מסע בבלארוס היהודית (ח): אל מבצר בְּרֶסט

הכניסה לאתר הזיכרון של מבצר ברסט

פרקים קודמים בסדרה:
א. מנוֹבוּגְרוּדוֹק ועד מִיר
ב. לאוּזְדָה, בעקבות דבורה בארון והרב משה פיינשטיין
ג. לרַאדִין, בעקבות החפץ חיים

ד. לקָאפּוּלי, בעקבות מנדלי מוכר ספרים

ה. למוֹטֶלֶה, בעקבות חיים וייצמן
ו. לבריסק, בעקבות אנה מרגולין ומנחם בגין
ז. הקרב על מבצר בְּרֶסט

אתר הזיכרון במבצר ברסט מרשים ומדהים. מאז נפתח, בשנת 1971 (במלאת שלושים שנה לקרב), הוא משמש אתר התייחדות ממלכתי, וככזה גם עוצב על פי מסורת הריאליזם ההרואי הסובייטי: מונומנטלי וגדול מהחיים. שבעים וארבע שנים אחרי הקרב, שתואר ברשימה הקודמת, אנו פוסעים אל המבצר. יותר נכון, אל מה שנותר ממנו.

כבר בכניסה, בעומדך ליד השער הענק המעוצב בצורת הכוכב הסובייטי המחומש, נשמע ברמקולים קולו של קריין הרדיו היהודי האגדי יוּרי לֵוִיטָן, בהקלטה ההיסטורית מ-22 ביוני 1941, שבה בישר לאזרחי ברית המועצות על פלישת הגרמנים לרוסיה. כל מי שגדל בברית המועצות, אז והיום, מכיר את הטקסט הזה בעל-פה, וגם מי שאינו מבין רוסית מתרגש. גוֹבוֹרִיט מוסקווה! (מוסקווה משדרת).

לויטן אמר כך:

הקשיבו! כאן מוסקבה! הודעה ממשלתית חשובה ביותר עומדת להימסר: 

אזרחי ברית המועצות, היום בשעה ארבע בבוקר, וללא הכרזת מלחמה, כוחות שריון גרמנים תקפו את גבול ברית המועצות. המלחמה הפטריוטית הגדולה של העם הסובייטי נגד הפולשים הגרמנים הפשיסטים החלה. הצדק איתנו. האויב יובס. הניצחון יהיה שלנו.

מקשיבים להודעתו הדרמטית של יורי לויטן על פתיחת המלחמה הפטריוטית הגדולה 

כשחוצים את הכניסה המפולשת נגלה לעיניך מצד שמאל, סמוך לעצי ערבה בוכייה וליובל הנחל הציורי שמפכה בצד, פסל ענק של לוחם סובייטי. גופו של הלוחם שרירי ודרוך, פניו מפיקים עצב וסבל, אך הם משדרים גם נחישות ודבקות במטרה. הוא זוחל. אבל לאן? אולי אל עבר מקור המים הדלוח שבערוץ הנחל הסמוך? בידו הימנית הוא מתקדם עם הרובה, ואילו ידו השמאלית אוחזת בקסדת פלדה.

ערוץ הנחל שמקיף את המצודה סמוך לאנדרטה

כשמתבוננים בפסלים הללו אפשר להתחיל ולהבין את מקורות ההשפעה המשותפים למעצבי מקום זה (ומקומות נוספים ברחבי ברית המועצות לשעבר, כמו מוזיאון המלחמה הפטריוטית הגדולה בקייב) ולאמן יהודי כמו נתן רפפורט, שפיסל את האנדרטאות המונומנטליות המוכרות לנו היטב: האנדרטה לזכר מרד גטו ורשה (בוורשה; העתק ביד ושם בירושלים), מרדכי אנילביץ (בקיבוץ יד מרדכי), מגיני נגבה (בקיבוץ נגבה), מגילת האש (ביער הקדושים ליד מושב כְּסָלוֹן), ועוד.

ליד פסלו של הלוחם הזוחל מוצבות מרגמות ולצדן טנקים סובייטיים ישנים, והם מקור שמחה לילדים, שמטפסים עליהם ומשתעשעים על הצריחים והקנים.

במרכז רחבת הזיכרון הגדולה ניצב פסל מונומנטלי נוסף ובחזיתו שורה ארוכה של לוחות שיש ועליהם חקוקים שמות החיילים שנפלו, דרגותיהם ומקומות מוצאם מכל רחבי ברית המועצות. שמות רוסיים למהדרין מעורבים עם שמות של יהודים, ארמנים, גרוזינים, קזאחים ועוד. כמעט כל הרפובליקות הסובייטיות מיוצגות כאן. לצד לוחות רבים מונחים זרי פרחים, אות לטקס זיכרון שנערך לא מכבר.

זוג תיירים מבוגרים עומד מול אחד הלוחות ומחזוּת פניהם ניכר שהם באים מאחת הרפובליקות האסיאתיות. האשה כורעת ברך, מתפללת ודמעות בעיניה. אנו משערים כי היא מתייחדת עם אחד מקרובי משפחתה שנפל כאן. כמה דקות לאחר מכן אזרנו אומץ ופתחנו עמם בשיחה.

אקאקי שוורדנדזה

הם אכן הגיעו מקזחסטן, ולא, אין להם קרובי משפחה שנפלו כאן. אבל הם מכירים היטב את סיפור הקרב בברסט וחשו חובה מוסרית לבקר במקום כדי להביע את רגשות ההזדהות והכבוד שהם רוחשים לנופלים האמיצים.

אחד מלוחות הזיכרון מוקדש לסטארשי סרג'נט (סמל בכיר) אַקָאקִי שְׁוַורדנָדְזֶה, שנפל כאן. זהו אחיו הבכור של אדוארד שוורדנדזה, שהיה שר החוץ של ברית המועצות בימי גורבצ'וב ולימים נשיא גאורגיה.

לוח הזיכרון לאקאקי שוורדנדזה (צילום: אבישי ליוביץ')

סמוך לאנדרטה, מעין בריכה ריקה. במרכזה כַּן לאש תמיד, ובחזיתה, על גבי שרידי אבנים של קירות המבצר ההרוס, נקבעו לוחות כבוד ל'ערי הגבורה' של ברית המועצות.

אש התמיד במבצר ברסט

מאחורי אש התמיד, במקום הגבוה ביותר במצודה, עומדת כנסיית סנט ניקולאס. זו היא כנסייה אורתודוקסית, שבימי הקומוניסטים שימשה מועדון קצינים ובזמן הלחימה הייתה נקודת הגנה אסטרטגית, שבסביבתה נפלו מאות חיילים. למן שנת 1994 חזרה הכנסייה לתפקד כמוסד דתי, ועתה היא גדושה בציורי איקונות ובמתפללים.

כנסיית סנט ניקולאס

הכנסייה מבפנים

עוד מונומנט מרשים שהוקם בסמוך הוא אובליסק הכידון, 104 מטרים גובהו ו-620 טונות משקלו. האובליסק הוא ייצוג של כידון הרובה הרוסי המפורסם מוסין-נגאן, שננעץ כביכול בשמיים וכך מסמל את הניצחון על האויב.

האנדרטה המרכזית – שמזכירה במשהו את ראשי הנשיאים האמריקנים שנחצבו בהר ראשמור שבדרום דקוטה – מטילה מורא של ממש. ראש ענקי של לוחם מדוכא אך נחוש-מבע בוקע מן הסלע. האם זהו ראשו של גברילוֹב, הלוחם הרוסי הנועז, שהיה השורד האחרון מן הקרב והגרמנים חסו על חייו? מי יודע...

צריך לסובב את האנדרטה הענקית, כי בצדה האחורי נחקקו דמויות נוספות, שגם הן מספרות על מלחמת החפירות הנואשת שניהלו הלוחמים הסובייטים שסירבו להיכנע לגרמנים.

בצד הדרומי של מתחם המבצר נמצא 'שער חֶלְם' (Cholm בגרמנית), אחד מארבעת השערים של המצודה. הוא נקרא כך משום שהוא פונה אל הדרך המובילה לעיר הפולנית חלם (Chełm). הקירות, הבנויים מלבנים אדומות, מצולקים מפגיעות כדורים.

כך נראה השער בצילום שעשו הגרמנים לאחר כיבוש המבצר:

על קיר השער, משמאל, טבלת זיכרון ועליה חקוקה דמותו של חייל. זהו הקומיסר יֶפִים מוסייביץ פוֹמִין (1941-1909), מגיבורי הקרב על המבצר. פומין, יהודי יליד העיירה קולישקי (פלך ויטבסק), שהלהיב את רוחם של החיילים, ארגן את התקפת הנגד ובעצמו לחם כארי, נפל בשבי הגרמנים ב-30 ביוני. הוא הזדהה בפני שוביו כיהודי וקומיסר ומיד הוצא להורג ביריות על קיר השער. הגרמנים עשו זאת בהתאם ל'פקודת הקומיסרים' המזעזעת, שהוציא היטלר ערב הפלישה, ובה קבע כי יש להוציא להורג וללא משפט 'פּוֹלִיטְרוּקים' קומוניסטים. 

ב-1957 זכה פומין בעיטור לנין, העיטור השני בחשיבותו בברית המועצות.

יֶפִים מוסייביץ פוֹמִין

טבלת הזיכרון לקומיסר האדום יֶפִים פוֹמִין בשער חלם

אנו חוצים את שער חלם ומגיעים לגשר, והנה הפתעה.

מולי הולכים שני מכרים ירושלמים, חוקרי האמנות היהודית ד"ר בוריס חיימוביץ והלל קזובסקי. הם נמצאים כאן כחלק מעבודתם בסקר שנעשה עבור המוזיאון היהודי במוסקבה.

בוריס חיימוביץ (משמאל) והלל קזובסקי (שלישי משמאל) על הגשר מחוץ לשער חלם

בוריס והלל מציעים להראות לנו משהו מיוחד: מחסן ענק, בתוך תחומי המבצר, שבו נאספו שרידי מצבות יהודיות מבריסק. אנו הולכים בעקבותיהם ולאחר צעידה של כקילומטר וחצי מגיעים למבנה ענק בקצה הצפוני של המתחם.

בוריס פותח בפנינו חדר נעול ובו נערמות בחוסר סדר מצבות ושברי מצבות שלוקטו מכל רחבי בריסק היהודית. ככל שהם הצליחו לברר, פשוט לא נמצא מקום אחר שבו אפשר יהיה לשמור את המצבות הללו, והן ממתינות כאן עד שיוחלט מהי הדרך הנאותה לשמר אותן. 

וכך נקשרות, באופן סמלי, מצבות הקבורה העתיקות שגובבו במחסן, עם סיפור גבורתם של לוחמי המבצר, ובתוכם הקומיסר היהודי יפים פוֹמין. 

תם ולא נשלם.

הצילומים ברשימה זו הם פרי מצלמותיהם של דוד אסף, נעם נדב, רמי נוידרפר וליאורה קרויאנקר.

מסע בבלארוס היהודית (ז): הקרב על מבצר בְּרֶסְט

אנדרטה לזכר גיבורי הקרב על המבצר (צילום: דוד אסף)

פרקים נוספים בסדרה:
א. מנוֹבוּגְרוּדוֹק ועד מִיר
ב. לאוּזְדָה, בעקבות דבורה בארון והרב משה פיינשטיין
ג. לרַאדִין, בעקבות החפץ חיים

ד. לקָאפּוּלי, בעקבות מנדלי מוכר ספרים

ה. למוֹטֶלֶה, בעקבות חיים וייצמן
ו. לבריסק, בעקבות אנה מרגולין ומנחם בגין
ח. אל מבצר בְּרֶסט

הרשימה הקודמת בסדרה זו הוקדשה לבריסק היהודית, אבל עם כל הכבוד לעובדה שיעקב חזן, מנחם בגין, הרב איסר יהודה אונטרמן, ואפילו הרב אהרן לייב שטיינמן (מנהיגם הנוכחי של החרדים הליטאים), נולדו בה, עיר זו נכנסה להיסטוריה של המאה ה-20 בשל אירועים אחרים לחלוטין.

קודם כל, יש לומר משהו כללי על זיכרון 'המלחמה הפטריוטית הגדולה', כפי שנהוג לקרוא למלחמת העולם השנייה ברחבי ברית המועצות לשעבר.

זיכרון זה חי בבלארוס כאילו הייתה המלחמה רק תמול-שלשום. בכיכר המרכזית של כל כפר קטן או עיירה, שלא לדבר על הערים הגדולות, ניצבת אנדרטה מונומנטלית לזכר ההרס הנורא ולזכר מיליוני הקורבנות שגבתה המלחמה. במקומות רבים מוצב גם טנק רוסי ישן במרומי הגבהת בטון, ואף הוא אמור לציין את גבורת חיילי הצבא האדום. כדי לשים טנק בכל עיירה כזו היו צריכים להוציא לפנסיה לפחות אוגדת טנקים סובייטית...

טנק סובייטי בעיר סְלוֹנִים (צילום: דוד אסף)

סיפורה של בריסק / ברסט-ליטובסק / ברסט במלחמה סבוך ביותר, ויש להתחיל אותו הרבה לפני פתיחת מבצע ברברוסה, ב-22 ביוני 1941, שבעקבותיו פלשו ארבעה מיליון חיילים גרמנים לתוך ברית המועצות.

האתר הסמלי, שמייצג היטב את התהפוכות הרבות שעבר האזור, הוא מבצר ברסט-ליטובסק. זוהי מצודת ענק, שנבנתה בשנות הארבעים של המאה ה-19 בפאתי העיר, במעין אי שיוצרים יובלי נהר מוּחאבייץ לפני שהוא נשפך לנהר בוג (המערבי). לא היה זה בניין אחד, אלא מערכת מסועפת של מבנים, שבהם התגוררו אלפי חיילים ובני משפחותיהם. זו הייתה מעין עיר עצמאית שהשתרעה על פני כארבעה קמ"ר ולה ארבעה שערי כניסה. ערב הפלישה הגרמנית התגוררו שם בין 7,000 ל-8,000 איש. 

מפת המבצר, בערך 1834 (ויקיפדיה)

כל תושבי בריסק הכירו היטב את המצודה, שהייתה חלק בלתי נפרד מנופה של העיר. המשוררת אנה מרגולין, ששירה 'בריסק עירי' הובא ברשימה הקודמת, זכרה גם היא מילדותה את הצל הכבד של 'המצודה מְאַיְמָה-אילמת'.

במבנים המאיימים הללו נחתם, ב-3 במרס 1918, חוזה ברסט-ליטובסק, בין רוסיה הבולשביקית לגרמניה (ועימה 'מעצמות המרכז' – אוסטרו-הונגריה, טורקיה ובולגריה). חוזה זה קבע את עצמאותן של המדינות הבלטיות (ליטא, לטביה, אסטוניה ופינלנד) ושל פולין ואוקראינה, וקבע את הגבולות החדשים שחצצו בין פולין, אוקראינה ורוסיה.

במבנה הלבן הזה ('מועדון הקצינים') שבמבצר ברסט-ליטובסק התקיימו הדיונים לקראת חתימת ההסכם בין רוסיה לגרמניה,
חורף 1918-1917 (ויקיפדיה)

מנקודת מבטה של רוסיה זה היה הסכם כואב ומשפיל, שבו אולצה לוותר על שטחים עצומים שהיו ברשותה. אגב, בראש המשלחות שייצגו את רוסיה הבולשביקית בסבבי הדיונים השונים עמדו שלושה יהודים: שר החוץ לאון טרוצקי (לב ברונשטיין), גיסו לב קמנייב (לב רוזנפלד), וחברו הטוב אדולף יוֹפֶה (שהיה ממוצא קראי!). חתימתה של רוסיה על החוזה, על אף שנעשתה בתמיכתו של לנין, זכתה לביקורת חריפה מבית, וטרוצקי, שהתנגד להסכם, התפטר מיד מתפקידו.

אדולף יופה ולב קמינב בברסט, בזמן הדיונים על הסכם השלום עם גרמניה

חוזה ברסט-ליטובסק לא שרד זמן רב. שמונה חודשים אחר כך, ב-11 בנובמבר 1918, הסתיימה מלחמת העולם הראשונה בתבוסתן של 'מעצמות המרכז', וגרמניה נאלצה לוותר על כל השטחים הרוסיים שהועברו לרשותה. הסכמי ורסאי קבעו את עצמאותן של פולין ושל המדינות הבלטיות ושרטטו את הגבולות החדשים שבין רוסיה, פולין וגרמניה.

ברסט-ליטובסק חזרה אפוא לידי פולין וכזו הייתה בין שתי מלחמות העולם. אך ב-1 בספטמבר 1939 שוב התהפך העולם. ללא הכרזת מלחמה פלשו הגרמנים לפולין ממערב, ובתוך חמישה שבועות השתלטו על כל השטח שהוקצה להם בהסכם ריבנטרופ-מולוטוב (הסכם אי-לוחמה בין גרמניה לרוסיה, שנחתם ב-23 באוגוסט 1939, ובנספחו הסודי נקבעו תחומי השליטה של כל צד בשטחים שייכבשו מידי פולין). ב-17 בספטמבר, לאחר שהגרמנים השלימו את כיבושה של ורשה וממשלת פולין פסקה להתקיים, פלשה ברית המועצות לפולין ממזרח (בתואנה של דאגה למיעוטים האוקראינים והבלארוסים). בתוך פחות משבועיים, כמעט ללא התנגדות, השלים הצבא האדום את כיבוש שטחי פולין שהוקצו לברית המועצות בהסכם הידוע לשמצה.

פה ושם היו תקלות. בברסט-ליטובסק התקדמו הגרמנים קצת יותר מדי. הם השתלטו על העיר ב-14 בספטמבר, למרות שבהסכם נקבע שהיא תהיה בשליטה סובייטית. הרוסים, שהגיעו לברסט ב-22 בספטמבר, התלוננו, והגרמנים קיבלו את עמדתם והחליטו לסגת ולמסור את השליטה לידי הצבא האדום. בתוך תוכם אולי כבר ידעו שלא ירחק היום ועיר זו תחזור לידיהם.

למוחרת היום, ב-23 בספטמבר 1939 (שבת, יום כיפור ת"ש), היו תושבי ברסט עדים לאחד המחזות המוזרים והמבישים ביותר בתולדות מלחמת העולם השנייה, מחזה שלימים העדיפה בירת המועצות הסובייטית להסתירו ולהדחיקו. זה היה מצעד צבאי משותף לגרמנים ולרוסים, שציין את סיום הלחימה על אדמת פולין.

שני שריונאים ותיקים – היינץ גודריאן, אז מפקד הקורפוס ה-19 של הוורמאכט, וסֶמיוֹן קריבושיין (יהודי במוצאו), אז מפקד חטיבת שריון 29 של הצבא האדום, קיבלו בהצדעה את המצעד ולחצו ידיים בלבביות (הם הכירו זה את זה עוד מימיהם בקורס קציני שריון משותף שנערך בקאזאן ב-1931).

סמיון קריבושיין (מימין), היינץ גודריאן (במרכז) ומוריץ פון ויקטורין (משמאל), בטקס העברת ברסט-ליטובסק לידי הצבא האדום

הנה תיעוד גרמני של המצעד המשותף:

קצת פחות משנתיים שלטו הרוסים בברסט, ובמהלכן פעלו בדרך המוכרת: הם השליטו בברוטליות את השיטה הסובייטית בכל מערכות חיי היום-יום, הוציאו להורג מתנגדי משטר ודנו אלפי אנשים למאסר או לגירוש. מבלי דעת, חייהם של אלפי יהודים ופולנים, שהוגלו מזרחה כעונש, לסיביר או לגוּלאגים, ניצלו מכף הנאצים, ככל שהצליחו לשרוד בתנאים הנוראים שם. אין צריך לומר שהרוסים השתלטו גם על מבצר ברסט הישן – שבימי השלטון הפולני שימש בית סוהר – שיפצו אותו והתאימו אותו לשמש קו ביצורים צבאי מול הגרמנים, שכוחותיהם היו פרוסים ממש ממול.

ואז הגיע מבצע ברברוסה. למרות מידע מודיעיני רב שהצטבר, סטאלין סירב להאמין שהגרמנים יתקפו ראשונים. מטוסי סיור של הלופטוואפה חגו מעל ברסט שבועות וימים קודם לכן, אך הרוסים קיבלו את התירוץ הקלוש שמדובר בטעויות ניווט. ריכרד זוֹרגֶה, מרגל רוסי שפעל ביפן, אף ידע לנקוב בתאריך המדויק של הפלישה, אך סטאלין התעלם. ב-14 ביוני הציע מפקד הצבא, המרשל גאורגי ז'וקוב, להתחיל בגיוס מילואים – סטאלין סירב. השיא היה כאשר חייל גרמני קומוניסט, שערק מיחידתו, חצה את הקווים באזור ברסט-ליטובסק ומסר מידע על מהלומת המחץ הצפויה בתוך שעות אחדות. כמו עריקים נוספים שמסרו מידע דומה, גם החייל האמיץ הזה הוצא להורג בפקודת סטאלין בעוון מסירת מידע כוזב וניסיון לעורר פרובוקציה.

ברית המועצות שילמה מחיר כבד על עיוורונו של סטאלין. בלארוס נכבשה בידי הגרמנים בתוך שבועיים (22 ביוני עד 8 ביולי 1941). מטוסי הלופטוואפה חיסלו כמעט לגמרי את חיל האוויר הסובייטי והפציצו בעוצמה את הערים הגדולות, ואילו הטנקים של קבוצת ארמיות מרכז, בפיקודו של הגנרל פֶדוֹר פון בּוֹק, ניהלו את הקרב המכונה 'קרב ביאליסטוק-מינסק', שהסתיים בתבוסה מוחלטת של הצבא האדום ובכיבושה של מינסק. הטנקים של קבוצת הפאנצר השנייה, בפיקודו של היינץ גודריאן, שרק שנתיים קודם לכן עוד לחץ בחום את ידיו של סמיון קריבושיין, עקפו את מבצר ברסט ושעטו מזרחה לכיוון מוסקבה. הם הותירו את ההשתלטות על המבצר ליחידות חי"ר גרמניות.

היטלר, בניגוד גמור לדעת הגנרלים שלו, בלם את קבוצת ארמיות מרכז והעדיף להשקיע את המאמץ הגרמני בחזיתות לנינגרד ואוקראינה ולדחות את הקרב על מוסקבה לראשית אוקטובר. זו הייתה טעות גורלית מצידו, אבל סיפור זה כבר אינו קשור לכאן. כך או כך, אחרי כוחות החי"ר המסתערים של הוורמאכט, שהשתלטו במהירות על שטחי בלארוס, הגיעו יחידות האימים של האיינזצגרופה B, בפיקודו של ארתור נֶבֶּה. היו אלה אנשי אס.אס. וגסטפו, שבסיוע שוטרים ומתנדבים מקומיים רצחו עשרות אלפי יהודים, קומוניסטים ו'בלתי רצויים', ובעצם את כל מי שנחשד בעיניהם כאחד מהם. עד סוף אוקטובר 1941 רצחו היחידות הללו לפחות 45,000 איש, רובם יהודים.

יהודים במוהילב נלקחים בידי הגרמנים לעבודות כפייה, יולי 1941 (ויקיפדיה)

נחזור למבצר ברסט.

ב-22 ביוני 1941, עם שחר, ספג מבצר ברסט, שכאמור ניצב ממש על הגבול עם גרמניה, את המהלומה הראשונה, בהפצצות מן האוויר, בריכוך אריטלרי ובקרב מגע. אלפי חיילים ואזרחים שהיו בשטח המצודה נמלטו, נהרגו בהפצצות או נלקחו בשבי ונורו, אך כמה מאות חיילים שנותרו במבצר החליטו שלא להיכנע ונלחמו בחירוק שיניים עד הכדור האחרון. הגרמנים הטילו מצור על המבצר, ומגיניו, שנותרו בלי אוכל, מים ותחמושת, החזיקו מעמד עוד שבוע ימים, עד 29 ביוני.

חיילים גרמנים בין הריסות מבצר ברסט

לימים התברר כי היו לוחמים בודדים שהצליחו לשרוד כמעט חודש. על אחד מקירות המבצר התגלתה כתובת גרפיטי שמתוארכת ל-20 ביולי 1941. אותו לוחם כתב ברגעיו האחרונים: 'אני גוסס, אבל לא נכנע! שלום למולדת'.

במהלך הקרב הצליחו המגינים הנועזים של המבצר להרוג כחמש מאות חיילים גרמנים ולפצוע כאלף. בערך חמישה אחוזים מכלל האבידות של הצבא הגרמני בשבוע הראשון של מבצע ברברוסה.

היטלר ומוסוליני מבקרים בהריסות מבצר ברסט-ליטובסק, אוגוסט 1941

בדוקטרינה הסובייטית שהכתיב סטאלין, שבויים שלא נפלו על חרבם נחשבו לפחדנים או לבוגדים. ואכן, רק מתי מעט שרדו בחיים מן הקרב. על גורלו של אחד מגיבורי ברסט, פיוטר גבירילוב, סיפרה ההיסטוריונית קתרין מרידייל בספרה 'המלחמה של איוואן: הצבא האדום, 1945-1939' (עם עובד, 2005, עמ' 322):

פיוטר גברילוב

סיפור גבורתם של מגיני המבצר, ובראשם פיוטר גברילוב והקומיסר היהודי יֶפִים פוֹמִין (שעליו אספר בחלק הבא), הועבר בשנת 2010 לסרט עלילתי רוסי מרשים ביותר ושמו 'מבצר ברסט' (Fortress of War). הסרט מספר את אירועי הקרב מנקודת מבטו של נער בן 15, נגן קלרינט, שחי במבצר, והוא נאמן ככל שניתן למה שבאמת קרה.

הנה הסרט המלא (עם כתוביות באנגלית):

ב-22 ביוני 1944, שלוש שנים בדיוק לאחר מבצע ברברוסה, החל 'מבצע בגרטיון' – מתקפת הנגד של הצבא האדום, שנועדה לשחרר את בלארוס מידי הגרמנים, חודש לאחר מכן, ב-26 ביולי, שוחררה ברסט ליטובסק. מן המצודה המפוארת נותרו רק הריסות.

מיתוס הגבורה של מגיני המבצר טופח בברית המועצות כבר בראשית שנות החמישים, עם הופעת ספר שתיעד את אירועי הקרב. בשנת 1965 זכתה מצודת בריסק בתואר 'מצודת גבורה', זהו תואר כבוד שמקביל לתואר היוקרתי 'עיר גבורה', שניתן לשתים-עשרה ערים בברית המועצות. בשנת 1971 נחנך אתר הזיכרון בשטח המצודה.

לאחר שובנו ארצה שלחה לי ברכה פישלר את השיר הפטריוטי היפה 'בְּיֶלָרוּס', שכתב המשורר הביילארוסי פימן פנצ'נקו (1995-1917) נוכח ארצו ההרוסה. תרגם אברהם שלונסקי.

אברהם שלונסקי (עורך ומתרגם), שירי הימים: ילקוט משירת העולם על מלחמת העולם, הקיבוץ המאוחד, תש"ו (1945), עמ' 45-44. ההגהות הן בכתב ידו של דב סדן

על ביקורנו במבצר ברסט – בחלק השני של הרשימה.

מסע בבלארוס היהודית (ו): לבריסק, בעקבות אנה מרגולין ומנחם בגין

צילום: נעם נדב

פרקים נוספים בסדרה:
א. מנוֹבוּגְרוּדוֹק ועד מִיר
ב. לאוּזְדָה, בעקבות דבורה בארון והרב משה פיינשטיין
ג. לרַאדִין, בעקבות החפץ חיים

ד. לקָאפּוּלי, בעקבות מנדלי מוכר ספרים

ה. למוֹטֶלֶה, בעקבות חיים וייצמן
ז. הקרב על מבצר ברסט
ח. אל מבצר ברסט

העיר ברסט-ליטובסק שבמערב בלארוס – ממש על הגבול עם פולין – מוכרת ליהודים יותר בשם בריסק, או בריסק דליטא. בעיר זו חיו ומתו לאורך מאות שנים עשרות רבות של אישים ידועים – רבנים, ראשי ישיבות וגדולי תורה לצד פרנסים, מנהיגים ציונים, סופרים, עיתונאים ואומנים – וכמובן עשרות אלפי יהודים של יום-יום. בשנת 1938 גרו בעיר כ-57,000 איש, מתוכם כ-25,000 היו יהודים. היום גרים בה כ-337,000 איש. כמה מהם יהודים? פחות מאחוז אחד...

'עיר תהלה', ספרו של אריה לייב פייינשטין, שנדפס בוורשה בשנת 1886, הוא ספר ההיסטוריה הראשון שנכתב על בריסק היהודית

אין דרך לתאר בקיצור ובשיטתיות את ההיסטוריה הארוכה של הקהילה הגדולה והחשובה הזו, ולכן עדיף למצותה באמצעות שירה היפה של המשוררת אנה מרגולין (אַננאַ מאַרגאָלין), שמה הספרותי של בת העיר, רוֹזֶה לֶבֶּנְסְבּוֹים. היא עזבה את בריסק עם הוריה עוד בימי ילדותה. היא טולטלה מעיר לעיר וממדינה למדינה (קניגסברג, אודסה, ורשה), אך שבה וביקרה תכופות בבריסק.

גם כשעמדה ברשות עצמה המשיכה רוזה בנדודיה. היא נסעה לארה"ב ב-1906, חזרה לוורשה, התחתנה שם עם הסופר משה סטבסקי (סתוי) ועימו עלתה לארץ ישראל בשנת 1911 – אחת מנשות 'העלייה השנייה'. נישואיה כשלו. היא התגרשה, חזרה לוורשה, ומשם היגרה ב-1913 לארה"ב ובה קבעה את מקומה עד יום מותה. בנה יחידה, נעמן סתוי (לימים מראשוני מפקדיה של משטרת ישראל), שהיה אז תינוק, נותר בתל אביב עם אביו. בארה"ב החלה לפרסם את שיריה ביידיש (בין השנים  1920 ו-1932), בשם העט המסתורי שלה, ורק אז קנתה לעצמה את פרסומה כמשוררת חשובה.

אנה מרגולין (1952-1887)

מצבת קבורתה של אנה מרגולין בבית הקברות 'הר הכרמל (הישן)', קווינס, ניו-יורק (צילום: דוד אסף) 

השיר 'בריסק' (שמורכב משני שירים נפרדים) פורסם ביידיש בספרה הראשון והיחיד לידער (שירים), עמ' 78-76. הספר נדפס בניו יורק בשנת 1929, שנים רבות לפני השואה, וממילא השיר אינו מייצג את תחושת החורבן, אלא את הניתוק והגעגועים של מי שעזבה את עיר הולדתה ומתגעגעת אליה.

השיר תורגם לעברית בידי א"ג (לא הצלחתי לזהות את השם שמסתתר מאחורי קיצור זה. היש בכם יודע?) ונדפס לראשונה בשנת 1954, בספר בריסק-דליטא בעריכתו של אליעזר שטיינמן.

אפשר ממש לטייל בעיר עם השיר הזה. 'העיר העתיקה, שקטנה ואפורה היא', 'הרחובות בהילוכם', 'המצודה' המאיימת והאילמת (נעסוק בה בהרחבה ברשימה הבאה), 'גן הקיסר', שבנו בשנת 1906 חיילים רוסים ושטחו היום גדול פי חמישה, 'הנהר', הוא נהר מוחבייץ (Muchawiec), שחוצה את העיר ונשפך בתוכה אל נהר בוג (המערבי), השדרות, הגינות, והשדה.

בשיר השני התרכזה המשוררת בטיפוסים המאכלסים את בריסק: נשים צעירות המלהגות על גברים בגרמניה (דבר שיכול היה לקרות רק אחרי מלחמת העולם הראשונה!) ועל צוענים, 'קליאופטרות זעירות', בנות חמש-עשרה, החולמות על 'מרחקי הפלא', ילדים, בחורים, חנוונים, וגם 'איש צדיק' – 'ויש כַּסּוּפָה / יִנָשֵּׂא איש צדיק / וגבותיו זועמות. / הרחובות כורעים אַפַּיִם. / הבחורים / נשמתם עוצרים'.

מיהו צדיק זעום גבות זה שאותו זכרה המשוררת?

אפשר להניח שהכוונה היא לר' חיים הלוי סולוביצ'יק, שהתפרסם בכינויו 'רֶבּ חיים מבריסק'. רב חיים הגיע לבריסק בשנת 1892 כשהתמנה לרב העיר במקום אביו יוסף דוב הלוי סולוביצ'יק ('בית הלוי'), שהיה הרב הקודם ונפטר. הוא נודע כקנאי ומחמיר גדול (וגם בהתנגדותו להשכלה ולציונות), אך גם כאיש חסד שפתח את ביתו לעניים ואומללים. בעולם התורה הוא ייזכר כאחד ממשכלליה של 'שיטת בריסק', דרך לימוד אנליטית של סוגיות התלמוד.

הרב חיים סולוביצ'יק (1918-1853)

אחד מנכדיו של רֶבּ חיים מבריסק היה הרב יוסף דוב סולוביצ'יק, מראשי הציונות הדתית בארה"ב וממעצבי השקפתה של האורתודוקסיה המודרנית, ונינו הוא ההיסטוריון פרופסור חיים סולוביצ'יק החי עימנו היום.

בית הכנסת הגדול של בריסק, שנבנה בשנת 1862 ובו התפללו הרבנים לבית סולוביצ'יק, נהרס. היום ניצב על מקומו – בלב מדרחוב שוקק – בית קולנוע גדול ושמו 'בלארוס'.

בית הכנסת הגדול בבריסק לפני השואה

קולנוע 'בלארוס' שנבנה במקום בית הכנסת (מקור: Wikivoyage)

את סיורנו אנו מתחילים בגינה צנועה, שבה הוקמה לאחרונה מצבה לזכר יהודי העיר והסביבה שנרצחו בשואה. זהו לב הגטו של יהודי בריסק.

על מה שהתחולל כאן באותן שנים איומות אפשר לקרוא בפנקס הקהילות, פולין, כרך ה: ווהלין ופולסיה (יד ושם, תש"ן, עמ' 237-236):

מכאן קצרה הדרך לאנדרטה אחרת, שמוקדשת לבן העיר המפורסם ביותר, הלא הוא מנהיג 'חרות', גח"ל ו'הליכוד', זוכה פרס נובל לשלום וראש ממשלתנו לשעבר מנחם בגין (1992-1913).

צילום: רמי נוידרפר

הפסל עצמו, שנחנך בשנת 2013, משונה קצת. עיצבה אותו קבוצת אומנים מקומית בהדרכתו של הארכיטקט היהודי-הבלארוסי הידוע ליאוניד לוין (2014-1936). לוין התפרסם בעיצוב המדהים של אתר הזיכרון הלאומי בכפר השרוף חאטין (לא לבלבל עם יער קאטין!), המוקדש לאסונו של העם הבלארוסי במלחמת העולם השנייה, ושל אנדרטת 'יָמָה' (בּוֹר) במינסק, שמנציחה את שואת העם היהודי, אך תפארתו לא תהיה, לדעתי, על הפרוטומה של בגין.

משום מה הורכבו לבגין משקפיים שבורי מסגרת. שתי האבנים המשמשות כן לראשו של בגין אמורות כנראה לייצג מגן דוד.

לא הרחק מכאן, ברחוב זיגמונד (על שם מלך פולין; שם הרחוב השתנה בתקופה הסובייטית), שכן בית משפחת בגין.

זהו ליבו של הרובע היהודי של בריסק, אף כי קשה לדבר על 'רובע יהודי' בעיר זו, משום שבין שתי מלחמות העולם היו כ-25,000 יהודים בבריסק, כמחצית מתושבי העיר. במילים אחרות: באותה עת, כמעט כל אדם שני בבריסק היה יהודי!

בגין לא הרבה להתבטא על בריסק, אך ברשימתו 'שלושה דברים', שנדפסה בכרך שהוקדש לבריסק באנציקלופדיה של גלויות (1954), יש מבע חם ואוהב של בן העיר. 'לא אלך עוד ל"בריסק", אך בריסק "תלך" תמיד עמדי', חתם בגין את רשימתו, שנכתבה פחות מעשר שנים לאחר השואה.

אנציקלופדיה של גלויות: בריסק-דליטא, 1954, עמ' 252-249

לא הרחק מן הפסל, ברחוב קויבישב 49 (Kuibyshev), עומד הבניין שבו שכן בית הספר היסודי הדתי 'תחכמוני', שבו לימדו בעברית.

בית הספר 'תחכמוני' (צילום: נעם נדב)

מנחם בגין הצעיר למד כאן ושלט שמציין זאת נקבע בשנת 2005:

ראש ממשלת מדינת ישראל?!

לא רבים יודעים זאת, אבל מנחם בגין התחיל את פעילותו הציונית בבריסק דווקא בתנועת 'השומר הצעיר', לימים שנואת נפשו. אז הייתה זו תנועת הנוער הציונית היחידה בעיר, ולמן שנת 1925 השתתף הנער מנחם בפעילות התנועתית יחד עם אחותו רחל, שאף הייתה מדריכה בקן.

באלבום התמונות של עקיבא קרביצקי, איש הנהגת השומר הצעיר בבריסק, שעלה לארץ בשנת 1927 והתגורר רוב ימיו בירושלים, השתמר זכר פעילותו של מנחם הילד ב'שמוּץ'. באלבום התמונות שלו, שמסר לנדב מן מארכיון 'ביתמונה' נכדו איתן, זוהו כמה מבני משפחת בגין, כולל הילד מנחם.

חברי השומר הצעיר בבריסק ליד המבנה ששימש קן התנועה. הילד בגין יושב חמישי מימין ומסומן בעיגול בתמונה הבאה

ואגב, בבריסק נולד 'שְׁמוּצְניק' מפורסם אחר, מבוגר מבגין, ולימים ייפגשו השניים בכנסת ישראל – יעקב חזן, ממנהיגיה האגדיים של מפ"ם (1992-1899). האם נפגשו גם בבריסק? מתברר שלא. הוריו של חזן עזבו את העיר כאשר יעקב היה ילד, ואת פעילותו בשומר הצעיר החל בקן בוורשה.

בגין הצטרף לסניף החדש של בית"ר בבריסק רק בשנת 1929, לאחר ששמע את זאב ז'בוטינסקי הכריזמטי נואם בתיאטרון העירוני, והשאר היסטוריה.

בניין התיאטרון – שבו התקהלו בין שתי המלחמות מאות מאזינים כדי לשמוע את נאומיהם של גדולי המדינאים היהודים, מבן-גוריון ועד ז'בוטינסקי, וכדי להתכתש אלה עם אלה – נחרב מזמן. על מקומו, כנראה, הוקם בשנות הארבעים תיאטרון חדש.

תיאטרון הדרמה של ברסט בשדרות לנין (צילום: ליאורה קרויאנקר)

ברסט-ליטובסק תפסה את מקומה החשוב בהיסטוריה של המאה העשרים בשל אירועים אחרים, שאינם קשורים ביהודים. לאירועים אלה, ובראשם מלחמת הגבורה של מגיני מצודת ברסט עם פלישת הגרמנים לברית המועצות ב-1941, תוקדש הרשימה הבאה.