אחרת. אולם זה כשנה חברתיה ואמרתי לשלחנה אל 'המצפה', וכתבתי על אודותיה להמו"ל, [1] ולא ענני, ואשים אל לבי להדפיסנה בחוברת מיוחדת. ואולם בקרבי אל המלאכה נודע הדבר לנ"ס [ש]התהפך מסבות בתחבולות מלשינות לחבל את מעשי ידי. אף הצליח לעַוֵר את עיני המבקרים אשר בזה [ורשה] ובעיר המלוכה [סנקט פטרבורג] ויחרימו את ספרי אחרי צאתו לאור ברשיון המבקר צימערמאן המת.[2] ובכן ארכו הימים עד אשר עלתה לי להוציא לאור ברשיון המבקר מאודיסא. ויען כי כבר היה בידי דפוס הספר לא שניתיו, רק בגליון הראשון ובשמו, למען לא יוסיף לעשות זר מעשהו ולחבל תחבולות להחרימו. ובכן יהיה הספר הזה תמורת ספר 'נס להתנוסס', אשר הודעתי צאתו לאור בהמגיד עוד בשנה העברה. 
ועתה קבל נא את מחברתי הקטנה ברצון ואמצא חן בעיניך לחשבני בין מכבדיך ומוקיריך הרבים והיתה לך המחברת למזכרת. 
מאת המחבר
_____________________

[1] הכוונה לשמעון מנחם לאזר, עורך השבועון המצפה.

[2] צימרמן היה הצנזור לספרים עבריים בוורשה. ראו עליו נחום סוקולוב, '"הצפירה" וה"מבקרים מטעם"', ספר היובל של הצפירה, ורשה 1912, עמ' 13-10 (נדפס שוב בספרו במראות הקשת, הספרייה הציונית, 1960).  

(תודה לחזי עמיאור) 

7 תגובות:

  1. ואם הזכרת את בקורתו של נתן זך על שירת אלתרמן, ראוי להזכיר גם את הבקורת של ברוך קורצווייל על השיר של אלתרמן "סוס העץ מיכאל" שנכתבה כשיכ פארודי בשם "המוות בא על משורר הקץ נתנאל"

    השבמחק
  2. כפי שמופיע בשער "ארץ חמדה" שמראה לנו ר' אליהו, הספר של סוקולוב יצא לאור בתרמ"ה בדפוס הווארשאי של איש תנועת ההשכלה יצחק גולדמן (ר' יצחק גאלדמאן נ"י) (1813-1888), שידיו רב לו בהוראה, בתרגום, בהוצאה לאור ובפעילות פולנית לאומית נגד שלטון הצאר הרוסי. תקופה מסוימת גולדמן הוציא לאור גם את עיתון הצפירה, שנחום סוקולוב ערך.
    דפוס גולדמן שכן ברובע מוראנוב (Muranów) – מרכז יהודי חשוב, צומת אינטלקטואלי, שבו הוקם אח"כ גיטו ווארשה.

    השבמחק
  3. או אם להסתמך על חנניה רייכמן: מן הים הכללי וטיפה משלי

    השבמחק
  4. כפי הנראה בנובמבר 1886 יצא לאור הספר של פריידקין בשמו החדש" מעשה נס" ומודעה על כך התפרסמה בעיתון המליץ (10.11.1886). בינואר 1887 התפרסמה גם בעיתון המגיד המודעה על הוצאת הספר בשמו החדש (13.1.1887) וראו בקישורים המצורפים

    https://www.nli.org.il/he/newspapers/hmz/1886/11/10/01/article/14.1

    https://www.nli.org.il/he/newspapers/mgd/1887/01/13/01/article/14.1

    השבמחק
  5. כמה טוב להקשיב למוסיקה החשאית ששולח לנו אליהו הכוהן. הוירטואוזיות של נחום סוקולוב הממהר כל כך להעביר כל מה שהוא יודע ומעתיק תכונה שהפכה אותו לדיפלומט חשוב ששל הציונות מול הביקורת בשם המחויבות לאמת ולזכויות היוצרים. כמו שנהג היה אומר שולם מורי : בעבר מי שרצה לחדש היה כותב בשם אברהם אבינו ושמעון בר יוחאי. זה נתן לו כוח לחדש. היום כל מי שמעתיק מזולתו מצרף חתימה קופירייט. נחום סוקולוב רץ לבשר את בשורת הציונות עוד לפני שגובשה באמת. ולמי אנו זקוקים בימינו אלה ? לסוקולוב או לקריידקין ?

    מוקי צור עין גב

    השבמחק
  6. גם נחום סוקולוב ידע להשתמש בטריקים של מבקרים. במדורו הפיליטוני "משבת לשבת" [4.12.1903] הוא עונה למבקר בשם ד"ר אברהם זרזובסקי, שבמאמר ב"המליץ" ["שתי רשויות או פאן ציונות" , 23, 25-26.12.1903] ביקר את סוקולוב על כך שהוא אקלקטי, איננו חד משמעי, פוסח על שני הסעיפים וכדומה, וכל זאת משום שסוקולוב לא הצביע בקונגרס השישי בעד אוגנדה, אלא נמנע.
    סוקולוב העיתונאי, שהיה אחד ממעצביה הראשונים של דעת הקהל היהודי, ידע את כוחה של המילה המודפסת כתורמת לפרסומת. בתגובתו לביקורת הוא מזכיר שלוש פעמים את שמו של המבקר בצורה משובשת. פעם מכונה האיש דר' זברזסקי, פעם דר' דברזסקי ולבסוף: דר' ז.

    כמאמר הידוע: לא משנה מה ידפיסו עליך בתקשורת, העיקר שיאייתו את שמך נכון!

    השבמחק
  7. יעקב גוטרמןיום שבת, 27 מאי, 2023

    אין ספק שמקומו של נחום סוקולוב לא יעורער ולא ייגרע משורה ארוכה של אושיות הציונות בשל הגילויים המעניינים של פריידקין. בזמנו, כשהזדמן לי לעיין ב-Izraelita, שבועון יהודי שיצא לאור בווארשה בשפה הפולנית -1915-1866, וסוקולוב היה אחד מעורכיו, מצאתי שכמה מדעותיו עוררו בי מעט תמיהה.
    חולשות אנוש של "הגדולים" רק מעידים על היותם בסך הכול - בני אדם.

    השבמחק

הזינו את תגובתכם בחלון התגובות. אחר כך פתחו את הלשונית 'הגב בתור:', לחצו על 'שם / כתובת אתר' ורשמו את שמכם (אין צורך למלא 'כתובת אתר'). נא רשמו שם אמיתי (מה יש להסתיר?) או כינוי, והימנעו, ככל שניתן, מ'אנונימי' אם לא הצלחתם להתגבר על הבעיה – רשמו את השם בתוך התגובה.
לבקשה 'הוכח שאינך רובוט' הקליקו על העיגול ואז 'פרסם' – זהו.
מגיבים שאינם מצליחים להעלות את תגובתם מוזמנים לכתוב אליי ישירות ואני אפרסם את דבריהם.
תגובות לפוסטים ישנים מועברות לאישור ולפיכך ייתכן שיהוי בפרסומן.
תגובות שאינן מכבדות את בעליהן ואינן תורמות לדיון – תוסרנה.